מקדש מלך כתב:אכן אנחנו די מתקרבים.
אבל ההשלכה מבחינתי היא, שבכלל לא אנסה להבין איך הקרבנות מתחברים אלי במצבי היום.
כשאני עיוור חרם ואילם.
כשאנסה להסביר לעיוור את יופי הפרחים, לא אסביר כלום, רק זאת אגיד: "שמה בסיבוב, יש דוקטור מומחה, אולי הוא יעזור לך, ואז נהנה שנינו מיופיו של הטבע".
עושה חיל כתב:א. לכאורה, התורה באומרה 'ריח ניחוח' כוונתה היא להוציא מהגשמה גסה [גם 'אשה' בא לכאורה להוציא מהגשמה, שהוא לחם אישים]. אני מסכים שבפועל לא כל אדם צריך להתעסק עם ה'מאכלים' של אלוקים... ברור שיש כאן טעמי המקראות ע"ד הכלל וההבנה. [עדיין אפשר להסביר כאן יותר גם ברובד הפשוט. אכמ"ל.]
דבריו של הרב חנוך רוזנברג הם מתקבלים על הדעת.
ב. 'לדבר עם אלוקות' - הלואי! אני דיברתי על - 'דיבור על אלוקות' המנותק מהאדם ומהיחס אליו. עיסוק זה, [בודאי כשלב ראשון,] הוא לענ"ד מוזר ותמוה ואולי אפילו גס.
ובשאר הדיון כאן, זה ממש מעניין:
אותם הסוברים שה'עיקר חסר מן הספר' בשמשון ודוד ובת שבע, לא פלא שהם גם מתעלמים מהפסוקים בקרבנות.
- כי כבר הורגלו להתעלם מההבנה הזועקת מהכתוב, ולרוץ מיד להבנה מופשטת ומנותקת מהכתוב ומהחיים.
ושוב, לשיטתם: 1. הפסוקים זה רק תבנית. 2. החיים בארץ הם גם כן רק תשבץ לדברים רוחניים.
אנכי הצעיר והקטן מתרחק מהגישה הזאת, לא מבין אותה [וגם רבותיי לא חינכו אותי על ברכיה]. ולענ"ד אין זה פשט הכתובים [כמו הרד"ק ושאר המפרשים. דלא כהדבר ה'פשוט' לרב אוצה"ח] וגם חכמינו בש"ס, גישתם לא היתה כזאת ע"ד הפשט.
אכן יש עומק ועומק של העומק וסודות עליונים ורגשות קודש נעלים. שאזכה להגיע לשם [הלוואי!] אני אולי אבין אתכם יותר. אבל גם אז, לא חושב שאני אתנתק מפשט הכתובים. זה יהיה קומה שניה ושלישית. בעז"ה.
שמואל שלומוביץ כתב:דומני שהתורה עצמה נתנה מקום למתח שיש בדיון כאן.
הלא הכתוב מכתיב על הקרבנות 'את קרבני לחמי לאשי', ומנגד 'ריח ניחוח לה'',
הלא התורה אמרה 'לחם אלוקיך הוא מקריב', והכתוב אומר 'אם ארעב לא אומר לך'.
הלא התורה ציוותה שלא נעשה צלם ודמות, ושלא תהיה העבודה אלא פתח אהל מועד ולא בפנים.
שתהיה הצורה שהותרה רק במקום השראת השכינה האסור בכניסה, ואין העבודה שם אלא כאשר בענן אראה על הכפורת.
שתהיה צורת הכרובים בכל הבית אבל נמנעה במקום העבודה במסך פתח המשכן שהוא מקום המזבח.
אם הכוונה לחמי היה רק במובן הרוחני של מזון העולמות וכו', לא היה צריך מערכת שלימה של אזהרות סביב זה.
ולא היה נוצר ע"ז דיון סוער של משמעות ערכי הזביחה לפני ה' בכל ההיסטוריה התורנית שלנו מהתנ"ך ועד ימינו.
ודוגמא למתח הזה וחילוקי היחסים בדברי חז"ל לענין בתקופות השונות נמצא בתוספתא מנחות פ"ז ה"ט ועי' גמ' מנחות קי ע"א.
עושה חיל כתב:דרומי כתב:אז אני אומר לך שמבחינתי זה לא קשור!
וראה באשכולות שצויינו שבהחלט לא הסכמתי עם השיטה המפשיטה את דוד ושמשון מגשמיותם.
וראה רש"י בפירושו לתנ"ך, שבהחלט פירש את דוד ושמשון באופן גשמי, ואילו בקרבנות הוא מפרש 'נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני'.
אני מסכים עם כל מילה. - 'נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני'.
אף אחד לא חולק ע"ז שזה באמת הגישה.
השאלה היתה על סדר וטעם הקרבנות ברובד הפשוט של מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא.
ברור שבאמת זה רק עניין של נחת רוח שנעשה רצונו. [שגם את זה צריך להבין. אבל זה מעל השגתי, עדיין לא מטריד אותי.]
אף אחד לא חלק על זה.
ח. רוזנברג כתב:ישא ברכה כתב:על שני חלקים נסוב הוויכוח:
וכבר שאלתי אותך וכעת גם את הרב יותם, איך אתם מסבירים את ענין ריח הניחוח, האם הכונה שיש יחס כאילו הבורא מריח את ריח הבשר הנכרך העולה מן האש, והריח הזה הוא הנרצה, (בדגש על הריח לבדו. הלוא ודאי הריח כלל הוא משל לקרבן העולה לפני ה' לרצון, או פירוש דומה לזה).
אם יורשה לי להגיב למרות שלא נשאלתי,
למושג "ריח" יש קונוטציה מסוימת. "ריח" הוא לא רק משל למשהו שעולה לרצון, אלא הוא משל להנאה. על ריח יש ברכה מיוחדת, וריח הוא משיב נפש (ולכן מריחים בהבדלה).
כשהקב"ה אומר שהקרבן עולה לפניו ל"ריח ניחוח", ודאי ודאי שאין הכוונה להגשמה ולאמירה שהקב"ה הוא בשר ודם שנהנה מריח של בשר צלוי, אבל מבחינת מערכת הקשר של האדם עם בוראו שאיננה מתקיימת עם מושגים מופשטים אלא עם מלך חי וקיים, האדם אמור לחוות שהקב"ה נהנה מהקרבן.
מבחינת חטא ההגשמה, אין הבדל בין האמירה "לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו" ובין האמירה "הקב"ה נהנה מריח הקרבן".
עושה חיל כתב:דעת_האברך כתב:טרם נשמעה תגובת ר' תוכן בנוגע לדברי הכוזרי...
לא נשמעה ממנו שום תגובה לעיקר הטענות שהוא העלה, ואשר הופרכו מהרה.
תוכן זעק חמס, ולא העלה שום טיעון משכנע שמסביר את זעקתו,
לא על הקרבנות [פסוקים מפורשים. ומה הקשר המקלל???],
ולא על דרכו של הגרל"מ ביחס להנאות העולם [הוא גם בכלל לא התייחס למאמר של ר' ליב עצמו בעניין. כנראה גם לא קרא אותו.]
תוכן כתב:לפענ"ד, כוונת רש"י היא, שהמגדף התייחס לבורא עולם כאל מלך בשר ודם כביכול, ועל כן לגלג על מצות התורה שיש להביא בפניו לחם צוננת. ולפי זה מובן מאד הגידוף שיש בכאן, כיון שהתייחס אל ממ"ה בצורה גשמית, הרי זה ממש עבודה זרה.
אתה מפרש באופן אחר, שלעולם יש להתייחס לבורא כאל מלך בשר ודם כביכול, אלא שהוא לגלג על מצות התורה להביא בפניו לחם צוננת. לפי דבריך, קשה להבין למה עבירה זו נקראת 'מגדף'. הרי אין כאן פגיעה בבורא ח"ו אלא זלזול בתורתו, שהיא עבירה פחות חמורה בהרבה, ולמה נענש בעונש מיתה.
.
נכנסתי ל'פורום אוצר החכמה' וקראתי את הדיון, ואמרתי יתווכחו המתווכחים ויתגוששו המתגוששים ותרבה הדעת.
והנני בזה להוסיף קצת תבלין לקדרה הרותחת.
שמצאנו בחז"ל שדימו 'אכילת מזבח' ל'אכילת אדם' עד שאמרו (מגילה יב.) 'כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה', וברש"י (שם ד"ה כדת) - 'אכילת מזבח מרובה משתיה, פר ושלשה עשרונים סולת לאכילה ונסך חצי ההין'. ועי' בתוס' (נדה כד: אכילתו) 'דרך אכילה להיות מרובה על השתיה כדאמרי' בפ"ק דמגילה (דף יב.) והשתיה כדת אין אונס כדת של תורה דאכילה מרובה משתייה דקרבנות יש יותר מנסכים'. והיינו שלמדים מאכילת המזבח ושתייתו שכן היא הדרך הראויה לאדם.
וע"ע 'בעל הטורים' (ויקרא כג יח) 'כי אכילת מזבח מעין אכילת אדם, כדאמרינן (מגילה יב, א) גבי נסכים מה אכילת אדם אכילה מרובה משתיה וכו'.
ועוד אמרו (סוכה מט:) 'בזמן שמנסכין יין על גבי מזבח פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה' מאי משמע אמר רב פפא שכר לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות', וברש"י (שם) 'פוקקין את השיתין - את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיתין, שיראה היין עליו, כגרון מלא ושבע. שכר - לשון שכרות, ושמחה ונסיכה. והיינו ש'מאכילים' ו'משקים' עד כדי 'שכרות' - 'כגרון מלא ושבע'.
נדמה לי ש'תוכן' [ב'פורום'] - הקובל כ"כ על גישת רבינו ז"ל - יתקשה להסביר כל זה לפי גישתו.
אוצר החכמה כתב:אני לא תלמיד של ר' ליב מינצברג ומעולם לא ראיתיו ולא שמעתיו ואיני מכיר גם את האחרים המוזכרים ויותר מזה רוב הדברים בפשטות המתחדשים אינם לטעמי וסגנוני. כך שכל מה שאני כותב הוא על פי דברי תוכן כאן ותו לא.
אפשר להתווכח אם הדרך המתוארת כאן ומיוחסת לר' ליב של דירה נאה היא דרך נכונה, אבל ההתקפה על מי שמשבח את הקב"ה על זה שהכבישים בארץ רחבים ומהלל את הבורא על יפיים של הפירות שעשה הבורא היא תמוהה ביותר, מה שמתאר כאן תוכן (ושוב לא הכרתי את ר' לייב אלא אני מתייחס לדברי תוכן בלבד) הוא אדם שלוקח לתשומת לבו את כל הברכות שתיקנו רבותינו לברך ועל כל נשימה ונשימה שיש לו וכל דבר שרואות עיניו הוא משבח עליהם את הבורא .
בעניין הקרבנות לא מובן בכלל מה רוצה תוכן מר' לייב מינצברג.
ר' ליב אומר רעיון. שהעובדה שמקריבים מנחות שאין בהם נפש והם יותר גשמיים מהבהמות. העובדה שמקריבים אותם דווקא במשכן ובמקדש מסמלת את העובדה שהקב"ה נתן את משכנו בתוכינו שכביכול הניח שמים ובא לשכון בארץ בבית המקדש כמבואר דבר זה ברש"י בשם חז"ל. אפשר לאהוב את הרעיון הזה יותר או פחות, אבל איני יכול להבין את הקשר למאמרי חז"ל שהביא בעניין. הם כל כך חסרי קשר לדברי ר' ליב שקשה אפילו לנסות להסביר למה אין בהם קשר.
את המאמר שהביא של הרב חנניה רוזנבלום, ראיתי מלמעלה ולא בעיון ואפשר לחשוב שההצעה שיש שם לחנך ליחס שונה לעוה"ז נכונה או לא ואפשר להתווכח על השיטה, אבל הטענה של תוכן שמדובר בנסיון להפוך את הציבור לנהנתני ואנוכי מצביעה על חוסר הבנה בסיסית של הדברים. או אולי הכל נובע מאיזה אובססיה אנטי ר' ליב ותלמידיו.
שש משזר כתב:
זכה רבי שמעון בן גמליאל שחי לפני אלפיים שנה, ועשה מעשה ואמר "מה רבו מעשיך ה'", לא על ראיית כבישים נאים בחיפה, ולא על ראיית נהרות וגינות ופרדסים, אלא על ראיית אשה נכרית ויפה (ע"ז כ ע"א). אוי נא לנו כי חטאנו, ובאמת - אבותינו חטאו ואינם וגו', כי רביה"ק שכל דבריו דברי תוכן שליט"א בוודאי לא היה עושה מעשה נבלה כזאת. ואל תשיבני דבר שבקרן זוית ראה אותה, שהרי רבינו תוכן אילו היה נזקק לאותו מעשה ועיניו היו צדות מראה אשה ללא רצונו - בוודאי היה מתאבל ומתגולש ומתפולש בעפר על אשר נגרמה לו עבירה ועון ומדוע לא הצילוהו משמים מראיית אשה נכריה. ואילו אותו רשב"ג לא ידענו מה היה לו, שלא רק שלא זע ולא נע ולא פשפש במעשיו ולא הזדעזע בקרבו ת"ק פרסה על ת"ק פרסה על שנכשל בראיית אשה נכריה יפה, אלא שהתעשת באותו רגע, ולא זו אף זו - אלא עמד וברך בקול רם לה' על שברא אשה יפה כמותה! אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה! ובאמת פלא על הגמ' שהביאו מעשיה זו, ולא רק שלא גנזו סיפור זה אלא שהחליטו שיעמוד למשמרת. וכדי בזיון וקצף.
.
אלא כך יש לנהוג בהסתכלות, אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי, הלא אם היתה מתה לא היה לה עוד זה צורת הפנים, אם כן מנין לה זה היופי, על כרחך זה בא מכח אלהי המתפשט בה, הוא נותן לה כח היופי והאדמימות, נמצא שורש היופי הוא כח אלוקי ולמה לי למשוך אחר החלק הלא טוב לי להתדבק בשורשא ועיקרא דכל עלמין ששם כל היפוים, וכן מה שמסתכל בשאר גשמיות כגון בכלי יחשוב מנין בא לכלי זה הנוי והצורה על כרחך החומר הוא הפסולת והנוי והצורה הוא הרוחני והחיוני מזה הכלי, והוא גם כן חלק אלוקי ממעל, וכן כשאוכל יחשוב שהטעם והמתיקות של דבר מאכל ההוא בא מכח חיוני והמתיקות של מעלה שהוא חיותו, ובדומם יש גם כן חיות, שאנו רואים שיש לדומם ההוא קיום ועמידה, נמצא שיש בכל מקום חיות אלוה ממעל:
אוצר החכמה כתב:כבר התווכחנו על זה (לא אני ואתה אלא אני עם אחרים איני זוכר אם אתה התערבת בזה) ביחס לדוד ובת שבע. בעיני אם הגמרא אומרת על שמשון אותו צדיק אז הוא צדיק גדול לאין שיעור מהגרא"ל שטיינמן שהבאת לדוגמה, שהרי יש ירידת הדורות וזה נקודת הפתיחה לכל הסתכלות.
ח. רוזנברג כתב:דודי צח כתב:חבוש היה הרב עם משקפי פלסטיק, עם ביגוד פשוט (אבל נקי ומכובס...), נסיעה בתחבורה ציבורית, ללא נסיעה לנופש, ועוד ועוד. חיים פשוטים והדורים.
בסך הכל, ההשקפה 'התמוהה' שלו בענייני עולם הזה, הסתכמה בכך, שהוא נתן מקום להנהגת החיים הפשוטה, שממילא כולם חיים עמה.
יש שאכן הגדירו להדיא את טענתם וביקורתם עליו ברוח זו: למה הוא לא גונח וכואב אלא הוא מאושר ושמח. כלומר, אכן כולנו נוהגים אותו דבר, יש בינינו מעשנים (תאווה לשמה!) יש על שולחננו צנון וחרדל קולה ופפסי, וכל מיני מטעמים, אך עבודתנו ותפקידנו הוא לגנוח תוך כדי, ולא לעשות זאת כהנהגה רשמית של לכתחילה.
נכון, על זה היה חולק בחריפות. כאומר, אל נא תשקרו את עצמכם. אם אין זה על פי דרך התורה הדבר אסור ותו לא מידי, ואם הדבר מותר – וכולכם נוהגים כך – אל נא תרעו ותגנחו, ותעשו עצמכם כעוברי עבירה. בכוונה תחילה אתם עלולים לפגום את נפשכם ולשכנע אתכם כי עוברי עבירה הינכם. ולא.
זו מחלוקת לגיטימית, האם רשאים לחיות אחד בפה ואחד בלב, או שצריך לחתור לשלב את הפה והלב יחד. רבי לייב נקט כצד השני. לא משקרים. לא לעצמינו ולא לילדינו.
סיפר הגאון רב"צ גוטפרב בהספדו: פלוני חשוב ותלמיד חכם התלונן עלי מדוע רבי לייב נוהג בשלום עם העולם הזה. שאלתי אותו: ר' יהודי האם אתה אוכל לפעמים גלידה? אמר לי אכן כן.
שאלתי אותו מה תעשה אם מישהו ידפוק בביתך באמצע אכילת הגלידה? אמר אותו יהודי: אסלק זאת מעל שולחני ואנקה את הפה, ואם אספיק עוד אלבש איזה בגד עליון, ורק אז אפתח את הדלת...
אמר לו רב"צ: ומה היה עושה ר' לייב במקרה כזה? – פותח על אתר את דלת הבית, ומכניס את המבקש להיכנס, ואף מציע לו מנת גלידה....
סיפור היפוטטי כמובן, אבל משקף את הנהגת האמת והשקר בעניין זה. שני מנהגים באוכלי הגלידה, זה נוהג בצביעות ובהסתרה (והיא חשובה אצלו כהשקפה יהודית נחוצה) וזה נוהג בגלוי, תוכו כברו.
ואני נזכר ממה שסיפר לי ידיד פלוני על סבו החביב שחיתן את נכדתו עם בנש"ק, כאשר בשולחן המזרח ישבו אדמורי"ם ידועים. ויהי כאשר הגיע המלצר לשולחן המזרח עם מגש ומנות קינוח כל שהן, התעלמו האדמורי"ם ממנו כאומרים מה אתה מביא לנו?? והמלצר התאכזב וחזר אחורנית. אך אותו סבא חסידי שאל, מה מחלקים כאן – גלידה? נו זה די טוב, אנא יביא לנו....
והפטיר לי נכדו, כי בטוח הוא כי הסבא הנ"ל שלו חשוב יותר מכל שאר יושבי המזרח, שכביכול אינם מכירים את הקוגל הקר הזה.
על כל פנים השקר והאמת חיים כאן בערבוביה. ועל זה לחם רבי לייב. ולא כולם הסכימו להיות שותפים במלחמתו הזו.
נפלא. מתוק מדבש.
ובפראפרזה על נושא ונשוא האשכול, התענגתי למקרא הדברים המתוקים.
במעוט תענוג, עמש"ל מ"ד על אותה ששנו כך דרכה של תורה, ואמר החכם 'לא נאוה לכסיל תענוג', מכלל דלחכם נאה, לפחות מעוטו יפה, ואשכחן מפנקי דמערבא, ואמרו חכמים 'עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו', וכן השכל נותן שלא ברא הקב"ה עולמו לפני חזירים, וערך שולחן מלא דשן לפני בהמות וחיות רעות, או לבני אדם הדומין להם או להגרועים מהם, ומתחילה לא נברא העולם אלא לצדיקים, ואז היה טוב להם גם בעוה"ז, ראית אאע"ה שהיה יחיד בעולמו, שכולם היו עובדי אלילים, וקידש שמו של הקב"ה בפרהסיא, והכריז והודיע שמו בעולם, כלום חסר לו מן העוה"ז? לא לבד שעמד לו הקב"ה בכל הנסיונות, אלא גם עושר גם כבוד היו לו לנחלה, וכן האבות והנביאים והמלכים הטובים אשר היו לבבם ישר עם ה', אבל הצדיקים החוששים לחיי עולם עובר... [עי"ש דבריו המבהילים על חוסר התאמצות הצדיקים "לתקן העולם"] ולולי זאת היו מושלים בכל הנבראים, ובוראים עולמות חדשים לחפצם, ואצ"ל שלא היה קילורין שלהם חסר כלום, וכל חמדת תבל היתה נמצאת בידיהם...
והאבות וחבריהם ראו עולמן בחייהם, ואמרו ע"פ 'מאשר חטא על הנפש', 'מה אם זה שלא הזיר עצמו אלא מן היין נקרא חוטא (ואע"פ שהכתוב קראו קדוש, וכן הוא בודאי, אעפ"כ השורש הוא החטא, והיצ"ר סבב והביאו לידי מדה זו... אך בריא הנפש ודאי אינו צריך לכך, לאסור על עצמו מה שברא הקב"ה ליהנות בהם בני אדם, ואמרו 'לא דייך מה שאסרה תורה') וצריך כפרה, הפורש עצמו מכל דבר עאכ"ו', וא"ר לר"ה בני אם יש לך היטיב לך שאין בשאול תענוג כמש"ל במשנה ד'.
לכן ודאי מי שיש לו (עושר נכסים, ועושר דעת) ייטיב לעצמו, הרוצה ליהנות יבוא ויהנה מן המותר והרצוי אם מוצא טבעו צריך לתענוג מועט, כדי שיעסוק בתורה מתוך שמחה והרווחה, כמש"כ ושמחת בכל הטוב.
ומ"מ רובו קשה כמש"ה פן תאכל ושבעת, וכתוב ושימן ישורון ויבעט, וכתוב בנביאים כמרעיתם וישבעו, ומשולש בכתובים ויאכלו וישמינו ויתעדנו וגו'.
דעת_האברך כתב:איך מיישבים דברים אלו עם מאמרי חז"ל כגון "עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו לתוך מעיו"?
ועיין במסילת ישרים פרק הפרישות מה שכתב לחלק בין פרישות רצויה לבין פרישות לא רצויה, ומסקנת דבריו היא שפרישות מתענוגים היא דבר מקובל ומרוצה ונצרך לעובד ה', ומה שכתוב שהמזיר עצמו נקרא חוטא וכדומה אי אלו מאמרי חז"ל כוונתם רק לאדם שפורש מהדברים ההכרחיים והנצרכים באמת לחייו.
".[/i]
דורשי יחודך כתב:אם כבר הובאו דברי המסילת ישרים כאן אציין מה שתמיד התקשיתי בדבריו ז"ל. הרי אחד מהמאמרים שהביא הוא על הפסוק וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, ומסופר על האמורא שהיה אוסף כסף כדי שיוכל לטעום מכל מין ומין. איך מאמר זה מתפרש על מה שהוא צריך כדי לחיות ולעבוד? היה נצרך לו דוקא לטעום מכל מין ומין? וכי לא ברור מזה שרצה לטעום מכל מין שברא הקב"ה בעולמו, גם בלי שהוא זקוק לזה? (כמובן, לא בצורה של רדיפה אחרי הנאות ותאוות, לא מיניה ולא מקצתיה.)
הבאת את כל דבריו בלי תוספת והשמטה אבל כן עם ההדגשות הרצויות לך. מקובל כשמצטטים דבר כזה לכתוב, ההדגשה אינה במקור.בינוני כתב:הבאתי כבר באשכול אחר, ונכון גם כאן:
דברים מופלאים שכתב היעב"ץ (בפירושו "לחם שמים" למס' אבות על המשנה "במעוט תענוג").
וכו'
אלו כל דבריו, בלי תוספת ובלי השמטה שלא צוינה. וטעמים ממין אלו היו שגורים תדיר בפי רבי לייב זצ"ל.
שכחת לציין פרט אחד- הוא היה טועם מכל מין פעם אחת בשנה.דורשי יחודך כתב:אם כבר הובאו דברי המסילת ישרים כאן אציין מה שתמיד התקשיתי בדבריו ז"ל. הרי אחד מהמאמרים שהביא הוא על הפסוק וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, ומסופר על האמורא שהיה אוסף כסף כדי שיוכל לטעום מכל מין ומין. איך מאמר זה מתפרש על מה שהוא צריך כדי לחיות ולעבוד? היה נצרך לו דוקא לטעום מכל מין ומין? וכי לא ברור מזה שרצה לטעום מכל מין שברא הקב"ה בעולמו, גם בלי שהוא זקוק לזה? (כמובן, לא בצורה של רדיפה אחרי הנאות ותאוות, לא מיניה ולא מקצתיה.)
אבק פורח כתב:שכחת לציין פרט אחד- הוא היה טועם מכל מין פעם אחת בשנה.דורשי יחודך כתב:אם כבר הובאו דברי המסילת ישרים כאן אציין מה שתמיד התקשיתי בדבריו ז"ל. הרי אחד מהמאמרים שהביא הוא על הפסוק וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, ומסופר על האמורא שהיה אוסף כסף כדי שיוכל לטעום מכל מין ומין. איך מאמר זה מתפרש על מה שהוא צריך כדי לחיות ולעבוד? היה נצרך לו דוקא לטעום מכל מין ומין? וכי לא ברור מזה שרצה לטעום מכל מין שברא הקב"ה בעולמו, גם בלי שהוא זקוק לזה? (כמובן, לא בצורה של רדיפה אחרי הנאות ותאוות, לא מיניה ולא מקצתיה.)
לא בכל שבת ולא בכל שבת מברכין, אלא פעם בשנה.
וגם אז, טעימה בעלמא ולא מילוי הכרס.
אכן טעיתי בהבנת כוונתך. מתנצל.דורשי יחודך כתב:אמרתי שיש עניין של הנהגה כללית של להנות כדי להודות? או שמא זהו האג'נדה הסודית שלי?
(דוקא לי היה זכור שזה היה פעם אחת בחיים, לא זכרתי שזה כל שנה. אבל לא זה העניין בכלל.)
אני שואל שאילה על הפירוש של המסילת ישרים.
הוא לא מבאר כך את הירושלמי. הוא מכניס את הירושלמי לרעיון הכללי של לעשות מה שצריך כדי לעסוק בעבודת ה'. הוא לא מעלה את העניין של לטעום (ולו פעם אחת בחיים) מעולמו של הקב"ה. על זה אני שואל שזהו לכאורה הפשט בירושלמי.
אבק פורח כתב:הירושלמי מביא שיש עניין להודות לקב"ה על כל מין שברא.
פשוט שאם יש כזה עניין אז שה שימוש בעולם הזה לצורך לעבודת הבורא.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 138 אורחים