הודעהעל ידי דודי צח » ד' מאי 29, 2019 2:39 pm
הלום ראיתי את הפולמוס אודות רבינו לייב זצוק"ל.
ארשה לעצמי להגיב כמה נקודות:
א.
למרבה האירוניה, זה הצדיק שמנסים להציג אותו כאן כנהנתן ואיש עולם הזה (וה' יסלח להם), כמה היה רחוק בכל הווייתו מכל זה, בין במוסריו ובין באורחותיו האישיים.
וכבר התהלכה מליצה בחייו, כי אנשים שלא הכירוהו אלא מקצות דרכיו, וראו לכאורה איזה שוני בין הדברים שמורגלים לשמוע מכל עבר לבין הדברים הנשמעים ממנו, מיהרו אי פעם לכנותו 'רבי לייב בעל התענוגים' [על משקל הצדיק הקבור בצפת 'רבי לייב בעל היסורים'], ולמרבה העצב, במתמידים עצמה כמה דמעות ואנחות נשפכו בהלווייתו, כאשר אי מהמספידים הזכירו את ייסוריו ומכאוביו הגופניים והנפשיים בעשרות שנות ההנהגה.
כלומר מה שאחרים יכולים לראות ולשפוט כ'בעל התענוגים' הרי הקרובים והתלמידים שנלוו ועקבו אחריו בכל העתות והזמנים יודעים לומר בבטחה שהוא דווקא היה ההיפך הגמור 'רבי לייב בעל היסורים'.
והנה כי כן, קפץ עליו עוד רוגז של מנת יסורים אף כעת בהיותו בהיכלו בשמים, מכמה יושבים היכל הארציות דכאן. הכותבים ככל העולה על רוחם, בלי להתעמק בלי לרחם בלי לחשוב.
תיתי לכם. והו"ר יכפר.
ב.
אכן כן, לא נבוא לכסות ולערפל, ונגלה בגאון כי רבי לייב היה מהרבנים הירושלמיים, שאכן ברחו מן הסגפנות הפעלתנית והמכוונת, אלא בתוך כל העניות ובתוך כל הקושי בחרו לחיות במין רוממות אצילית, ואף ריהטו את ביתם בכבוד ובחן מידתי (לא בהדר מנקר עיניים וחורג, רק בכבוד).
ובאמת עינינו רואות שבעניין זה, נתחלקו בכלליות מקהלות החסידים והליטאים (ובמדת מה גם הירושלמים לעומת הבני ברקים כפי שנקרא להם).
אצל החסידים, האדמורי"ם לבושים הוד והדר ואף מפארים את ביתם ואת רכבם, לעומת ראשי הישיבות שהרבה מהם חיים בדלפונות ובסגפנות.
וזה לא רק מפני האמונה החסידית שהצדיק הוא כמלך ויש לכבדו, אלא גם העמך נוהג בדרך זו, בבית חסידי לא יהיו עמודונים עם ספרים, רק ויטרינה יפה והדורה, כך אצל רוב החסידים, ואילו אצל הליטאים או יותר נכון אצל יושבי עיר התורה, מצויים הבתים שאין בהם נברשת ולא ארון ספרים ראוי לשמו.
הירושלמים נמצאים באיזה שהוא מקום באמצע, אם כי המנעד אצל הירושלמים די רחב. יש בהם עניות מולדת, אך בני הבית די עסוקים בלטפח את הבית, לנקות (עם הרבה מים..). להדביק נברשת ולרכוש אגרטל. אלגנטיים.
וזכורני כי בתום ביקור רבי לייב אצל אחד מגדולי בני ברק זצ"ל, שביתו היה שבור ורצוץ, עם כסאות הפוכים למשענת, יש שהתפעלו והוא דוקא תהה על כך. וציין כי לא נהגינן הכי בקרב גדולי ירושלים מכל המגזרים, שאינם חיים כך. ביתם מסוייד ומסודר הרהיטים מוקפדים וכיוצא בזה.
ומה לנו לצטט שברי דברים, הבה ונצטט דבריו של מת, ממה שאמר בהספדו על מרן הגרי"ש אלישיב (כפי שהובא בגליון "תורה ודעת" גליון 164):
וזה לשונו:
יש לציין מידה נשגבה שהיתה במרן זצ"ל, והיא מידה שמצינו אותה במיוחד אצל גדולי ירושלים. שלמרות שהיה חי בצניעות ובקדושה, לא היה זה בדרך של מלחמה תמידית, כמוותר על מנעמי החיים. לא היה לו 'עבודה' של פרישות וסיגוף, אלא שלא היה צריך כלל את מנעמי העוה"ז שהיו בעיניו חסרי ערך ודברים של מה בכך. וכמו כן הוא לא התאמץ להתנתק מן העולם, אלא מצא את הדרך כיצד ניתן לחיות חיי נועם ויישוב הדעת בחיים צנועים. על פניו היתה תמיד השראה של נועם ושמחה בלי כל רמז של מרירות, משום שהרגיש עצמו בשלימות הטוב כי ניתן ליטול את העולם בצורה צנועה וקדושה ולמצוא את נועם החיים בדרך זו, וכפי שכולם הכירוהו היה תמיד בנעימה וברגיעה ובשלווה. וזה דבר שהיה מצויין במיוחד אצל גדולי ירושלים למרות שהיו צנועים מאד והסתפקו במועט שבמועט, לא היה זה בדרך של ניתוק מהעולם, אלא השכילו איך לחיות בתוך העולם בצורה מקודשת. וכן לא היה להם סבר פנים חמורות, כי אם התעטרו ברוך אצילי והבעת פיוס.
עד כאן לשונו.
אם אנחנו מבינים נכון, הוא בעצם הגדיר בין הדברים את עצמו, כשהוא מביע את להיטת רוחו בעניין זה.
ומי לא זוכר לפני תקופה לא ארוכה, איך שבתוך סערת הפולמוס במחלוקת החדשה בהנהגת הדור בשנים האחרונות, נתפרסמה תמונה איך מרן הגר"ש אויערבך יושב ומעביר סדרה בבית כנסת בשערי חסד, כשלצידו בקבוק קוקה-קולה וכוס מלא. הקנטרנים ביקשו לומר בזה איזו אמירה, שהוא שונה מן הבר-פלוגתא.
ואכן היה שונה. אך מי כמוהו לא נהנה מן העולם הזה כלום, למרות הקוקה קולה. כזה היה סגונו של רבי לייב.
אם תימצי לומר, ממקום שהביאו לשאול, על רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שהרים אצבעיו ואמר 'לא נהניתי מן העולם הזה אפילו כאצבע קטנה', הרי אדרבה, הוא היה חי כנשיא, ובביתו לא היה חסר צנון וחרדל (חז"ל אומרים זאת כביטוי לעשירות), וכמה תבשילים שהפתיעו אפילו את אנטונינוס. ואכתי לא נהנה מן העולם הזה.
אמור מעתה, זו דווקא הגדלות, וההוראה ההשקפתית; אפשר להיות הדור בלבוש ובמאכל, ועדיין לא להיות 'מונח בעולם הזה'. להיות איש עולם הבא.
מי כמו רבי לייב, היו ראשו ושרעפיו תמיד בעניניים שמימיים ורוחניים. למרות הש"ס החדש שבביתו...
ג.
חבוש היה הרב עם משקפי פלסטיק, עם ביגוד פשוט (אבל נקי ומכובס...), נסיעה בתחבורה ציבורית, ללא נסיעה לנופש, ועוד ועוד. חיים פשוטים והדורים.
בסך הכל, ההשקפה 'התמוהה' שלו בענייני עולם הזה, הסתכמה בכך, שהוא נתן מקום להנהגת החיים הפשוטה, שממילא כולם חיים עמה.
יש שאכן הגדירו להדיא את טענתם וביקורתם עליו ברוח זו: למה הוא לא גונח וכואב אלא הוא מאושר ושמח. כלומר, אכן כולנו נוהגים אותו דבר, יש בינינו מעשנים (תאווה לשמה!) יש על שולחננו צנון וחרדל קולה ופפסי, וכל מיני מטעמים, אך עבודתנו ותפקידנו הוא לגנוח תוך כדי, ולא לעשות זאת כהנהגה רשמית של לכתחילה.
נכון, על זה היה חולק בחריפות. כאומר, אל נא תשקרו את עצמכם. אם אין זה על פי דרך התורה הדבר אסור ותו לא מידי, ואם הדבר מותר – וכולכם נוהגים כך – אל נא תרעו ותגנחו, ותעשו עצמכם כעוברי עבירה. בכוונה תחילה אתם עלולים לפגום את נפשכם ולשכנע אתכם כי עוברי עבירה הינכם. ולא.
זו מחלוקת לגיטימית, האם רשאים לחיות אחד בפה ואחד בלב, או שצריך לחתור לשלב את הפה והלב יחד. רבי לייב נקט כצד השני. לא משקרים. לא לעצמינו ולא לילדינו.
סיפר הגאון רב"צ גוטפרב בהספדו: פלוני חשוב ותלמיד חכם התלונן עלי מדוע רבי לייב נוהג בשלום עם העולם הזה. שאלתי אותו: ר' יהודי האם אתה אוכל לפעמים גלידה? אמר לי אכן כן.
שאלתי אותו מה תעשה אם מישהו ידפוק בביתך באמצע אכילת הגלידה? אמר אותו יהודי: אסלק זאת מעל שולחני ואנקה את הפה, ואם אספיק עוד אלבש איזה בגד עליון, ורק אז אפתח את הדלת...
אמר לו רב"צ: ומה היה עושה ר' לייב במקרה כזה? – פותח על אתר את דלת הבית, ומכניס את המבקש להיכנס, ואף מציע לו מנת גלידה....
סיפור היפוטטי כמובן, אבל משקף את הנהגת האמת והשקר בעניין זה. שני מנהגים באוכלי הגלידה, זה נוהג בצביעות ובהסתרה (והיא חשובה אצלו כהשקפה יהודית נחוצה) וזה נוהג בגלוי, תוכו כברו.
ואני נזכר ממה שסיפר לי ידיד פלוני על סבו החביב שחיתן את נכדתו עם בנש"ק, כאשר בשולחן המזרח ישבו אדמורי"ם ידועים. ויהי כאשר הגיע המלצר לשולחן המזרח עם מגש ומנות קינוח כל שהן, התעלמו האדמורי"ם ממנו כאומרים מה אתה מביא לנו?? והמלצר התאכזב וחזר אחורנית. אך אותו סבא חסידי שאל, מה מחלקים כאן – גלידה? נו זה די טוב, אנא יביא לנו....
והפטיר לי נכדו, כי בטוח הוא כי הסבא הנ"ל שלו חשוב יותר מכל שאר יושבי המזרח, שכביכול אינם מכירים את הקוגל הקר הזה.
על כל פנים השקר והאמת חיים כאן בערבוביה. ועל זה לחם רבי לייב. ולא כולם הסכימו להיות שותפים במלחמתו הזו.
ד.
כבר צויין כאן כמה לחם רבי לייב כנגד הכייף והעולם הזה.
ציין אחד הספדנים, שבזמנו היתה דרישה 'חדשה' מתלמידי הישיבה דאז לצאת לאיזה קמפ בבין הזמנים, דבר שהיה אז פסול בישיבת המתמידים. הגיע רבי לייב ואסף את הבחורים ונתן להם מנת מוסר וגערה כדרכו בקודש, כשהגערה הכי חזקה בדבריו היתה "אתם אנשי עולם הזה" - - - ותיהום כל הישיבה.
שנאה של אמת היתה לו כנגד 'אנשי עולם הזה' (והנה הוא עצמו למרמס בעניין זה דייקא, וזה מכבשי דרחמנא).
אפשר לקחת אפשר להנות, אבל לא להיות 'איש' עולם הזה, כי בני עולם הבא הננו.
רק חודש לפני פטירתו, שח לפני ראשי אחת מהקהילות שלו, בגנות הטרנד החדש של נסיעות משותפות לחו"ל באמצע השנה, כחופשה רוחנית, כביכול לצורך ביקור בקברי צדיקים, ושהייה במלון נאה ויוקרתי בסמוך.
אמר: אני יודע ואתם יודעים, כי מטרת רוב הנוסעים איננה לשם השתטחות בקבר הצדיק, אלא לשם 'כייף' והביקור בקבר הוא רק התירוץ (הוא דיבר כמובן לבני ירושלים).
את המילה 'כייף' הוא ביטא במין גנות וגנאי, שנשמע מסוף העולם ועד סופו.
זהו רבי לייב האמיתי. אצילי ומרומם ולא סגפן פעיל. אך סולד בכל לב מכל השתקעות של אמת בענייני העולם.
ה.
אחד מהמבקרים החסידים לעיל, אמר שהוא רואה על הציבור שלו כי פותח האשכול דנן צודק במבחן התוצאה.
האם הוא בדק איזה ציבור? תלמידי החכמים? העובדים? בעלי הבתים? השוליים (שהם אכן רחבים כמו בכל מקום דהיום)?
ואולי בניו של רבי לייב?
האם הוא השווה את כלל בני המתמידים עם שאר חסידי עולם, כדוגמת חסידי בעלז קרלין וכדומה?
אשמח לקבל דיווח על תוצאת המחקר.
ו.
ועתה אשוב לעניין הקרבנות.
יפה העירו, כי פותח האשכול קרא את הדברים בשטחיות ולא ניסה להבין.
הקב"ה אינו צריך את מאכל הקרבנות שלנו, ולכבודנו הוא עושה זאת. אנו נוהגים רק במין של 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא'.
אלא שכשהקב"ה היה בבחינת 'יושב שמים' היה פגם בהקרבת מנחת סולת. אבל כשהקב"ה אמר 'ושכנתי בתוכם' ונתאווה להיות לו דירה בתחתונים, בבחינת 'יושב הארץ' אזי היחס שלנו הוא בבחינת קשר יותר ישיר ומשתווה עם בורא העולם השוכן בתוכנו, ועל כן הורשינו להביא גם מנחות.
ואכן מסיים, כי הנכרים יכולים להקריב רק קרבנות ולא מנחות. כי לדידם הקב"ה הוא רק 'יושב שמים', ולא הורשו להתייחס אליו כ'יושב הארץ'. [וכי תעלה על הדעת כי נתכווין לומר כי דרגת הגוי יותר גבוהה מאישי ישראל??]
כבוד ה' וישראל יש כאן ולא חירוף וגידוף חלילה.
כמובן שהכל מדובר על 'התייחסות' ולא על 'מציאות'.
וזה אגב אחד מיסודותיו בהרבה חלקי תורה והגדרות של מצוות, שהדברים מביעים את ההתייחסות שלנו, ואין הבורא צריך למשל לקרבנותינו, וכמובן אנו לא באים לעזור לו חלילה. אלא לגודל אהבתו אותנו ואת כלל הברואים, הוא יתברך נותן לנו את המקום להביע את אהבתנו ועבודתנו אליו בצורת קרבנות, הנחשבים כאילו לחמו. ועל זה הוסיף במאמר המדובר, שבתוך היחס זה אפשר להבחין בסוג יחס שהתחדש לדבריו כאשר השכין הקב"ה את כבודו בתוך בני ישראל.
ליתר ביאור, אצרף כאן בלעדית מאמר 'מבוא הקרבנות', שעדיין לא ראה את אור הדפוס, אך הוגה על ידו זצ"ל שלא בהגהה סופית המוכנת לדפוס. ויש להתייחס אליו רק כטיוטה בלבד. במאמר זה יתחדדו הדברים איך ראה רבי לייב את משמעות עבודת הקרבנות אשר רבים הקולמוסים שנשתברו כיצד להסבירם ולבארם. והדברים מתאימים ומשלימים.
ז.
סוף דבר, כשאנו רוצים להכיר אדם – ובפרט מחדש ומשפיע [כמו שהדגימו לעיל, את הגר"ג נדל] – יש יותר להעמיק חקר בדמותו, ולא להיות אורח לרגע הרואה כל פגע.
זכורני למשל, כשאחד ממשפחתי ראה את מאמריו בעבר אודות חוקי ומצוות התורה בהם ביאר שאינם מפני טעמים נימוסיים או חברתיים או רפואיים, כמו שנקטו חלק מהקדמונים, והוכחותיו עמו.
הלה זעק ושאל אותי, אינני מבין, הלא רבי לייב שלכם הוא הוא אבי 'טעמי המצוות' ואיך הוא יצא בצורה גורפת כנגד זה.
ולא חל ולא מרגיש, כי סגנון מחשבתו בטעמי המצוות היה בסך הכל סגנון לימודי על דרך שאנו לומדים סוגיות הש"ס והראשונים כך נהג ללמוד גם סוגיות המקרא ומפרשיו. וכשהגיע לפעמים לשלב של טעמי המצוות – הנקודות שאותן ראה כטעמי התורה הן בעיקר 'קדושה, עבודה, יושר' ותו לא מידי. לא בשביל ההתרחקות מחוקות העכו"ם ולא בשביל צורך רפואה, רוב ככל המצוות שייכות לשיטתו לאחת מהקטגוריות הנ"ל.
ולא אבוא בדוגמאות על מפעל חיים של ענק זכרו לברכה.
כך בכל דבר, לא מביקור אחד בסלון עלינו להסיק היכן מונח ראשו של האדם, ולהתפעל אחר כך, איך הוא מדבר כנגד החופש והימים והכייפים?
היה רבי לייב איש שלימות ואיש חקר שידע למקם כל דבר במקומו הנכון, עם האסמכתאות שלו עם האמת הפנימית שלו. זו היתה תמצית החיים של בעל היסורים זצוק"ל. ואנחנו נמשיך להעמיק חקר בקצות דרכיו, להיות מבני עולם הבא.
כי לא נבראנו אלא להתענג על ה' במסילת ישרים.
-
קבצים מצורפים
-
- מבוא לקרבנות.pdf
- (123.42 KiB) הורד 377 פעמים
