א. המשנה בקידושין (א', ז'):
"כל מצות עשה שהזמן גרמא, אנשים חייבין ונשים פטורות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד נשים חייבין".
ב. כתב בספר החינוך (מצוה כ"א):
"לספר ביציאת מצרים בליל פסח לספר בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם. שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג, ח). וכבר פרשו חכמים (מכילתא על שמות, יג ח) דמצות הגדה זו הוא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב "לבנך", לאו דוקא בנו (פסחים קטז.) אלא אפילו עם כל בריה. וענין המצוה שיזכר הנסים והענינים שארעו לאבותינו ביציאת מצרים ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם... ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, בטל עשה".
ג. ובמנחת חינוך שם הקשה על דבריו שהרי מצות סיפור יציאת מצרים היא מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן מהיכא תיתי שנשים חייבות בה?!
ד. וכן רוצה להוכיח מלשון הרמב"ם שכתב במפורש (חו"מ, ו',י') לגבי מצות אכילת מצה שנשים חייבות בה.
"הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים".
ואילו לגבי מצות סיפור יציאת מצרים לא הזכיר כלל נשים. ואפשר לומר שסבר הרמב"ם שהיא מצעשהז"ג ונשים פטורות ממנה ולכן השמיטן.
ה. וכן הוא הדבר ברמב"ם ע"ז (י"ב, ג') שהשמיט את מצות סיפור יציאת מצרים ולא כללה באותן אלו מצעשהז"ג שנשים חייבות בהן:
"כל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות, חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות."
ועל פניו נראה פשוט שסבר הרמב"ם שנשים פטורות מסיפור יציאת מצרים.
ו. ובאמת צריך לעיין בזה, שהנה הרמב"ם בספר המצות (סוף מצות עשה) שוב מונה את כל אותן מצעשהז"ג שנשים חייבות בהן והפעם מונה ומזכיר בתוכן גם את מצות סיפור יציאת מצרים.
"והעשירית אין הנשים חייבות בה. והאחת עשרה ולא תתחייב לנשים, והשתים עשרה ולא תתחייב לנשים, והשלש עשרה ולא תתחייב לנשים גם כן, והארבע עשרה ולא תתחייב לנשים גם כן. והחמש עשרה, והשמנה עשרה ואין הנשים חייבות בה. והתשע עשרה, והשש ועשרים מיוחדת בזכרי הכהנים, ול"ב ונ"ד וע"ג וצ"ד [וקמ"א] וקמ"ג וקמ"ז וקמ"ט וק"נ וקנ"ב וקנ"ד וקנ"ה וקנ"ו וקנ"ז וקנ"ח וקג"ט וק"ס, וקס"א ואין הנשים חייבות בה, וקס"ב וקס"ג וקס"ד וקס"ה וקס"ו וקס"ז, וקס"ח ואין הנשים חייבות בה."
וכתב במצוה קנ"ז:
"מצות עשה קנז - לספר ביציאת מצרים בליל פסח היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן, בתחלת הלילה, כפי צחות לשון המספר...".
ועל פניו יש כאן סתירה בדברי הרמב"ם.
מעניין שגם הרמב"ם וגם ספר החינוך השתמשו באותו הביטוי "כפי צחות לשון המספר" ברמב"ם, ובספר החינוך "כל אחד כפי צחות לשונו".
חלק ב'
א. כתב הרמב"ן (קדושין לג:):
"ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא; מורא וכבוד, בכורים, חלה, כסוי הדם, ראשית הגז, מתנות, ספירת העומר, פריקה וטעינה, פדיון פטר חמור ורוב המצות כן".
ב. יש להבין מדוע כתב הרמב"ן על מצות ספירת העומר שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא? הלא נראה פשוט שהיא כן מצעשהז"ג לפי שקבוע לה זמן מסויים בשנה.
ג. ואולי אפשר לתרץ ולומר שמצוות עשה שהזמן גרמא היא מצוה שאפשר היה לקיימה כל השנה ובאה התורה וקבעה אותה בזמן מסויים דווקא (כמו לולב). אך מצוה שקיומה תלוי בזמן מסויים או בתנאים מסויימים - אע"פ שבפועל מקיימים אותה בזמן מוגבל בשנה - לא נחשבת למצעשהז"ג.
ד. ועל פי הסבר זה יש הרוצים לבאר את דברי הרמב"ן, ולומר שסובר הרמב"ן שמצות ספירת העומר היא אינה מצעשהז"ג לפי שהתורה קבעה את זמן הספירה לא לפי תקופת השנה אלא לפי זמן הבאת קרבן העומר (ובאותה המידה יכול היה זמן הקרבת העומר להיות בין חנוכה לפורים).
ואם כן אין חיוב הספירה מכוון כלפי הימים שבין פסח לשבועות אלא שצוותה התורה לספור את הימים שבהם מביאים את קרבן העומר ובדיעבד מתברר שהם הימים שבין פסח לשבועות.
ולפיכך סובר הרמב"ן שמצות ספירת העומר היא אינה מצות עשה שהזמן גרמא וממילא נשים חייבות בה.
ה. כתב בעל ההגדה:
"וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה - בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ".
ועוד כתב במנחת חינוך לגבי סיפור יציאת מצרים לאחר חצות:
"להפוסקים כראב"ע ורבא באכל מצה אחר חצות לא יצא ידי חובתו, אם כן מצוה זו (של סיפור יצ"מ) גם כן עד חצות, דהוי בזמן שיש מצה...".
ונראה לדייק שמצוות סיפור יציאת מצרים נקבעה דווקא לאותה שעה בה מצה ומרור מונחים לפניך, דהיינו ליל ט"ו בניסן.
ו. ולפי כל הנ"ל שמא יש ליישב את ספר החינוך ואת הסתירה בדברי הרמב"ם.
כלומר; שמצוות סיפור יציאת מצרים אינה נחשבת למצעשהז"ג ואכן נשים חייבות בה כמו שכתב החינוך.
ומה שהשמיט הרמב"ם ולא הזכיר נשים במצות סיפור יצ"מ הוא משום שהיה פשוט לו שהן חייבות בזה (שהרי כנ"ל וכו').
וכל זה הוא משום שהתורה לא קבעה לספר על נפלאות יציאת מצרים דווקא בליל ט"ו בניסן, אלא כיוונה התורה שיספרו ביציאת מצרים "בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ..." (ואכן אם אין מצה ומרור מונחים לפניו ( = אחר חצות הליל) - לא יוכל לצאת ידי חובת המצוה, וכמו שכתב המנחת חינוך).
ואותה השעה עם אותם התנאים עליהם דיברה התורה לא מתקיימת אלא בליל ט"ו בניסן.
וממילא מצות סיפור יציאת מצרים לא נחשבת למצות עשה שהזמן גרמא. וד"ל.
חלק ג'
א. אכן עדיין קשה על זה שהרי הרמב"ם עצמו פסק לגבי מצות ספירת העומר שנשים פטורות ממנה, ולפי האמור היה לו לומר שהן חייבות. ואפשר לתרץ בדוחק.
ב. ושוב קשה שהרי לפי המבואר למעלה כל מצות סיפור יצ"מ תלויה במצה ומרור, ולפי"ז אם לא יהיו לו מצה ומרור לא יכול לקיים כלל מצות סיפור יציאת מצרים.
ולהלכה נראה שחייב בסיפוי"מ גם אם נאנס ואין לפניו מצה ומרור.
וצ"ע.
ע"כ.
