הכי אמרינן חולין ז' ב': 'אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר, מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו'. כאן הוא המקור שאין לו לאדם להנות משל אחרים, ורבו המקורות בחז"ל על זה ונלאיתי לחפשם ולהעתיקם. ויש לחקור, מהי ההנהגה הנכונה אם נהנה מאחרים במקום שזה נהנה וזה אינו חסר. ולמשל, ראובן נמצא רחוק מביתו ופוגש שם את שמעון שכנו שהגיע ברכב, האם ראוי לו לבקש ששמעון יסיע אותו חזרה, או לחילופין, אם שמעון מציע לו לנסוע חזרה איתו, האם יש לו להענות אליו.
ויש פה כמה צדדים, האם זה שאין ראוי להנות מאחרים הוא משום שאין לו להנות מממונם, וכל היכא שזה נהנה וזה אינו חסר, לא נאמר דבר זה. או שהוא דין, שאדם צריך להיות עצמאי ולא להזדקק לטובתם של אחרים.
האם במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, ראוי לו להנות, כדי להנות יהודי אחר, שהיהודי השני מהנה אותו. האם אין כאן חשש גאווה, כששמעון מציע לו נסיעה למשל, והוא מסרב.
האם יש נפק"מ בין ת"ח לעם הארץ, ובהתאם לדברי הגמרא, שאין לו לת"ח לשבת ביחד עם עם הארץ.
אשמח לראיות מפורשות או סברות מוכחות.