שמיעת מוזיקה לועזית ומוזיקה עם קול של נשים

[התלמידים]

מקורות לאיסור והיתר אם יש
לשמיעת מוזיקה לועזית
תודה מראש 

[יאיר]

viewtopic.php?f=17&t=4852#p38493
viewtopic.php?f=7&t=1645#p17371
ועיין שו"ע או"ח סימן תק"ס. (גי' "שירים").
וק"ו ב"ב של ק"ו בענין זה...

[יאיר.]

חדש:

[י. רבינוביץ]

אתמהה שלא נזכרו כאן מקורות חשובים להיתר באופנים מסויימים:
יביע אומר ח"א או"ח סימן ו', ומשם בארה.

[יאיר.]

צטט בבקשה במלואו.

[אוצר החכמה]

מה השאלה המיוחדת בלועזית הלא מבואר בפיה"מ לרמב"ם עניין זה שאין זה תלוי בלשון אלא בתוכן.

[יאיר]

אתמהה שלא נזכרו כאן מקורות חשובים להיתר באופנים מסויימים:
יביע אומר ח"א או"ח סימן ו', ומשם בארה.

שם ענה בענין "קול באשה ערוה" (כנושא האשכול) אך לא התייחס לעצם ענין שמיעת שירים שלא בסעודות מצוה ועל כך נכתב ב"ילקוט יוסף" לאסור מעיקר הדין.

[י. רבינוביץ]

אתמהה שלא נזכרו כאן מקורות חשובים להיתר באופנים מסויימים:
יביע אומר ח"א או"ח סימן ו', ומשם בארה.

שם ענה בענין "קול באשה ערוה" (כנושא האשכול) אך לא התייחס לעצם ענין שמיעת שירים שלא בסעודות מצוה ועל כך נכתב ב"ילקוט יוסף" לאסור מעיקר הדין.

אז העדות על הגר"ע יוסף ששומע/שמע שירים של אולכולתום (הייתה זמרת ערביה ממצרים, שונאת ישראל) היא שקרית?

לפי מה שהבנתי הוא לא שמע את השירים האלה בזמן סעודת מצוה...

אחד הציטוטים מכתבה ברשת: "בלילות היה יושב וכותב פסקי הלכה תוך כדי האזנה לקלטות של עבד אל-ואהב, פריד אל-אטרש או אום כלתום. עד היום הוא נוהג לשבת בלילה ולכתוב תוך כדי האזנה לקלטות, ובעת נסיעה במכונית הוא מבקש מנהגו לשים לו את אחת הקלטות האהובות עליו. מדי פעם, לפני שהשיר מתחיל, מסנן הרב "יימח שמם" לעבר הטייפ, וממשיך להקשיב בהנאה".
אתה מוזמן לכתוב "אולכולתום הרב עובדיה יוסף", ואת התוצאות תראה בעצמך.

[יאיר]

איני יודע אם היא שקרית ויתכן שכן, אך אני יודע מה כתוב...

אני מכיר את השמועות ואין לי על כך תשובה. צריך לשאול את הרב.
http://www.shofar.net/site/emedia.asp?i ... _arabs.mp3

[י. רבינוביץ]

איני יודע אם היא שקרית ויתכן שכן, אך אני יודע מה כתוב...

גם מה שאמרתי נמצא כתוב בסופו של דבר. ויש כאן התחמקות (ולא רק שלך אלא בכלל אצל כל אלה שמעדיפים לא להתמודד עם זה).

מה שכתוב, לא בהכרח מורה על האמת.

[יאיר]

ב"ילקוט יוסף" כתב לאסור מעיקר הדין (מלמד שם זכות על אלו ששומעים [מוטב יהו שוגגין...] אך אוסר לכתחילה ובעיקר בהערות שם)
ועל כך התכוונתי - "כתוב".

יש לך דרך אחרת ליישב את הסתירה בין השמועה ל"ילקוט יוסף"?

[מה נפ"מ לדידך? הרי רבינוביץ ש"מ אשכנזי].

[יאיר]

אז העדות על הגר"ע יוסף ששומע/שמע שירים של אולכולתום (הייתה זמרת ערביה ממצרים, שונאת ישראל) היא שקרית?

לפי מה שהבנתי הוא לא שמע את השירים האלה בזמן סעודת מצוה...

אחד הציטוטים מכתבה ברשת: "בלילות היה יושב וכותב פסקי הלכה תוך כדי האזנה לקלטות של עבד אל-ואהב, פריד אל-אטרש או אום כלתום. עד היום הוא נוהג לשבת בלילה ולכתוב תוך כדי האזנה לקלטות, ובעת נסיעה במכונית הוא מבקש מנהגו לשים לו את אחת הקלטות האהובות עליו. מדי פעם, לפני שהשיר מתחיל, מסנן הרב "יימח שמם" לעבר הטייפ, וממשיך להקשיב בהנאה".
אתה מוזמן לכתוב "אולכולתום הרב עובדיה יוסף", ואת התוצאות תראה בעצמך.

וכעת שמעתי מרב, שהיה שומע את אום כולתום לפני שנים הרבה עוד לפני שהותו במצרים [ viewtopic.php?f=19&t=6410 ] וכשהגיע למצרים הראה לו אחד את תמונתה וא"ל:
הרב הנה זו שאתה אוהב לשמוע...ענה לו הרב שוטה עכשיו לא אוכל לשומעה יותר...

[מורה צדק]

העדות על מרן הראש"ל נכונה, וכך דעתו.
לגבי מ"ש בילקו"י אפשר לשאול את המחבר (זה לא הרב עובדיה), וגם ממנו שמעתי שאף שאביו היה שומע מוזיקה ערבית, כיום אין לנהוג כן משום שיש די מזויקה מזרחית יהודית, וכך גם כתב מרן הראש"ל שליט"א במכתב שנתלה בישיבת חזון עובדיה.

לגבי זה שהראה את התמונה להרב, זה לא היה במצרים אלא בארץ לפני שנים לא רבות.

[מורה צדק]

כמדומני שמרן שליט"א מביא דעת הרב אלישיב שמותר לשמוע כל עוד אינו רואה ממש את הזמרת.

[אורייתא!]

כמדומני שמרן שליט"א מביא דעת הרב אלישיב שמותר לשמוע כל עוד אינו רואה ממש את הזמרת.

הרב בהליכות עולם הלכות קריאת שמע וכן ביבי"א ח"ט חאו"ח סי' קח חזר בו מזה וס"ל שגם אם ראה את תמונתה. אפשר לשומעה.
וכן הסכים הגרי"ש אלישיב. מובא שם

[אורייתא!]

אתמהה שלא נזכרו כאן מקורות חשובים להיתר באופנים מסויימים:
יביע אומר ח"א או"ח סימן ו', ומשם בארה.

צטט בבקשה במלואו.

יבי"א ח"א - או"ח ס"ו
נשאלתי בדין קול זמר של אשה בגרמפון או ברדיו, אם יש בו משום קול באשה ערוה, וצריך להזהר שלא לשמעו בעת ק"ש ותפלה.

(א) בברכות (כד) אמר שמואל, קול באשה ערוה, שנאמר קולך ערב ומראך נאוה. ופרש"י ומדמשבח לה קרא בגוה ש"מ תאוה היא. ע"כ. ובהגמ"י (פ"ג מה' ק"ש הט"ז) כ', פי' רבינו חננאל, וקול אף על גב דאין נראה לעינים הרהור מיהא איכא, וכו'. ובתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור, וכן בקול לרגיל בו. עכ"ל. ולכאו' היה נראה מפי' הר"ח, דאע"ג דאין נראה לעינים כגון שאינו רואה את האשה ששומע קולה וגם לא הכירה מעולם, מ"מ הרהור מיהא איכא. ולפ"ז היה מקום להחמיר אף בקול אשה בגרמפון או ברדיו, מכיון שיש לחוש להרהור ע"י שמיעת הקול. אכן האמת בכוונת הר"ח היא על הקול גופיה שאינו נראה לעין, והיה ס"ד לומר שאין להחמיר בו כלל, ולא דמי לטפח באשה ערוה שנראה לעין. וארז"ל ע"פ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, העין רואה והלב חומד, אבל הקול אין בו ממש ולא נראה לעין. (וכן מצינו שתיקנו חז"ל ברכת הנהנין על מראה וריח, ולא על קול ערב. וע' בפתה"ד ח"ב (ר"ס רטז), ובס' יוסף את אחיו (די"ט ע"א), ובתשו' ים הגדול (סי' יא). ע"ש). לכן כ' דהרהור מיהא איכא. ולעולם י"ל דבעינן שיהיה רואה את האשה המשוררת, ורק אז אמרינן קול באשה ערוה, כדאמרינן בסנהדרין (מה) גבי נסקלת ערומה דלא חיישינן להרהורא, וכ"ת אתי לאתגרויי באחרנייתא, אמר רבה גמירי אין יצה"ר שולט אלא במי שעיניו רואות.

(ב) והנה כשמכיר את האשה ששומע קולה, נראה דבודאי יש לאסור משום קול באשה ערוה. וכדמשמע בתוס' סנהדרין (מה) שכ', דהא דאמרינן במגילה (טו) כל האומר רחב רחב מיד נקרי, האמר התם ביודעה ומכירה. ע"כ. ומשמע שאף שאינו רואה אותה כיון שמזכיר את שמה בא לידי הרהור, וה"נ כששומע את קולה. והן אמת כי בתוס' תענית (ה:) כ' בההיא דרחב, ביודעה ומכירה, פי' ביודעה שבא עליה ומכירה שראה אותה. ע"כ. נראה שאין כוונתם אלא ליישב כפל הלשון, אבל המכירה אף על פי שלא בא עליה ג"כ בא לידי הרהור, ומילי מילי קתני ביודעה או מכירה. (וכן מתבאר בשו"ת נודע ביהודה קמא חאו"ח סי' כד). ואמנם המהרש"א בח"א מגילה (טו) כ', ביודעה ומכירה פרש"י בפ"ק דתענית יודעה היינו מכירה, ועוי"ל ביודעה ממש כמו ואיש לא ידעה, דהיינו ע"י שידעה מכירה, ואז נקרי. ע"כ. ומשמע דתרוייהו בעינן שיודעה ממש וגם מכירה עי"ז, אבל במכירה לבד לא חיישינן. וק"ק שלא זכר מד' התוס' תענית. ומ"מ י"ל דאף הרב ז"ל יודה שהשומע קול אשה שהכירה כבר, יש בזה משום קול באשה ערוה, ול"ד להתם דהוי הזכרת שמה לחוד. וכן מוכח בע"ז (כ:) לא יסתכל אדם באשה נאה ואפי' פנויה וכו', ולא בבגדי צבע של אשה, ומוקי לה התם אפי' (הבגדים) שטוחין ע"ג כותל, אמר רב פפא ובמכיר בעליהן. ופרש"י, לא בבגדי וכו', שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה, וכו'. ודוקא בגדי צבעונין לפי שהאשה נאה בהן ולא שכיחי וכו'. ע"ש. וה"ה לשומע קול אשה שמכירה לא גרע מבגדי צבעונין. וכ"כ התוס' סוטה (ח) וז"ל, גמירי אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, מקשינן מפ' אין דורשין (חגיגה יא:) דאמר עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצרייהו. ולק"מ, דהתם הכי פירושו, מאחר שראה הערוה פעם אחת שוב מהרהר אחריה לעולם אפי' שלא בפניה, אבל מאחר שראה הנסקלת ערומה אינו מהרהר אחר אחרת. עכ"ל. ולכן כששומע קולה ודאי דחיישי' שיהרהר אחריה כיון שהכירה כבר. וע' בשדי חמד פאת השדה (מע' א כלל קמט). ודו"ק.

(ג) ולא עוד אלא שהיה מקום להחמיר בשומע קול אשה אפי' באינו מכירה מעולם כיון שקולה יוצא מגופה, ול"ד לבגדי צבעונין שלה שהצריכו דוקא מכירה, שהבגדים הם חוץ מגופה, לכן צ"ל מכירה, שאז זוכרה כמו שהיא מלובשת, אבל בקולה יש להחמיר יותר, וחיישינן להרהורא. והנה במגילה (טו) ת"ר רחב בשמה זינתה, (פרש"י, המזכיר את שמה נגרר אחרי תאות זנות), יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בת שאול בראייתה. אמר ר' יצחק כל האומר רחב רחב מיד נקרי, א"ל ר' נחמן אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי, א"ל כי קאמינא ביודעה ומכירה. ע"כ. וכ' המהרש"א בח"א, אנא אמינא ולא איכפת לי, בברייתא דקתני בשמה זינתה לא משמע אלא שמתאוה לזנות ולא שיהיה נקרי, ולכך פריך ר"נ לר"י דאמר מיד נקרי הא אנא אמינא וכו', ובברייתא נמי לא קתני אלא רחב בשמה, אבל הכא לגבי נקרי נקט בל' כפול רחב רחב, ומשני ביודעה ומכירה. עכ"ל. ונראה מדברי המהרש"א שלא הוצרך להעמיד ביודעה ומכירה אלא לגבי מילתא דר"י דאמר מיד נקרי, אבל לגבי הברייתא אף בלא זה יש חשש הרהור. וקשה דא"כ היאך לא חייש ר"נ משום הרהור תאות זנות וכדתניא בשמה זינתה, ועוד דהתוס' סנהדרין הנ"ל כ' ליישב הא דאמרי' גמירי אין יצה"ר שולט אלא במאי שעיניו רואות, דההיא דרחב מוקמינן לה ביודעה ומכירה, ואכתי תקשה להו הא דתניא בשמה זינתה דמיירי אף כשאין מכירה. א"ו דאף הברייתא מיירי ביודעה ומכירה, ומש"ה שפיר קאמר ר"נ אנא אמינא ולא איכפת לי. והא דפריך לר"י ולא אברייתא, משום דבברייתא דקתני בל' עבר בשמה זינתה, מוכח שפיר דמיירי ביודעה ומכירה, אבל ר"י קאמר כל האומר וכו' משמע דבהוה קאמר. ועוד יש ליישב. וק"ל. [וע' בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קפד), שהרה"ג השואל בעל אמרי אש, צידד, שאשה המשודכת עם איש שלא ראתה אותו מעולם, וספרה ז' נקיים לפני הנישואין, ואח"כ בא המשודך, צריכה לחזור ולספור ז' נקיים לאחר ראותה אותו, שע"י הראיה מתעורר החימוד מחדש, כמ"ש בסוטה (ח) אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות. אבל החת"ס העלה להקל בזה. ע"ש. וע' בשו"ת אמרי אש (חיו"ד ס"ס יז). ע"ש. והלחם ושמלה (ר"ס קצב) העלה להחמיר כדברי רבו האמרי אש. ע"ש. אולם בשו"ת בית שלמה ח"ב מיו"ד (סי' מ) פסק להקל. וכן העלה בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' נז). ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת שואל ומשיב תליתאה (ח"א סי' מב) ובשו"ת שערי דעה ח"ב (סי' רמה) מ"ש בזה. ע"ש. וע' היטב בספר חסידים סי' קעב. ובמקור חסד שם. ודו"ק כי קצרתי].

(ד) ולפ"ז אף יעל בקולה דקאמר הוי ביודעה ומכירה דומיא דרחב, וא"כ משמע דהא דקול באשה ערוה היינו דוקא ביודעה ומכירה, ואף על גב דיעל בקולה ר"ל אף בקול דיבורה, וכ"מ במהרש"א (שם), מ"מ נחתינן דרגא לשאר הנשים בקול זמר דבעינן ביודעה ומכירה. והגם שיש לצדד עוד בזה, הנה ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק (חאה"ע סי' נג) שכ', דנראה דלא שייך קול באשה ערוה אלא ברואה את פניה או יודעה ומכירה, כעין מ"ש במגילה (טו) רחב בשמה זינתה ויעל בקולה וכו' והוא דידעה ומכירה. וכן אמרי' בהא דאסור להסתכל בבגדי צבעונין, דדוקא במכירה, וכדקי"ל באה"ע (סי' כא ס"א), אבל באינו רואה אותה בפניה ואינו מכירה נראה דאין חשש כלל. עכת"ד. (ומוכח מדבריו שמפרש ג"כ להברייתא ביודעה ומכירה. וכ"כ בס' יפה תלמוד (דע"ד ע"ד). ע"ש). וכן מצאתי לנ"ד בשו"ת בית שערים (חאו"ח סי' לג) שנשאל בזה, והעלה להתיר מדינא, והביא סמוכים להיתר מההיא דמגילה (טו) דת"ר, רחב בשמה יעל בקולה, ומוקי לה ביודעה ומכירה. ע"ש. ולא זכר שר מד' המהרש"א הנ"ל. ושם הוכיח ג"כ מדין בגדי צבעונין דבעינן דוקא מכירה, וקול באשה קיל טפי, דהא כ' הב"ש /אהע"ז/ (סי' כא סק"ד) דקול פנויה מותר, ורק בעת ק"ש ותפלה אסור. ע"ש. ואילו בבגדי צבעונין של אשה נראה דבכל אשה אסור, כדמוכח בע"ז (שם) שלא יסתכל באשה נאה ואפי' פנויה, ולא בבגדי צבעונין של אשה. ואפ"ה מותר באינו מכירה, כ"ש לקול באשה. עכת"ד. והנה מה שנשען בזה עפ"ד הב"ש דקול באשה פנויה שרי, אף שכ"כ גם הפרישה בשם רש"ל, וכ"כ הפמ"ג (סי' עה מש"ז סק"ב), וכן ד' החת"ס (חחו"מ סי' קצ), וע"ע בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן כו), ע"ש. מ"מ אין הדבר מוסכם, כי הגאון באר שבע בקונט' באר מים חיים (סי' ג) כ', דנ"ל ברור דהא דאמר שמואל קול באשה ערוה, ה"ה בפנויה, ואף על פי שפשוט הוא, כתבתי להוציא מלבו של חכם א' שהתיר לשמוע קול פנויה, ודייק מאה"ע (סי' כא) דנקטי קול ערוה ולא כ' קול אשה. ואני אומר לא תאבה לו ולא תשמע אליו, דמאי שנא ממ"ש שמואל גופיה אין משתמשין באשה בין גדולה בין קטנה דפשוט הוא דר"ל אפי' פנויה וכו' ע"ש. וכ"נ ד' הא"ר (סי' עה סוף סק"א) שכ' גבי טפח מגולה דפשוט דאין חילוק בין פנויה לא"א, וכ"כ הבאר שבע (דקי"ט) לענין קול. עכ"ל. וכיון דמייתי ליה בסתם משמע שמודה לו דקול באשה ערוה אפי' פנויה ואפי' שלא בשעת ק"ש. וכן הכנה"ג באה"ע (הגה"ט סק"ד) הביא להלכה דברי הבאר שבע. וכ"נ קצת ממ"ש בספר חסידים (סי' תרי"ד), צריך להזהר שלא ישמע קול אשה, וה"ה לאשה שלא תשמע קול איש, שמכל שהאיש מוזהר האשה מוזהרת. עכ"ל. וכיון דאף האשה מוזהרת שלא תשמע קול איש, מוכח דהוי מטעם הרהור, וא"כ ה"ה שאסור לשמוע קול אשה פנויה. (וכמ"ש הגמ"י בשם ר"ח הנ"ל, דהרהורא מיהא איכא). ולפ"ז נסתרה ראית הרב בית שערים הנ"ל, דלעולם קול אשה חמיר מבגדי צבעונין שלה, וכן מסתבר טפי לענ"ד. ולכאורה יש להוכיח כן ממ"ש הארחות חיים (ה' מגילה אות ב) בשם בעל הדברות, שאין הנשים מוציאות את האנשים י"ח קריאת המגילה, והטעם משום דקול באשה ערוה. עכת"ד. אלמא דאף קול אשה פנויה אסור לשמוע. ויש לדחות דמקרא מגילה חשיב כקריאת שמע, דלכ"ע גם בפנויה אמרי' בכה"ג קול באשה ערוה. וכמ"ש הבית שמואל אה"ע (סי' כא סק"ד). וע"ע בכף החיים (סי' עה ס"ק כא). ע"ש. וע' בשו"ת פני מבין (חאו"ח סי' מב). ובשו"ת שרידי אש ח"ב (סי' ח). ודו"ק.

(ה) ובעיקר דברי הס"ח דהאשה ג"כ מוזהרת שלא תשמע קול איש, יש להביא ראיה לזה מהילקוט שמואל (רמז קח), כבואכם העיר וכו', כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שבעות ממנו. ד"ר יהודה. א"ל ר' יוסי, א"כ עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שא"א לאיש לזון את עיניו מאשה שאין ראויה לו, כך א"א לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיעה עדיין השעה וכו'. ע"כ. אכן בברכות (מח:) אמר שמואל כדי להסתכל ביפיו של שאול, ולא חייש לקושיא זו, אלמא דלא חיישי' בנשים, דלאו בנות הרגשה נינהו, כמ"ש בנדה (יג). וע' בתוס' ישנים ובמעדני יום טוב (שם). וע' שמחות (פי"ב) האשה מכרכת את האיש ולא האיש את האשה, האשה משמשת את האיש בחולי מעיים ולא האיש את האשה. וכ"פ ביו"ד (סי' שנב ס"ג). וכ' הש"ך שהוא משום הרהור. ע"ש. וע"ע ביו"ד (סי' של"ה ס"י) ובס' שבט יהודה (שם). וע"ע בשמחת יהודה על מס' גרים (פ"א ה"ח). וע' ביו"ד (סי' קצה סט"ו וט"ז). וע' בשו"ת מערכי לב (סי' ד) על דברי הס' חסידים הנ"ל.
מתוך המילואים בסוף הספר: [ובתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקנ"ד, גריס, האיש משמש את האיש בחולי מעיים, ודייק מזה שלא התירו לאשה אלא לכרוך ולקשר האיש, אבל לא לשמש את האיש בדבר של צניעות, ומש"ה אין האשה משמשת את האיש בחולי מעיים, וכ"ש שאסור להניח ידיו במקום סתריו ואפי' תשש כחו של חולה וכו'. אבל בש"ע יו"ד (ס"ס שלה) נפסק להלכה שהאשה משמשת את האיש בחולי מעיים. וכמו הגירסא שלפנינו. ודו"ק]. והנה כעת נתתי לבי שלכאו' יד הדוחה נטויה לומר שלא התיר אלא להסתכל ביופי גובה קומתו ולא ביופי תאר פניו. ואף על פי שאיש אינו רשאי להסתכל גם בקומת אשה, דלא גרע ממ"ש בע"ז (כ:) שאסור להסתכל אף בבגדי צבעונים שלה, מ"מ באשה לגבי איש אין להחמיר כ"כ, ולעולם אין להתיר לנשים להסתכל בפני איש. ושו"ר להגרי"ח בס' בן יהוידע (ברכות מח:) שהעיר בד' שמואל מהילקוט שמואל הנ"ל, ותי' שאף שידע שמואל ממה שאמר ר' יוסי, ס"ל שלהסתכל בקומתו לכ"ע שרי. ע"ש. אולם אחרי שובי ניחמתי, שא"כ אמאי נייד ר' יוסי מטעמו של ר' יהודה, ונתן טעם אחר לגמרי, היל"ל שהסתכלו רק ביופי קומתו. ובברכות (מח:) בתר מימרא דשמואל, מסיק ור' יוחנן אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה, וזה כטעמו של ר' יוסי, ולא קאמר הש"ס דשמואל ור' יוחנן בפלוגתא דתנאי ר' יהודה ור' יוסי. א"נ לימא, ושמואל אמר לך אנא דאמרי אפי' לר' יוסי, ולא הסתכלו ביופי תאר פניו אלא ביופי קומתו. ועוד דר' יוחנן גופיה ע"כ לא ס"ל לאסור לנשים להסתכל ביופי תאר פני איש, דמר ניהו עביד עובדא בנפשיה כדאמרינן בברכות (כ), ר' יוחנן יתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן ואתיין בנות ישראל מטבילה מסתכלן בי ונהוי להו זרעא שפירא כוותי. ומחוורתא דמתניתא דמייתי בילקוט שמואל משבשתא היא ולא מותבינן מינה, וכדאמרינן בירוש' (פ"ב דפאה ה"ד) אין למדין הלכה לא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד. וע"ע בתשובת רבינו ישעיה מטראני באור זרוע ח"א (סי' תשנד). ובתשו' הרי"ד (סי' עז עמוד שעא). ע"ש. ובשו"ת תשורת שי ח"א (סי' קכה) כ' שראוי לסדר ישיבת הנשים בעזרת נשים של בהכ"נ באופן שלא יוכלו לזון עיניהן מהאנשים, וראיה מהילקוט שמואל הנ"ל, ואף על פי שבדורות שלפנינו לא נהגו להזהר בזה, מקום הניחו לנו להתגדר בו (חולין ו ע"א) ע"ש. ולפמש"כ יש ליישב מה שנהגו להקל בזה שסוברים שאין דברי הילקוט אליבא דהלכתא, לפי המבואר בברכות (מח:). וכן ראיתי להגר"י טייטלבוים אב"ד דסטמר בטהרת יום טוב (חלק ו' עמוד מב) שכ' לדחות דברי התשורת שי, והעלה שאין להחמיר בזה, כיון שנהגו הראשונים מקדמת דנא שלא לחוש לזה כלל, וה"ט משום דההיא דילקוט שמואל שלא הובאה בגמרא שלנו ע"כ דמשבשתא היא, והוכיח כן מהגמ' דברכות (כ) דר' יוחנן יתיב אשערי טבילה כי היכי דלסתכלו ביה, וכן מהגמ' ברכות (מח:) וכו'. ע"ש. ובאוצר הפוסקים כרך ט' (סי' כ"א סק"ז דכ"ב ע"ג וע"ד) הובאו להלכה דברי הגר"י טייטלבוים, ודברינו שבתשו' זו בס' יביע אומר ח"א (סי' ו'). ע"ש. ובשו"ת שונה הלכות ח"ה (סי' רכב) כ' להשיב ע"ד אוצר הפוסקים במ"ש כן בשמי, (והשמיט ד' הגר"י טייטלבוים שכתב ג"כ כדברינו), וכ' לחלק בין ההיא דברכות (מח:) דמיירי הסתכלות שלא לשם תאוה, וכן ההיא דברכות (כ), ולעולם אין הבדל בין נשים לאנשים. וכדברי התשורת שי. ושכ"פ בס' פוקח עורים והניף ידו שנית שם (בסי' רכג) לחלק בין ראיה להסתכלות. ע"ש. ואין דבריו מחוורים, שא"כ אכתי תקשה לשמואל מדר' יוסי דפריך לר' יהודה א"כ עשית בנות ישראל כזונות, והוצרך ר' יוסי לומר מפני שלא הגיעה השעה, ואמאי לא קאמר שהסתכלו שלא לשם הנאה. וגם הש"ס לא קאמר לימא כתנאי. והעיקר כמש"כ להתיר בזה. וגם חומרת הס' חסידים היא היפך המנהג הפשוט, שהנשים שבעזרת נשים שומעות אל הרנה ואל התפלה, מפי חזנים ומשוררים בנעימות קול, ולית דחש להא דהס"ח. והנלע"ד כתבתי. ואני על משמרתי אעמודה.

(ו) וחזי הוית בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' לב) שנשאל ג"כ בנידון שמיעת קול זמר של אשה בגרמפון, ופסק להחמיר, מפני שהקול מביא לידי הרהור, שאיזה חילוק יש בין שומע קולה ממש לקול הזמר שבכלי הזה (גרמפון), דפשיטא דהא דאסור קול זמר אשה, היינו אפי' אינו מסתכל בה אלא היא בחדר אחר והוא שומע קולה ג"כ אסור. עכת"ד. ואין הנידון דומה לראיה, דהתם יודעה ומכירה, הלא"ה י"ל דשרי. ובפרט שכבר נפסק הקול של האשה, והוי כמו שאין לו עיקר. וכ"כ הגרא"י ניימרק באשל אברהם (ברכות כד). ע"ש. (וע"ע בפירות הנושרין שם דף שח ע"ב). וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (סי' קסג) שנשאל ג"כ בקול אשה ברדיו, ופסק להחמיר, שאע"פ שאמרו אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, היינו דוקא לענין להרהר בה אח"כ, אבל בשעת שמיעת הקול והוא נהנה זהו גוף האיסור והוי ערוה אף באין יודעה ומכירה, והרי ערוה בעששית דאסור וכו'. ע"ש. וכ"כ בשו"ת ברכת חיים (סי' כ). ע"ש. וכ"כ הרב שם חדש (ד"ג ע"ד), דאפי' אינו מכירה אסור. ע"ש. ואין דבריהם מוכרחים. וראיתי להרה"ג שמ"ח גאגין ז"ל ביריעות האוהל שבס' אהל מועד ח"א (ד"נ ע"א), שי"ל דמ"ש מרן (סי' עה) שיש ליזהר משמיעת קול זמר אשה, דמשמע כל מין זמר רע או טוב, היינו ביודעה ומכירה או עומדת לפניו, דהגם שמצד הקול אין בו משום הרהור שאינו נהנה מקולה, מ"מ אסור להיותה בפניו או שמכירה ויכול לבוא לידי הרהור מחמתה באמצעות קולה, והוי כמו קול נעים המהנה אזן שומעו אפי' אינו נראה לעינים, כמ"ש הגמ"י בשם ר"ח. אמנם כשאיננה לפניו והיא יושבת בביתה ומנהמת כיונה בקול ערב להרדים את בנה ודאי שהותר לקרוא ק"ש. עכת"ד. נמצא דלדבריו יש חילוק בין קול נעים וערב, לקול שאין הנאה ממנו.

(ז) אולם אחרוני זמנינו נטו להקל בזה, וכדברי הגאון מהר"ם שיק והרב בית שערים הנ"ל, זה יצא ראשונה, הרה"ג מהרי"ל צירלסאהן ז"ל בשו"ת מערכי לב (חאו"ח סי' ה) שכ' להקל בזה, מטעם דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות. עכ"ד. וקיצר יותר מדי, והי"ל לבאר לפ"ד התוס' סוטה (ח) שאם ראה אותה פ"א בזה אמרו עריות בין בפניו בין שלא בפניו. וע"כ אין להתיר כאן אלא באופן שלא הכירה מעולם. וע"ע בשו"ת בית דוד לייטער (סי' קפח) שג"כ כ' להקל בשמיעת קול אשה ברדיו. ע"ש. וידידי הרב הגאון רי"מ טולידאנו בשו"ת ים הגדול (סי' כט), דהגרמפון אינו הקול עצמו רק בת קול שנקלט בלוח הגרמפון ופסק כח המשמיע, ואין בו משום קול באשה ערוה. אולם ברדיו וטלפון כ' דהוי כחו דמשמיע. ע"כ. וע' להלן סי' יט אות יח. ע"ש. ומיהו יש מקום לומר דאף בלוח הגרמפון שפסק כח המשמיע, כיון דסו"ס אתי לידי הרהור שייך ביה קול באשה ערוה. וכ"כ הגרמ"י צוייג בשו"ת אהל משה ח"א (סי' לב דע"ד ע"ב). ע"ש. ומ"מ נראה שכיון שדעת כמה אחרונים להקל כשאינו יודעה ומכירה, ולפ"ד כמה אחרונים האי דקי"ל קול באשה ערוה אינו אלא מדרבנן, יכולים לסמוך ע"ד המקילים בזה. (ולפ"ז א"ש מאי דנקט קרא קולך ערב ומראך נאוה. כי לולא המראה לא היה כ"כ ענין תאוה וחבה יתירה). ולפ"ז יש ליישב מה שפרש"י בברכות (נז:) שלשה משיבין דעתו של אדם, קול מראה וריח, ופרש"י, קול זמר של אשה. וקשה דהא קול באשה ערוה. והניחא למ"ד קול פנויה מותר, אלא למי שאוסר מאי איכא למימר. א"ו דבאינו יודעה ומכירה אין איסור בדבר. וע' בשו"ת גנזי יוסף (סי' מא). ובשו"ת שלמת יוסף ראזין (סי' טו אות ב, וסי' כו אות ד). ע"ש.

(ח) איברא שיש כמה אחרונים דס"ל דקול באשה ערוה הוי מן התורה, ולכאורה היה נראה לתלות ד"ז במחלוקת הראשונים אי סד"א לחומרא הוי מה"ת או מדרבנן. והואיל והרהור הוי איסורו מן התורה, כמ"ש בע"ז (כ:) ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום וכו', וכ' התוס', דהאי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא, כדמוכח בכתובות (מו) ע"ש. ואפי' הרהור פנויה נמי הוי מה"ת, כמ"ש רבינו יונה הובא בב"י אה"ע (סי' כא). ומכיון שיש עכ"פ ספק שיבא לידי הרהור ע"י הקול, וכמ"ש הגמ"י בשם ר"ח דהרהור מיהא איכא, נמצא שיש כאן סד"א, ותליא בפלוגתא דרבוותא אי הוי מה"ת או מדרבנן. וראיתי להגו"ר בגן המלך (סי' ק), שהביא בשם מהריק"ש או"ח (סי' ריז), דס"ל דקול מראה וריח בעריות אין איסורם אלא מדרבנן, שמא יקריבו יותר מדאי ליהנות. וכמ"ש תוס' יומא (לט:), וכ' ע"ז, ולענ"ד דאין דבריו נכונים, דקול ומראה דאשה איסור גדול יש בהם, כמ"ש (ברכות כד) שוק באשה ערוה שנא' גלי שוק, וכתיב תגל ערותך, וכן קול באשה ערוה שנא' וכו'. וכ"ש מראה שאמרו עליו טוב מראה עינים מהלך נפש [יומא עד:] ואין דברי התוס' יומא אמורים אלא לגבי קדשים וכו'. עכת"ד.
מתוך המילואים בסוף הספר: מש"כ ע"ד המהריק"ש שכ', שאף לענין ערוה אמרינן קול מראה וריח אין בהן משום מעילה לאסור מן התורה, ע' בשו"ת צל הכסף ח"ב (מע' ברכות, מע' מ אות ה) שהסכים לאסור בזה מן התורה, דלא כמהריק"ש. וכמ"ש הברכי יוסף (סי' ריז) בשם החרדים. ע"ש. אכן בס' האשכול ח"ג (עמוד קכט) כ', ראיה כגון בעריות טפח באשה וכו', וכן ראית הקדש ושמיעת קול וריח, אף על פי שאין בהן איסור מעילה מה"ת איסורא איכא. ע"ש. ומוכח כד' מהריק"ש. וע' להחק"ל בס' מערכי לב ח"א (דע"ח ע"ג). ובשו"ת שלמת חיים (חיו"ד סי' כד). ע"ש. ובעיקר השאלה בדין שמיעת קול אשה ברדיו וגרמופון, שו"ר כעת בשו"ת מהרש"ג ח"ב (סי' קיח) שכ' להתיר. וע' בשו"ת משנה הלכות ח"ד (סי' פו). וי"ל ע"ד.
והנה אף על פי שכן מבואר בב"י אה"ע (סי' כא) בשם רבינו יונה, דהמסתכל בא"א איסורו מה"ת שנא' ולא תתורו וכו', ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה שנא' ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. ע"ש. מבואר להדיא דמראה אסור מה"ת. אולם הבית שמואל (שם ס"ק ב) כ' דלהרמב"ם איסור זה מדרבנן. ע"ש. וע' בשו"ת אחיעזר ח"ג (סי' כה אות ה) שכ', שלפי הנראה הרמב"ם והש"ע חולקים על התוס' (ע"ז כ) וס"ל דקרא דונשמרת מכל דבר רע, אסמכתא בעלמא הוא, ואין זה אלא מדרבנן. ע"ש. וכיו"ב כ' הגרי"פ פירלא בבאורו לס' המצות של רס"ג ח"ב (דף ו' ע"ד). ע"ש. וכ"כ הגאון ר' רפאל ברדוגו בספר תורות אמת אה"ע (סי' כא), שכל מוני המצות ס"ל שהרהור ע"י הבטה ביופיה אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ודלא כהתוס'. ע"ש. ואפשר לומר אליבא דהתוס' ורבינו יונה, דבהא פליגי בכתובות (יז) גבי הא דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, ומסיק הש"ס דלית הלכתא כוותיה. ע"כ. דבהא קמיפלגי דלר' יונתן איסור הסתכלות בא"א הוי רק מדרבנן, מש"ה קא שרי בכלה, דלא מסתבר להתיר איסורא דאורייתא משום כדי לחבבה על בעלה. וע' מ"ש הרמב"ם בריש ס' מעשה רוקח (ד"א ע"א) בדין לא ילבש גבר וכו' בשמחת חתן וכלה, ובב"ח ביו"ד (סי' קפב). ע"ש. והדברים עתיקים.

(ט) אמנם מ"ש הבית שמואל דלרמב"ם איסור זה מדרבנן דלא כר' יונה, אף שהוא מתאים למש"כ דתליא בפלוגתא דסד"א לחומרא מדרבנן (שזוהי ד' הרמב"ם ודעימיה), לא מצאתי הכרח לזה, ואף שכן נראה מדברי ה"ה (ר"פ כא מהא"ב) על מ"ש הרמב"ם, ואפי' להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכים להמתכוין לד"ז מכת מרדות. וכתב ה"ה, ויש בדברים אלו מכת מרדות כידוע בכל איסור שהוא מדבריהם. עכ"ל. מ"מ הרי הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ז דסנהדרין נד) כ', וכן אסור להריח בבשמים שעל הערוה וליהנות בראית העין בצורתה במתכוין להנאה, אבל אינו חייב ע"ז מלקות, אף על פי שאמרו לא תנאף לא תהנה אף, לפי שאין לוקין מדרשא. עכ"ל. אלמא דריח בשמים הוי מה"ת, ומסתמא ה"ה ראיה דחמירא טפי, כמ"ש טוב מראה עינים מהלך נפש כנ"ל. ועכ"פ הוא מבואר דלא כד' מהריק"ש שכ' דקול ומראה ריח /וריח/ אין איסורם אלא מדרבנן, והרי מבואר בריח דהוי מה"ת. אלא שי"ל שהרמב"ם לשטתיה דס"ל (בפכ"א מה' איסורי ביאה ה"א), ובספר המצות (ל"ת שנג), דהמחבק והמנשק לוקה מה"ת דכתי' לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לד' המביאים לידי גילוי ערוה. ע"כ. ולכן יש להחמיר במראה וריח דהוי מה"ת אלא שאין לוקין עליהן. אבל לד' הרמב"ן בספר המצות שם, והרשב"א בתשו', והרשב"ץ בס' זוהר הרקיע, דס"ל דאפי' המחבק והמנשק והבא על ערוה דרך איברים אינו אלא מדרבנן, וע' בחלקת מחוקק וב"ש (אה"ע ר"ס כ). ובס' ברכת מועדיך לחיים (דק"י ע"ג). ובס' יעיר אוזן (מע' א אות עא). ע"ש. ודאי דקול מראה וריח לא עדיפי והוו רק מדרבנן. (ובודאי דפליגי ע"ד התוס' ורבינו יונה שכ' דהרהור אסור מה"ת, וע' שבת (סד) ודו"ק). ולפ"ז ד"ז הוא מחלוקת הראשונים אי קול מראה וריח בעריות הוי מה"ת או מדרבנן. וע' בס' האשכול ח"ג (עמוד קכט) דמוכח דס"ל דקול מראה וריח בעריות אין איסורם אלא מדרבנן. ע"ש. וע' בחי' הריטב"א (שבת יג) שכ', דפשיטא לן באשת רעהו היא בבגדה והוא בבגדו דאסור מן התורה, מסברא, דהא אפילו קולה ערוה הוי. ע"כ. ולכאורה משמע דס"ל קול באשה ערוה מה"ת, אך י"ל דה"ק שמכיון שאסרו חז"ל קול באשה, על כרחך שקריבה בבגדו ובגדה אסורה מה"ת, שאל"כ לא היו חכמים מחמירים כל כך לאסור אפילו ליהנות מקולה. וע' בחידושי הרמב"ן (שבת יג). ובשו"ת הריב"ש (סי' תכה). ע"ש. וע' בשו"ת פני יהושע ח"ב (סי' מד) שאיסור הבטה ביופיה אינו אלא מדרבנן, גם לדעת הרמב"ם. ע"ש. וע"ע בס' עמודי אש (דף צח ע"ב). ודו"ק.

(י) ועינא דשפיר חזי להרב נשמת אדם (כלל ד סי' א) שכ', דמילתא דפשיטא היא דשער וקול באשה אף דאמרינן דהוי ערוה, היינו מדרבנן, שהרי לא מצינו בקרא דהוי ערוה אלא דהוי נוי באשה, ולכן אסרוהו חכמים, וכפרש"י. עכת"ד. והובא להלכה בכה"ח (סי' עה ס"ק כז), ובשו"ת חלק לוי (סי' לז). וכ"כ בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (סי' ע) שכן הוא לד' רוב הראשונים והאחרונים דס"ל דבעינן בדוקא טפח מגולה אפי' באשה אחרת, אבל בפחות מטפח שרי. ע"ש. והשד"ח (מע' ק כלל מב) הביא מחלוקת בזה בין האחרונים, שהרב דברי חפץ והפמ"ג כ' דקול באשה ערוה הוי מה"ת, והרב נשמת אדם והרב נחמד למראה כ' דהוי מדרבנן. (ומ"ש שם ע"ד הנח"ל שהוכיח כן מד' רמב"ם הנ"ל שכ' אסור ולוקה מכת מרדות, אלמא דהוי מדרבנן, והוא ז"ל כ' שאין ד' מוכרחים, וי"ל דאסור מה"ת קאמר. ק"ק שלא זכרו ד' ה"ה והב"ש הנ"ל, ולעומתם ד' רמב"ם בפי' לסנהדרין דמוכח דהוי מה"ת. וע"ע שד"ח (מע' ה כלל ב). ע"ש). ועכ"פ לא יצא ד"ז מפלוגתא אי הוי מה"ת או לא, ולדינא נלע"ד דשפיר יש לסמוך על האומרים דהוי מדרבנן. וממילא יש להקל בנ"ד כשאינו יודעה ומכירה, ובפרט דהכי מסתברא מילתא דליכא בהכי משום קול באשה ערוה. ולפע"ד יש ראיה לזה מד' הראבי"ה ברכות (ס"ס עו) שכ', דהא דקול באשה ערוה, י"מ מפני שדרכו להביט בה כשמנגנת, משמע דלברכה אינו אסור כשאינו מביט. ע"ש. [וע' בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סי' ב. וי"ל ע"ד. ודו"ק].

(יא) ונראה דעכ"פ אם ראה צורתה בתמונה אין להקל בזה וחיישינן להרהור, וזכר לדבר מ"ש השבו"י בס' עיון יעקב (תענית ה:), גבי רחב שאמרו ביודעה ומכירה, שכפל הלשון לומר שאע"פ שלא היה מכירה ממש, רק שראה צורתה מצויירת ביפיה, זה ג"כ מחמם כדין מכירה, כמ"ש בסנהדרין (לט:) אחאב מצונן היה ועשתה לו איזבל ב' צורות וכו'. ע"ש. וכ"כ הגרי"ח בס' בן יהוידע (שם). ומינה לנ"ד. ואל יקחך לבך לומר דהשתא חשיבי כרגילים בקול נשים ואין לחוש להרהור, וכעין מ"ש הר"ח דלרגיל בקול מותר. (אלא דהתם ר"ל קול הרגיל בו שאינו של זמר). שאין לנו לומר דברים אלו מדעתינו כל שאינו מפורש בש"ס ופוסקים. וכ"ש למ"ד דהוי מה"ת. הן אמת שראיתי להלבוש סוף או"ח (במנהגים אות לו), שכ', אמרו בס' חסידים כ"מ שאנשים ונשים רואים זא"ז כגון בסעודת נישואין, אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כשיש הרהורי עבירה. ע"כ. ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין עלן כקאקי חיורי, מרוב הרגלן בינינו, וכיון דדשו דשו. עכ"ל הלבוש. וכיו"ב כ' מדעתו בס' מחצית השקל (חיבור על אה"ע, בסי' כ"א). מ"מ אין כל הנידונים שוין. ויש לחלק בין הנושאים. וק"ל.

(יב) אלא דמספקא לי אם היה יודעה ומכירה. ואח"כ מתה, אם מותר לשמוע קולה בגרמפון או ברדיו, אם נימא הא אזלא לה, וכמ"ש לר' יהודה גבי נסקלת ערומה ולא חיישי' דאתי לאתגרויי באחרות משום שאין יצה"ר שולט אלא במי שעיניו רואות. (סנהדרין מה). או דילמא שאני התם דמצוה לסקלה ערומה לר' יהודה, וכמ"ש (שם) אותו בלא כסותו לא שנא איש ולא שנא אשה, ופרש"י שהרי אין כאן מיעוט והשוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה. עכ"ל. אלמא דהכי הויא המצוה מה"ת. וא"כ אין ראיה לנ"ד. ושו"ר שכ"כ בשו"ת הבית חדש (סי' יז), בדין פרוכת שנעשית ממעיל אשה ידועה ושמה חקוק עליה לזכר נשמתה. וכ', דלא יפה עשו לתקן פרוכת כזאת, וכמ"ש בע"ז (כ:), לא יסתכל בבגדי צבע של אשה ואפי' שטוחין ע"ג הכותל, ואף על פי שי"ל דוקא בחייה, אבל לאחר מותה לא שייך הרהור, כמ"ש בסנהדרין (מה), אפ"ה י"ל דעכ"פ איכא חששא והרהורא במקצת, אלא דלגבי הנסקלת ערומה כיון דהכי הוי דינא דאו' לסוקלה ערומה לא חיישינן להך הרהורא. ותדע דבתענית (ה:) אמרינן, האומר רחב רחב מיד נקרי, והוא שיודעה ומכירה, אלמא דביודעה אף לאחר מיתה מיד נקרי, דאי בחייה דוקא פשיטא דאיכא הרהור בכל אשה בחייה כשנותן דעתו עליה ואפי' אינו מזכיר שמה, א"ו דלאחר מיתה קמיירי, וה"נ לבגדי צבע של אשה שאסור אף לאחר מיתה. עכת"ד. ולכאורה ה"נ מסתברא דבנסקלת לא שרי אלא מטעם גזה"כ, שאל"כ למה לא חשו רז"ל להרהור לבד כשרואים אותה ערומה, אף שא"א לבא לידי עבירה ממש, מ"מ הרי עצם ההרהור אסור, וכדאמרי' ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום וכו', ומחשבה רעה דעבירה נמי מצטרפת למעשה, לד' המדרש תלפיות בשם ילקוט דוד, וכ' ל"ר ממ"ש הרהורי עבירה קשים מעבירה, והובא בס' וימהר אברהם (מע' מ אות קעה). וע' מ"ש ע"ז בס' רוב דגן (קונ' אות לטובה אות מט), ובס' מכתב לחזקיהו (ר"ה טז). אך י"ל דשאני התם כיון שיוצאת להסקל אין יצה"ר מצוי לאותה שעה, שלב הרואה דוה עליו ואינו מיקל ראשו. וכדאיתא בסוכה (נב) וספדה הארץ משפחות משפחות, ומה לעת"ל שעוסקים בהספד ואין יצה"ר שולט בהם. וע' בפרש"י שם. וכן בסנהדרין (כ) לר' יהודה לעולם נשים יוצאות לפני המטה, וכ' התוס' דכיון דשעת צער הוא ליכא למיחש להרהור. ע"ש. וע' קידושין (פ:). וע' בשו"ת שלמת יוסף ראזין (ס"ס ח). ע"ש. ודו"ק.
מתוך המילואים בסוף הספר: וע' בב"י יו"ד (סי' שמ) בדין קריעה לאשה דחיישינן להרהורא, ומשו"ה מחזרת הקרע לאחריה. והרה"ג מהר"י נג'אר בשמחת יהודה (דכ"ה ע"א) הקשה ע"ז מסנהדרין (מה) דקי"ל כרבנן דלא חיישינן להרהורא. ותירץ דשאני התם דהוי לקיים המצוה. [וכעין מש"כ בפנים בשם תשו' הב"ח]. וע' למהר"י עייאש בס' שבט יהודה (סי' שמ). ובענין מחשבה רעה של הרהור עבירה אם מצטרפת למעשה. ע' בשו"ת דברי יוסף אירגאס (סי' ס). ובשו"ת מעשה אברהם (חחו"מ ס"ס טו). ובס' מכתב לחזקיהו בחי' לר"ה יז: (דף ס' ע"ב וע"ג). ע"ש. ואכמ"ל.

(יג) המורם מכל האמור דביודעה ומכירה אפי' ע"י תמונה אסור לשמוע קולה בגרמפון או ברדיו, אבל אם אינו מכירה מותר, ואין בזה משום קול באשה ערוה. והנלע"ד כתבתי.

[למאי_נמ?]

לגבי עצם הנושא של שמיעת מוזיקה - ראה יחוה דעת ח"א סי' מה וח"ו סי' לד (תשובה זו מתמקדת גבי ספה"ע וג' השבועות) ושבט הלוי (ח"ב סי' נז אות ב, ח"ו סי' סט וח"ח סי' קכז אות ב).

וראה מש"כ במק"א ובקישורים המובאים שם.

[יעקב כהן]

אז העדות על הגר"ע יוסף ששומע/שמע שירים של אולכולתום (הייתה זמרת ערביה ממצרים, שונאת ישראל) היא שקרית?

באור תורה טבת תש"ע סימן נג מכתב כב כתב הרב אליהו בר שלום שנסע בשנת תש"ם בערך עם הרב עובדיה במכוניתו ומפני איזו סיבה שהיתה הוציא הנהג קסטה של שירי אום-כלתום והרב האזין ברוב קשב ע"ש עוד.

[אורייתא!]

http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=17&t=6137&p=126149#p123880