הזכרתי פה שיש קטע חריף מהאדר"ת שכבר פורסם באחד בדורו, ולכן אין טעם עוד לצנזרו... ועתה מצאתי דבר יפה אודות זה ואציע הדברים כאן.
כתב האדר"ת ביומנו:
קצב. עוד א"ל הרב ר' זעליג דוב מרגלית נ"י האבד"ק דאנקרע ששאל להרב ר' מאיר שמחה הכהן נ"י הגאבד"ק דינאבורג ע"ד הח"ס שהוי' ע"י טהרה היא גם הסרת מניעה ע"ש בסי' ר' [...] והשיב שבשעת הדחק יש להקל, והרב ר' יוסף ראזין נ"י הנקרא הרגאצאווער מדינאבורג, אמר שדברי הח"ס הם דברי שטות ונבהלתי לשמוע קלות הדעת ממי שהוא רב יושב כסאות למשפט הוראה לדבר דברים כאלה על אור עולם הח"ס ז"ל, אשר בצדקתו ורוחב לבבו כפתחו של אולם הוא כאחד הראשונים ומי כמוהו מורה בכל חדרי תורה, ובעוה"ר רבו הקופצים בראש שלא למדו כל צרכן, ולא שימשו כל עיקר שימוש ת"ח, אשר לחד מ"ד עדיין הוא ע"ה כבברכות מ"ז, ב', חבל על דאית לי' דרתא ותרעא לדרתי' לא עביד, ואף למאן דלית ליה גם דרתא.
ואני השבתיו שכדאי הח"ס לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק ומה זו שאלה לרבנים שבדורינו, שלא שימשו לת"ח וכ"א מולך מעצמו ומעודם לא עסקו בהוראות, ע"ד שר התורה עמוד ההוראה הח"ס ז"ל, אשר גם בשימוש רבותיו אין דוגמתו בין אדירי הגאונים .
המדובר ע"ד החת"ס המפורסמים שכתב לגבי המציאות שהיתה אז באירופה שרוב המקוואות היו עשויות משלג, ועלתה השאלה איך להפשירם בבור. היו מספר הצעות, הצ"צ כתב להסיק את המרחץ מאד, שבזה אין חשש. אבל החת"ס ביור"ד סי' רי"ג כתב יותר מזה וז"ל שם: ע"ד מקוה משלג וגליד לשפוך לתוכו מים חמין להפשירן אם ע"י כלי שופך לתוכו חוששני לו שיבואו ג' לוגין שאובין טרם שהופשרו מ' סאה והרי היא בפיסול לעולם אך אם יבואו שלא ע"י כלי או מפשיר
ע"י המצאה אחרת ברזל מלובן וגחלים וכדומה משום הוי' ע"י אדם לית לן בה דלא מקרי זה הוי', אלא הוי כמו הסרת המניעה ולא מיקרי הוי' אלא כמו הבאת מים ולא נרמזו [?] כזה והוא פשוט.
והנה האדר"ת מבקר כאן אפילו את האור שמח על שכתב שאין לסמוך ע"ז אלא בדיעבד. אבל באמת רבים רבים מן האחרונים הסתערו ע"ד החת"ס מכמה בחינות, והקשו עליו מאד. הן שהפשרת שלג לא מוגדר כהסרת מניעה והן לגבי גדר הסרת מניעה. אלא שאצל האדר"ת היה החת"ס רשכבה"ג ושני לגר"א. ואין אחריו כלום, כידוע מכ"מ.
ומצאתי ב"ה ע"י האוצר דבר יפה לגבי הרוגצובער: כתב הרמב"ם במו"נ (פתיחה לחלק שני הקדמה יח): 'אין ספק שמסיר המונע הוא אשר הוציא הכח ההוא אל הפועל', והגיה ע"ז הצ"פ (צ"פ עה"ת, ח"ה, גליוני המו"נ, עמ' שפ"ד) וז"ל: עיין ב"ב דף נ"ג ע"א נתן צרור ע"ש מ"ש ועיין ע"ז דף נ"ט ע"ב, ע"ש מ"ש בזה ומ"ש בזה במקואות וכן נ"מ גבי שחיטה חולין דף טז, א' עכ"ל. וס"ל לצ"פ דמכל הני מקומות מוכח דהסרת מניעה הוי הויה ועשיה. (ועיין מפענח צפונות עמ' רי"ט)
וממילא מובן שגם מצד גדר זה לא ס"ל להצ"פ כהחת"ס. ודו"ק. ושו"מ שלשון זו של הרמב"ם במו"נ העתיקה גם מהרש"ם בדע"ת !(יור"ד סי' של"ט ס"ב ד"ה דאין בזה מעשה כלל), והשיג לפי"ז ע"ד כמה אחרונים שכתבו דהסרת המניעה לא חשיבה כמעשה ובכלל זה על התויו"ט סופ"ה דמקוואות שכתב דמניעה אינה עשיה עיש"ה. ולאו כל הנידונים שווים.