אמירת 'רננו צדיקים' אחר הלל הגדול ונשמת אולם הא מיהת נראה שמצינו דבר משותף ואותו מטבע בהלל הגדול ובנשמת כל חי.
הנה בתוס' בפסחים (קיח, א) מצינו,
מהודו עד על נהרות בבל - וכן אנו עושים. ורננו צדיקים בה' אינו מן המזמור.
וביאר מהרש"א, וז"ל,
ודאי דזה המקרא אינו מן המזמור זה בספר תהילים אלא שהוא תחילת מזמור ל"ג בספר תהילים. ואולי משום דבברכות שאומרים בשבת נסדר זה המזמור רננו צדיקים בה' וגו' אחר הלל הגדול וטועה האומר שזה הפסוק רננו צדיקים וגו' שייך אדלעיל להלל הגדול ויסברו שתחילת המזמור שנסדר אחר הלל הגדול מתחיל הודו לה' בכנור, ע"כ אמרו אל תטעה בכך לומר כן בסדר של פסח דלא קאמרי הכא אלא עד על נהרות בבל וק"ל.
ולכאורה הדברים צ"ב, מהיכי תיתי שיטעו לומר שפסוק זה הוא חלק בלתי נפרד מהמזמור של הלל הגדול, ואטו בטיפשאי עסקינן.
אולם המעיין היטב בסידורי הראשונים וספרי המנהגים יראה שבסידור מזמורי השבת ציינו את הלל הגדול ואח"כ 'הודו לד' בכינור', ומזה נראה כי אין זה סתם סמיכות בעלמא, אלא שהסמיכו את 'רננו צדיקים' למזמור הלל הגדול עצמו וכרכוהו יחד (מחזור ויטרי סי' קיח; סידור רש"י סי' תצד; אור זרוע הל' שבת סי' מב).
ודבר זה חזינן ג"כ ב'נשמת כל חי' שסמכו לה, שוכן עד וגו' וכתוב רננו צדיקים לד' לישרים נאוה תהילה.
ויתכן לבאר טעם תקנת סמיכות 'רננו צדיקים בד' לישרים נאוה תהילה', שהרי איתא בשבת (קיח, ב):
אמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני, והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. כי קאמרינן בפסוקי דזמרא.
ופירש"י,
הרי זה מחרף ומגדף - שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים, (קיז, א), וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ.
פסוקי דזמרא - שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו.
ובפשוטם של דברי רש"י נראה שהנפקותא בין ההלל שבכל יום – פסוקי דזמרא, שני מזמורי הילולים האחרונים לבין ההלל שנתקן לאמרו בפרקים מיוחדים להלל והודיה אין זה חילוק מהותי, אלא שמזמורי ההלל (הגדול או המצרי) נתקנו לפרקים מיוחדים, ולכן מי שקוראם שלא בזמנם הוא כמזמר שיר ומתלוצץ, ואילו פסוקי דזמרא נתקנו לגומרם בכל יום.
ולכאורה אי תקנינן לומר הלל הגדול בכל שבת יש בזה משום חשש חירוף וגידוף ח"ו, ולכן ממשיכים ואומרים 'רננו צדיקים בד' לישרים נאוה תהילה'.
ויתבאר בהקדם דהנה בטעמא דהאי מילתא שאין לומר הלל בכל יום ביאר מהר"ל מפראג בספר גבורות ה' (פרק סא)
כי ראוי שהעולם יהיה נוהג כמנהגו, ואם לא היה כן, אם כן כאילו ח"ו מדות השי"ת אינם אמתיים, שהרשעים ועובדי עבודה זרה בטובה, והצדיקים בצרה, אלא ע"כ שהעולם כמנהגו נוהג... ולכן הגומר הלל בכל יום שנראה שאומר דהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו בכל עת בדרך נס, הרי זה כחירוף וגידוף, שאם כן למה דרך רשעים צלחה ואינו מאבד ע"ז מן העולם... אבל האומר הלל בזמנו, הרי הוא מודה שעולם כמנהגו נוהג, ורק לפרקים בזמנים מיוחדים עושה הקדוש ברוך הוא נסים לעם ישראל.
והיינו שתקנת אמירת ההלל זה על נסים וגילויים מיוחדים שאינם קבועים בהנהגת הבריאה המתנהלת בהנהגת הטבע, אלא באים רק מזמן לזמן, ומי שאומרם בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, כאילו זוהי ההנהגה הקבועה, והרי אינו כן.
ובמקו"א הרחבנו לבאר ענין החילוק בין הלל המצרי או הלל הגדול שהינם נסובים על הנסים המיוחדים והנפלאות הגדולות של יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכדומה, לבין הפסוקי דזמרא דהיינו פסוקי תהילה לדוד, לפי דברי רבינו מאיר שמחה בב' מקומות בספרו משך חכמה. בפרשת בחוקותי (כו, ד) ובפרשת בראשית (ה, א) ובתוך דבריו מבואר ש"החסיד הדבוק להשם יתברך באמת ובלי מסך מבדיל, יבטלו ממנו כל הדמיונים החומריים והטבעיים, ובלי יבדילו בין צורה ליוצרה. הנה כל הנבראים והמציאות וההשגה בכללה, הוא שפע נשפע מזוהר רצונו יתברך בלי הפסק, והמה אורות מאירים מההשגחה כל רגע, ומזה ימלאון חדרי נפשו. כי זה המציאות וההנהגה וההשגחה המה כבוד הבורא, מהם יושג השם יתברך, ועל ידם יחזה להבורא ראיה מושכלת, וזה התפעליות נפשו באמת. אבל מרוב תדירותם וההרגל אשר הורגלו בהם בני אדם הפשוטים, לא יתבוננו אל מעשה ה' זולת כאשר הבורא יתברך שמו משנה ההנהגה התדירית, ועושה לזמן לא כביר הנהגה חדשה [כי הנס לא יתמיד, כי אם יתמיד הוא שב לטבע, ומתחייב שינוי רצון חלילה, דברי רמב"ם].
וזה שאמר ש
"חסידיך יברכוכה וכבוד מלכותך יאמרו", ואח"כ "וגבורתך ידברו", אבל "להודיע לבני האדם" [הפחותים במעלה] "גבורותיו", "וכבוד הדר מלכותו" שהמה יתבוננו מגבורותיו כבודו והדרו. כי לחולשת ראיית עיני שכלם, יפרידו בין ההנהגה להבורא, וכאילו העולם עומד בפני עצמו ואינו מכיר כבוד הבורא. רק על ידי ההערה שהעיר הבורא יתברך עליהם במה שמשנה הטבע ומשדד המערכה, בזה יודעו כי אלקים הוא המנהיג, ובהשגחתו מסובב כל הסיבות, וכל ההנהגה הטבעית ממנו הכל. וזה שאמר, שלבני אדם מוכרח להודיע גבורותיו, יעו"ש.
ולפי"ז נראה שזהו שממשיך ואומר 'רננו צדיקים וגו'' וההמשך הוא הניסים וההנהגה של דרכי הטבע, 'בדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. כונס כנד מי הים וגו'', ורק מחמת שממשיך ההודאה באופן כזה, הרי הוא ניצול מחשש חירוף וגידוף שישנה באמירת הלל שבכל יום.