חובה לאכול מצה שבעה

[ה' הוא המלך]

אחת המצוות שנזכרות בתורה הכי הרבה פעמים היא מצות אכילת מצה שבעת ימים,

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת. (שמות יב)

וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. [b]שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת[/b] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (שמות יג)

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. " (שמות כג)

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (שמות לד)

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ (ויקרא כג)

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל (במדבר כח)

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז)

המקום האחרון בו נזכרת אכילת מצה - שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת (שם)
ודרשו מכאן מה שביעי רשות אף כל ששה רשות, ואיך נאמר שביעי רשות אם מקראות מלאים דיבר הכתוב? האם ה' בא להמליץ לנו בתורתו מה נאכל במקום חמץ?
והביאור הוא שאינו חיוב לאכול כלילה ראשון ואם היה כן היה חייב אדם לאכול סעודה בוקר וערב ועל זה אמרו רשות אבל וודאי וודאי שמי שלא אוכל מצות כי אם בלילה ראשון לא רק שלא זכה לקיים מצווה קיומית כמו שאומר הגר"א אלא ביטל עשה חשוב וגדול שציוונו הבורא יתעלה שהוציאנו ממצרים שבעת ימים תאכל מצות אשר צוותיך

ואין חיוב לאכול, אך לא מוכר אדם ששבעת ימים אינו אוכל ואם רוצה אדם לאכול הסעודה צריכה להיות מבוססת על מצות ולא על תחליפי פחמימות למניהם, ומה טוב עושים הנוהגים באיסור קטנית לא מפני איסור חמץ אלא מפני אכילת מצה,

[אליהו בן עמרם]

אחת המצוות שנזכרות בתורה הכי הרבה פעמים היא מצות אכילת מצה שבעת ימים,

שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת. (שמות יב)

וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. [b]שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת[/b] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (שמות יג)

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. " (שמות כג)

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם (שמות לד)

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ (ויקרא כג)

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חָג שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל (במדבר כח)

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז)

המקום האחרון בו נזכרת אכילת מצה - שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת (שם)
ודרשו מכאן מה שביעי רשות אף כל ששה רשות, ואיך נאמר שביעי רשות אם מקראות מלאים דיבר הכתוב? האם ה' בא להמליץ לנו בתורתו מה נאכל במקום חמץ?
והביאור הוא שאינו חיוב לאכול כלילה ראשון ואם היה כן היה חייב אדם לאכול סעודה בוקר וערב ועל זה אמרו רשות אבל וודאי וודאי שמי שלא אוכל מצות כי אם בלילה ראשון לא רק שלא זכה לקיים מצווה קיומית כמו שאומר הגר"א אלא ביטל עשה חשוב וגדול שציוונו הבורא יתעלה שהוציאנו ממצרים שבעת ימים תאכל מצות אשר צוותיך

ואין חיוב לאכול, אך לא מוכר אדם ששבעת ימים אינו אוכל ואם רוצה אדם לאכול הסעודה צריכה להיות מבוססת על מצות ולא על תחליפי פחמימות למניהם, ומה טוב עושים הנוהגים באיסור קטנית לא מפני איסור חמץ אלא מפני אכילת מצה,

במחילה, מר סותר את עצמו מיניה וביה:
מצד אחד כותב "ביטל עשה" ומצד שני כותב "אין חיוב לאכול"

ובעניותי, אם ברצינות החליט מר לחייב מה שלא חייבונו חז"ל רק מתוך פשוטו של מקרא, הרי אם יביא עולה על "ביטול עשה" זה - כביכול, יביא "חולין לעזרה".
ודי לנו במה שחייבה תורה...
ובמחילה - אין לדברים כל שחר. ואכמ"ל.

[ה' הוא המלך]

ביאור דברי - אין אדם בעולם שאינו אוכל ששה ימים ונדירים האנשים שמנהלים את חייהם ממחיה המבוססת על ירקות וכדומה ובזמן חז"ל היה הלחם עיקר גם לבשר ודגים שהיו באים ללפת את הפת, וכיוון שכל אדם נורמלי אוכל פת ועליה מבוססת סעודתו הרי שבפסח ציוותה התורה שסעודתו תהיה מצה, מי שמשתמש בתחליפי לחם למניהם ביטל מצות עשה של אכילת מצה,
זה לא אומר שיש גדר זמן שמחייב אותך לאכול אבל זה כן אומר שאסור לך להימנע מאכילת מצה ע"י תחליפי מזון.

[עזריאל ברגר]

סליחה על הביטוי, אבל אתה כופר בתורה שבעל פה!

[מקדש מלך]

הרב עזריאל, הוא אינו כופר כלל וכלל. הוא בסך הכל מנסה לטעון שדרשת חז"ל באה ללמד שאין חובה לאכול, אבל אם כבר אוכלים, חובה לאכול ארוחת מצה כדרכם של בני אדם.

האמנם שהוא חידוש גדול, וברור שאי אפשר לאומרו בלי מקור, ואינו מסתבר בדברי הפוסקים.

[עזריאל ברגר]

חז"ל וכל הפוסקים אמרו במפורש שמותר לכתחילה שלא לאכול מצה כל ימי חול המועד (ואף בשויו"ט מותר מן הדין לקבוע סעודתו על מצה עשירה וכדו').
ובא הכותב הזה וטוען שיש חובה!

אם אינו כופר - אז אולי תוארו הוא "אפיקורוס", דהיינו חוצפן.

[מקדש מלך]

רצונך לומר 'טועה'.
אדרבה תביא את לשון הפוסקים שמפורש שיכול לקבוע סעודתו על מצה עשירה ויחזור בו מטעותו.

[בברכה המשולשת]

והרי בכל מקרה כבר הביא הרב פותח האשכול את דעת אדוננו הגר"א (וכן הוא כבר בדברי רבותינו הראשונים) שיש מצוה בזה, ולמיטב זכרוני אף נאמר שם שזה כתפילת ערבית (בהקבלת דרבנן ודאורייתא, כמובן) אליבא דתוס', שיש במצוה זו גם גדר חובה מסויימת.
ולגבי תורה שבע"פ, כבר כתב רבינו הרמב"ן אביהם של ישראל שגם הפשט אמת להלכה מדאורייתא וגם הדרשה של חז"ל (כשאיננה כפשט הכתובים) היא אמת גמורה להלכה מדאורייתא. וכבר ידוע שפסק כן הן בהלכות שבת (גדרי שבתון, ופסקו כך החת"ס והמנ"ח כידוע) והן בדיני נפשות (משפט החרם לרמב"ן)

[עזריאל ברגר]

רצונך לומר 'טועה'.
אדרבה תביא את לשון הפוסקים שמפורש שיכול לקבוע סעודתו על מצה עשירה ויחזור בו מטעותו.

א. חז"ל אמרו "רשות". הגר"א אמר "מצווה". ולא באתי לומר שאין בזה שום ענין (וכבר האריכו בזה שמלשונות כו"כ מהפוסקים משמע שיש בזה ענין גדול וחשוב, כפי שהאריך בזה הרב מ"מ לאופר ב"התקשרות" גיליון א'ל - http://www.chabad.org.il/Magazines/Arti ... oryID=1841 - והביא בזה מקורות מכו"כ גדול"י, כולל מאדמו"ר הזקן ומהצמח צדק וכו'), וקפידתי לא יצאה אלא רק על הלשון "חובה".
ולהעיר מלשון ערוך השולחן (סוף סימן תעה), שכתב בסגנון מאוד דומה למה שכתב פותח האשכול, אבל נזהר שלא לומר שיש כאן "חובה":

ודע דכך מקובלני: דאף על גב דאין חובת מצה רק בלילה הראשון, מכל מקום מצוה לאכול מצה כל ימי הפסח כדכתיב: ''שבעת ימים תאכלו מצות''. והא דקרו לה ''רשות'', משום דמצוה לגבי חובה – רשות קרו לה, מפני שאין זה מצות עשה אלא רצון ה', שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח.

ב. שולחן ערוך הרב, סימן תעה סעיף לב:

ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד שנאמר בערב תאכלו מצות אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ דהיינו שאם רוצה לאכול פת שנילושה במים יזהר שלא תבא לידי חימוץ אלא יאפנה כשהיא מצה שלא נתחמצה עדיין ועל זה אמרה תורה שבעת ימים תאכל מצות כלומר ולא חמץ אבל אם לא רצה לאכול כלל פת שנילושה במים אלא שאר מיני מאכלים הרשות בידו.
ואף שביו"ט חייב לאכול פת כמו שנתבאר בסי' קפ"ח מכל מקום יכול לאכול פת שנילושה במי פירות שהיא מצה עשירה...

(למעשה כותב שם שהפתרון של "מצה עשירה" לא שייך לאשכנזים, ועפ"ז יוצא שאנו אכן מחויבים לאכול לחם עוני בכל סעודות השבת והיו"ט.)

[ה' הוא המלך]

שלום ותודה לכל המגיבים בין לתוקפים ובין לתומכים.
אם חז"ל אמרו שאין חובה לאכול מצה - אז אין חובה, ואין על כך חולק מלבד הקראים אולי.
טענתי שאמירתם שאין חובה כוללת רק את זה שאין סעודות חובה לאורך כל החג (בוקר וערב) , אבל כיוון שכל אדם אוכל לחם וודאי שבפסח הוא מצווה על אכילת מצה ואם אינו עושה כך הרי שהו מבטל מצוות עשה ברורה ומובהקת שחוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה,

בענין מה שנכתב על מצה עשירה:
לכאורה נראה (אמנם קצת חידוש) שהחיוב לאכול לחם עוני שבעת ימים הוא רק אם מקריבים קרבן פסח שכן התורה מצווה תמיד לאכול מצות שבעה ימים ולא אומרת לחם עוני, המקום היחיד שנא' לחם עוני הוא באכילת מצה שבאה על הפסח - שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני אבל אם זה לא על הפסח כמו היום שבעוונותינו איננו מקריבים אז אין את ההלכה של לחם עוני כל שבעת הימים, ולפי"ז נאמר ששפיר נאכל מצה עשירה ונקיים בזה מצוות אכילת מצה מלבד לילה ראשון

[ישא ברכה]

הרב הה"מ
אני מנסה להבין את כוונתך.
הבאת את הפסוקים מחד, ומאידך את דרשת חז"ל. קשה לקבל שהדרשה עוקרת את פשטות הכתוב, ומותירה את הכתוב ללא משמעות, כאילו אינו נכון, אלא יש צורך לבאר את הכתוב לאור דברי חז"ל.
האפשרויות שיש הם:
1. הכתוב בתורה הוא ציווי כללי שהדגן של האדם בפסח יהא מצה. אין חיוב לאכול דגן אבל זו צורת החיים הנורמלית, ולכן הציווי מתואר בצורה זו שהאדם אוכל שבעה ימים מצות. ולפי הגדרה זו אדם שאוכל מצה בפסח מקיים מצוה בדיוק כמו אדם שלובש ציצית בבגד המחויב (אין חיוב ללבוש בגד המחייב, אבל הלובש צריך להטיל ציצית. ה"ה למצה אין חיוב לאכול דגן אבל מי שבא לאכול דגן מצווה לאכול דגן בצורת מצה דוקא). זו לכאורה כוונת הגר"א בדבריו המפורסמים.
2. יתכן שהפסוק אינו בתורת ציווי אלא בתורת תיאור המציאות, היות ואין לאכול חמץ, ואדם נורמלי אוכל דגן, ממילא תהיה אכילתו שבעת ימים ממצה (כפי שאכן רוב בני אדם אוכלים מצה בפסח).
3. יתכן שכוונת הפסוק שזו הראוי לאכול שבעה ימים. אופציה זו הכי פחות סבירה.

מדבריך נראה כפי הצד הראשון. אלא שאתה מרחיב את יותר, ומוסיף שההגדרה היא שהמצה תהיה הפת של האדם בפסח, ויש חיוב לאכול פת כפי צורת החיים הנורמלית. כמדומה שזו נקודת החידוש שבדבריך החיוב לאכול לאכול פת כדרך כל השנה. ואדם שמטעמים שונים מתנהג בצורה חריגה מהנורמה, מבטל מצוות מצה. גם אם נניח להגדרה זו שהמצה צריכה להיות הפת, יש מרחב גדול בצורה שבני אדם אוכלים פת, כך שמסתבר שכל אדם רשאי להתנהג כפי מנהגו כל השנה, ורק איו לחרוג מצורת האכילה במשך כל השנה. (ומסתבר שהעובדה שהיו דורות שאכלו פת בכל ארוחה לא מחייב, אלא דור דור ומנהגו, והעיקר שיהא הדבר הדגן שהאדם סועד את ליבו). אדם שכל הפסח יאכל תחליפי תזונה, לדבריך ביטל את מצוות הפסח. יש בהחלט הרבה הגיון לומר כך.

וה"ה למצוות סוכה, אדם שע"י תחליפים שונים לא צריך לאכול ולישון, מסתבר שביטל מצוות סוכה.

זכרוני ששמעתי רעיונות ברוח האמור כאן, בשיעורי חוה"מ, מהגאון ר' אשר וויס והגאון ר' דוד מינצר, והאומר דבר בשם אומרו וכו'.

[חיים סגל]

זכורני ששמעתי פעם רעיון שאכילת מצה בשבעת ימי הפסח יש בה קיום של הלאו שלא לאכול חמץ, שאם אינו אוכל דגן הרי הוא מקיים הלאו רק בשב ואל תעשה, אך אם אוכל דגן ונזהר בכך שלא יהא חמץ הרי הוא מקיים את הלאו בקום ועשה
האם אכן יש מי שאומר כך?

[אליהו בן עמרם]

שלום ותודה לכל המגיבים בין לתוקפים ובין לתומכים.
אם חז"ל אמרו שאין חובה לאכול מצה - אז אין חובה, ואין על כך חולק מלבד הקראים אולי.
טענתי שאמירתם שאין חובה כוללת רק את זה שאין סעודות חובה לאורך כל החג (בוקר וערב) , אבל כיוון שכל אדם אוכל לחם וודאי שבפסח הוא מצווה על אכילת מצה ואם אינו עושה כך הרי שהו מבטל מצוות עשה ברורה ומובהקת שחוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה,

בענין מה שנכתב על מצה עשירה:
לכאורה נראה (אמנם קצת חידוש) שהחיוב לאכול לחם עוני שבעת ימים הוא רק אם מקריבים קרבן פסח שכן התורה מצווה תמיד לאכול מצות שבעה ימים ולא אומרת לחם עוני, המקום היחיד שנא' לחם עוני הוא באכילת מצה שבאה על הפסח - שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני אבל אם זה לא על הפסח כמו היום שבעוונותינו איננו מקריבים אז אין את ההלכה של לחם עוני כל שבעת הימים, ולפי"ז נאמר ששפיר נאכל מצה עשירה ונקיים בזה מצוות אכילת מצה מלבד לילה ראשון

לכותבים הנכבדים - הה"מ ו"ישא ברכה"
א. פירשתם את כוונת הגר"א, שלא כמקובל וללא ראיות. המקובל: שאם אכל מצה קיים מצוה. ולא כמצות ציצית, שאם לובש בגד ארבע כנפות - חייב להטיל בו ציצית, ואם לא, ביטל עשה.
ב. עם כל הכבוד, אין אפשרות כיום לבוא ולפרש את המקראות באופן עצמאי, שלא עפ"י קבלת חז"ל, ושלא עפ"י המסורת המקובלת מדור לדור, מבלי שמץ ראיה מראשונים או מגדולי האחרונים.
ג. חוזר אני על מה שכבר כתבתי: מי שיביא קרבן על "ביטול עשה" זה - יביא חולין בעזרה. זו האחריות של מי שנוקט כך לדינא.
ד. אפשר לשאול שאלות, מה ההבנה במקראות, וגם לא להבין (כל אחד באופן אישי) את התשובות שניתנו. אבל לא לחדש לדינא מה שלא שמענו מעולם ולא קיבלנו במסורת.
ה. לפרשנות מסוג זה, יש השלכות רוחביות. כי יש עוד כמה חדשנים עם כל מיני תמיהות ופרשנויות חדשניות מהמקרא, שגם אתם לא הייתם מוכנים לקבל אותם, כי זו לא המסורת ואין ראשון או אחרון שחשב לחדש כך לדינא. אני מניח.
ו. אנחנו ב"ה לא גרים, ולא כ"קטן שנולד", אבל כן - יש לנו מסורת מוצקה, ומספיק ראשונים ואחרונים ופוסקים, למילוי כל החיים בלימוד תורתם, מתוך הכנעה והבנה בסיסית, שאם הם הבינו אחרת, סימן שלא זו הדרך, ולא כך קיבלנו בסיני.

[אב בבינה]

מצה כל ז.pdf

(108.62 KiB) הורד 329 פעמים

מה שכתבתי במקו"א:

סימן א- מצה כל שבעה לדעת הגר"א
א. שמעתי בביהמ"ד וכן ראיתי בכמה ספרים מחכמי זמננו, שיש הנחה מקובלת שדעת הגר"א שיש מצוה קיומית באכילת מצה כל ז', מלבד החידוש שהוא נגד פשטות דברי חז"ל שבפירוש אמרו שאינו אלא רשות, יותר מזה חידש הגר"א מושג חדש של מצוה שהוא לא חובה ולא רשות, ויש שכר בעשייתו ואין עונש בביטולו, ומכונה בביהמ"ד היום כ"מצוה קיומית". אמנם הדבר לא נכון שלא חידש הגר"א גדר חדש, אלא זה גדר שריר וקיים בכמה מצוות, אבל משום שהדברים לא די ברורים, ויש הרבה קושי בהבנתם, ואסורה נא ואראנה את הדברים כמו שהם, ובמה דברים אמורים. והרבה כבר האריכו בזה, וכבר כתב הכלי חמדה (פלצקי, מועדים פסח סי' קמו) "נודע כבר דעת הגר"א ז"ל... וראיתי כי הרבה האריכו הרבנים בזה עד שכמעט לא הניחו מקום להתגדר בו".
איתא במעשה רב הלכות פסח אות קפה:
שבעת ימים תאכל מצות, כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה, [ו]אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא. וכן פירשו יום טוב אין צריך אות, פסח במצה סוכות בסוכה ועוד כמה ראיות. והיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעה, וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית אף על פי שלא היה אוכל שלש סעודות בשאר י"ט מפני חביבת מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו, ובמוצאי י"ט היה משתדל לטעום חמץ וכן חדש באורתא נגהי תמניסר. והיה נמנע לאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה ידי חובתו בפסח וכ"ז להיכרא לעשיית המצוה שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה שמו:
הנה איתא בפסחים (קכ.) ברייתא בזה"ל:
"ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות, מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, יכול אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה"
הנה דברי הגר"א הוא "שבעת ימים תאכל מצות, כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה" וכוונת דבריו הוא שרשות המוזכר בגמרא אינו רשות ממש אלא שאינו חובה, ורק נקראית רשות משום שאינו חובה. עצם המושג ש"מצוה לגבי חובה רשות הוא" מקורו מלשון הבבלי בחולין קה. "אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין מים ראשונים מצוה, ואחרונים חובה, מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה, אמצעיים רשות? מצוה לגבי רשות חובה קרי לה" וברש"י שם פי' "מצוה לגבי רשות חובה קרי לה - משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשונים חובה דאע"פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה". הרי שכבר מצינו שבין הלשונות מצוה רשות וחובה, תלוי עם מה מדברים, ולפעמים נוקטים הצד הקיצוני כלפי מה מדובר, כלומר אם אינו חובה רשות היא, ואם אינו רשות חובה היא, אף שבאמת יש דרגא אמצעי.
וכמו כן מצינו בראשונים שהשתמשו בכלל זה לענינים אחרים. בברכות כז: יש מחלוקת אם תפילת ערבית רשות היא או חובה. ובתוס' שם כו. (ד"ה טעה) הקשה שלמאן דאמר תפילת ערבית רשות א"כ טעה ולא התפלל ערבית אמאי מתפלל שחרית שנים לתשלומים, ותירץ שם "וי"ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה". ובתלמידי רבינו יונה (ברכות יח. בדפי הרי"ף) מביא את התירץ בזה"ל "רבינו יצחק הזקן ז"ל מתרץ בענין אחר יותר נכון דכי אמרינן דתפלת ערבית רשות אינו רוצה לומר שאם ירצה לא יתפלל אותה כלל אלא רוצה לומר שאינה חובה כמו יוצר ומנחה אבל מצוה איכא, דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה" ע"כ.
וגם לענין מצה באמת כבר קדמו החזקוני להגר"א וכתב בזה באריכות על הפסוק שבעת ימים תאכלו, ועי"ש באריכות, ואעתיק מכאן עיקר דבריו שנוגעים לנו, וז"ל : שמות פרק יב פסוק טו-יח "...יש לפרש שיש לך דברים שמקבלים שכר בעשייתם ועונשים בשאינו עושה אותו כגון מצה בלילה ראשונה, ויש לך דברים שמקבלים שכר בעשייתם ולא עונשים כשאינו עושה כגון מצה מלילה הראשונה ואילך. מ"מ כתיב שבעת ימים תאכל מצות, והכי קאמר רש"י, שבעת ימים כלומר אם אכל מצות כל שבעת הימים קיים הפסוק זה של שבעת ימים מצות תאכלו. לילות מנין כלומר אם אכל כל שבעת הלילות מצה מנין שקיים את הפסוק ת"ל עד יום האחד ועשרים מכל מקום.", עכ"ל. הרי מפורש כדברי הגר"א במצות מצה כל ז', ובתשובת חת"ס (יו"ד סי' קצ"א) הביא דבריו שם ודן בארוכה אם מברכין על מצוה קיומית עי"ש.
וכעין זה מבואר בדברי האבן עזרא שמות (יב, טו) וז"ל, "והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל מצות, חיוב על דרך הפשט…" ע"כ.
ויש שרצו לתלות שיטה זו גם בדעת הרב בעל המאור שכתב בסוף פסחים כו: בדפי הרי"ף בזה"ל:
"ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה כל ז' דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה כדאיתא בפרק הישן. ויש להשיב לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות משא"כ בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה, והיינו דאמרינן בשבת בפרק רבי אליעזר מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי רבי אליעזר, מנא ליה לר"א הא אי מסוכה מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים זהו טעם שמברכין על הסוכה כל ז' ואין מברכין על מצה כל שבעה, וטעם נכון הוא" עכ"ל.
ורגילין העולם לדקדק [וכמודמה שהראשון שדקדק כן הוא בברכי יוסף סי' תע"ה בשם הבתי כהונה עי"ש, וכן הוכיח האבנ"ז או"ח שע"ז אות ד, ושם לא הביא כלל הגר"א והחזקוני, אלא חידש כן מדעתו בדעת בעל המאור, ועל סוף דבריו שם ומה שהסיק מזה הם דברים תמוהים, ואכמ"ל] מתשובתו שתירוץ לחלק בין סוכה למצה שסוכה ע"כ הציווי מחייב הישיבת סוכה כל ז' ולכן מברכין, משא"כ מצה אין חוב, ולמה לא תירץ כפשוטו שיש מצוה בסוכה כל ז' ולכן מברכים משא"כ מצה אין שום מצוה באכילתה. ובאמת כן כתב המהרי"ל מובא במג"א (סי' תרל"ט אות יז) בזה"ל "מה שאין מברכין על מצה כל ז' היינו משום שאין מצוה באכילתו אלא שאין אוכל חמץ משא"כ בסוכה", אבל לדעת בעל המאור יש לעיין למה לא תירץ כדברי המהרי"ל, ודקדקו שע"כ יש איזה קיום מצוה גם במצה כל ז' אלא שמ"מ דן שלענין הברכה לא מספיק כיון שאין המצוה הכריחי.
וכן הביאו מדברי הרמב"ם במורה נבוכים, שכתב (ח"ג פ' מ"ג) "אבל אכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלשה, ואמנם יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו היקף שלם" עכ"ל, הרי שלמד שיש ענין באכילת מצה יותר מז' ימים, על אף שאין חוב אלא יום אחד. ואמנם אי"ז אלא סמך כיון שאינו דן אלא מטעם טעמי המצוה, ואינו ראיה גמור. ולהלן יתבאר עוד בדעת הרמב"ם.
ב. עד כאן הוכחנו שמה שמיוחס לחידושו של הגר"א באמת כבר מבואר בראשונים, ועכשיו נעיין בגדר מצות אכילת מצה כל שבעה.
הנה יש לעיין האם מצה שאוכלים כל שבעה כדי לקיים מושג זה שיוצאין מצוה צריך להיות משומר לשם מצה כדין הכזית ראשונה בליל ט"ו, או דילמא גדר זה לא נאמר במצות שבעת ימים תאכל מצות. ולכאורה זה תלוי בגדר המצוה, האם החידוש כאן הוא שיש קיום מצוה מחודש מלבד תרי"ג המצוות, והוא כל כולו נסמך על הפסוק ששבעת ימים תאכל מצות [ורק אינו חובה מדרשה], או דילמא הוא באמת חלק ממצות אכילת מצה, ובמצוה זו החובה הוא רק כזית בליל ט"ו, אבל יכולים להוסיף על זה ולאכול כל ימי הפסח כמה מצה שירצה.
ואם נניח שהוא מצוה חדשה שפיר אפשר לומר שאי"צ שימור, משום ששימור אינו אלא דין במצות בערב תאכלו מצות, אבל אם הוא המשך של קיום מצות אכילת מצה של ליל ט"ו, אזי פשוט שצריך להיות מאותו החפצה שכשר למצוה, ואינו יוצא אלא במצה שנשמר לשם מצה.
למעשה לענ"ד נראה שיש מקום לומר שאפילו על הצד שהוא מצוה חדשה עדיין יצטרך שימור לשם מצה, כיון שבפשוטו של מקרא הפסוק של "ושמרתם את המצות" לא נאמר דוקא על בערב תאכלו מצות, אלא גם על מצות יאכל את שבעת ימים גו', וא"כ אין מקום לחלק.
הנה עצם הנהגת הגר"א ידוע לנו שהוא כן החמיר לעצמו כל ז' לאכול ממצות שהיו שמורים כמו שהעיד החיי אדם (כלל קכ"ח סעיף ל) בזה"ל "ואדונינו הגר"א החמיר מאוד בזה, שלא לאכול רק מה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח", וכעי"ז כתב במעשה רב (אות קפ"ו), ואם אמנם שם כתבו שהסיבה לכך הוא מחשש חימוץ, אבל הגיע לנו הידיעה שהקפיד הגר"א ז"ל על לשמה כל ז', ולא יהיה קשה אם המצוה כל ז' יהיה תלוי בזה. ועוד על אף שהחיי אדם תלה מנהג זה מחשש חימוץ, למעשה בביאור הלכה (סי' ת"ס ד"ה מצת מצוה) כתב בזה"ל "עיין בחיי אדם שכתב דהגר"א היה מקפיד מאד אשימור בכל המצות שאוכל בכל הפסח ונראה דהוא כסברת הרב המ"מ הנ"ל [שס"ל בדעת הרמב"ם שצריך שימור כל ז', עי"ש]". א"כ הרי כבר המשנ"ב הסביר עדות החיי אדם לאו מטעמיה, ואנן נמי.
ועוד מצאתי שמורינו הנצי"ב כתב בפשיטות להסביר שיטת הגר"א שצריך שימור לשמה, עי' משיב דבר (ח"ב סי' ע"ז) וז"ל "ע"ד אכילת מצה שמורה בשבעה ימי הפסח. אמת כי כן נמצא במעשה רב כי הגר"א הי' אומר ומחבב אכילת מצה. ולא נתבאר מאין למד רבינו הגר"א ז"ל...." ובכל דבריו נקט ששיטה זו של הגר"א שצריך לשמה הוא הוא אותו השיטה שהיה מחבב אכילת מצה כו'. וכן משמע במהרש"ם (ח"א סי' ר"ט) שלצאת מצוה זו צריך שימור לשם מצה, עי"ש.
וגם נראה ברור שלא יוצאים מצוה זו במצה עשירה, כיון שמפורש בתורה (דברים טז, ג) "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני גו'", והיינו שהפסוק אומרת שיש מצות לחם עוני כל שבעה. ולכן על פי דרשת חז"ל שכתבו שאין חיוב כל שבעה כפשוטו של מקרא אלא רשות, אז הוא הדין אין חיוב של לחם עוני כל שבעה, אבל אם יש מצוה קיומית כל שבעה כמש"כ הגר"א שכוונת רשות היינו מצוה, הוא הדין שהמצוה קיומית הזו אינו מתקיים אלא בלחם עוני.
ג. ועוד יש לעיין שכיון שזה נלמד מהפסוק של שבעת ימים תאכל מצות, ויש איזה משמעות של פשוטו של מקרא כמו שכתב בחזקוני, האם יש ענין לאכול יותר משיעור זית לכל יום. הנה בכל התורה כולה קיימא לן דאין אכילה פחות מכזית, א"כ כמו שלגבי מצות בערב תאכלו מצות בלילה ראשונה אינו משמע יותר מזית ואין צריך אלא כזית אחד ותו לא, הוא הדין מצוות "שבעת ימים תאכל מצות" אינו במשמע יותר מכזית לכל יום. ולכן לכאורה אין ענין אף לדעת הגר"א לאכול יותר מזית לכל יום.
אבל זה ליתא, דבפירוש כתוב במעשה רב "וביו"ט אחרון היה אוכל סעודה שלישית מפני חביבת מצות אכילת מצה שזמנו הולך לו". וסעודת שלישית ודאי הוא אחרי שכבר אכל שיעור זית בסעודת הבוקר, ואעפ"כ חזינן שראה הגר"א ענין ביותר מכזית מצה לכל יום, וצ"ע איך זה נלמד מהפסוק שלכאורה רק משמע זית אחד .
ובאמת אפילו דלא כהגר"א ודעימיה, יש מקום לדון בלילה ראשונה אחרי שכבר אכל כזית, האם יש מצוה מדין בערב תאכלו מצות לאכול יותר מזית. ולכאורה זה מחלוקת בין הראשונים. תוס' בראש השנה (כח: ד"ה ומנא) כתב יסוד שאם כבר יצא חובת המצוה אין בל תוסיף אם שוב עשאה עוד פעם, וכתב בזה"ל "וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל ב[ליל ]פסח כמה זיתים של מצה אין זה בל תוסיף וכל הניתנים במתנה אחת אם נתן כמה פעמים במקום אחד אין זה בל תוסיף" עכ"ל. ומדהוצרך לומר שאין בל תוסיף על כרחך סבירא ליה שאין שום סרך מצוה, וכמובן זה דלא כהגר"א, ויותר שגם בלילה ראשונה אין שום קיום מצוה אחרי שאכל כזית, דאם לא כן אין שום צד בל תוסיף, אלא אדרבה מצוה קא עביד . ועיין עוד בתוס' קידושין (לח. ד"ה אקרוב) שכתבו שלא אומרים עשה דוחה לא תעשה לענין לאכול מצה של חדש משום "גזירה כזית ראשונה אטו כזית שניה" ולהלן נבאר אם מצוה קיומית דוחה ל"ת, אבל על הצד שהוא כן דוחה, א"כ ע"כ מדלא אמרינן עדל"ת אין קיום מצוה בכזית שניה.
אבל יש שדקדקו בדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א) שכתב "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות… ומשאכל כזית יצא ידי חובתו" ע"כ, ומשמע ששיעור הכזית הוא שיעור למטה, ובזה יצא, אבל אם אכל יותר מזית גם זה נכלל במצוה. וכן בשאילתות (פר' צו, עו) כשכתב על דיני שימור דמצה כתב "ואי לית ליה למיכל כוליה סעודתא מהאיך דמנטר, אכיל ברישא מהאיך דלא מינטרא, והדר אכיל כזית מהאי דמנטר", ודייק הנצי"ב שם (עמק שאלה ה, וע"ע מש"כ במכתב לבנו במרומי שדה פסחים לט, וכ"כ גם בהקדמה להגדה אמרי שפר ובעמק שאלה נג ד) שמשמע יש ענין לכתחילה בשימור יותר מזית אחד, וכנ"ל יש לומר שיש בו קיום מצוה אך יותר מכזית אחד.
וכן הביא הנצי"ב דברי האור זרוע (הלכות פסחים סימן רנו) שכתב לפרש לשון הפיוט "והשמש שאכל כזית. פי' אף על גב דמצות של מצוה מצוה לאכלם בהסיבה השמש שצריך לעמוד תמיד מן השולחן אפילו לא אכל מהם רק כזית בהסיבה יצא" עכ"ל, ומשמע שיש מצוה קיומית ביותר מזית אחד. וכ"כ המהר"ל בגבורת ה' (פרק מח) לפרש ענין השמש שאכל כזית "יש לי ללמוד מדקאמר בדיעבד יצא שכל מה שאוכל מצה בליל פסח לכתחילה צריך הסיבה, דאע"ג דיוצא בכזית אחד אם אכל הרבה הכל היא מצוה" עכ"ל.
א"כ זכינו שיש ראשונים שסוברים שאע"ג שיש חובה רק בכזית מצה בלילה ראשונה, מ"מ איכא קיום מצוה בכל מצה ומצה שאוכל בליל פסח . ולכן זה שסבר הגר"א שיש קיום מצוה גם בסעודת שלישית כל ז', יש לומר שיש כאן שני חידושים, חדא שיש מצוה קיומית של אכילת מצה כל שבעה וכפשוטו זה רק נאמר על כזית, ועוד דעת הגר"א ששיעור כזית אינו אלא שיעור למטה, אבל כל מה שאוכל נכלל בו, ומיושב זה שיש קיום מצוה באכילה יותר מכזית כל ז'.
אבל עוד נראה לתרץ זה שיש קיום מצוה גם אחרי שאכל כזית כל יום באופן אחר. כלל גדול בתורה שאין אכילה פחות מכזית, אבל פירושו הוא שבאמת אכילה משמע אפילו טובא, אלא כיון שהתורה בא לחייב אותנו באכילה, ולא כתוב בו שיעור, נקוט האי כללא בידך בכל לשון התורה והוא תפסת מועט תפסת. ועי' סוכה ה: שתפסת מועט הוי דרשה גמורה וממנו ניתן ללמוד בתורת ודאי שכוונת התורה לשיעור המיעוט. א"כ כשהתורה אמרה בערב תאכלו מצות כיון שתאכלו משמע אפילו רבבות וזה אי אפשר, מוכרחים אנו למעט משמעות אכילה, ותפסת מועט אומרת שאין אכילה פחות מכזית, ולכן מספיק לצאת המצוה ע"י אכילת כזית.
אם כן יש לומר שכל זה בחובה שיש לנו ההכרח למעט המשמעות, דא"א לומר שיש חובה לאכול מליוני כזיתים, אבל במצוה קיומית יש לומר שאין שום טעם לתפוס המיעוט יותר מהריבוי כיון שכל מה שאמרה תורה רשות היא, ומכיון שכן כל מה שרוצה לאכול נכלל במשמעות אכילה, ושפיר יש קיום מצוה מאחר שכבר אכל כזית, ודו"ק. ולכן ניתן לומר שאף אם נימא שבליל ט"ו אין ענין לאכול יותר מכזית כדעת תוס' בר"ה, עדיין שייך לומר שהמצוה קיומית של הגר"א אפשר לקיים גם אחרי שכבר אכל זית, ששאני מצוה קיומית שלא נאמר בו הכלל אין אכילה פחות מכזית, ודו"ק בזה.
ד. הנה בספר זוהר הרקיע להתשב"ץ (אות מ') השיג ע מנין המצוות של הרמב"ם, וכתב בזה"ל:
"ואני לעניית דעתי מוסיף מצוה אחרת והיא לפרוש מאכילת חמץ כל שבעת ימי הפסח וכן אמרו בגמ' דבני מערבא בפסחים (א, ד) שבעת ימים תאכל עליו מצות, אבל לא חמץ. ולאו הבא מכלל עשה עשה וכבר כתב זה הירושלמי (הנ"ל), הרמב"ם ז"ל לענין ביעור . ואני תמה למה לא למד ממנו לענין אכילת חמץ ושמא הוא דוחה אותו מפני התלמוד שלנו שהעלו בסוף פסחים שזה הפסוק הוא רשות וכיון שהוא רשות לא בא ללמד שיהא איסור עשה באכילת חמץ.
והדבר נראה בהיפוך שאילו היה עשה קבוע בעצמו לא היו דורשין ממנו לאו הבא מכלל עשה לאיסור חמץ, שכל עשה הקבוע בעצמו לגופיה אצטריך ולא לדרשא, אלא מפני שהירושלמי הוא מסכים עם הבבלי שהוא רשות דרשוהו לאיסור חמץ שיהיה בעשה, ודומה לאותה תאכלו דבהמה טהורה שאינו לחייב לאכול אותה אלא לאיסור בהמה טמאה בלאו הבא מכלל עשה, וכן מה שנאמר בחטאת פנימית וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, אותה תאכלו לא בהמה טמאה וכמו שהוא הוסכם מהכל, וכן אמרו בגמ' מכות (יח:) וכמו שהרמב"ם ז"ל הוא מונה (עשה קמט) אותה תאכלו בכלל המצוות, כן ראוי למנות שבעת ימים תאכל עליו מצות לענין לפרוש מן החמץ בכלל המצוות"
תוכן דברי התשב"ץ הוא שרצה ללמוד שהירושלמי שיש לאו הבא מכלל עשה מהפסוק של שבעת ימים, וכתב משום שהבבלי אמר שהוא רשות למד הרמב"ם שאין דעת הבבלי כהירושלמי, שמרשות אי אפשר ללמוד לאו הבא מכלל עשה. ושוב כתב שבאמת נראה שהבבבלי שלמדו שהוא רשות הוא הוא דעת הירושלמי, ורשות שאמרו בבבלי הוא המקור של הירושלמי שיש ללמוד ממנו לאו הבא מכלל עשה כיון שלא מיבעיא ליה לגופיה. והנה הדבר מוסכם לכל שאין שום קיום עשה בלאו הבא מכלל עשה, אבל אילו היה שום לימוד מהעשה אי אפשר לו להיות ללאו הבא מכלל עשה כיון שאיצטריכא ליה לגופיה.
ולדעת הרמב"ם ושאר מוני המצוות שלא מנה מצוה זו כלאו הבא מכלל עשה, לכאורה יש לנו ישוב מרווח על פי דברי הגר"א, שיש לומר שעל אף שהבבלי אומר שהוא רשות מכל מקום עדיין איצטריכא ליה לגופיה כיון שעדיין יש חידוש גדול שנלמד ממנו, והוא שמצוה לגבי חובה נקרא רשות, ורשות שנאמר כאן באמת יש קיום עשה, ולכן עדיין צריכים הפסוק של שבעת ימים לגופיה, ודעת הבללי הוא דלא כהירושלמי שלמד מכאן שיש לאו הבא מכלל עשה , ודו"ק.
ה. שמוע שמעתי [משום כבודם לא הבאתי הדבר בשם אמרו] בתוך כותלי בהמ"ד קלא דלא פסיק מאלו שהתנגדו לכל המושג של מצווה קיומת, וטענתם בפיהם שמצוה משמע מצוּוֶה, וציווי היינו חובה. וכיון שדברי הגר"א בענין מצה כל שבעה הוא הדגל של מצווה קיומית [על אף שהוא רק אחד מהחמישים חלקי המצוה שאינם חובה], המתנגדים תירצו שבאמת אין מצוה לאכול מצה כל ז' כלל וכלל, וגם הגר"א מודה לזה, אלא יש חובת עשה שאם רוצה לאכול פת אזי הוא מחויב לאכול מצה, ומקיים בזה עשה, אבל אין שום גדר שאם רצה לעשותו עושהו, ואם לאו לא. ולכאורה אי אפשר לבטל עשה הזה, כיון שאם ישתנה רצונו מלאכול פת פקע חיובו, ולכן אמרו שהנפק"מ לדבריהם הוא שהאוכל כזית חמץ לדעת הגר"א עבר בעשה, עכת"ד.
והנה מחמת רצונם שלא לחדש מצוה קיומית הוצרכו לחדש שהגר"א הוסיף מדיליה חובה חדשה על תורתינו הקדושה, וחידש מבלי שום סמוכין עשה של חובה כשבפירוש אמרו בחז"ל שהוא רשות, וממנו נלמד גם לאו הבא מכלל עשה שהאוכל חמץ עובר בו. ואחרי המחילה דבר זה אין לו שחר, ואינו מתפרנס כלל בלשון המעשה רב שכתב "מצוה לגבי חובה רשות קרי לה", והיינו שלמד בפירוש שהוא למצוה ולא חובה, ולדבריהם הוא באמת חובה אם יש רצון אמיתי לאכול פת. ובכלל איני יודע מה הרויחו בזה אם עשה שהגר"א לא ס"ל כן, הלא עדיין מפורש שדעת החזקוני שיש בזה מצוה קיומית, כלשונו "יש לך דברים שמקבלים שכר בעשייתם ולא עונשים כשאינו עושה כגון מצה מלילה הראשונה ואילך", ואי אפשר כלל לחדש בדעתו שיש חוב רק אם רצונו לעשות כן.
ועוד אי אפשר לו להיות לאו הבא מכלל עשה, כמו שכתב הזוהר הרקיע הנ"ל שכל עשה שמיבעיא ליה לגופיה אין בו משום לאו הבא מכלל עשה, א"כ כיון שלדעתם יש חובה במי שרוצה לאכול פת לאכול מצה, אי אפשר ללמוד ממנו שיש ביטול עשה במי שאכל חמץ. ואפי' אם נימא דלא כהזוהר הרקיע, ובאמת יש קיום מצוה בכל לאו הבא מכלל עשה, עדיין תמוה החביבות הגדולה שנהג אדונינו הגר"א במצה, הלא במקומו היה יכול לאכול עוף טהור, או בהמה טהורה ולשחוט, ולקיים לאו הבא מכלל עשה אחרת.
ועוד לדבריהם אזי אם כנים אנחנו שצריך לשמה למצה כל ז' כמש"כ הנצי"ב ועוד, א"כ כל מצה שלא נשמר הרי הוא פת גמור, ואם אוכלו אז רצונו לאכול פת, וא"כ לדבריהם נמצא שאסור לאכול מצה שאינו משומרת, וזה נגד גמרא מפורשת [פסחים מ.] שבציקו של נכרי מותרת, חוץ לכזית דמצווה. ומפורש שמותר לאכול מצה שאינו לשמה.
ויותר מזה יש פירכא שאין עליו תשובה, והוא שכבר הוכחנו שברור שיש דין לחם עוני במצה כל שבעה כיון שזה מפורש בתורה ספבוק של שבעת ימים, ואם כן לדבריהם מי שרצונו לאכול פת, ואכל מצה עשירה לכאורה ביטל עשה זה, ואמנם בפסחים לז. מפורש שמותר לאוכלו שאר ימי החג לדעת רש"י שם, וכן קיי"ל להלכה בשו"ע סי' תסב, וכן הסכים הגר"א בביאורו שמותר לאכול מצה עשירה (רק שהרמ"א שם סעי' ד' כתב שחוששים שמי פירות ממהרים להחמיץ ולכן המנהג לא לאכול אותו, אבל לא מחשש לחם עוני).
ועיקר ההוכחה שמצוה משמע לשון ציווי, הבל הוא, שבפוסקים לשון "למצוה בעלמא הוא" הוא לעורר שאין חובה בדבר, ויתר מכן לקמן יתבאר שהגדרת מלחמת מצוה הוא קיומית, משא"כ מלחמת חובה, ואדרבה משמעות מצוה בכל מקום הוא שאינו חובה.
ו. אבל למעשה יש קצת סמך לדבריהם משיטת הנמוקי יוסף והר"י מלוניל בסוגיא דפסחים לו. שנחלקו התנאים אם מותר ללוש עיסה בפסח ביין ושמן ודבש. רש"י וכל הראשונים למדו כל הסוגיא שיש חשש חימוץ, ולכן לדעת החכמים אסור ללוש. אבל ר"י מלוניל והנמוקי יוסף למדו אחרת, וז"ל הנמוקי יוסף "אין לשין כו' אפילו לא שם בו מים, דהשתא ליכא למיחש לחימוץ, אפילו הכי אסור משום דהוי מצה עשירה. ואפילו בכל ימי החג דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, דמשמע כל השבעה אין לו לאכול אלא לחם עוני" ע"כ. ומבואר מדבריו שיש איסור במצה עשירה משום דכתיב שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני.
והנה דבריהם מחודשים כיון שסוף כל סוף הגמ' כבר דרש שפסוק זה של שבעת ימים הוא רשות, ואפילו אם נניח שרשות זו מצוה קיומית, מכל מקום איסור מנא ליה. אבל ע"פ דברי החכמים שמתנגדים למושג של מצוה קיומית יש לנו ישוב, שיש לומר שס"ל שזה שאמרו שרשות היינו שאם רוצה לאכול פת מחיוב לאכול מצה, ואם כן האוכל מצה עשירה מבטלו. אם כן מצינו להם חבר שיש מצוה של חובה במצה כל שבעה, וכל מה שאמרו חז"ל שהוא רשות היינו שאין חובה לאכול מצה, אבל מי שרוצה לאכול פת מחויב בלחם עוני.
אבל כל דברי הנמוק"י ור"י מלוניל הם רק בדעת החכמים שם שס"ל שאסור ללוש מצה עשירה כל שבעה, אבל דעת רבי עקיבא שם שמותר, ולהלכה כתב הר"י מלוניל שההלכה כר"ע, אם כן להלכה הם מודים שמותר לאכול מצה עשירה כל האיסור הוא רק בשיטת החכמים שס"ל אין לשין. אבל דעת רבי עקיבא שמותר, ולא ביארו מהו סברת ר"ע להתיר, ואפשר לומר שדעת ר"ע הוא שרשות של מצה כל שבעה היינו רשות ממש או מצוה קיומית. ולכן להלכה ודאי אי אפשר לומר שיש עשה של חובה כשרוצה לאכול פת, כיון שגם לדעת הנמוק"י והר"י מלוניל להלכה קיימא לן כר"ע שמותר לאכול מצה עשירה.
זכינו לדין שדעת הגר"א שיש מצוה קיומית באכילת מצה כל שבעה יש לה סמוכין בדברי הראשונים, וביארנו שענינו נאמר על כל כזית וכזית שהוא אוכל. וגדר מצוה קיומית הוא כפשוטו, שיש שכר בעשייתו ואין עונש בביטולו כמו שכתב החזקוני.

 

[שומר מצווה]

מצה כל ז.pdf

מאמר יפה,

[שומר מצווה]

מצה כל ז.pdf

האם החידוש כאן הוא שיש קיום מצוה מחודש מלבד תרי"ג המצוות,
 

לדעת הגרא אין דבר כזה תרי"ג מצוות, אולי תרי"ג כללים אבל אין סוף למצוות וכל מה שיוצא מהתורה באיזו צורה זה מצווה,

[אב בבינה]

נכון. מסתמא אתה מתכוון לדברי המעלות התורה בשם הגר"א?

[האמת והשלום]

זכורני ששמעתי פעם רעיון שאכילת מצה בשבעת ימי הפסח יש בה קיום של הלאו שלא לאכול חמץ, שאם אינו אוכל דגן הרי הוא מקיים הלאו רק בשב ואל תעשה, אך אם אוכל דגן ונזהר בכך שלא יהא חמץ הרי הוא מקיים את הלאו בקום ועשה
האם אכן יש מי שאומר כך?

ר' חיים,הרעיון שכתבת כבר מוזכר בדברי הח"ח בספרו תפארת אדם דיי בהתחלה.
וכבר דשו בזה חברי הפורום כמה פעמים כמדומני...

[ישא ברכה]

שלום ותודה לכל המגיבים בין לתוקפים ובין לתומכים.
אם חז"ל אמרו שאין חובה לאכול מצה - אז אין חובה, ואין על כך חולק מלבד הקראים אולי.
טענתי שאמירתם שאין חובה כוללת רק את זה שאין סעודות חובה לאורך כל החג (בוקר וערב) , אבל כיוון שכל אדם אוכל לחם וודאי שבפסח הוא מצווה על אכילת מצה ואם אינו עושה כך הרי שהו מבטל מצוות עשה ברורה ומובהקת שחוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה,

בענין מה שנכתב על מצה עשירה:
לכאורה נראה (אמנם קצת חידוש) שהחיוב לאכול לחם עוני שבעת ימים הוא רק אם מקריבים קרבן פסח שכן התורה מצווה תמיד לאכול מצות שבעה ימים ולא אומרת לחם עוני, המקום היחיד שנא' לחם עוני הוא באכילת מצה שבאה על הפסח - שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני אבל אם זה לא על הפסח כמו היום שבעוונותינו איננו מקריבים אז אין את ההלכה של לחם עוני כל שבעת הימים, ולפי"ז נאמר ששפיר נאכל מצה עשירה ונקיים בזה מצוות אכילת מצה מלבד לילה ראשון

לכותבים הנכבדים - הה"מ ו"ישא ברכה"
א. פירשתם את כוונת הגר"א, שלא כמקובל וללא ראיות. המקובל: שאם אכל מצה קיים מצוה. ולא כמצות ציצית, שאם לובש בגד ארבע כנפות - חייב להטיל בו ציצית, ואם לא, ביטל עשה.
ב. עם כל הכבוד, אין אפשרות כיום לבוא ולפרש את המקראות באופן עצמאי, שלא עפ"י קבלת חז"ל, ושלא עפ"י המסורת המקובלת מדור לדור, מבלי שמץ ראיה מראשונים או מגדולי האחרונים.
ג. חוזר אני על מה שכבר כתבתי: מי שיביא קרבן על "ביטול עשה" זה - יביא חולין בעזרה. זו האחריות של מי שנוקט כך לדינא.
ד. אפשר לשאול שאלות, מה ההבנה במקראות, וגם לא להבין (כל אחד באופן אישי) את התשובות שניתנו. אבל לא לחדש לדינא מה שלא שמענו מעולם ולא קיבלנו במסורת.
ה. לפרשנות מסוג זה, יש השלכות רוחביות. כי יש עוד כמה חדשנים עם כל מיני תמיהות ופרשנויות חדשניות מהמקרא, שגם אתם לא הייתם מוכנים לקבל אותם, כי זו לא המסורת ואין ראשון או אחרון שחשב לחדש כך לדינא. אני מניח.
ו. אנחנו ב"ה לא גרים, ולא כ"קטן שנולד", אבל כן - יש לנו מסורת מוצקה, ומספיק ראשונים ואחרונים ופוסקים, למילוי כל החיים בלימוד תורתם, מתוך הכנעה והבנה בסיסית, שאם הם הבינו אחרת, סימן שלא זו הדרך, ולא כך קיבלנו בסיני.

א. מצווה זה ציווי של ה', או שה' ציוה או שלא ציוה. יש מושג של רצון ה', אבל זה לא מוגדר כמצוה. היו שבאמת הבינו את הגר"א שזהו רצון ה', כ"כ בערוך השולחן. אך זו לא משמעות דברי הגר"א. ולכן הצעתי את ההגדרה שנדמה לי שהיא כוונת הגר"א שהמצוה היא כעין ציצית ללובש ד' כנפות ה"ה לאוכל דגן שיאכל מצה. וכבר כתב האבני נזר, שהאוכל מצה בפסח מקיים מצה כמו האוכל בסוכה. אכן הגדרה זו איננה מתאימה להרבה מרבותינו הראשונים שכתבו בפירוש שזהו רשות, וחלקם אף הגדילו לומר שבסך הכל אכילת מצה זו האפשרות להימנע מלעבור על הלאו. אבל מאידך הראשונים שניתן להכניס בדבריהם שיש מצוה (כמו בעה"מ ועוד) יתכן על דרך מה שכתבתי. בכל אופן, הנושא לא נולד היום, החת"ס כבר גילה את החזקוני, והאריך בענין, ואנוכי לא כתבתי אלא הירהורי דברים.

ב. ג. ד. ה. ו. אשריך שזכית לקבל מאבותיך ורבותיך מסורת מדוקדקת מה מותר לחשוב ומה אסור וכו' וכו'.

לגופו של ענין, אין כאן כל נסיון ללמוד את המקראות שלא על דרך חז"ל אלא אדרבה הנסיון להבין איך דברי חז"ל עולים ביחד עם המקרא, מתוך הבנה פשוטה שהמקרא יש לו מסר בצורת כתיבתו, ולא חלילה ספר שהקב"ה כתב בו דברים שאינם נכונים, אלא המקרא הוא חלק מכלל תורת ה'. הגר"א כשחידש את חידושו, לא אמר זאת כי כך קיבל מאביו שקיבל מאביו עד משה מפי הבורא, אלא הוא למד גם חומש והיה הכרח בעיניו שצורת כתיבת הפסוק מחייבת תוכן מסוים לכתיבה הזו. אינני אומר שהפרשנות חייבת להיות כפי האמור, אלא שאי אפשר להתעלם מהמקרא, גם חז"ל כאשר הם קיבלו וגילו לנו דברים בקבלתם, אנו צריכים למצוא את כוונת המקרא לאור דברי חז"ל.

הדרך הזו היא פשוטה, כך למדו אבותינו ורבותינו, ויש לזה דוגמאות רבות בדבריהם. מיום שעזבו את לימוד המקרא, ונשתכחה תורה שבכתב (גוזמא), נראה הביקוש להבנת המקרא כשינוי המסורת.

[אליהו בן עמרם]

האריך מר בדבריו, אך על הנקודה המרכזית משום מה דילג.
ולכן אשאל ברורות:
האם רצונכם לחדש שמי שלא אוכל מצה באותו מקרה שכתבתם - ביטל מצות עשה?
האם לדעתכם המבטל עשה זאת, יביא קרבן עולה על ביטול עשה?
האם יש לכם ראיה מהקדמונים לכך? זולת הפרשנות שלכם במקרא.
ואם בסה'כ רציתם לומר שדעת הגר'א יש לה סימוכין מן המקרא, אז מה בדיוק חידשתם? (או שאולי רצונכם להעמיס בדעת הגר'א עוד תוספת, כלומר ביטול עשה כאמור...שכפי המקובל גם הוא לא חשב עליה....)

[ה' הוא המלך]

א - מי שלא יאכל מצה מבטל עשה,
ב - יביא קרבן עולה, ואין בכך כל שאלה של חולין בעזרה מכיוון שעולה היא קרבן נידר ונידב.

[אליהו בן עמרם]

א - מי שלא יאכל מצה מבטל עשה,
ב - יביא קרבן עולה, ואין בכך כל שאלה של חולין בעזרה מכיוון שעולה היא קרבן נידר ונידב.

כך כמובן הבנתי מדברי מר.
ושאלתי היתה מכוונת לרב ישא ברכה, שהאריך מצד אחד ודילג על העיקר מצד שני.
ואם תרצה בכל אופן להבין את דברי בנושא זה, מבלי להתפלפל בנושא חולין בעזרה:
כל החושב להוסיף ביטול עשה זה מפשטו של מקרא בלי שמץ ראיה מקדמונינו, לרבות חז'ל, עובר על בל תוסיף!
חד משמעית!

[עושה חדשות]

אשכול מקביל
viewtopic.php?f=27&t=4493#p34499

[ישא ברכה]

א - מי שלא יאכל מצה מבטל עשה,
ב - יביא קרבן עולה, ואין בכך כל שאלה של חולין בעזרה מכיוון שעולה היא קרבן נידר ונידב.

כך כמובן הבנתי מדברי מר.
ושאלתי היתה מכוונת לרב ישא ברכה, שהאריך מצד אחד ודילג על העיקר מצד שני.
ואם תרצה בכל אופן להבין את דברי בנושא זה, מבלי להתפלפל בנושא חולין בעזרה:
כל החושב להוסיף ביטול עשה זה מפשטו של מקרא בלי שמץ ראיה מקדמונינו, לרבות חז'ל, עובר על בל תוסיף!
חד משמעית!

אנוכי כתבתי שאם הוא אוכל חמץ יתכן שהוא מבטל עשה., ולא על מקרה שמסתפק באורז (כמ"ש הרמב"ם שאינו מבטל עשה)
אבל לא בנוסח של הרב הה"מ כי כמדומה לא ראה את דברי הראשונים בסוגיה.
אכן לו היה לנו את הפסוק לבד כך היינו אומרים, אולם לאחר דברי חז"ל והראשונים, ניתן לפרש בחלקם כמ"ש.

[ה' הוא המלך]

קראנו השבת בפרשת החודש שם מבואר שצריך לאכול מצה מיום... עד יום עשרים ואחד לחודש בערב, ומביא שם רש" כמדומה לשון המכילתא שבא לרבות לילות, וזה נא' על אכילת מצה ולא על הימנעות מחמץ

[אליהו בן עמרם]

קראנו השבת בפרשת החודש שם מבואר שצריך לאכול מצה מיום... עד יום עשרים ואחד לחודש בערב, ומביא שם רש" כמדומה לשון המכילתא שבא לרבות לילות, וזה נא' על אכילת מצה ולא על הימנעות מחמץ

ותמחל לי שאני מחזיר את הדיון לחלק העקרוני שלו,
קראנו גם השבת את דבריו העקרוניים של האור החיים הקדוש פרק יג פס' לז בענין הקושי בדברי חז'ל היאך ישב משה רבינו בבית מדרשו של רבי עקיבא ושמעו דורש ולא הבינו, והרי הכל נמסר למשה בסיני, לרבות מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש?
על כך עונה האוה'ח ביסוד חשוב מאד:
'הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה ואין חכם יכול לדעת יותר....אין חידוש שלא ידעו משה...
אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ב'ה בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה...היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו' וכל דרשתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות....ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקדש בני תורה, לדייק המקראות ולישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים....'

כלומר באופן פשוט נחרץ וחד משמעי:
התורה שבעל פה, והמסורת שקיבלנו היא המכריעה מהי ההלכה. אותה עלינו ליישב עם וב..תורה שבכתב.
ולא להפך, לפרש את התורה שבכתב כפי העולה בדעתנו ולחדש חידושים להלכה, שלא קיבלנו במסורת מפי רבותינו מעבירי המסורת.

[ה' הוא המלך]

טעות קלה בהבנתך, נמסר למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש אבל וודאי שזה לא עבר לעם ישראל והעובדה שזה "חידוש" של פלוני אלמוני, ועל כן כל תלמיד ותיק יכול לומר כהבנתו ולדרוש בתורה כרצונו וזה כבר נא' למשה בסיני.
ואם דיברנו על פלוני אלמוני הסיפור איתו הוא דוגמא טובה- ההלכה של עמוני ולא עמונית היתה חידוש של בועז והוא דרש אותה בעשרה כמו שמבואר בגמ' ופלוני אלמוני חשש פן ישחית את נחלתו כי בי"ד אחר יכול לבוא ולבטל את הדרשה הזו על פי הבנתם (וזה מה שדואג ניסה לעשות)

במקרה של אכילת מצה אין זה חידוש כלל וזה דבר פשוט שחוזר על עצמו בתורה מספיק פעמים כדי שנבין שיש מצוה לאכול מצה שבעה ודרשת חזל באה לאמר שאין חיוב בי"ד סעודות

[אליהו בן עמרם]

טעות קלה בהבנתך, נמסר למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש אבל וודאי שזה לא עבר לעם ישראל והעובדה שזה "חידוש" של פלוני אלמוני, ועל כן כל תלמיד ותיק יכול לומר כהבנתו ולדרוש בתורה כרצונו וזה כבר נא' למשה בסיני.

במקרה של אכילת מצה אין זה חידוש כלל וזה דבר פשוט שחוזר על עצמו בתורה מספיק פעמים כדי שנבין שיש מצוה לאכול מצה שבעה ודרשת חזל באה לאמר שאין חיוב בי"ד סעודות

אנא קרא את דברי האור החיים שנית, כי דבריו ברורים:
א. אי אפשר, שכל אחד יאמר "כהבנתו" וידרוש בתורה "כרצונו".
ב. חובה עלינו לקבל את התורה שבע"פ מרבותינו קדמונינו, ורק משם עלינו להביא ראיה האם ההלכה שאנו רוצים לחדש כיום יש לה מקום.
ג. רק ההלכה הנ"ל שיש לה סימוכין איתנים מקדמונינו מעבירי המסורת וקבלת התורה שבע"פ - שהיא התורה שבע"פ, אותה נוכל "לדייק המקראות ולישבם", על מנת להראות שהיא רמוזה/מפורשת גם בתורה שבכתב.

על כן, כל עוד שלא מצאת שמץ ראיה לדבריך מקדמונינו, שאף דיברו בענין - ולא כדבריך, אין רשות להבין ולדרוש בתורה שבכתב באופן עצמאי - להלכה.
ותלמד קל וחומר לעצמך מתנאים ואמוראים, שגם הם בכלל מגבלה זאת ואינם יכולים לדרוש בתורה שבכתב כרצונם, אלא רק עפ"י קבלתם, כדברי האוה"ח הקדוש.
ומה נאמר אנחנו, שאיננו אפילו כקליפת השום כנגדם...

[גביר]

סקירה של הנושא בדברי רבותינו ראשונים ואחרונים ישנה ב'הגדה שלמה' לר' מנחם כשר [בעריכת ר' שמואל אשכנזי] מעמ' 159 ואילך
https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?104785&

[מלבב]

מצה כל ז.pdf

מה שכתבתי במקו"א:

דברי החכמים שאמרו שאין מצה כל שבעה רשות גמור אחרי מצווה קיומית גרידא, מוכרחים הם מדברי בעל המאור, שאל"כ מה שייך להקשות מסוכה למצה ודו"ק.

ומה שקשה לך מלשון החוזקוני לא קשה כ''כ, כי סוף סוף אינו חובה גמור, רק כעין איסור לאכול חמץ, כיון שאין חייב לאכול דגן כלל, אע"פ שאם אכל דגן חמץ ביטל עשה ואם אכל מצה קיים עשה ודו"ק.

ומה שקשה לך שא"כ היה צריך שימור ולחם עוני, יש לומר שאחר שלמדו מדרשה שבשאר ימים רשות ואינו רק איסור לאכול חמץ, בע"כ לומר שכל הדינים האלו הוא רק בליל ראשון במקצת חובה.

וצדקו דברי החכמים שדבר זר הוא לומר מצווה קיומית גרידא, שלא מצינו בכל התורה דוגמא כזאת, ועכ"פ ברור שזה שיטת בכל המאור, ואין על הכרח לומר שהגר"א חולק.

[מלבב]

כל דבר שיכול לבוא לידי חימוץ יוצאים בו ידי חובת מצה, וכל דבר שאין יכול לבוא לידי חימוץ אין יוצאים בו ידי חובת מצה, צריך להבין למה צריך דוקא שיכול לבוא לידי חימוץ.

שיטת כמה ראשונים ואחרונים שיש מצווה קיומית באכילת מצה כל שבעה, ודבר זה תמוה מאוד, שלא מצינו בכל התורה מצווה שהוא רשות.

והנה יש שרוצים לדייק מדברי בעל המאור שגם הוא סובר שיש מצווה קיומית במצה כל שבעה שהבעל המאור הקשה מאי שנא מצה מסוכה שבסוכה מברכים על שבעה ובמצה לא, הנה יוצא מדברי בעל המאור שגם סוכה אינו חיוב רק איסור, שאם סוכה כן חיוב הרי ברור החילוק בין סוכה למצה, א"כ אין ראיה שיש מצווה קיומית במצה שהרי גם בסוכה אינו רק איסור, אבל לא מסתבר לומר שאין בסוכה מצווה רק איסור, לכן צריך לומר שיש מצווה בסוכה רק כיון שאם אינו אוכל פטור רשות מקרי ולא חובה, וכן במצה אע"פ שהוא רשות שאם רצה לא אוכל לחם כלל לא חמץ ולא מצה, אם כן אכל לחם ואכלו מצה מקיים מצווה כמו בסוכה.

ולפי זה מתורץ הקושיא איך יתכן מצווה שהוא רשות, כיון שאינו רשות גמור, כמו בסוכה שאינו רשות גמור אע"פ שאם רצה לא אכל כלל, אבל כיון שאוכל לחם מחויב לאכול דווקא מצה ולא חמץ.

אבל דבר זה צריך ביאור, דבשלמא בסוכה התורה צוותה לגור בסוכה ולא במקום אחר, אבל יכול הוא שלא לאכול ולישון כלל ואז אינו חייב ואינו עובר, אבל במצה הרי זה שני דברים נפרדים, איסור לאכול חמץ גרידא, ומה שייך לומר שחייב לאכול מצה כשאינו חייב לאכול לחם כלל, כמו שלא נימא שיש מצווה לאכול בשר בהמה טהורה כיון שאם אכל בשר צריך לאכול דווקא טהורה ולא טמאה.

ועוד גם אם נימא שכן דומה מצה לסוכה, זה היה שייך אם לא היה תנאים במצוות מצה, שאז יש לומר כמו בסוכה שאם אכל לחם חייב להיות דווקא מצה ולא חמץ, אבל כיוון שיש תנאי שצריך להיות לחם עוני ולא מצה עשירה, הרי גם אם אוכל לחם אינו חייב לקיים מצוות מצה רק יכול לאכול מצה עשירה.

וצריך לומר שחלוק גדר איסור חמץ מאיסור בשר טמא, שהרי גם מצוות מצה וגם איסור חמץ הם זכר לזה שלא הספיק בציקם להחמיץ, ואין כאן שתי אופנים של זכר, רק הכל אחד, שהתורה ציוותה לאכול לחמנו באותו אופן שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים ולא באופן אחר, ודבר זה הוא ממוצע בין קום ועשה לשב ואל תעשה, משא"כ איסור בשר טמא הגדר הוא איסור בשר טמא גרידא.

וטעם הדבר שזה הוא הגדר שכך משמע מלשון הפסוק שבעת ימים תאכלו מצה, שהוא מצווה בקום ועשה, רק שדורשים שזה דווקא אם אוכל לחם אז חייב לאכול אותו בצורת מצה דווקא ולא בצורת חמץ.

וכיון שכן זה מכריח אותנו לפרש שגם תנאי המצווה כמו לחם עוני זה רק בלילה ראשון, שכיון שבשאר ימים אינו חייב לאכול מצה כלל לא שייך לומר שצריך דווקא לאכול לחם עוני.

ולפי זה יש לומר שזה הטעם שמצה צריך להיות דווקא דבר שיכול לבוא לידי חימוץ, שכמו שאיסור חמץ לא שייך רק דווקא בדבר שיכול לבוא לידי חימוץ כך מצה, כי זה מצווה אחד בלאו ועשה זוכר לדבר אחד, רק בלילה ראשון חייב בעל אופן, ובשאר ימים רק אם אוכל לחם, אבל בדבר שאין יכול לבוא לידי חימוץ אין כאן זכר כמו אין זכר במי שאוכל פירות שאינם חמץ, כי הזכר הוא בשלילת החמץ בקום ועשה ושב ואל תעשה, ואין כאן שתי סוגי זכר כנ"ל.

והנה במשנה ברורה וכמה אחרונים כתבו שמי שלובש ציצית ואינו מכוון לשם מצווה כאילו הלך בד' כנפות בלי ציצית למ"ד מצוות צריכות כוונה, ויש שרצו לומר שהוא הדין בסוכה הוי כאוכל חוץ לסוכה, והנה דבר זה נסתר מדברי בעל המאור הנ''ל, שהרי דימה גדר מצוות מצה לסוכה, והרי במצה לא יעלה על הדעת שמי שאכל מצה בלי כוונה בשאר הימים שביטל עשה, ולפי זה צריך להבין החילוק בין ציצית לסוכה.

וצריך לומר שבציצית גדר החיוב הוא בקום ועשה כמו כל מצוות עשה, רק שאין חל עליו החיוב רק כשלובש בגד של ד' כנפות, ולכן כתב הרא"ש שמותר ללבוש ד' כנפות בלא ציצית בשבת כיון שאין איסור רק מצווה ואנוס פטור, ולכן מי שעשה המצווה המוטל עליו לעשות בלי כוונה כאילו לא עשה אע"פ שיכול להיפטר מהמצווה ע"י שלא ילבש בגד של ארבע כנפות, משא"כ בסוכה ומצה המצווה אינו לא בקום ועשה לגמרי ולא כמצווה בשב ואל תעשה לגמרי, רק ממוצע ביניהם, דהיינו שגדר סוג המצווה הוא צורת דירתו ואכילתו באופן מסויים דווקא, ולכן בזה לא שייך חיוב כוונה שלא גרע ממי שלא אכל כלל.

[אליהו בן עמרם]

והנה במשנה ברורה וכמה אחרונים כתבו שמי שלובש ציצית ואינו מכוון לשם מצווה כאילו הלך בד' כנפות בלי ציצית למ"ד מצוות צריכות כוונה, ויש שרצו לומר שהוא הדין בסוכה הוי כאוכל חוץ לסוכה, והנה דבר זה נסתר מדברי בעל המאור הנ''ל, שהרי דימה גדר מצוות מצה לסוכה, והרי במצה לא יעלה על הדעת שמי שאכל מצה בלי כוונה בשאר הימים שביטל עשה, ולפי זה צריך להבין החילוק בין ציצית לסוכה.

וצריך לומר שבציצית גדר החיוב הוא בקום ועשה כמו כל מצוות עשה, רק שאין חל עליו החיוב רק כשלובש בגד של ד' כנפות, ולכן כתב הרא"ש שמותר ללבוש ד' כנפות בלא ציצית בשבת כיון שאין איסור רק מצווה ואנוס פטור, ולכן מי שעשה המצווה המוטל עליו לעשות בלי כוונה כאילו לא עשה אע"פ שיכול להיפטר מהמצווה ע"י שלא ילבש בגד של ארבע כנפות, משא"כ בסוכה ומצה המצווה אינו לא בקום ועשה לגמרי ולא כמצווה בשב ואל תעשה לגמרי, רק ממוצע ביניהם, דהיינו שגדר סוג המצווה הוא צורת דירתו ואכילתו באופן מסויים דווקא, ולכן בזה לא שייך חיוב כוונה שלא גרע ממי שלא אכל כלל.

עיין במנחת שלמה קמא חלק א' להגרש'ז אויערבך זצ'ל, שלענ'ד כתב חילוק וסברא הפוכים ממה שכתב מר. עיי'ש.