מרן הגר"ש אויערבאך זצ"ל

[קושטא]

מה עם הרב פינטו? הרי גם הי' תלמודו

[גביר]

ויינגוט רבי יצחק, ר"מ בישיבת חיי משה וחתן הרב אברהם דב אויערבך מטבריה

[אליסף]

הריני דורש יתירות
ר' אפרים קירשנבוים הינו תלמיד כפ"ח ופוניבז, היה לו קשר עם ר' שלמה זלמן אך אינו ידוע לי כתלמיד ר' שמואל (הכרתי אותו בסוף שנות הנ')

[נוטר הכרמים]

הריני דורש יתירות
ר' אפרים קירשנבוים הינו תלמיד כפ"ח ופוניבז, היה לו קשר עם ר' שלמה זלמן אך אינו ידוע לי כתלמיד ר' שמואל (הכרתי אותו בסוף שנות הנ')

אכן לא למד אצלו כבחור. הידוע לי, לא רק ששימשו בהוראות בהלכה, כולל בדיני מראות הדמים, אלא גם היה משתתף במשך תקופה ארוכה בשיעורים בישיבת מעלות התורה. בספר האמור לצאת אור בקרוב 'שמואל בדורו' אמורים לבוא סיפורים ותיאורים ממנו.

----

בקשר לר' יאשיהו פינטו ואחרים רבים. בסך הכל הנני מאמין שלרבינו זצוק"ל ישנם מאות ואלפים שחשים עצמם תלמידים ברמה כזאת או אחרת. בישיבת מעלות התורה במשך השנים עברו להערכתי למעלה מאלפיים לומדים בחורים ואברכים. הצגתי רק רשימה מדגמית.

[ידידיה]

ר"י מלר מעטרת, היכן למד אצלו?

[בן ירושלים]

הריני דורש יתירות
ר' אפרים קירשנבוים הינו תלמיד כפ"ח ופוניבז, היה לו קשר עם ר' שלמה זלמן אך אינו ידוע לי כתלמיד ר' שמואל (הכרתי אותו בסוף שנות הנ')

אכן לא למד אצלו כבחור. הידוע לי, לא רק ששימשו בהוראות בהלכה, כולל בדיני מראות הדמים, אלא גם היה משתתף במשך תקופה ארוכה בשיעורים בישיבת מעלות התורה. בספר האמור לצאת אור בקרוב 'שמואל בדורו' אמורים לבוא סיפורים ותיאורים ממנו.

----

הג"ר אפרים קירשנבוים היה מגיע לשמוע שיעורים כשלמדו ב'מעלות' איזהו נשך.
כפי שציין ה'נוטר' הגר"ש כיון אותו רבות בעניני מראות. לדבריו לגר"ש היה קו ברור בענינים אלו כמסורת ירושלים (ונחלק מהותית בזה עם מרן הגרי"ש אלישיב]. מי שבעיני הגר"ש ייצגו את המסורת הירושלמית היו ר' חנוך העניך פאדווא(לימים גאב"ד לונדון) ור' תנחום יצחק פראנק ממקור ברוך שהיה בעיני הגר"ש בעל הוראה מובהק בענינים אלו.

[בן ירושלים]

ר"י מלר מעטרת, היכן למד אצלו?

באופן כללי המושג "למד אצלו" לא ברור. היו רבים רבים שהיו באים לדבר עם הגר"ש, לעיתים קרובות ולעיתים רחוקות, ומעולם לא היו תלמידים בישיבות בהן לימד.
האם הם תלמידים?
ואם נמנה את אלו הרי זה דומה למים שאין להם סוף, כי בעבר בכל חתונה ניגשו אליו כמה וכמה לדבר בלימוד... ויש רבים שהיתה להם קביעות בכל פעם שראו אותו לגשת ולדבר בלימוד.

[מחולת המחנים]

כפי שציין ה'נוטר' הגר"ש כיון אותו רבות בעניני מראות. לדבריו לגר"ש היה קו ברור בענינים אלו כמסורת ירושלים (ונחלק מהותית בזה עם מרן הגרי"ש אלישיב]. מי שבעיני הגר"ש ייצגו את המסורת הירושלמית היו ר' חנוך העניך פאדווא (לימים גאב"ד לונדון) ור' נחום יצחק פראנק ממקור ברוך שהיה בעיני הגר"ש בעל הוראה מובהק בענינים אלו.

שמעתי פעם מתלמידו של הגר"ש זצ"ל שהוא קיבל את הוראותיו במראות מאת הגרי"ז (ר' וועלוועל) מינצברג זצ"ל שהלך ג"כ במסורת הירושלמית.

[מעט דבש]

בענין מראות
viewtopic.php?p=287629#p287629

[אליפלט]

יש להוסיף
הג"ר שמואל מנחם יעקבזון חתן הגרי"א ווינטרויב מח"ס מנחת שמואל

[פרנקל תאומים]

הריני דורש יתירות
ר' אפרים קירשנבוים הינו תלמיד כפ"ח ופוניבז, היה לו קשר עם ר' שלמה זלמן אך אינו ידוע לי כתלמיד ר' שמואל (הכרתי אותו בסוף שנות הנ')

ר' אפרים הנ''ל הוא הבן של פרופ' קירשנבאום? למד ב''הישוב''? (אחיו של הג''ר אברהם משה קירשנבוים ר''מ ב''נחלת הלווים''?)

[איש וילנא]

רשימת ה"נוטר" רחוקה מאד מלהיות מדויקת וגם לא מדגמית. רבים רבים ת"ח מובהקים שאינם נושאים שום משרה והיו תלמידיו. גם רבים מהרשימה הקשר היחיד שלהם עם ר' שמואל,היה שישבו בישיבתו, ולא היה להם שיח ושיג איתו. רחוק מאד הדבר לקראם תלמידיו. ודי בזה.

[נוטר הכרמים]

רשימת ה"נוטר" רחוקה מאד מלהיות מדויקת וגם לא מדגמית. רבים רבים ת"ח מובהקים שאינם נושאים שום משרה והיו תלמידיו. גם רבים מהרשימה הקשר היחיד שלהם עם ר' שמואל,היה שישבו בישיבתו, ולא היה להם שיח ושיג איתו. רחוק מאד הדבר לקראם תלמידיו. ודי בזה.

זה לא אמור להיות רשימת תלמידים מובהקים דייקא. אין רבים ברשימה ש'לא היה להם שיח ושיג איתו. רחוק מאד הדבר לקראם תלמידיו'. יש לי היכרות די קרובה עם רוב הרשימה של 'מעלות' שכתבתי, ולאבי שיחי' עם רוב ככל הרשימה של 'איתרי', ואני מכיר ממש את כולם במראה פניהם ויותר מכך.
אגב, מטבע הדברים נקטתי פחות אנשים פרטיים בלתי מוכרים, ולו יהיו אברכים מופלגים ממש, ובפרט צעירים מתחת לגיל ארבעים וחמש. לא פסחתי על גדולי התלמידים המוכרים יותר והיו קשורים לאורך שנים, גם אם אינם נושאים משרה, ועדיין כמובן שהרשימה לא מדויקת, אבל להגיד שהיא לא מדגמית זו הגזמה גדולה. ודי בזה.

חודש טוב ומבורך.

[דודי צח]

לא נראה שר' אליהו נחום פרנקל מגבעת שאול, חסיד ברסלב, הוא "תלמידו". ובוודאי לא בתקופת 'מעלות' (הוא למעלה מגיל שישים).
בבחרותו למד בישיבה ירושלמית 'לפלגות ראובן', ואח"כ כל השנים בכולל 'תורה אור' של הגרח"פ שיינברג.

הוא כמובן יליד שערי חסד, ובעקבות כך יתכן שהיו לו אי איזה קשרים בכל מיני תקופות, אבל בוודאי אי אפשר למנותו כתלמיד. שמו כנראה השתרבב בטעות.

[שיף]

הריני דורש יתירות
ר' אפרים קירשנבוים הינו תלמיד כפ"ח ופוניבז, היה לו קשר עם ר' שלמה זלמן אך אינו ידוע לי כתלמיד ר' שמואל (הכרתי אותו בסוף שנות הנ')

ר' אפרים הנ''ל הוא הבן של פרופ' קירשנבאום? למד ב''הישוב''? (אחיו של הג''ר אברהם משה קירשנבוים ר''מ ב''נחלת הלווים''?)

אכן, ו[לפחות בחלק] מספריו יש גם מכתב ברכה מהגר"ש זצ"ל

[קרית מלך]

לא נראה שר' אליהו נחום פרנקל מגבעת שאול, חסיד ברסלב, הוא "תלמידו". ובוודאי לא בתקופת 'מעלות' (הוא למעלה מגיל שישים).
בבחרותו למד בישיבה ירושלמית 'לפלגות ראובן', ואח"כ כל השנים בכולל 'תורה אור' של הגרח"פ שיינברג.

הוא כמובן יליד שערי חסד, ובעקבות כך יתכן שהיו לו אי איזה קשרים בכל מיני תקופות, אבל בוודאי אי אפשר למנותו כתלמיד. שמו כנראה השתרבב בטעות.

תלמיד או לא אינני יודע, אבל מהיכרות אישית הוא בגדלותו התורנית קיבל את הנהגתו של הגר"ש זצ"ל מתוך הכרה בשגב רוממותו, ויותר מהנכתב כאן לא ניתן להכתב.

[חרסון]

אולי אינני מעודכן במתרחש בקומות התת קרקעיות של הפוליטיקה. מה פתאום הדיון המוזר הזה במי תלמיד חצי תלמיד ורבע תלמיד, רשימת תלמידים שמית וכו' וכו'. קרה משהו?

[פרנקל תאומים]

לא נראה שר' אליהו נחום פרנקל מגבעת שאול, חסיד ברסלב, הוא "תלמידו". ובוודאי לא בתקופת 'מעלות' (הוא למעלה מגיל שישים).
בבחרותו למד בישיבה ירושלמית 'לפלגות ראובן', ואח"כ כל השנים בכולל 'תורה אור' של הגרח"פ שיינברג.

הוא כמובן יליד שערי חסד, ובעקבות כך יתכן שהיו לו אי איזה קשרים בכל מיני תקופות, אבל בוודאי אי אפשר למנותו כתלמיד. שמו כנראה השתרבב בטעות.

תלמיד או לא אינני יודע, אבל מהיכרות אישית הוא בגדלותו התורנית קיבל את הנהגתו של הגר"ש זצ"ל מתוך הכרה בשגב רוממותו, ויותר מהנכתב כאן לא ניתן להכתב.

כמו שכתבו כאן, הג''ר אליהו נחום פרנקל שליט''א הוא לא תלמיד של הגר''ש. הוא הכיר היטב את הגר''ש מזה שנים רבות, מסתמא גם דיבר איתו בלימוד כמה פעמים, אולי גם נועץ בו, ויתכן מאד שהוא קיבל את הנהגתו הציבורית בשנים האחרונות, כל אלו כמובן ממש לא הופכים אותו לתלמיד.
ר' אליהו נחום הינו יליד ''שערי חסד'' ורבים מבני משפחתו המורחבת הם מאנשי ''שערי חסד'' וקרובי משפחתו של הגר''ש מכיוונים שונים. הוא עצמו קרוב משפחתו של הגר''ש בהיותו נין של הג''ר אליהו נחום פרוש זצ''ל (בן רבי שלמה זלמן פרוש) גיסו של הגרחי''ל אויערבאך זצ''ל (במונחים ירושלמים, זה הרבה).

[פרנקל תאומים]

הריני דורש יתירות
ר' אפרים קירשנבוים הינו תלמיד כפ"ח ופוניבז, היה לו קשר עם ר' שלמה זלמן אך אינו ידוע לי כתלמיד ר' שמואל (הכרתי אותו בסוף שנות הנ')

ר' אפרים הנ''ל הוא הבן של פרופ' קירשנבאום? למד ב''הישוב''? (אחיו של הג''ר אברהם משה קירשנבוים ר''מ ב''נחלת הלווים''?)

אכן, ו[לפחות בחלק] מספריו יש גם מכתב ברכה מהגר"ש זצ"ל

לא הבנתי מה באת לומר בכך שעל חלק מספריו יש הסכמה מהגר''ש, רואים מזה משהו?

[.השוחט]

כמו שכתבו כאן, הג''ר אליהו נחום פרנקל שליט''א הוא לא תלמיד של הגר''ש. הוא הכיר היטב את הגר''ש מזה שנים רבות, מסתמא גם דיבר איתו בלימוד כמה פעמים, אולי גם נועץ בו, ויתכן מאד שהוא קיבל את הנהגתו הציבורית בשנים האחרונות, כל אלו כמובן ממש לא הופכים אותו לתלמיד.
ר' אליהו נחום הינו יליד ''שערי חסד'' ורבים מבני משפחתו המורחבת הם מאנשי ''שערי חסד'' וקרובי משפחתו של הגר''ש מכיוונים שונים. הוא עצמו קרוב משפחתו של הגר''ש בהיותו נין של הג''ר אליהו נחום פרוש זצ''ל (בן רבי שלמה זלמן פרוש) גיסו של הגרחי''ל אויערבאך זצ''ל (במונחים ירושלמים, זה הרבה).

ר' אלי' נחום פרוש זצ"ל היה גם השווער של ר' יצחק פקשר גיסו של הגר"ש... (די אמאליגע שעריחסדניקעס. דמויות הוד של ממש. עולים בזכרוני הסעודת פורים אצל ר' יצחק ולאה זצ"ל. ממש געוואלד).

[דודי צח]

נכון לומר: לייקע (במקום לאה). השם עצמו מעיד על הסגנון השער-חסדאי

[נוטר הכרמים]

אולי אינני מעודכן במתרחש בקומות התת קרקעיות של הפוליטיקה. מה פתאום הדיון המוזר הזה במי תלמיד חצי תלמיד ורבע תלמיד, רשימת תלמידים שמית וכו' וכו'. קרה משהו?

ב"ה לא קרה כלום. הרשימה היתה מדגמית ואקראית שהצטברה במשך הזמן תוך כדי עיסוק בתולדות הגר"ש, והיא הועתקה כאן נוכח הנכתב כאן כי רבינו לא העמיד כמות גדולה של תלמידים, שזה לא נכון, בודאי בהשוואה יחסית לאחרים.

ההידיינות על כל שם וההיטפלות לטעות פה ושם היא אכן לא מביאה לשום מקום.

[קו ירוק]

פקיע שמייהו דמרן הגר"ש אוירבך שבדור הזה לא היה מעמיד תלמידים כוותיה. מסתמא לא זה מה שרצית לפרסם, כי זה מיותר.
לכן הסיקו שמנית גדולי תורה מופלגים שיצאו מחלציו.

[נוטר הכרמים]

לרגלי יום ט' אדר שני הבעל"ט, יום מלאת שנה תמימה מעוברת להעלות עמוד האש והענן, עמדתי להתבונן בגדרו ודינו של יום זה, ותחילה יש להקדים את הפשוט והידוע, ואח"כ נבוא לדון בטעמי ושרשי הדברים, בחסד ד' עלינו.

[א] בשולחן ערוך (הלכות תענית סימן תקסח סעיף ז), כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סימן רצ"ד); וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין).

ובמשנה ברורה (ס"ק מא), ר"ל שבשנה שמת בו אביו לא היה השנה מעוברת ובשנים הבאים אח"כ איתרמי שנה מעוברת, דעת המחבר דסתם אדר הוא אדר שני, וי"א להיפך וגם יש בענינינו טעם דאין מעבירין על המצות.

ובס"ק מב כתב, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם - עיין במ"א שמסיק דאם קבל עליו בנדר להתענות יום שמת בו אביו או רבו מחוייב להתענות בשניהם דכן הוא העיקר לדינא [וכ"כ הגר"א] אכן אם לא קבל עליו בפירוש רק מצד מנהגא שמנהג להתענות יום שמת בו אביו ואמו א"צ להתנהג לעולם, אלא כמו שנהג בפעם ראשונה כשמתרמי לו השנה מעוברת דמעיקרא אדעתא דהכי קבל עליה. אכן בפעם ראשונה גופא אם בא לימלך כיצד לעשות הנכון לומר לו שיתענה בשניהם (אכן אם קשה לו להתענות בשניהם נראה שטוב יותר שיברור לו אדר ראשון דכן הוא המנהג), אכן האבלים אין צריכין ליתן לו קדיש אלא פ"א וכיוצא בזה.

המקובץ מן הדברים, שלדעת המחבר יום השנה העיקרי הוא באדר שני, ולדעת הרמ"א הוא באדר ראשון, והאחרונים חששו בגדר 'מהיות טוב' גם לדעת המחבר באופן שקיבל עליו בפירוש תענית ביום שמת בו אביו או רבו, ובאופן שלא קיבל עליו להדיא ואין כאן שאלת נדר אלא מנהג בעלמא, יתענה באדר ראשון.

ברם נראה מדבריהם שגם כאשר בא להימלך בפעם ראשונה נכון לומר לו שיתענה בשניהם, ומבואר איפוא שאין הטעם רק משום חומרא דנדר, אלא שיש כאן איזה מקום חשש להחמיר גם באדר השני, ובעינן לבאר שורש ענין זה בס"ד.

[ב] הנה כתב הרמ"א (הלכות ברכות השחר סימן נה סעיף י), ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (תשובת מהר"י מינץ סי' ט').
ובמשנה ברורה (ס"ק מה) ביאר, אף על גב דכבר כתב המחבר סעיף ט' דחודש העיבור בכלל, מ"מ ה"א דוקא בנולד בחודש אחר כגון בר"ח ניסן ושנת י"ג מעוברת אין נעשה בר מצוה עד ר"ח ניסן, אבל נולד בר"ח אדר ה"א דנעשה בר מצוה בר"ח אדר ראשון קמ"ל דאדר ראשון לא נקרא אדר אלא חודש העיבור מיקרי שהרי אין קורין את המגילה באדר ראשון ואנן בעינן י"ג שנים שלימים.

ומעתה קשה טובא היאך הרמ"א סותר דברי עצמו, ומה בין בר מצוה דאמרינן שחודש אדר היינו אדר שני, ליארצייט דיתענה באדר הראשון.

[ג] וכתב בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן פג) שהמעיין בתשובות מהר"י מינץ יראה ששם מסביר הדבר דיש חלוק בין תענית של יא"צ דהוי ענין כפרה להנצל מדין שמים, זה תליא באדר ראשון דאין מחמירין עליו יותר מי"ב חדש, משא"כ לענין שאר ענינים הדין הוא דאדר השני הוא עיקר לכל הלכותיו, וכדבריו מבאר בלבוש (סימן תרפה).

ואמנם כך מבואר באריכות דברי מהר"י מינץ (סימן ט) וז"ל, ומה שאני נוהג להורות לשואלי על התענית מיום שמת בו אביו או אמו אם יתענו באדר הראשון או בשני שיתענו בראשון. וכן נהגתי להורות מימי קדם... ולי נראה דיום שמת בו אינו בכלל נדרים שאדם נודר מדאמרי' בפרק ג' דשבועות אהא הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ביום שמת בו אבא ביום שמת בו רבו ביום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם כו' ואמר שמואל והוא שנדר ובא אלמא סתמא לאו נודר ובא הוא אלא במנהג תליא מילתא וראייה דלועזים אינם מתענים אותם ורובם אינם מתענים אפילו בתענית הכתובים זולת ט' באב ותענית אסתר נוהגים מצד מנהג, וכיון דמנהגא הוא אמרינן כאשר נהגו כן הוא. לכך נראה דאין לדמותו לנדרים... ולכך מסתברא לי טעמא דידי דסברא לומר דזה המנהג בא או משום דביום שמת בו אבא או רבו איתרע מזליה או משום כפרה לאביו או רבו דגם על רבו אומר הריני כפרת משכבו וברא מזכה אבא ולא אבא בריה כדאיתא בפרק חלק. ולכך מתענה דווקא ביום המיתה ולא ביום הקבורה... וכיון דמהאי טעמא נהגו להתענות או מטעם כפרת אביו או מטעם שניהם ראוי וסברא לומר דמי שמת אביו או אמו או רבו באדר בשנה פשוטה ובשנה שאחריה עיבור פוסק מלומר קדיש בשבט דלא לשוייה רשע כי משפט רשעים י"ב חדשים...
ואם כן מי שנפטר בשנה פשוטה אם נתעברה השנה אחר כך נגמר דינו ומשפטו באדר הראשון ואם כן שם שייך התענית והקדיש וכן בכל שנה. ואין לומר כלל דהשני אדרין חשובין גם לזה כחדש אחד לדינו ומשפטו חלילה כי לעוות אדם בריבו ה' לא צוה ולכן אי משום כפרה הוא למה יאחר כפרת אביו או רבו ולא יביא כפרתם ביום כלות משפטם דהיינו ביום טהרתם ביום אחר כלות דינם ומשפטם אחר כלות י"ב חדשי לבנה ואי משום דמתרע מזליה ביום ההיא ביום שמת בו אביו כו'. מכל מקום אף על גב דבא על פורענות בר מינן ותנן בפרק קמא דמגילה זמן עצי הכהנים וט' באב כו' מאחרים ולא מקדימין ומפרש בגמ' תשעה באב פרענותא הוא ואקדומי פורענותא לא מקדימנן. וי"ל דשאני הכא דתעניתא רפואה ותקנה למה שנרמז לו מן השמים ודומה ממש לתענית חלום דמתענה בו ביום ואפילו בשבת ועונג הוא לו תעניתו משום דרפואה ותקנה הוא למה שהראו לו מן השמים וקל להבין. ולכך יש לחלק בין ענין תענית לענין בר מצוה. ואיפשר אם הייתי יודע מתחילה תשובת מהררי"ו ז"ל הייתי משיב לשואלי יש מורים כך וי"א כך והייתי מניח הברירה להם, ואני הנראה לעניות דעתי כתבתי.

[ד] אבל עדיין אין בזה כדי ישוב, שהרי לדברי מהר"י מינץ מבואר דחודש אדר העיקרי היינו אדר השני, רק שתענית יארצייט עושין באדר ראשון משום משפט י"ב חודש, שכך הוא טוב לנשמת הנפטר, וזה ניחא על יום השנה הראשון שאז הוא תשלום הי"ב חודש [וג"כ חידוש הוא דהא בהא תליא], אבל לגבי ימי השנה הבאים למה ייקבע כן שלעולם הוא באדר הראשון.

ויש לדון לפי מה שכתב הגר"ח פלאג'י בספר מועד כל חי פ"ז שביום היארצייט יאמרו הכ"מ היינו אפילו לאחר שנה ושנתיים וכו', וזה משום כפרה לאביו הנפטר, כמו שמתענים ביום זה ושביום זה הוא מתעלה בדרגתו.
ואמנם ידוע כן בשם המקובלים, שבכל יארצייט מעלים את הנשמה ממדרגה למדרגה, יעויין בברכי יוסף סי' נה בשם שער הכוונות להאר"י (דף טו) דלכן אומרים הקדיש בגם שבת ויו"ט שהגיהינום שובת לפי שמועיל להעלות הנשמות, וראה עוד ספר בן איש חי (שנה ראשונה פרשת כי תשא).
ומה שנצרך לכפרה היינו דווקא מחמת עליית הנשמה, כמו שכתב בספר שם משמואל (וישב תרעא), ומה שבשנה העברה לא הי' נחשב לו לחטא עתה בשנה השנית שעולה במעלה יותר גבוהה נחשב לו לחטא.

וביותר צ"ב, כאשר חל יום השנה הראשון באדר של שנה פשוטה, ורק יום השנה השני חל בשנה מעוברת, דמהיכי תיתי ינהגו היארצייט באדר שני, אחר דלא שייך ביה הטעם של משפט י"ב חודש כלל.

והנה בפרי מגדים (אשל אברהם סימן תרצז ס"ק א) כתב, מי שאירע לו נס באדר וקבל לעשות תמיד יום משתה ושמחה, אם אירע בשנה פשוטה עושה בראשון, ואם אירע במעוברת בשני [יעשנה בשני] במעוברת, הר"ש הלוי חלק או"ח [סימן] י"ו ופרי חדש [כאן], ועיין סימן תקס"ח סעיף ז' בהג"ה דפסק הרב כן ביארצייט, ועיין מ"א שם [ס"ק כ] ובשו"ת שלי [שו"ת מגידות סימן כב] כתבנו בזה.

והנה פשוט וברור שהפמ"ג אינו מסתמך להלכה על דברי הר"ש הלוי, שהוא בר פלוגתתא עם מהר"י מינץ באשר לקביעת יום בר מצוה, דס"ל שהוא באדר הראשון, והרמ"א הכריע לנהוג בשופי לנהוג רק באדר השני (יעוי' בפר"ח סי' נה שהביא דבריו).

[ה] וע"כ נראה שעשה סימוכין ותימוכין מפסק הרמ"א כאן לגבי יארצייט שנוהג באדר הראשון. והוא תימה, דמה ענין זה יום השנה דטעמא משום משפט י"ב חודש למי שאירע לו נס.

ומכל זה נראה שפסק הרמ"א לגבי יארצייט אינו מבוסס רק על דברי מהר"י מינץ, אלא על תוספת דברים. ואמנם בשו"ע או"ח הל' תענית מצויין כמקור דברי הרמ"א 'מהרי"ל ומהר"י מינץ', ואילו בשו"ע יו"ד הלכות אבילות (סימן תב סעיף יב) איתא, ואם מתו באדר ונתעברה השנה, העיקר להתענות באדר הראשון (תרומת הדשן סימן רצ"ד ומהר"י מינץ), אף על פי שיש חולקין, כך הוא עיקר.

והמעיין היטב בדברי המהרי"ל ותרומת הדשן גדולי אשכנז יראה שתמכו דבריהם על טעמים נוספים מהטעם המבואר בדברי מהר"י מינץ.

בשו"ת מהרי"ל (סימן קד אות ג) כתב, ויום שמת בו אבא, מנהגא דילי להתענות באדר הראשון. וראיה מפטירת משה רבינו ע"ה דאותו יום [נהוג] עלמא באדר הראשון, ופטירתו סמוך לניסן היה, כדמוכח מל' ימי אבל משה ספ"ק דקידושין גם קריאת מגילה היתה בראשון אי לאו משום מסמך גאולה לגאולה עדיף, פרק קמא דמגילה, ולא דמי לשאר שני דאורייתא דכולהו הוו שני המחזור כמו שקבעו חכמים, וכן שנת הבכור כדאיתא בערכין וכן כתב הרמב"ם דהני כולהו תליא בשנים, אבל הך מילתא לזכרון צער בעלמא, ולהכי לא שייך אקדומי פורענות מידי דהוה אתענית אסתר ותענית בכורות ערב פסח.

והיינו דכל הזמנים של תעניות וכיו"ב או דיני שנים של בתי ערי חומה וכד' אין זה זמני זכרון ליום שהיה, אלא זה זמן של 'לתשובת השנה', של אותו הזמן, שככלות שנה ועוד שנה הזמן חוזר על עצמו, והזמן תלוי ב'שני המחזור' כמו שקבעו חכמים, אבל יארצייט אין עיקרו יום השנה, אלא יום זכרון צער למה שהיה, ולכן זמנו הוא באדר ראשון, ואין מחשבין את חודש העיבור בכלל, שע"ז לא נאמר הילפותא דשנה תמימה.

ובתרומת הדשן (סימן רצד) נקט טעמא בזה"ל, אבל כל היכא דלא שייכי טעמא דלסמוך גאולה לגאולה לעולם אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצוה. ונ"ד לא שייך מידי לסמוך גאולה לגאולה לכך אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות ויעשה בראשון.

[ויעוי' עוד באריכות במאמר הנפלא 'בר מצוה ויום זכרון בשנה מעוברת' מאת הרב יחזקאל אשר שטרנליכט, קובץ קול התורה (אירופה, גליון נח, תשס"ה, עמ' שמו ואילך, ובדבריו שם נתבאר דמהרי"ל ותרוה"ד פליגי בעיקר הסוגיא דנדרים לענין לשון בני אדם, יעו"ש].

ועכ"פ מכל האמור עולה שמצד עצם התאריך יש מקום לנהוג את היארצייט גם באדר השני, ולא מיבעיא לדעת המחבר דס"ל שעיקר היארצייט הוא באדר השני, אלא גם להרמ"א אין ניהוג היארצייט באדר הראשון בא לשלול ניהוגו באדר השני, ואינו אלא משום העדפה, או משום הקדמת הכפרה, וכטעם מהר"י מינץ, או משום שאין מעבירין על המצוות וכטעם התרוה"ד, וכל כיוצא בזה.

[נוטר הכרמים]

ואולי נטה אזנינו ונסכית מעט לרחשי התלמידים מבני עדות המזרח, להם יום השנה' בודאי עדיין לא חלף.

כך תיאר אחד מיוחד מצעירי התלמידים: "שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלוקינו". חשבתי לבאר, 'בית המקדש'. יהודי נמצא אי שם באיזו פינה נידחת בארץ, תחת גפנו ותחת תאנתו, טרוד בעסקיו על המחיה ועל הכלכלה, פגעי הזמן והבליו מלפפים אותו, והנה לפתע, הספיק לו מבט חטוף בלוח השנה המזכיר לו את אחד משלשת הרגלים המתקרב ובא, והנה מייסר אותו מצפונו בתביעה נוקבת: היאך תוכל לעלות, לראות וליראות, אלו פנים יהיו לך את פני האדון ד'? מי ביקש זאת מידך רמוס חצירי?
כך בית המקדש האיר את הפינות החשוכות לאורך כל ימות השנה, וזכרונו רומם והעיר את הקרובים ואת הרחוקים.

וזהו ענין מיתת צדיקים. מדי פעם, כאשר היית מתרפה מעט במלאכתך מלאכת שמים, תיכף היה עולה על מחשבתך כי בקרוב תיפגש עם ה'ראש ישיבה', ואיך תוכל עמוד.


תלמיד ותיק אחר, המשמש כמרביץ תורה בישיבה, הוציא לאור קונטרס בשם 'בבואה דר' שמואל' שתוכנו הוא 'שלשה סולמות בדרכי העבודה של רבינו הגדול זצוק"ל – דרכי שמואל'.

קטע אחד מתוך ההקדמה העמוקה הרעיד בנשמתי כמה נימים חבויים:

"געגועים עזים פוקדים את תלמידיו, ולא רק מן המעגל הקרוב. הוא היה אב רוחני בגובה עוצמתי שהגביה את תלמידיו וסביבותיו. הכוח להלחם ולבוז לרצונות הגוף, התשוקה והשאיפה ליותר ויותר – הרי זה נכנס לחלל ריק, ואופפת ההרגשה כאילו ניתק אחד החוטים שמחברים אותנו לה' יתברך, והחסר הזה מייצר רעב נורא, עד שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן'.

ועוד תיאור מלא התרפקות:

"רבינו רה"י היה כל כולו נובע מים חיים, המשך רצוף מגולת המעיין, זה בא לידי ביטוי בכל המעת לעת. בכיסופין, בהשתוקקות לחיים שמעבר... הוא שאף לבלתי נתפס כמו שרוצה לנגוע במעמד הר סיני – 'מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף', התורה שלמד מתוך התלהבות וחיות שינון וחזרה עומק וחידוש, וכל כולו מתמלא בשמחה עמוקה.
כהקדמה ללימוד, היה חוזר כרבע שעה לפני הלימוד בחשק גדול על הדברים הפשוטים של הסוגיא, בהתלהבות של ילד, ובמתיקות מעוררת קנאה, כך הוא היה מלבה את הגחלת שבקרבו שהיא כבר בעצם שלהבת גדולה – להיות אבוקה. לא ראינו מעודינו כזאת, ולא שמענו על כך בדורות האחרונים.

וכשהוצרך לעזוב את הסטנדר באמצע סוגיא – היה זה כמו לקרוע בבשר החי, ופעמים שעזב וחזר, עזב והתלבט, עד שכמו מגנט נמשך חזרה לסוגיא, ודחה את החתונה לעוד מעט.

כך הוא בלימוד התורה הקדושה, וכך בתפילה, הוא לא גמר להתגעגע לקשר עם בורא עולם, פעמים שלקח לו תפילת שמו"ע זמן ממושך מאוד, ופעמים שאחר שהתפלל לא רוותה נפשו, ועדיין לא השביע את צמאונו (ראה שו"ע או"ח סי' קז סעיף ד: הרוצה להתפלל תפלת נדבה, צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו; מראש ועד סוף), ופעמים שאחר שסיים את השניה חמד בלבבו להתפלל בשלישית".


---

רבינו האהוב.

עבר קציר, כלה קיץ, ספו תמו ימי היגון וחדשי האבילות, כלתה שנה וקללותיה, וניוותר לבדנו ערומים וחשופים.

אין לך תמורה ואין לנו מנחם, כי לא אך אב היית ולא עוד רב, כי טבעו של עולם הוא וגלגל חוזר בקרבו, דור הולך ודור בא, ויתנחם הבן אחר הוריו והתלמיד אחר מוריו.

אחד ויחיד היית ועודך, עורק מרכזי של חיות ותקוה, אמון ואהבה, דעת וקדושה, שהזרים והנביע בכל עת ושעה בשפע ובמדה גדושה, 'בכל מכל כל'.

[ידידיה]

לרגלי יום ט' אדר שני הבעל"ט, יום מלאת שנה תמימה מעוברת להעלות עמוד האש והענן, עמדתי להתבונן בגדרו ודינו של יום זה, ותחילה יש להקדים את הפשוט והידוע, ואח"כ נבוא לדון בטעמי ושרשי הדברים, בחסד ד' עלינו.

[א] בשולחן ערוך (הלכות תענית סימן תקסח סעיף ז), כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סימן רצ"ד); וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין).

ובמשנה ברורה (ס"ק מא), ר"ל שבשנה שמת בו אביו לא היה השנה מעוברת ובשנים הבאים אח"כ איתרמי שנה מעוברת, דעת המחבר דסתם אדר הוא אדר שני, וי"א להיפך וגם יש בענינינו טעם דאין מעבירין על המצות.

ובס"ק מב כתב, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם - עיין במ"א שמסיק דאם קבל עליו בנדר להתענות יום שמת בו אביו או רבו מחוייב להתענות בשניהם דכן הוא העיקר לדינא [וכ"כ הגר"א] אכן אם לא קבל עליו בפירוש רק מצד מנהגא שמנהג להתענות יום שמת בו אביו ואמו א"צ להתנהג לעולם, אלא כמו שנהג בפעם ראשונה כשמתרמי לו השנה מעוברת דמעיקרא אדעתא דהכי קבל עליה. אכן בפעם ראשונה גופא אם בא לימלך כיצד לעשות הנכון לומר לו שיתענה בשניהם (אכן אם קשה לו להתענות בשניהם נראה שטוב יותר שיברור לו אדר ראשון דכן הוא המנהג), אכן האבלים אין צריכין ליתן לו קדיש אלא פ"א וכיוצא בזה.

המקובץ מן הדברים, שלדעת המחבר יום השנה העיקרי הוא באדר שני, ולדעת הרמ"א הוא באדר ראשון, והאחרונים חששו בגדר 'מהיות טוב' גם לדעת המחבר באופן שקיבל עליו בפירוש תענית ביום שמת בו אביו או רבו, ובאופן שלא קיבל עליו להדיא ואין כאן שאלת נדר אלא מנהג בעלמא, יתענה באדר ראשון.

ברם נראה מדבריהם שגם כאשר בא להימלך בפעם ראשונה נכון לומר לו שיתענה בשניהם, ומבואר איפוא שאין הטעם רק משום חומרא דנדר, אלא שיש כאן איזה מקום חשש להחמיר גם באדר השני, ובעינן לבאר שורש ענין זה בס"ד.

[ב] הנה כתב הרמ"א (הלכות ברכות השחר סימן נה סעיף י), ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (תשובת מהר"י מינץ סי' ט').
ובמשנה ברורה (ס"ק מה) ביאר, אף על גב דכבר כתב המחבר סעיף ט' דחודש העיבור בכלל, מ"מ ה"א דוקא בנולד בחודש אחר כגון בר"ח ניסן ושנת י"ג מעוברת אין נעשה בר מצוה עד ר"ח ניסן, אבל נולד בר"ח אדר ה"א דנעשה בר מצוה בר"ח אדר ראשון קמ"ל דאדר ראשון לא נקרא אדר אלא חודש העיבור מיקרי שהרי אין קורין את המגילה באדר ראשון ואנן בעינן י"ג שנים שלימים.

ומעתה קשה טובא היאך הרמ"א סותר דברי עצמו, ומה בין בר מצוה דאמרינן שחודש אדר היינו אדר שני, ליארצייט דיתענה באדר הראשון.

[ג] וכתב בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן פג) שהמעיין בתשובות מהר"י מינץ יראה ששם מסביר הדבר דיש חלוק בין תענית של יא"צ דהוי ענין כפרה להנצל מדין שמים, זה תליא באדר ראשון דאין מחמירין עליו יותר מי"ב חדש, משא"כ לענין שאר ענינים הדין הוא דאדר השני הוא עיקר לכל הלכותיו, וכדבריו מבאר בלבוש (סימן תרפה).

ואמנם כך מבואר באריכות דברי מהר"י מינץ (סימן ט) וז"ל, ומה שאני נוהג להורות לשואלי על התענית מיום שמת בו אביו או אמו אם יתענו באדר הראשון או בשני שיתענו בראשון. וכן נהגתי להורות מימי קדם... ולי נראה דיום שמת בו אינו בכלל נדרים שאדם נודר מדאמרי' בפרק ג' דשבועות אהא הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ביום שמת בו אבא ביום שמת בו רבו ביום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם כו' ואמר שמואל והוא שנדר ובא אלמא סתמא לאו נודר ובא הוא אלא במנהג תליא מילתא וראייה דלועזים אינם מתענים אותם ורובם אינם מתענים אפילו בתענית הכתובים זולת ט' באב ותענית אסתר נוהגים מצד מנהג, וכיון דמנהגא הוא אמרינן כאשר נהגו כן הוא. לכך נראה דאין לדמותו לנדרים... ולכך מסתברא לי טעמא דידי דסברא לומר דזה המנהג בא או משום דביום שמת בו אבא או רבו איתרע מזליה או משום כפרה לאביו או רבו דגם על רבו אומר הריני כפרת משכבו וברא מזכה אבא ולא אבא בריה כדאיתא בפרק חלק. ולכך מתענה דווקא ביום המיתה ולא ביום הקבורה... וכיון דמהאי טעמא נהגו להתענות או מטעם כפרת אביו או מטעם שניהם ראוי וסברא לומר דמי שמת אביו או אמו או רבו באדר בשנה פשוטה ובשנה שאחריה עיבור פוסק מלומר קדיש בשבט דלא לשוייה רשע כי משפט רשעים י"ב חדשים...
ואם כן מי שנפטר בשנה פשוטה אם נתעברה השנה אחר כך נגמר דינו ומשפטו באדר הראשון ואם כן שם שייך התענית והקדיש וכן בכל שנה. ואין לומר כלל דהשני אדרין חשובין גם לזה כחדש אחד לדינו ומשפטו חלילה כי לעוות אדם בריבו ה' לא צוה ולכן אי משום כפרה הוא למה יאחר כפרת אביו או רבו ולא יביא כפרתם ביום כלות משפטם דהיינו ביום טהרתם ביום אחר כלות דינם ומשפטם אחר כלות י"ב חדשי לבנה ואי משום דמתרע מזליה ביום ההיא ביום שמת בו אביו כו'. מכל מקום אף על גב דבא על פורענות בר מינן ותנן בפרק קמא דמגילה זמן עצי הכהנים וט' באב כו' מאחרים ולא מקדימין ומפרש בגמ' תשעה באב פרענותא הוא ואקדומי פורענותא לא מקדימנן. וי"ל דשאני הכא דתעניתא רפואה ותקנה למה שנרמז לו מן השמים ודומה ממש לתענית חלום דמתענה בו ביום ואפילו בשבת ועונג הוא לו תעניתו משום דרפואה ותקנה הוא למה שהראו לו מן השמים וקל להבין. ולכך יש לחלק בין ענין תענית לענין בר מצוה. ואיפשר אם הייתי יודע מתחילה תשובת מהררי"ו ז"ל הייתי משיב לשואלי יש מורים כך וי"א כך והייתי מניח הברירה להם, ואני הנראה לעניות דעתי כתבתי.

[ד] אבל עדיין אין בזה כדי ישוב, שהרי לדברי מהר"י מינץ מבואר דחודש אדר העיקרי היינו אדר השני, רק שתענית יארצייט עושין באדר ראשון משום משפט י"ב חודש, שכך הוא טוב לנשמת הנפטר, וזה ניחא על יום השנה הראשון שאז הוא תשלום הי"ב חודש [וג"כ חידוש הוא דהא בהא תליא], אבל לגבי ימי השנה הבאים למה ייקבע כן שלעולם הוא באדר הראשון.

ויש לדון לפי מה שכתב הגר"ח פלאג'י בספר מועד כל חי פ"ז שביום היארצייט יאמרו הכ"מ היינו אפילו לאחר שנה ושנתיים וכו', וזה משום כפרה לאביו הנפטר, כמו שמתענים ביום זה ושביום זה הוא מתעלה בדרגתו.
ואמנם ידוע כן בשם המקובלים, שבכל יארצייט מעלים את הנשמה ממדרגה למדרגה, יעויין בברכי יוסף סי' נה בשם שער הכוונות להאר"י (דף טו) דלכן אומרים הקדיש בגם שבת ויו"ט שהגיהינום שובת לפי שמועיל להעלות הנשמות, וראה עוד ספר בן איש חי (שנה ראשונה פרשת כי תשא).
ומה שנצרך לכפרה היינו דווקא מחמת עליית הנשמה, כמו שכתב בספר שם משמואל (וישב תרעא), ומה שבשנה העברה לא הי' נחשב לו לחטא עתה בשנה השנית שעולה במעלה יותר גבוהה נחשב לו לחטא.

וביותר צ"ב, כאשר חל יום השנה הראשון באדר של שנה פשוטה, ורק יום השנה השני חל בשנה מעוברת, דמהיכי תיתי ינהגו היארצייט באדר שני, אחר דלא שייך ביה הטעם של משפט י"ב חודש כלל.

והנה בפרי מגדים (אשל אברהם סימן תרצז ס"ק א) כתב, מי שאירע לו נס באדר וקבל לעשות תמיד יום משתה ושמחה, אם אירע בשנה פשוטה עושה בראשון, ואם אירע במעוברת בשני [יעשנה בשני] במעוברת, הר"ש הלוי חלק או"ח [סימן] י"ו ופרי חדש [כאן], ועיין סימן תקס"ח סעיף ז' בהג"ה דפסק הרב כן ביארצייט, ועיין מ"א שם [ס"ק כ] ובשו"ת שלי [שו"ת מגידות סימן כב] כתבנו בזה.

והנה פשוט וברור שהפמ"ג אינו מסתמך להלכה על דברי הר"ש הלוי, שהוא בר פלוגתתא עם מהר"י מינץ באשר לקביעת יום בר מצוה, דס"ל שהוא באדר הראשון, והרמ"א הכריע לנהוג בשופי לנהוג רק באדר השני (יעוי' בפר"ח סי' נה שהביא דבריו).

[ה] וע"כ נראה שעשה סימוכין ותימוכין מפסק הרמ"א כאן לגבי יארצייט שנוהג באדר הראשון. והוא תימה, דמה ענין זה יום השנה דטעמא משום משפט י"ב חודש למי שאירע לו נס.

ומכל זה נראה שפסק הרמ"א לגבי יארצייט אינו מבוסס רק על דברי מהר"י מינץ, אלא על תוספת דברים. ואמנם בשו"ע או"ח הל' תענית מצויין כמקור דברי הרמ"א 'מהרי"ל ומהר"י מינץ', ואילו בשו"ע יו"ד הלכות אבילות (סימן תב סעיף יב) איתא, ואם מתו באדר ונתעברה השנה, העיקר להתענות באדר הראשון (תרומת הדשן סימן רצ"ד ומהר"י מינץ), אף על פי שיש חולקין, כך הוא עיקר.

והמעיין היטב בדברי המהרי"ל ותרומת הדשן גדולי אשכנז יראה שתמכו דבריהם על טעמים נוספים מהטעם המבואר בדברי מהר"י מינץ.

בשו"ת מהרי"ל (סימן קד אות ג) כתב, ויום שמת בו אבא, מנהגא דילי להתענות באדר הראשון. וראיה מפטירת משה רבינו ע"ה דאותו יום [נהוג] עלמא באדר הראשון, ופטירתו סמוך לניסן היה, כדמוכח מל' ימי אבל משה ספ"ק דקידושין גם קריאת מגילה היתה בראשון אי לאו משום מסמך גאולה לגאולה עדיף, פרק קמא דמגילה, ולא דמי לשאר שני דאורייתא דכולהו הוו שני המחזור כמו שקבעו חכמים, וכן שנת הבכור כדאיתא בערכין וכן כתב הרמב"ם דהני כולהו תליא בשנים, אבל הך מילתא לזכרון צער בעלמא, ולהכי לא שייך אקדומי פורענות מידי דהוה אתענית אסתר ותענית בכורות ערב פסח.

והיינו דכל הזמנים של תעניות וכיו"ב או דיני שנים של בתי ערי חומה וכד' אין זה זמני זכרון ליום שהיה, אלא זה זמן של 'לתשובת השנה', של אותו הזמן, שככלות שנה ועוד שנה הזמן חוזר על עצמו, והזמן תלוי ב'שני המחזור' כמו שקבעו חכמים, אבל יארצייט אין עיקרו יום השנה, אלא יום זכרון צער למה שהיה, ולכן זמנו הוא באדר ראשון, ואין מחשבין את חודש העיבור בכלל, שע"ז לא נאמר הילפותא דשנה תמימה.

ובתרומת הדשן (סימן רצד) נקט טעמא בזה"ל, אבל כל היכא דלא שייכי טעמא דלסמוך גאולה לגאולה לעולם אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצוה. ונ"ד לא שייך מידי לסמוך גאולה לגאולה לכך אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות ויעשה בראשון.

[ויעוי' עוד באריכות במאמר הנפלא 'בר מצוה ויום זכרון בשנה מעוברת' מאת הרב יחזקאל אשר שטרנליכט, קובץ קול התורה (אירופה, גליון נח, תשס"ה, עמ' שמו ואילך, ובדבריו שם נתבאר דמהרי"ל ותרוה"ד פליגי בעיקר הסוגיא דנדרים לענין לשון בני אדם, יעו"ש].

ועכ"פ מכל האמור עולה שמצד עצם התאריך יש מקום לנהוג את היארצייט גם באדר השני, ולא מיבעיא לדעת המחבר דס"ל שעיקר היארצייט הוא באדר השני, אלא גם להרמ"א אין ניהוג היארצייט באדר הראשון בא לשלול ניהוגו באדר השני, ואינו אלא משום העדפה, או משום הקדמת הכפרה, וכטעם מהר"י מינץ, או משום שאין מעבירין על המצוות וכטעם התרוה"ד, וכל כיוצא בזה.

עיין בחת"ס (שבא לחלוק על מהרי הנ"ל ) שהבין בפשיטות שעניין שלא לעכב על הנשמה שייך בכל שנה ושנה כיןן שביום השנה יש עילוי ולא ראוי לעכב.

[שלמה משלם]

וכך בתפילה, הוא לא גמר להתגעגע לקשר עם בורא עולם, פעמים שלקח לו תפילת שמו"ע זמן ממושך מאוד, ופעמים שאחר שהתפלל לא רוותה נפשו, ועדיין לא השביע את צמאונו (ראה שו"ע או"ח סי' קז סעיף ד: הרוצה להתפלל תפלת נדבה, צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו; מראש ועד סוף), ופעמים שאחר שסיים את השניה חמד בלבבו להתפלל בשלישית".


---

האם הבנתי נכון, שהיה לפעמים רגיל בתפילת נדבה?

[נוטר הכרמים]

וכך בתפילה, הוא לא גמר להתגעגע לקשר עם בורא עולם, פעמים שלקח לו תפילת שמו"ע זמן ממושך מאוד, ופעמים שאחר שהתפלל לא רוותה נפשו, ועדיין לא השביע את צמאונו (ראה שו"ע או"ח סי' קז סעיף ד: הרוצה להתפלל תפלת נדבה, צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו; מראש ועד סוף), ופעמים שאחר שסיים את השניה חמד בלבבו להתפלל בשלישית". ---

האם הבנתי נכון, שהיה לפעמים רגיל בתפילת נדבה?

רגיל לא. ידוע על מקרים בודדים, הסיפור שצוטט הוא מעדותו של ר' ישראל ויזל שיחי'.

[נוטר הכרמים]

יום השנה הראשון (לדעת המחבר והגר"א והחת"ס) חל בשבת קודש, להלן דברים שנכתבו על מנת לאומרן בליל שבת בבית הכנסת. משולבים כאן כמה מעשים שלא פורסמו עד כה.


לתקופת הימים

'השפעה גדולה להפיץ אורה'

[א] הנני העני ממעש נרעש ונפחד.
במהלך השנה, ובפרט בתקופה האחרונה ממש נזדמן לי בסיעתא דשמיא לדבר הרבה פעמים בכמה וכמה מקומות אודות רבינו זצוק"ל, ותמיד היתה הרגשה שאנחנו בכלל לא מתיימרים לצמצם ולהגדיר את הסוגיא הזאת של רבינו הראש ישיבה זצוק"ל, לא בהיקף ולא בעומק, 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים', רק נוגעים בשולי האדרת, ללמוד קצת ולקחת משהו מקצות דרכיו.
ובפרט לאחר שתמו י"ב חודש, שהנשמה מתנתקת לגמרי משייכותה להאי עלמא, וכפי שמובא בפוסקים שכבר אין שום תועלת בדברי הספד, וגם פוסקים מלומר הריני כפרת משכבו, כי נשמתו של הנפטר בגנזי מרומים תחת כנפי השכינה, אזי בימים רגילים, הדיבורים הם נגיעה כל שהיא במורשת שהנחיל לנו רבינו, ולהתחזק באיזו נקודה ממה שרומם אותנו. בשביל זה די באיזה דיבורים מרוממים ששמענו ממנו או כמה עובדות ומעשים.
שונים המה הדברים כאשר אנו עומדים ממש בעיצומו של יום השנה, (לדעת מרן המחבר, וכן נראה שנוטה דעת רבותינו הגר"א והחת"ס, ובמקו"א הארכנו שכן הוא הפשיטות שאדר שני הוא חודש אדר, דעת הרמ"א יש בה מן החידוש והכרעתו בצירוף כמה סברות).
יום השנה זהו יום שבה חוזרת השייכות של הנשמה להאי עלמא, בתפארת ישראל (יכין עדויות פ"ב אות עו) כתב שביום היאהר צייט נאות לילך על קבר אבות, כי אז יש להנשמה השפעה גדולה להפיץ אורה עד להבלא דגרמא שבקבר, והיינו שיש לה יותר שייכות לזה העולם.
ובדרך הפשט הביאור הוא שכידוע ביום היארצייט דנים את הנשמה מחדש, וכן מפורש בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קסא) שזה אחד הטעמים להתענות ביום שמת בו אביו לעשות תיקון לנשמתו ביום דינא דיליה, וממילא יש יותר שייכות לנשמה עם העולם הזה, שכן רק העולם הזה הוא עולם המעשה, ונשמתו של הנפטר נשואה אל העולם הזה שיעשו בעד עילוי נשמתו למעלה למעלה, וכפי שזכינו לשמוע כמה פעמים מרבינו זצוק"ל את הפסוק בקהלת (ט, י), כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה.

וענין הדין לנשמה יש בו ב' בחינות, גם מצד העילוי של הנשמה שככל שהוא מתעלה היא נידונית שוב במדרגה עליונה יותר, ומביאים בזה את דברי האר"י ז"ל (שער הגלגולים הקדמה כב), על מאמר חז"ל דצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שהולכים מחיל אל חיל, ועולים ממדרגה למדרגה, ובכל מדרגה חוזרים ודנים אותם מחדש ביחס אל מקום העליה החדש שעולים לשם.
ובספר תולדות יעקב יוסף (פרשת תזריע) ביאר לפי"ז הא דאיתא בראש השנה (לב, ב) שבראש השנה וביום הכיפורים מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וז"ל, והקושיא מפורסמת, למה בכל שנה ושנה פתוחין ספרי מתים. בשלמא ספרי חיים, צריך בכל שנה מי יחי' או ימות, מה שאין כן המתים שכבר מתו, ונידונין באותו שנה שמתו, ועוד יהיו נדונין לעתיד ביום התחי', מה שאין כן בכל שנה למה נדונין. ותירוצו מבואר כי גם המתים שכבר מתו, וכבר זכו בגן עדן להיות מבני עלי', וכשרוצין להעלותו ממדריגה למדריגה יותר עליונה, חוזרין ודנין אותו על דקדוקי מצות, ולפעמים מקבל עונש ואחר כך עולה וכו', יעו"ש.
וגם מצד הפירות ופרי פירות של המעשים שעשו ופעלו בעולם הזה, וכפי ששמענו מרבינו זצוק"ל במשא הזכרון האחרון על מרן האבי עזרי זצוק"ל שהזכיר את דברי החת"ס: "יש חת"ס נורא שכותב שהמשמעות של 'ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו' שכל שנה בודקים שוב, ואם אחד עשה איזו קרירות באיזה מקום, ונגרם מזה גם תוצאה בזאת השנה, מגלגלים עליו את כל התוצאות. זה ה'ספרי חיים פתוחים לפניו, וה'אשר קרך' שמישהו עושה ומכניס פעם אחת, זה הולך ומתגלגל ומתגלגל. וכמובן מרובה מידה טובה אם אחד עשה איזה חיזוק.
וממשיך החת"ס ואומר שהמתים יודעים על כך שמעמידים אותם על זה באים והם באים להצטרף לתפילות 'כאשר נראה בחוש', ומזה באה ההתעוררות הגדולה בתפילות הימים הנוראים. (לשעה ולדורות עמ' קפב – קפג).
[בהערות שם מובא לשון החת"ס בדרשות חת"ס ח"ב דף שסז: כי אין ספרי חיים ומתים בכאן נכתבים, אלא גליון הנשמות פתוחה ומתוחה כל אחד ואחד שרשיו עם אבות אבותיו עד למעלה למעלה, כגון פלוני נמצא בנשמתו פגם, כך דנין, יצא לו זה מפגם נשמת אבי אבי אביו נמשך לו זה, ודנין כולם כדין וכו'. ולפי"ז בראש השנה ויום הכיפורים אנו עומדים להתפלל מקיר הפנימי עם כל הנשמות במצורף עמנו בתפילה כי נידונים עמנו בפ"א כנ"ל.
ושם דף שנ: ע"ד שקבלנו שבר"ה ויוה"כ הנשמות הקדושות שכבר מתו ונשמות האבות מצטרפים עמנו].

'אלהיהם לא מת'

[ב] הגאון רבי ישראל יצחק קלמנוביץ שליט"א בעל 'אהלי ישועה' הזכיר בהספדו בהלויה את דברי המדרש (שמות רבה פרשת שמות פרשה א פיסקא ח) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל, ובני ישראל פרו וישרצו אף על פי שמת יוסף ואחיו אלהיהם לא מת, אלא ובני ישראל פרו וישרצו.
ונראה להעמיק בזה, דלכאורה צ"ב, מה החידוש, וכי היה יעלה על דעת מאן דהו שאלהיהם מת ח"ו, וכפי שמסופר שרבינו אמר לאחר פטירת מרן הגרי"ש זצוק"ל 'ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא'.
אלא שההדגשה היא על ה'אלהיהם', ויתבאר בהקדם ידוע להתעורר בנוסח ברכת אבות ובהרבה מקומות, 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב', ולמה לא מזכירים אותם יחדיו אלקי אברהם ואלקי יצחק ואלקי יעקב.
וידוע לבאר בזה שענין הזכרת 'אלקי' ביחוד הוא שהקב"ה מייחד שמו עליו, [וכפי שמצינו בסנהדרין (קז, א) על דוד המלך, אמר לפניו רבונו של עולם, מפני מה אומרים, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד. אמר אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי וכו'. וברש"י פרשת ויצא (כח, יג), ואלהי יצחק - אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקדוש ברוך הוא שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלהי פלוני וכו'], ויחוד שמו ית' היה על כל אחד מן האבות הק' במידתו הפרטית ובעבודתו המיוחדת שעמל ויגע בכוחותיו והנחיל לדורות, וכפי שהיה משנן רבינו שמטעם זה 'אין קורין אבות אלא לשלשה' (ברכות טז, ב), ופעם התבטא רבינו שאברהם אבינו היה עמוד החסד, חסד לאברהם, ואליעזר עבדו היה הדולה ומשקה וממשיך את מדתו, ואילו יצחק אבינו לא נסתפק בזה, אלא חפר לו באר משל עצמו, וסלל לו מסילה לעצמו את מידת הגבורה.
וזה ענין 'אלהיהם לא מת', היינו שגם הדרך בעבודת ד' שעי"ז זכו להשראת השכינה בתוכם נמשכת בבחינת 'לא מת', וזהו באמת חידוש גדול, כי הרי זה היה מצב של מהפכה ממש, שאחר פטירת יוסף וכל אחיו התחיל שעבוד מצרים וכו', ומ"מ הנקודה הפנימית של 'אלהיהם' נמשך.
וזוהי נחמתנו בענינו, ש'אלהיהם לא מת', ומוטל עלינו איפוא תפקיד מיוחד לברר את הנקודה של 'אלהיהם', שהרי כמובן יש הרבה מעלות ופרטים בכל השטחים, אבל מהי הדרך והמסילה.

'לחיות את החיים האמיתיים'

[ג] הרבה יסודות בעבודת ד' זכו לשמוע מרבינו זצוק"ל, הן הדרכות ומוסרים בדרכי העבודה ומלחמת היצר – אורח חיים למעלה למשכיל, לרבים וליחידים, כל תלמיד לפי עניינו, והן בהנהגת הציבור הקדוש על הדרך המסורה, ובפרט בשנים האחרונות. מהו ה'העמידן על אחת' של רבינו זצוק"ל.
חז"ל אמרו (מכות כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה'. בשיחות של אלול רבינו זצוק"ל תמיד דיבר על כך שהדגש כאן הוא לא ה'באמונתו' אלא על ה'יחיה'.
ובשיחה אחת הרחיב בזה, "ככל שהיתה ירידה בדרגת הדורות, כך היה ניתן להסתפק בפחות עיקרים ובא ישעי' והעמידן על שש וכו', עד שבא חבקוק וראה שלפי מצב דורו מספיק עיקר אחד של 'וצדיק באמונתו יחיה', אבל בפחות מזה לא שייך להסתפק.
וענין 'באמונתו יחיה' הוא שלא מספיקה אמונה של ידיעה בלבד, אלא צריך שהאדם יחיה באמונתו וירגיש בדברים הרוחניים שהם עיקר החיים, ובלא זה אינו חי כלל. צריך לחיות עם הידיעה שיש עולם הבא, יש שכר ועונש גדולים ונצחיים על כל מעשה, להרגיש פחד עצום מיום הדין ושמחה גדולה בעבודה ה', ובזה יהיו עיקר חייו. שהרי באמת ובפועל לכל אחד יש ענינים שמרגיש שאיכפת לו מהם ושואף אליהם, ואם אדם מקיים את כל מצות התורה אך עיקר הרגשת החסרון והשאיפה הם בעניני ממון, אוכל ושאר הנאות הגוף, האם לזאת יקרא חיים?
המרחק בין אדם שחי באמונתו ומרגיש את החסרון בחיים האמיתיים, לבין מי שכל שאיפותיו אחרות לגמרי ח"ו, הוא גדול יותר מאשר המרחק שבין אדם לבעל חי. כשהאדם נמצא במצב שרואה את החסרון שיש בו בהרגשת החיות, כשמוצא כמה חסר לו טעם וענין בחיים האמיתיים ואין הם אצלו עיקר ותכלית, בודאי שחייב לדאוג ולפחד וכמו אדם שאיבד את הרגשתו באיזה אבר מגופו ח"ו, שודאי אם אין הוא שוטה גמור יזדרז לרפאות את עצמו".
כמדומה שזה היה יסוד היסודות. המשפט שחזר עליו שוב ושוב: 'לחיות את החיים האמיתיים'. יהודי יכול ללמוד במשך שעות, להתפלל, להרבות במעשים טובים, אבל כל מציאותו נטועה בעולם הזה. המושגים, השאיפות, החשבונות, וכלול בזה גם דברים טובים ואפילו ענינים רוחניים, אבל הכל מתוך מבט מצומצם של עולם השקר, כאן הוא חי. רבינו זצוק"ל תבע ודרש לחיות את כל המציאות בראי של החיים האמיתיים.

וננסה להוריד את הדברים למעשה.

בשנים האחרונות רבינו שינן ללא הרף את המשפט, שגם ברוחניות צריך להיות שמח בחלקו, אבל לא שבע ח"ו. בכל מהלך החיים שלו וכן בדרכי החינוך שלו היה נראה כאילו תופס את החבל בשני ראשים, מחד גיסא, לא היה רף גבוה שסיפק אותו, תמיד דרש ותבע מעצמו ומאחרים לא להסתפק לא רק במועט אלא גם במרובה, ולרצות ולשאוף ולהשיג עוד ועוד, ואף פעם לא לישב בשלוה ולהרפות מעט מהביקוש והמאמץ.

ומאידך גיסא, הרבה פעמים מצוי שאדם שהוא בעל השגה גבוהה ומבין במדרגות, אזי הוא נוטה לזלזל בהישגים קטנים ובכל מיני מעלות קלות יותר, ואצל רבינו זה היה מדהים, עם כל ההשגות הגבוהות, והמרחבים העצומים, והעשרה עמקים, היה מעריך ומכבד כל משהו שראה או גילה עד כדי שאם סבר שלו אין את המעלה הזאת, או שחסר לו באיזה מידה כמו שזה אצל אחר, היה מתבטא שיש לו חלישות הדעת ממנו, וזה קרה הרבה פעמים.

היה לפעמים נסער מאיזה מעלה יתירה שראה אצל אברך, או מתבייש למול הנהגה מיוחדת של מישהו שלא נראה לו שהוא היה נוהג כך. לא היה קיים אצלו קם ליה בדרבה מיניה, וכפי שהתבטא פעמים רבות, שאין בכלל מאתים מנה ברוחניות.

וזה נבע מן ההכרה העמוקה שיש כאן חיים, ובחיים יש את שני הקוטבים, מצד אחד, חיים זה כלי שכולל הכל, כאשר חיים את החיים האמיתיים, זה ההשגות והמדרגות הכי גבוהות ששייך. ומאידך, כל טיפת חיים זה עולם ומלואו, נצח נצחים.

לברוח אפילו לקצה העולם מדברים בטלים

[ד] איני ראוי לדבר ולפסוע על ראשי עם קדוש, וגם איני יכול להתבטא כפי שרבינו זצוק"ל היה אומר שהוא שליח ציבור, אבל בכל זאת בבושה ובכלימה, ומדין זכין לרבינו זצוק"ל אני מעיז לעורר על ענין ניצול החיים שהיה רבינו מעורר את תלמידיו ללא הרף, שלא יבזבזו את החיים.

אחד התלמידים החשובים של רבינו זצוק"ל מעיד שבאחד השיחות שהיו לו עימו אמר לו, אמנם לא בכל המקומות ניתן להתעלות בתורה כדבעי, אבל מכולל שמדברים שם דברי חולין כדאי לברוח אפילו לקצה העולם.

ובאמת כמה שרבינו היה מעורב ממש בין הבריות, ומדבר דברים הנצרכים עם האנשים, [ולפעמים לא היה ניתן לירד לסוף דעתו בכל דבר ודבר שדיבר מה התועלת בו, והבינו רק לאחר זמן, כמה הנחיל והשיג באותם 'שיחות חולין' כביכול], אבל בישיבה כולם ידעו את תחושת הסלידה שלו מ'דברים בטלים' ופטפוטים חסרי משמעות של נייעס ודברים של מה בכך.

וכבר הבאתי בספרי מה שבדידי הוה עובדא, פעם התאוננתי בפניו על כך, שמצוי שבארוחת הבוקר נכשלים בביטול תורה במשך איזה זמן, או בדיבורים של ליצנות וקלות ראש טרם תחילת הסדר, ואזי ממילא משפיע הדבר על כל ההמשך, שכבר קשה ללמוד כשורה. ושאלתיו, האם באמת נכון והגון להרגיש כך, כי רואה אני שישנם שלא מרגישים כך, ואינם סובלים מתופעה זו.
והשיב לי, כי אמנם הרגשה זו היא הצודקת, תורה זו לא חכמה, וכך צריכים להרגיש, כי לימוד התורה חייב שיתקיים מתוך קדושה ומתוך רציפות. והוסיף עוד לספר, כי בצעירותו היה בשכונת שערי חסד זקן שהיה ירא שמים עצום, ומרבה בטבילות, וכאשר בהגיעו למקוה לפנות בוקר היה מאן דהו משמיע איזה דבר צחות, היה גוער בו בטענה שבדברי הליצנות הוא הורס לו את כל היום. לשאלתי, א"כ איפוא מהי העצה להתחזק ולהתעלות למרות הרגשה זו. היתה תשובתו: "מנין לך שההתחלה היא רק פעם אחת ביום, מדי בוקר, צריך להתחיל בכל עת. אני עושה כל הזמן התחלות. אפילו מאה התחלות ביום. עמוד והתחזק – להתחיל מחדש".
בשיחה זו שהתקיימה בעת רצון, התפעלתי לא רק מהעצה העמוקה והאופיינית לעשות התחלות בכל עת ובכל שעה, אלא גם מהגישה העקרונית והיחס הראוי ללימוד התורה שצריך להתקיים מתוך קדושה ומתוך רציפות.

ובנושא זה זכיתי לחוות באופן אישי בכמה הזדמנויות מאורעות שנחקקו בי לאורך זמן. היה אברך אחד בן עליה מופלג, 'כלי' גדול ובעל נפש, שידיו היה רב לו בכל השטחים, ורבינו מאוד החזיק ממנו. לאברך הזה היה גם טעם וגישמאק בשאר הענינים, ומזה ומזה לא הניח ידו. הוא היה אברך מלא בשמחה וברוח חיים, ובאחד מימי הפורים הוא הגיע לרבינו זצוק"ל בזמן תחילת הסעודה עם משלוח מנות מפואר, כאשר עוד הדלת היתה סגורה לציבור הגדול של התלמידים, והוה בדיחא דעתיה עליה, והוא אמר משהו.
רבינו מצא את שעת הכושר דווקא בשעה זו, וביודעו שהלה היה לו כלי קיבול לתוכחה, לעיני כל הנוכחים אמר לו בפנים רציניות מאוד: ר' ...., מה יהיה אתך, תתפוס את עצמך, ועוד דיבורים על זה הדרך. האברך הנ"ל הסמיק מבושה והיה נבוך מאוד, אבל היה ניכר בשעת מעשה ובפרט לאחר מכן שהדברים באו כמים חיים בקרבו וכשמן בעצמותיו.
ו'את חטאי אני מזכיר היום', ואף שאמרו (ברכות לד, ב) חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, מ"מ אני מוצא לנכון לספר זאת. היה זה בשנות בחרותי בלמדי בישיבה, עלה אז הרעיון לעשות מחאה גדולה כנגד בית המשפט, ובישיבה היה ידוע שדעת רבינו אינה נוחה כלל מן הרעיון, מכיון שסבר שכל המטרה והכוונה של המארגנים היתה בשביל איזה אינטרס פוליטי ולא לשם שמים, ואולי עוד סיבות, ורבינו השתדל לפעול אצל מרן הגרי"ש זצוק"ל שלא יצא הדבר לפועל, אבל למעשה לא עלתה לידו, וכבר התפרסם ההוראה שתהיה מחאה וכולם משתתפים וכו'.
היה ניכר על רבינו זצוק"ל מורת רוח גדולה מכל הענין, ולאחר תפילת שחרית כאשר באו בחורים ואברכים לשאול אותו על הענין, התבטא בהתחמקות גדולה, שצריך לעשות כמו שמורים הזקנים, אבל למעשה העיקר זה לשבת וללמוד ועוד כיוצא בזה, שהיה מוכח מתוכו שהוא ממש במבוכה מכל הענין.
רוח ילדות היתה בי ונגשתי לרבינו בהעזה ואמרתי לו, אז שואלים, בסופו של דבר, מה למעשה, הולכים או לא הולכים, וכנראה שאלתי את זה בהנאה גלויה מכל המצב שנהיה כאן. באותו הזמן רבינו נכנס לפנימיית הישיבה, וכדרכו שפעמים רבות לא היה עולה ונכנס לדירתו מיד, אלא יורד לחדר אוכל לזרז את הציבור לסיים את ארוחתם ולחזור לבית המדרש. רבינו תפס בידי והוביל אותי לצד שם, על יד הטלפון הציבורי, והוכיח אותי בתוכחות שמן הסתם לא אשכח אותי כל ימי, "הגיע הזמן להגיד את זה, מה יצא ממך, עד מתי תתעסק בהבלים, אל תבזבז את החיים, תתפוס את עצמך" ועוד כהנה וכהנה, וזכורני שבמשך תקופה ארוכה הייתי נתון תחת ההשפעה של אותה שיחה, שעד היום אוחזת אותי רעדה כשאני נזכר בה.

והריני כזעירא דמן חבריא מציע לפני הציבור כי מסתמא זה יהיה זכות גדולה ועילוי נשמה לרבינו זצוק"ל שאנחנו חייבים לו את כל קיומנו הרוחני, להתחזק בענין זה של 'לחיות את החיים האמיתיים', בכל גיל ובכל מצב, להתרומם כמה שניתן מכל העיסוקים והענינים, גם אלו שאנו נדרשים ומצווים לעסוק בהם, 'כי הם חיינו', ללמוד ברציפות בלי תערובת של דברי חולין והבלים שאין בהם ממש, וגם בכל 'ההלוך ילך' בהליכתו ובחזירתו לפרוק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, ולהיבדל לעמוד לפני ד' לשרתו לעבדו לדעה את ד'.

[נוטר הכרמים]

רשימת זכרונות

אמש בשעות הערב נפגשתי עם יהודי המתגורר במונסי שבארצות הברית, ומשמש כראש כולל אבי עזרי בליקווד, הגאון רבי מרדכי אורבך שליט"א. השיחה היתה מרוממת ומרתקת, אוטנטית ומרגשת, וארכה במשך קרוב לשעה. הטיתי אזני כאפרכסת לשמוע זכרונות מאישיות לבבית וכובשת, פשטנית וחסרת גינונים. אני משתדל לכתוב מדויק את עיקרי הדברים בהשמטת פרטים אישיים או רגישים.

הביקור היה תוצאה של שיחה לפני קרוב לחדשיים שקבלתי מבנו שיחי' שהינו אברך בליקווד והתקשר להודות על הספר 'בלבת אש', והוסיף וסיפר כמה מילי מעלייתא ששמע מרבינו זצוק"ל בליל הסדר כשזכה להסב על שולחנו, והדברים הובאו בקונטרס בלבת אש תניינא. בתוך הדברים הוא סיפר היה מקושר מאוד למרן בעל האבי עזרי זצוק"ל, ומאז שהרב שך נחלש וחדל מלהורות, היה מתייעץ על כל צעד ושעל עם רבינו זצוק"ל.
אביו שליט"א זכה לקירבה יתירה אצל רבינו, ואף ביום חמישי האחרון לחיי רבינו נקרא אל ביתו לשיחה ארוכה בחשיבות המוסדות החדשים שהוקמו על טהרת הקודש, ובתוך הדברים התבטא לו רבינו בצער רב, "בעטיה של המערכה של השנים האחרונות אבד ממני שליש מתלמודי".

בפתח השיחה, איש שיחי שליט"א מסתייג מסיפור עובדות. הוא מספר שלאחר שקרא את הספר 'מראש מקדם', סיפורים שנשמעו מפי רבינו במשך השנים ויצאו לאור כשנה לפני פטירתו, שאל את רבינו באשר למידת אמינות הדברים, ורבינו אמר שלמרות שרוח הדברים נכון, והסיפורים יצאו מפיו, אך לא הצליחו לכתוב כמעט שום סיפור בצורה מדויקת, ובשביל זה צריך זמן לשבת ולתקן, ואין לו את הזמן הזה.
(בהקשר לזה סיפרתי את מה ששמעתי מרבינו שאחד שמע ממנו שלש סיפורים על אחד הגדולים והקליט את הדברים בשעת מעשה וקבעם בספרו, ואף סיפור אינו ממש מדויק).
לאחר מכן הוא עובר לדבר על אותה שיחה שארכה כשלשת רבעי שעה, הוא אומר כמתנצל, שבנו טוען ששמע ממנו בסמיכות לאותה השיחה את הציטוט שהובא לעיל, אבל הוא אינו זוכר זאת. הוא מחייך במבוכה ואומר, אולי בגלל הגיל (נראה כבן שבעים) לא זוכרים כל כך, בהמשך מתברר לנו שזכרונו, ב"ה כיין המשומר, בלי עין הרע, עד מאה ועשרים.
"היה לי קשר שנים ארוכות עם הראש ישיבה. תחילתו של הקשר היה מחמת הקשר ההדוק והלבבי שהיה לי עם אביו ר' שלמה זלמן שהיה בקשר מיוחד עם אבי ז"ל. כשהייתי מגיע לארץ, נזדמן לי כמה פעמים להצטרף לארוחת הבוקר המשותפת של האב והבן, ר' שלמה היה אומר, שלש אויערבאך'ס אוכלים יחד. (שם משפחתי הוא אורבך, אבל בשורשו הוא אותה משפחה, אויערבאך מגליציה, נכדי התולדות. הראש ישיבה אמר לי שיש שלשה משפחות אויערבאך, אחת מגרמניה, המשפחה של חתני, נכדי הנחל אשכול. אחת מרוסיה, האמרי בינה, הדברי משפט, ואחת מגלציה, וזו משפחתנו).

לאחר פטירת הגרש"ז מאוד התחזק הקשר. אגב, אני נכנסתי לבית הגרש"ז מיד לאחר הפטירה, ועדיין היה מתו מוטל לפניו, ובכיתי בכי תמרורים ולא יכול הייתי להירגע. רבינו קרא לי ואמר, שאחרי פטירת אמו, שזה היה בפתאומיות, והמכה היתה קשה מאוד, והיו מבני המשפחה שלא פסקו מלבכות, עד שר' שלמה זלמן דפק על השולחן ואמר, מיפארט איידע'ן, בכל זאת יהודים. כלומר, הרי זה פגם באמונה ברבש"ע לבכות כ"כ הרבה, זה מה שניחם אותי אז, וזה מה שמנחם אותי במצבנו היום, ש'מי יתן לנו תמורתו'.
אחד הסיבות לחיזוק הקשר היה שאני הייתי קשור לר' משה רייכמן. באותם ימים, עוד בחיי הגרש"ז היתה יוזמה מיוחדת של רייכמן לעזרה בדיור לזוגות צעירים, לתת סכום אדיר בהלוואה ארוכת טווח, עשרת אלפים דולר שהיה סכום עצום באותם ימים, לכל זוג שירכוש דירה במחיר זול יחסית (עד ששים אלף דולר). התוכנית היתה בשיתוף פעולה עם בנק ירושלים שהתוכנית התנהלה דרכו, ואני הייתי הנציג והמוליך ומביא. היוזמה מלכתחילה נעשתה בעצה אחת ובברכת כל גדולי הדור מכל החוגים, וב"ה שזכינו שהיא סייעה ועזרה במליונים רבים מדן ועד באר שבע, כאשר אלף דולר ניתנו כמענק לכל דורש.
לפתע רייכמן נפל באיזו השקעה גדולה, וכמעט איבד כל נכסיו. הוא היה מאוד זקוק לכסף וביקש את הכסף שהופקד לתוכנית חזרה. לא ידעתי את נפשי, האם אמנם מותר לי להשיב את הכסף המופקד, הרי גבאי צדקה אני, ואולי ידי כיד עניים וכבר זכו. הסתובבתי אצל כל הגדולים, הגרש"ז הגרי"ש, ושאלתי כדת מה לעשות, האם יש לי היתר ברור, למעשה כולם נטו שאני צריך להחזיר, אבל לא היו מוכנים שעל פיהם יפול דבר, והדבר יעשה באמצעותם 'עלי ועל צווארי', וכך התמהמהתי מלבצע את ההחזרה.
בינתיים רייכמן נלחץ ותבע אותי לדין תורה אצל ר' שמואל. הראש ישיבה הקדיש מזמנו אחר הצהרים שלם בביתו, ישב אתי, ואח"כ עם רייכמן, ושוב ישב אתי, ובאמצע הלך להתייעצות אצל הגרי"ש, ולבסוף הוציא פסק כתוב שאינני חייב להחזיר, אבל מותר לי להחזיר, ובמכתב הוסיף שבחים עלי ועל התנהלותי בכדי שלא יבואו אלי בטענות, היו לי הרבה בזיונות באותה תקופה.

כשהייתי בא לארץ, תמיד הייתי נכנס אצל הראש ישיבה, באחד הפעמים הוא שאל אותי כמה זמן אני בארץ וכשהתברר לו שכבר זמן רב, שאל, אז רק עכשיו מצאת זמן לבוא, ומני אז הקפדתי תמיד לבוא מיד עם בואי ארצה.
הגעתי לארץ באותו השבוע (תצוה תשע"ח) והתקשרתי לרב בידרמן והראש ישיבה אמר שהכי טוב שאני יגיע במוצאי שבת אחרי הבדלה. אך לפתע בערבו של יום חמישי, כשאני יושב במונית ופניי מועדות לאיזו כתובת, אני מקבל טלפון מהרב פטרוף שהראש ישיבה אמר לבידרמן שאם אני יכול, היה כדאי שאני יגיע כבר הערב, ומיד שיניתי את התוכנית ואמרתי לנהג שיסע לשערי חסד.
היו כמה וכמה דברים שראיתי ממש 'מזליה חזי'. בכמה הזדמנויות כאשר נסיתי לדבר עם הר"י על עניני השעה, הייתי מתפלא באזניו איך קרה כדבר הזה, בדרך כלל היה פניו לובשות ארשת רצינות, היה שומע ומתעטף בשתיקה, ממש לא מגיב. פעם אחת אמרתי לו שמעניין מה היה קורה אם לפני השואה היה מחלוקת בין תלמידי החפץ חיים לתלמידי ר' חיים עוזר מי הגדול אליו צריך לשמוע, ואז חייך.
[לר' יחיאל שלזינגר החתן של ר' חיים פרידלנדר ששאל את הר"י, עד מתי ימשך המצב הזה, ענה הר"י, אין גבול להסתר פנים].

כשאמרתי דברי הספד בכולל שלי, הזכרתי שר' יעקב קמינצקי שאל, אצל האבות הקדושים מצינו אצל אברהם אבינו ויצחק שהיה להם את נסיון העקידה, אברהם עקד את בנו ויצחק מסר את עצמו, ומה היה כנגד זה נסיון העקידה אצל יעקב אבינו. ואמר, שאצל יעקב אבינו שמידתו היתה אמת, תתן אמת ליעקב, אזי נסיון העקידה היה לוותר על האמת בעסק הברכות.
ועל דרך זה אמרתי שזה היה נסיון העקידה של רבינו להיכנס במחלוקת שזה הדבר שהכי סלד ממנו והיה כואב לו מאוד כל מחלוקת שקורה. פעם לפני כעשר שנים ואולי יותר שהיה מיתון כבד בארה"ב והשפיע מאוד על המצב הכלכלי שם ובארץ כאן, והר"י שאל אותי, מה אתה אומר מה זאת עשה האלקים לנו, ועניתי שאני חושב שאולי בגלל שהתרגלו לקבל כסף ממקומות לא טובים וכו'. ורבינו הגיב, אני לא חושב בכלל על כאלו כיוונים, מחלוקת אחת בפוניבז' יכולה לגרום להכל.
עכ"פ באותו הערב התחיל לדבר מעצמו על המצב. הוא פתח בשבחי הגראי"ל שטינמן זצ"ל, ודיבר מגדולתו ופרישותו, (אגב, היה להם קשר מאוד קרוב כל השנים. היתה לי בת מבוגרת, וכבר לא ידענו מה לעשות, גם הראש ישיבה ניסה מאוד לפעול בעבורינו, ופעם כשהגענו והסחתי בפניו את לבי, אמר לי, וואס זוכסטע, מה אתם מחפשים, ועניתי לו, עבד משוחרר, כמו שכתוב בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה. רבינו מאוד נהנה ואמר לי, את זה צריך להגיד לר' אהרן לייב...
כשהבת הזאת נכנסה לשידוכים שאלתי את הרב שך, שכבר היה בתקופת הדמדומים מה צריך לחפש, וענה לי, אאידישער (יהודי). זה מאוד הפליא אותי, מה בא לאפוקי, וכי חשבנו לקחת חציו עבד וחציו בן חורין. שאלתי את רבינו לפשר הדבר ולא היה בפיו מענה, ואמר לי, מה שמקובל אצלינו זה לחפש תלמיד חכם וזה מה שתחפש.
באותו הזמן נזדמן לי ספר לשכנו תדרשו של רבי יצחק קולדצקי מבני ברק, שם הופיע בשם הרב מבריסק שצריך לחפש כמה דברים, והדבר הראשון – אאידישער, והופיע הסבר כתוספת, מדקדק בהלכה בארבע חלקי שולחן שו"ע. התפעמתי וסברתי אולי זה המקור של הרב שך וזו הכוונה. התקשרתי לרב קולדצקי לשאול על המקור ואמר ששמע מר' שרגא שטינמן. התקשרתי אליו ואמר לי שהתוספת הזאת לא שמע במקור, אלא זוהי תוספת הסבר מדיליה, שאם לא כן מאי רבותא באידישער... אז לא נסתלקה המבוכה).
אח"כ אמר שאעפ"כ אינו יכול לשבת בשלווה מהמצב של היראת שמים ומה שקורה בדור. ואמר שבמקום אחד בקשו שלא לדבר עם הילדים הרכים על עקידת יצחק, מלחמת עמלק, כי זה לא מתאים לגיל הזה, רח"ל, וזה נורא, אבל האחרון הכביד מה ששמע שבאיזה חיידר הרב'ה בכתה ח' היה נוהג לדבר עם הילדים שיחת הכנה רצינית לקראת הישיבה הקטנה ותוכנה היה שצריך להקדיש את כל החיים לתורה ולא לשום דברים אחרים וכו', ובקשו ממנו לא לדבר ע"ז, יש הורים בעלי בתים שזה לא מתאים להם, וזה הכי גרוע מהכל.

[יודעני שאותה שיחה עשתה רושם אצל הר"י, במהלך השיחה סיפרתי לו, הייתי מאוד קרוב אצל ר' .... הוא היה השדכן שלי, והייתי מתארח אצלו בקביעות, והיה לר' חיים איזה בן משפחה, נער צעיר בן 14 שניכרו בו סימנים שהוא לא הולך בתלם, למרות שבאותו הזמן עוד לא ראו בו שינוי חיצוני, הלך עם הלבוש והכל. ... הלך לאדמו"ר הבית ישראל מגור ואמר לו שיפעל על אותו נער שיהיה חסיד גור. הוא סבר שיצר המרידה של אותו נער בדרך של הבית יבוא על סיפוקו בכך שהוא יתהפך לחסיד גור.
רבינו מאוד התפעל שאבא מסוגל כך לעמוד על אופיו של בנו מבעוד מועד, ולא לנסות ולטייח, וגם לפעול בתבונה רבה כל כך, והוא סיפר את הסיפור בהתפעלות לר' דוד בידרמן באותו הלילה].

הראש ישיבה היה פעם בשבת בבני ברק בשמחת שבע ברכות אצל תלמיד בן של תלמיד, ואמר לי אח"כ, ששמחה כזאת כמו שהרגיש בחתונה היא יותר ממה שאדם מחתן את בנו.

הייתי מאוד קשור עם הרב שך זצ"ל עוד מימי בחרותי. (כשהייתי בן עשרים ואחד, ר' חיים פרידלנדר הציע לי שידוך, נכנסתי לשאול את הרב שך אם לשמוע. הרב שך שאל אם יש לי הפרעות וכאבים בראש (משהו כזה, תרגום מאידיש), ועניתי שלא, אז אמר, אז יש לך עוד כמה שנים. שבתי לר' חיים עם התשובה ואמר לי שכאן זו הצעה מיוחדת וזה שונה. חזרתי לרב שך, אמרתי לו את הטענה, וענה, מי אומר שזה מיוחד, האמא שלה, כל אמא טוענת כך על הבת שלה. שבתי לר' חיים והוא נכנס אצל הרב שך להסביר לו שכאן זה אכן כך, והתארסתי).
פעם הייתי אצל הר"י, זה היה בזמן שאכל ארוחת צהרים, ואח"כ קרא לר' משה ויסלובסקי שיסע עמו (במונית) לרב שך. זה כבר היה בתקופה שהרב שך לא היה בשיא התפקוד, מיד אחר הנפילה. רבינו הציע לי להצטרף. במהלך הדרך אמרתי לרבינו שהרב שך אמר שהוא לא מקבל יותר כספי צדקה, כי במצבו בזקנותו הוא מפחד מה יהיה עמו, שלא יזכור ממי קיבל כסף ולמי צריך לתת וכו'. ואז שאלתי את רבינו, א"כ אולי לא ניתן לשאול בשום ענין את הרב שך, ומה הסימן לכך שהוא בכושר ואפשר לשמוע דעתו. והמשכתי שאני חושב לשאול את השאלה את הרב שך עצמו, ורבינו הפציר בי מאוד שלא אעשה זאת, 'מה זאת עלתה על דעתך, זה ממש סכנת נפשות.

(סיפרתי מה ששמעתי מאבי שליט"א, כשאני נולדתי עם תאומתי שתחיה היה מאוד קשה להוריי, היינו פגים בבית החולים וכו', ואז הראש ישיבה והרבנית ע"ה באו לבקר אצל הורי, ואח"כ הראש ישיבה אמר לאבי כי הוא רוצה ללכת לרב שך. הם באו ועמדו על מפתן הדלת, ואז הר"י הבחין כי על הדלת תלוי שלט כי מפני מצב בריאותו של הראש ישיבה אין לדפוק על הדלת כלל. רבינו התחבט הרבה בדעתו כדת מה לעשות, הרי מן הסתם אין השלט מכוון אליו, והרב שך יצטער אם ישמע שהיה כאן ולא נכנס בגלל השלט, ובכלל, מי אמר שהשלט נתלה על דעתו של הרב שך וכו' וכו'. אך לבסוף הכריע שאין זה כבודו של הרב שך שהוא ידפוק למרות השלט, וחזר לאחוריו.
אבי שליט"א כיהן תקופה מסוימת כמרביץ תורה בישיבה נוספת. בעל הבית של הישיבה היה בקשרים אדוקים עם מרן הגרי"ש. מספר בחורים שלא הסתדרו אתו, הלכו להגרי"ש והוציאו ממנו דברים שמשתמע מהם נגד אותו אדם, ואף הקליטו אותו ללא ידיעתו. רבינו השתומם באזני אבי, הכיצד מסוגלים בחורים לעשות כך, היכן הפחד, למרות שהנני נכנס לרב אלישיב פעמים רבות, כל פעם מחדש 'אין בין ציטער').

הזכרון של הר"י היה מבהיל, זכר דברים למשך שנים. איני מדבר רק מלימוד. בפעם הראשונה שבקרתי אצלו כאברך צעיר, זה היה בביתו ברחוב גשר החיים, לא הכירני כלל, העליתי דברים באיזו סוגיא סבוכה מאוד, והוא ממש שחה בסוגיא כאילו למדה זה עתה. גם דברים בעלמא.
בהלוויה של אבי ז"ל שהתקיימה בימי החנוכה ויצאה מרחבת ישיבת תורה אור של הרב שיינברג שאבי היה מתלמידיו, רבינו הגיע ונכנס לפנים ההיכל. הלכו לקרוא לו מבפנים שישב בחוץ לשמיעת ההספדים, והתבטא, הלא חנוכה היום, ואף שמקדימים ואומרים שזה חנוכה, ולא אומרים הספד אלא דברי חיזוק וכו', למעשה לא נפיק מכלל הספד.
לאחר שנים אמר לי בהתנצלות, למעשה, צדקתם שאמרתם לי לצאת בהלויה, לא הייתי צריך להיכנס, אלו דברי פרידה ולא הספד.
(סיפרתי שאברך בן עליה התבטא ש'ראש חודש' נהפך אצלו ליום טוב החל מהלוויית הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל שהתקיימה בראש חודש כיסלו ולמרות הקשר המיוחד שהיה ביניהם במשך עשרות בשנים (רבינו זצוק"ל סיפר לי פעם שהפגישה הראשונה ביניהם היתה בעודם בבחרותם, הגרד"צ היה לפני בר מצוה, וכבר אז הפליא בעילויישקייט שלו, סברתי אז שיצא לגאון הדור, ואז הפטיר, ר' שמואל (רוזובסקי) לקח אותו לכיוון של הלומדות), רבינו הסתייג והחמיר מאוד מלהזכיר שבחו בפניו כראוי).
שוב היה מעשה שנכנסתי אצלו בשעות הצהרים וביקשני להצטרף עמו לארוחתו, ולאחר זמן הציע לי להוריד את הפראק, אמרתי שאני חוזר זה עתה מהכותל המערבי, וכיון שקעתי את חולצתי כדין לא נעים לי לשבת בצורה כזו. רבינו הגיב, אם כן היית צריך גם לקרוע את החליפה, וכך נהג אבא כשאירע שהיה בכותל לאחר שלא נזדמן שלושים יום (א"ה, וכך נהג רבינו זצוק"ל בפעמים הנדירות שהיה בכותל לאחר שחיסר שלושים יום).
לאחר תקופה ארוכה אמר לי שבירר ושמע שגם אביו לא נהג כן מעיקר הדין, ואני צדקתי.

ההשתתפות שלו במשך שנים בכל השמחות ובכל המאורעות, ממש נשא אותנו על כפיים, הרגשת שאיכפת לו מכל דבר. אוי, מי יתן לנו תמורתו.

=====

[נוטר הכרמים]

עומד לצאת לאור בשבוע הקרוב ספר לילדים בשם ר' שמואל'.

בימים אלו יצאה לאור גם חוברת בת מאה עמודים מאחד התלמידים בשנים האחרונות בשם 'עבד ה''. המחבר הוא הרה"ג שלמה סובל ממודיעין עילית. יש הרבה דברים שכבר התפרסמו, אבל גם המון עובדות חדשות נפלאות ותיאורים מקוריים מעדות המחבר ומדברים ששמע מכלי ראשון המובאים אוטנטית - נראה שנעשה מאמץ לשמור על הדיוק.

דבר צחות אחד שאני מביא כאן שלא בלשונו. היה איזה בחור שלא היה במצב טוב מבחינה לימודית. ר' שמואל נגש אליו ביום שבבוקרו התקיים שיעור ושאלו, האם יש לך תשובה על שאלת 'רב החובל'. הלה היה בטוח שזה קשור למה שדברו בשיעור והתנצל שהיה עייף ולא שמע בדיוק. ר' שמואל הסביר לו שהכוונה היא לשאלת רב החובל את יונה: 'מה לך נרדם, קום קרא אל אלקיך'...

ויש עוד הרבה דברי חפץ.

-----

בהזדמנות זו אספר את מה ששמעתי לא מכבר מהגאון המקובל רבי יעקב עדס שליט"א על השתלשלות הקמת 'כולל ש"ם' המפורסם והעמדת רבינו זצוק"ל בראשו, תמיד הציקה לי המחשבה איך ר' שמואל התגלגל למקום הזה. ובכן מגלה לי ר' יעקב 'הכל בזכות מו"ר אבי שליט"א'. אביא את הדברים קרוב למקור.

"לאבי שליט"א, בתקופת היותו אברך צעיר ממש היה שיעור לבעלי בתים מסוג ה'עמך' בשכונת בית וגן. שיעור בו העביר הלכה פשטות ממש בלשון צחה וברורה, הוא אף הדגים להם כיצד מעשרים אבטיח... הלכות ברכות וכו', דומה לשיעורים של חכם עובדיה ע"ה. עם הזמן הצטרף לשיעור יורשו של שלמה מוסאיוף, שהיה לו בעלות על בתים רבים בשכונת הבוכרים. ערב אחד, אותו אדם המתין לאבי לאחר השיעור, והוא סח בפניו כי רוצה הוא את עצתו, אביו כתב בצוואתו כי בית אחד מן הבתים הוא יקדיש לתורה, מה כוונתו. אבי חשב מעט ואמר לו, בודאי אין הכוונה לסתם הקדש, כפי שהיה נהוג בירושלים שמקדישים את הבית למוסד שירויח ממנו את ה'דמי מפתח' של הדיירים, אלא הכוונה היא שיקים שם בתוך הבית כולל לאברכים מופלגים שיעסקו בתורה, ואזי יהיה הבית קודש לתורה.

הפרשנות היתה נשמעת למואסיוף כרחוקה ולא מקובלת, והחל מתווכח עם אבי. אבי הציע שחכם נתן סאלם (אביו של הגאון רבי אברהם סאלים יבלחט"א)ישמש כ'בורר' ביניהם להכריע הצדק כדברי מי. הם נפנו ונכנסו אצל החכם, הלה הבין מיד את הענין, עשה עצמו כמעמיק בענין ובלע את צחוקו, ואמר למוסאיוף, אין ספק כי צודק חכם יהודה ואביך התכוין כדבריו.

לאחר שצלח בידו הענין, ב"ה, המשיך אבי ואמר לו, כי לא יתכן להקים כולל עם ת"ח מופלגים בלי שיעמוד בראשם גדול מפורסם בתורה, והציע מיד את רבי שמואל בנו של ר' שלמה זלמן. אותו מוסאיוף התקצף ואמר, לא די שאתה מכביד עלי עם ה'כולל' עוד אתה מביא לי חכם אשכנזי, אבל בדיוק אז נכנסה הרבנית אשת החכם, ואמרה לו, מה זה היה לך, היכן אמונת חכמים? והדבר קם ונהיה...

[פרנקל תאומים]

רשימת זכרונות
סיפרתי שאברך בן עליה התבטא ש'ראש חודש' נהפך אצלו ליום טוב החל מהלוויית הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל שהתקיימה בראש חודש כסלו ולמרות הקשר המיוחד שהיה ביניהם במשך עשרות בשנים (רבינו זצוק"ל סיפר לי פעם שהפגישה הראשונה ביניהם היתה בעודם בבחרותם, הגרד"צ היה לפני בר מצוה, וכבר אז הפליא בעילויישקייט שלו, סברתי אז שיצא לגאון הדור, ואז הפטיר, ר' שמואל (רוזובסקי) לקח אותו לכיוון של הלומדות), רבינו הסתייג והחמיר מאוד מלהזכיר שבחו בפניו כראוי).

הגרד''צ קרלנשטיין זצ''ל היה נכדו של הג''ר מענדל פרוש זצ''ל מ''שערי חסד'' (ר' מענדל ''שוחט'' המפורסם, מח''ס ''בתוך החומות''), שהיה גיסו של הגרחי''ל אויערבאך זצ''ל, שניהם היו נשואים לבנותיו של רבי שלמה זלמן פרוש זצ''ל. ולפיכך, הרבנית עשירה רייכעל ע''ה אמו של הגרד''צ היתה בת דודה של מרנא הגרש''ז נ''ע, והגרד''צ עצמו היה בן דוד שני של הגרש''א זצ''ל.

[שומר-הגחלת]

היכן ניתן להשיג את החוברת עבד ה'? תודה

[תוכן]

בהזדמנות זו אספר את מה ששמעתי לא מכבר מהגאון המקובל רבי יעקב עדס שליט"א על השתלשלות הקמת 'כולל ש"ם' המפורסם והעמדת רבינו זצוק"ל בראשו, תמיד הציקה לי המחשבה איך ר' שמואל התגלגל למקום הזה. ובכן מגלה לי ר' יעקב 'הכל בזכות מו"ר אבי שליט"א'. אביא את הדברים קרוב למקור.

"לאבי שליט"א, בתקופת היותו אברך צעיר ממש היה שיעור לבעלי בתים מסוג ה'עמך' בשכונת בית וגן. שיעור בו העביר הלכה פשטות ממש בלשון צחה וברורה, הוא אף הדגים להם כיצד מעשרים אבטיח... הלכות ברכות וכו', דומה לשיעורים של חכם עובדיה ע"ה. עם הזמן הצטרף לשיעור יורשו של שלמה מוסאיוף, שהיה לו בעלות על בתים רבים בשכונת הבוכרים. ערב אחד, אותו אדם המתין לאבי לאחר השיעור, והוא סח בפניו כי רוצה הוא את עצתו, אביו כתב בצוואתו כי בית אחד מן הבתים הוא יקדיש לתורה, מה כוונתו. אבי חשב מעט ואמר לו, בודאי אין הכוונה לסתם הקדש, כפי שהיה נהוג בירושלים שמקדישים את הבית למוסד שירויח ממנו את ה'דמי מפתח' של הדיירים, אלא הכוונה היא שיקים שם בתוך הבית כולל לאברכים מופלגים שיעסקו בתורה, ואזי יהיה הבית קודש לתורה.

הפרשנות היתה נשמעת למואסיוף כרחוקה ולא מקובלת, והחל מתווכח עם אבי. אבי הציע שחכם נתן סאלם (אביו של הגאון רבי אברהם סאלים יבלחט"א)ישמש כ'בורר' ביניהם להכריע הצדק כדברי מי. הם נפנו ונכנסו אצל החכם, הלה הבין מיד את הענין, עשה עצמו כמעמיק בענין ובלע את צחוקו, ואמר למוסאיוף, אין ספק כי צודק חכם יהודה ואביך התכוין כדבריו.

אני מקוה מאד שהסיפור בצורה שאתה מספר אותו, אינו אמת.

[נוטר הכרמים]

זכותך לקוות. אני כתבתי מדויק ממש, אולי לא אות באות, כמעט מילה במילה, כפי ששמעתי מהמקור ששמע מאביו.

בכלל, אינני מבין איזו בעייתיות אתה רואה בסיפור, מה רע בלזכות מיליונר בזכויות עצומות של תורה, מה גם שמן הסתם ניחא ליה לאבוה בהכי. אך זהו נושא לדיון בפני עצמו. בכל מקרה, על משמרת אמינות הסיפור אעמודה.

[ברקים רב]

בכלל, אינני מבין איזו בעייתיות אתה רואה בסיפור, מה רע בלזכות מיליונר בזכויות עצומות של תורה, מה גם שמן הסתם ניחא ליה לאבוה בהכי. אך זהו נושא לדיון בפני עצמו. בכל מקרה, על משמרת אמינות הסיפור אעמודה.

יישר כח על כל הסיפורים. יש כאן דברים מעניינים מאוד.

כהערה בעלמא, איזו מין טענה זו 'מה רע בלזכות מיליונר בזכויות', אם לא לכך התכוון אז אסור לעשות את זה. לא כך? גם לא הבנתי למה הבורר היה צריך לבלוע צחוקו ולעשות עצמו כמעמיק, וכי אין כאן שאלה אמתית?

[נוטר הכרמים]

כהערה בעלמא, איזו מין טענה זו 'מה רע בלזכות מיליונר בזכויות', אם לא לכך התכוון אז אסור לעשות את זה. לא כך? גם לא הבנתי למה הבורר היה צריך לבלוע צחוקו ולעשות עצמו כמעמיק, וכי אין כאן שאלה אמתית?

אני סך הכל ציטטתי את ששמעתי. למיטב הבנתי, הבורר היה מופתע מהלך המחשבה שלא היה רווח אז כלל. הגר"י עדס סבר כנראה שגם אם לא התכוין לתוכנית זאת במתכונתה, מצוה להוציא אל הפועל תוכנית כזאת שהיא התגשמות מלאה של משאלת לבו. נזכרתי כעת בשמו של היורש, רחביה.

[תוכן]

כהערה בעלמא, איזו מין טענה זו 'מה רע בלזכות מיליונר בזכויות', אם לא לכך התכוון אז אסור לעשות את זה. לא כך? גם לא הבנתי למה הבורר היה צריך לבלוע צחוקו ולעשות עצמו כמעמיק, וכי אין כאן שאלה אמתית?

אני סך הכל ציטטתי את ששמעתי. למיטב הבנתי, הבורר היה מופתע מהלך המחשבה שלא היה רווח אז כלל. הגר"י עדס סבר כנראה שגם אם לא התכוין לתוכנית זאת במתכונתה, מצוה להוציא אל הפועל תוכנית כזאת שהיא התגשמות מלאה של משאלת לבו. נזכרתי כעת בשמו של היורש, רחביה.

בעברית צחה אומרים על אחד כזה שהוא ג-נ-ב. בעברית פחות צחה, אומרים גם מ-ו-ש-ח-ת נ-צ-ל-ן ור-ש-ע.

[ברקים רב]

כהערה בעלמא, איזו מין טענה זו 'מה רע בלזכות מיליונר בזכויות', אם לא לכך התכוון אז אסור לעשות את זה. לא כך? גם לא הבנתי למה הבורר היה צריך לבלוע צחוקו ולעשות עצמו כמעמיק, וכי אין כאן שאלה אמתית?

אני סך הכל ציטטתי את ששמעתי. למיטב הבנתי, הבורר היה מופתע מהלך המחשבה שלא היה רווח אז כלל. הגר"י עדס סבר כנראה שגם אם לא התכוין לתוכנית זאת במתכונתה, מצוה להוציא אל הפועל תוכנית כזאת שהיא התגשמות מלאה של משאלת לבו. נזכרתי כעת בשמו של היורש, רחביה.

כמובן שלא הייתה טענתי כלפיך, אלא רק הערה בעלמא שאין טעם לדון ולדקדק בה.
מחזק ידיך בהמשך כתיבת המעשיות מרבך. ייש"כ.

[דרומי]

כהערה כללית ולאו דוקא לאשכול ספציפי זה, אכן מן הראוי לחזק את כבודה של המלה הכתובה. לא כל דבר שאומרים 'מפה לאוזן' מתאים להיות כתוב לדורות, ולפעמים עצם העלאת הדברים על הכתב מוציא מהם את כל החן והטעם עד כדי בזיון.