כונת גדר המצוה

[כרמי שלי]

ב"ה

בחידושי הגר"ח (סטענסיל אות מ. מהדו' מישור פסחים קטז, א) מבאר ג' הוספות וחילוקים במצות ספור יצי"מ בליל פסח על זכירת יצי"מ שבכ"י, ומסיים: "וכיון שמצוֹת צריכות כוונה, צריכין לכוין לצאת המצוה בג' דברים אלו". ע"כ.

נמצינו למדים כלל גדול - דידיעת גדר וענין מעשה המצוה נצרכת ומעכבת בכדי לצאת יד"ח.

[וסברא היא. דהרי הסבור עד"מ שמצות ד"מ - בנענועם היא, חשיבא נטילה גופה לגבי' כהכשר והקדמה למצוה ולאו אדעתי' למיפק בה י"ח. וכן עד"מ התוקע בשופר וכסבור דתקיעה מצוה, אין דעתו וכוונתו לשמיעת קול שופר].

אך אין הדעת סובלת זאת. דאי הכי, לא שבקו לן חיי ויצא ערער על מצות רבות ורמות באשר רובא דאינשי אינן בקיאין בגדריהן. וכגון במצות תפילין, דבלא ידיעה וכונה האם המצוה היא בהנחתן או בהיותן מונחות - לא עלתה לו להאמור. וכהנה רבות בשארי מצות, אשר תמאן הדעת לקבל.

[דרומי]

אדרכן מילתא: כאשר יצא האדמור מחבד בקריאתו לזיכוי הרבים במצות תפילין (תשכ"ז), כתב לו הגר"י הוטנר מכתב ארוך שלכאורה יש לחשוש שהמניחים לפי תומם אינם יודעים בכלל את תוכן ה'תפילין' ואינם יודעים אפילו שיש פרשיות בתוך הבתים אלא חושבים שזה קופסאות בעלמא, וממילא אינם יוצאים י"ח. והיו חילופי מכתבים ארוכים בענין זה.

[באג2000]

ברוב המצוות יש את סברת החיי אדם גבי קריאת שמע (אין לי מראה מקום מדויק, הובא במשנה ברורה) שאדם שהולך לבית כנסת מתכוין באופן כללי לעשות כרגע מה שציווה אותו הקב"ה, ועל כן גם אם לא כיוון בפירוש לקיים המצווה כשקרא ק"ש יצא יד"ח בדיעבד.
אולם יש מצוות שבהם הכוונה היא חלק מהמצווה, למשל בקריאת שמע אם לא כיוון בפסוק הראשון - הוא לא קיבל ע"ע מלכות שמים, ואין פה מעשה מצווה כלל, ובזה צריך לחזור ולקרוא . וכן בתפילין אם לא זוכר יצי"מ וכו׳ הרי חסר במעשה המצווה. (וזהו הנדון של הגרי הוטנר)
אבל כשאינו יודע האם לכוין בפעולת ההנחה או במציאות שיש עליו תפילין , הרי סוף סוף הוא כיוון למצווה במה שיהיה.

[כרמי שלי]

אדרכן מילתא: כאשר יצא האדמור מחבד בקריאתו לזיכוי הרבים במצות תפילין (תשכ"ז), כתב לו הגר"י הוטנר מכתב ארוך שלכאורה יש לחשוש שהמניחים לפי תומם אינם יודעים בכלל את תוכן ה'תפילין' ואינם יודעים אפילו שיש פרשיות בתוך הבתים אלא חושבים שזה קופסאות בעלמא, וממילא אינם יוצאים י"ח. והיו חילופי מכתבים ארוכים בענין זה.

[התכתבות זו נדפסה בס' מבית הגנזים ע' פח ואילך, ומשם בשו"ת מנחם משיב נפשי ח"א ע' 229 ואילך, שלחן מנחם או"ח ח"א ע' קי ואילך, ובעוד מקומות].

עיקר הנדון שם הוא לגבי הכרת וידיעת החפצא - לדעת שבתוך בתי התפילין ישנם פרשיות וכו', ובזה אכן אמורים דברי האדמו"ר זי"ע דמספיקה ידיעה כללית שחפץ זה מיוחד הוא למצוה. אך הנדון כאן הוא בידיעת מהות פעולת המצוה הנעשית בחפצא. וכדוגמא שהבאתי במוסגר: יכול אדם לידע ולהכיר ברור ד' מיני הלולב על כל פרטיהם, ועם זאת לטעות ולסבור שפעולת המצוה היא בענין אחר מנטילתם.

ברוב המצוות יש את סברת החיי אדם גבי קריאת שמע (אין לי מראה מקום מדויק, הובא במשנה ברורה) שאדם שהולך לבית כנסת מתכוין באופן כללי לעשות כרגע מה שציווה אותו הקב"ה, ועל כן גם אם לא כיוון בפירוש לקיים המצווה כשקרא ק"ש יצא יד"ח בדיעבד.
אולם יש מצוות שבהם הכוונה היא חלק מהמצווה, למשל בקריאת שמע אם לא כיוון בפסוק הראשון - הוא לא קיבל ע"ע מלכות שמים, ואין פה מעשה מצווה כלל, ובזה צריך לחזור ולקרוא . וכן בתפילין אם לא זוכר יצי"מ וכו׳ הרי חסר במעשה המצווה. (וזהו הנדון של הגרי הוטנר)
אבל כשאינו יודע האם לכוין בפעולת ההנחה או במציאות שיש עליו תפילין , הרי סוף סוף הוא כיוון למצווה במה שיהיה.

החיי"א (כלל סח אות ט, הו"ד במ"ב סי' ס ס"ק י) אומר סה"כ דכל שברור הדבר דעושה כדי לצאת יד"ח - יצא על אף שלא חשב כן בפירוש. אך בנדוננו גריע טפי, דבאם אינו מודע באיזה שלב וענין מתקיימת המצוה, אף אם יחשוב בפירוש לצאת לא תחול מחשבתו וכונתו על מעשה המצוה.
ובשלמא אם מכוון למצוה במה שיהי' (ואף גם זאת נראה דזהו הציור שהביא בחידושי הגר"ח דלעיל להצריכו כונה). אך אם מוכרעת דעתו בענין אחר, מה תהא עליו.

[ישא ברכה]

בעז"ה

לא הבנתי למה לא שייך את דברי החיי"א. הרי אדם שמניח תפילין ואינו יודע אם המצוה הינה פעולת ההנחה או התוצאה שהתפילין עליו, אעפ"כ יש לו כוונה כללית שהוא רוצה לעשות את מה שבורא עולם ציוה, והוא מודע שבכלל פעולת הנחת התפילין המצוה איך שהוא נמצאית שהרי כך נהגו ישראל לקיים מצות תפילין (והוא לא נכנס לדעת איך בדיוק וכו'), והמטרה שלו היא לקיים את מה שה' ציוה, א"כ סו"ס הוא עשה את המצוה עם כונתה.

[החושב]

אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

[כרמי שלי]

בעז"ה

לא הבנתי למה לא שייך את דברי החיי"א. הרי אדם שמניח תפילין ואינו יודע אם המצוה הינה פעולת ההנחה או התוצאה שהתפילין עליו, אעפ"כ יש לו כוונה כללית שהוא רוצה לעשות את מה שבורא עולם ציוה, והוא מודע שבכלל פעולת הנחת התפילין המצוה איך שהוא נמצאית שהרי כך נהגו ישראל לקיים מצות תפילין (והוא לא נכנס לדעת איך בדיוק וכו'), והמטרה שלו היא לקיים את מה שה' ציוה, א"כ סו"ס הוא עשה את המצוה עם כונתה.

החיי"א מדבר באדם היודע שישנה מצוה בפעולה מסויימת ולשם כך עושה הוא את אותה הפעולה, ומבאר שבאופן כזה יועיל אף כשלא כיון בפירוש לצאת. אך לא נשמע מפיו לענין שמועלת כונה כללית לקיום מצוה אף כשאינו יודע במה מתקיימת המצוה, ולא דיבר מזה כלל.
לגוף סברתך, אתה אומר משהו, אך צריך להגדיר זאת יותר.

אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

לדבריך הול"ל רק דכל ענינים אלו לעיכובא הם, מבלי להכנס לחובת הכונה הנגזרת מכך.
ואף אם נניח להבנת דברי הגר"ח, עדיין תקשי לן מסברא דסוכ"ס המניח תפילין ואינו מודע בשעת ההנחה שזו היא מצותה אלא מחשב למצוה בהוויית התפילין עליו (כתוצאה מהנחתו), לא נתכוון למצוה במעשה ההנחה גופא.

[עפר לרגלם]

ב"ה

בחידושי הגר"ח (סטענסיל אות מ. מהדו' מישור פסחים קטז, א) מבאר ג' הוספות וחילוקים במצות ספור יצי"מ בליל פסח על זכירת יצי"מ שבכ"י, ומסיים: "וכיון שמצוֹת צריכות כוונה, צריכין לכוין לצאת המצוה בג' דברים אלו". ע"כ.

נמצינו למדים כלל גדול - דידיעת גדר וענין מעשה המצוה נצרכת ומעכבת בכדי לצאת יד"ח.

[וסברא היא. דהרי הסבור עד"מ שמצות ד"מ - בנענועם היא, חשיבא נטילה גופה לגבי' כהכשר והקדמה למצוה ולאו אדעתי' למיפק בה י"ח. וכן עד"מ התוקע בשופר וכסבור דתקיעה מצוה, אין דעתו וכוונתו לשמיעת קול שופר].

אך אין הדעת סובלת זאת. דאי הכי, לא שבקו לן חיי ויצא ערער על מצות רבות ורמות באשר רובא דאינשי אינן בקיאין בגדריהן. וכגון במצות תפילין, דבלא ידיעה וכונה האם המצוה היא בהנחתן או בהיותן מונחות - לא עלתה לו להאמור. וכהנה רבות בשארי מצות, אשר תמאן הדעת לקבל.

לכאורה הכוונה היא לא שבכל מצוה צריכים לכוון את הגדר שלה, אלא רק בעניין הזה, שזו ההגדרה של סיפור, ומסתבר שמי שמספר סיפור וחושב שהוא מתפלל לא יוצא, וזה כעין מתעסק, ולכן אם מה שקובע את הדבר לסיפור זה הדברים שכתב שם, אם המספר לא יודע מזה, ממילא הוא לא מתכוון כלל לסיפור, והוי כמו מתעסק.

[כרמי שלי]

לכאורה הכוונה היא לא שבכל מצוה צריכים לכוון את הגדר שלה, אלא רק בעניין הזה, שזו ההגדרה של סיפור, ומסתבר שמי שמספר סיפור וחושב שהוא מתפלל לא יוצא, וזה כעין מתעסק, ולכן אם מה שקובע את הדבר לסיפור זה הדברים שכתב שם, אם המספר לא יודע מזה, ממילא הוא לא מתכוון כלל לסיפור, והוי כמו מתעסק.

ה"נ בתפילין אם חושב רק שמביא עצמו להיות תפילין מונחות עליו ה"ה כמתעסק בהנחה גופא. [וגריע טפי מהכא שהוא בענין א' עכ"פ (ההגדה), דבתפילין הוא בב' ענינים (ההנחה וההווי')].

[החושב]

אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

לדבריך הול"ל רק דכל ענינים אלו לעיכובא הם, מבלי להכנס לחובת הכונה הנגזרת מכך.

אתה מאלה שסוברים שאת ר' חיים צריך ללמוד כמו שלומדים ראשון?
גם אם כן, נראה לי שזה שייך רק על ר' חיים בספר ולא בסטנסיל.

ואף אם נניח להבנת דברי הגר"ח, עדיין תקשי לן מסברא דסוכ"ס המניח תפילין ואינו מודע בשעת ההנחה שזו היא מצותה אלא מחשב למצוה בהוויית התפילין עליו (כתוצאה מהנחתו), לא נתכוון למצוה במעשה ההנחה גופא.

ומה בכך?
אני לא חושב שזה דבר מצוי. כי סתם אנשים מניחים תפילין ושוהים עם תפילין כי כך צריך לעשות, וזה נחשב כוונת מצוה.
ואם אחד הניח תפילין וחשב סתם למדוד, ואחר כך החליט שיהיה לשם מצוה - אז אה"נ.
דרך אגב, מי אמר שהמצוה זה דווקא להניח?

[כרמי שלי]

אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

לדבריך הול"ל רק דכל ענינים אלו לעיכובא הם, מבלי להכנס לחובת הכונה הנגזרת מכך.

אתה מאלה שסוברים שאת ר' חיים צריך ללמוד כמו שלומדים ראשון?
גם אם כן, נראה לי שזה שייך רק על ר' חיים בספר ולא בסטנסיל.

אין זה דיוק בעלמא, אלא רוח הדברים. (וכפי שהטיב להגדיר ולבאר בזה הרב עפלר"ג בהודעתו למעלה, דלולי ידיעתו אינו מתכוון לסיפור רק לזכירה סתם).

ואף אם נניח להבנת דברי הגר"ח, עדיין תקשי לן מסברא דסוכ"ס המניח תפילין ואינו מודע בשעת ההנחה שזו היא מצותה אלא מחשב למצוה בהוויית התפילין עליו (כתוצאה מהנחתו), לא נתכוון למצוה במעשה ההנחה גופא.

ומה בכך?
אני לא חושב שזה דבר מצוי. כי סתם אנשים מניחים תפילין ושוהים עם תפילין כי כך צריך לעשות, וזה נחשב כוונת מצוה.
ואם אחד הניח תפילין וחשב סתם למדוד, ואחר כך החליט שיהיה לשם מצוה - אז אה"נ.
דרך אגב, מי אמר שהמצוה זה דווקא להניח?

אכן מכבר הי' עלי להבהיר כי לא מלבי בדיתי הדברים כי-אם מדברי הגאון ראגאטשאווער הם, דכ' בכ"מ (צפע"נ על הרמב"ם ח"א הל' תפילין פ"ד ה"ד. מהדו"ת דף ע, ד. פט, ב. ועוד) "דגבי תפילין של יד המצוה היא ההנחה . . אבל בשל ראש המצוה שיהי' מונח".
כמה אנשים עולה כן בדעתם?

[הורודנאי]

אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

לדבריך הול"ל רק דכל ענינים אלו לעיכובא הם, מבלי להכנס לחובת הכונה הנגזרת מכך.

ולדבריך מדוע נכנס נושא של הכוונה.

[כרמי שלי]

הכונה זהו לב הענין. דהיות ומצ"כ - לא סגי במה שמתקיימת המצוה מכל מקום, אלא צריך להכיר ולכוין בקיומה.

[כרמי שלי]

אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

הלום העיר א' מן הח' תשומת לבי לכך שהענין כולו הובא (כמצויין במהדו' מישור על אתר) בס' עמק הברכה (עניני הגדה אות א) בשם הגרי"ז המעיד מעשה רב מאביו שהי' מבאר כן מדי שנה בשעת הסדר ומְצַוה לכוין לצאת באלו הג' דברים.
חזינן א"כ דשפיר מתייחסים הדברים לבעליהם, שחששו להם למעשה. ושבה ומתחזקת המבוכה עד היכן הדברים מגיעים.

[אפרים זלמן]

לכאורה יש לחשוש שהמניחים לפי תומם אינם יודעים בכלל את תוכן ה'תפילין' ואינם יודעים אפילו שיש פרשיות בתוך הבתים

ומה עם בחורי החמד שלנו?..

[דרומי]

כולם שלנו הם

[כרמי שלי]

לכאורה יש לחשוש שהמניחים לפי תומם אינם יודעים בכלל את תוכן ה'תפילין' ואינם יודעים אפילו שיש פרשיות בתוך הבתים

ומה עם בחורי החמד שלנו?..

מי הוא זה ואי ז"ה שאינו מכיר פשטות הכונה המובאת בשו"ע?

[עושה חדשות]

לכאו' זה באמת ל"ש לדברי החי"א הנ"ל, כי כאן הנידון הוא שבלא ידיעת ענין המצוה, ה"ה בכלל 'מתעסק' על הפעולה. אבל באמת צ"ע עד היכן הדברים מגיעים.

[כרמי שלי]

כשותומ"צ מבטן ומלידה קשה אמנה לתפוס את הבעיתיות שבענין, אך בכדי לעמוד על עִקרן של דברים הבה נתאר לעצמנו יהודי שזה מקרוב נודע לו מיהדותו, חסַר הכרה מינימלית את מצוות ה' ותורתו, והנה בא הוא להסב בשלחן הסדר.
מבחינתו זהו ערב תרבות והווי' יהודית, ומה חילוק ישנו בין מצה למרור, יין וגעפילטע פיש.
ובתפלתו, אותה מתחיל הוא להגות אך בקושי, אינו מבחין בין קריאת שמע לעלינו לשבח. כולא חד הוא.
וכן על זה הדרך בציצית וכיפה, תקיעת שופר וקידוש לבנה וכו'.

מהו אפוא ההבדל המהותי בחסרון הכרת גדרי המצות וקיומן.

[דמשק]

.

[מקדש מלך]

אם כבר כוונות בהגדה יש כוונה פשוטה ונחוצה פי כמה: לדעת הרבה פוסקים יש לכוון בהגדה פירוש המילות, ואם לא כיון לא יצא ידי חובה.

ואף שלכאורה אין כל נוסח ההגדה מעכב (אם כי יש לי על כך הערה נפלאה מאו"ח סימן ערה, ואכה"מ), מכל מקום במילים שלא כיון לא יצא ידי המצווה.

[כרמי שלי]

.

ויתרה מזו להשיטות שחיוב על הישראל להתברך. הרי לנו דוגמא מצוי' לאי-הכרת מצוה בגִדרה.

[כרמי שלי]

אם כבר כוונות בהגדה יש כוונה פשוטה ונחוצה פי כמה: לדעת הרבה פוסקים יש לכוון בהגדה פירוש המילות, ואם לא כיון לא יצא ידי חובה.

ואף שלכאורה אין כל נוסח ההגדה מעכב (אם כי יש לי על כך הערה נפלאה מאו"ח סימן ערה, ואכה"מ), מכל מקום במילים שלא כיון לא יצא ידי המצווה.

כונה נחוצה למאד. אך אינה גורעת במאומה מחומר זולתה.

[מקדש מלך]

וכי רוב כלל ישראל שלא מכיר ולא שמע את התוירה של רבי חיים בענין לא יצאו ידי חובה לדעתו?
הרי ברור שאינו אלא לכתחילה.
אם כי אין לגרוע מחשיבות העניין.

[כרמי שלי]

אם נצרך הוא לכוונת המצוה, מדוע יֵחשב זה אך ללכתחלה להאי דק"ל מצ"כ.
וזוהי המבוכה העומדת על המדוכה, עד היכן הדברים מגיעים.

[מקדש מלך]

לכאורה הוא הידור בכוונה.
בדיעבד יוצאים אפילו אם לא כיוונו בכלל, אם מינכר מתוך המעשה שנעשה לשם מצוה. ואעפ"כ לכתחילה לא סומכים על זה, וכן הלאה.

ועוד יתכן לפ"ר שבא לשלול כוונה הפכית. לדוגמא עה"צ שהמצוה בתפילין של יד היא מעשה הקשירה, והוא כיון רק שעצם מה שמונחת היא המצוה, הרי זה שאלה לעיכובא.

[כרמי שלי]

לכאורה הוא הידור בכוונה.
בדיעבד יוצאים אפילו אם לא כיוונו בכלל, אם מינכר מתוך המעשה שנעשה לשם מצוה. ואעפ"כ לכתחילה לא סומכים על זה, וכן הלאה.

הלא זהו תורף הענין המתברר, מה תועיל הידיעה הכללית שעושה לשם מצוה בעוד אינו יודע ומכיר במה והיאך היא המצוה.

[מקדש מלך]

הסברא היא שיוצא, שהרי מכוון שכללות העניין הוא מצוה, וגם אם יש לו ספק או שבכלל לא חשב איזה פרט מזה המצווה, הרי או שכיון על הכל בודאות שהוא מצוה, או שהיה לו ספק ואז כיון על כל חלק מספק.

רק במקרה שברור לו על פרט מסוים שהוא המצווה, וטעה בזה, אז יש לדון לעיכובא.

[כרמי שלי]

וכוונת ספק שמה כונה?

[מקדש מלך]

ודאי. איך יוצאים ידי חובה בתקיעות? ובכל מקום שהצריכו לחזור מספק?
לגבי תנאי להדיא (כלומר שמכוון שרוצה לצאת רק בתנאי מסוים) דנו בזה, וגם אז לרוב הפוסקים מועיל.

[כרמי שלי]

שם אלו צדדי-ספק ידועים, לא כונה כללית לאיזה ענין שיהי'.

[מקדש מלך]

ומנין להמציא חילוק? והרי מוכח מכל הפוסקים וגם מהמנהג שלא הצריכו ידיעה ברורה, ובפרט שהוא מובן גם בסברא?

[כרמי שלי]

דאל"כ נַתנֶה על כל עשיותינו מעתה ועד עולם שכל שיש בהם ענין מצוה יחשב ויעלה לנו. וזה ברור שצריך להיות כונה מסוימת וגדורה.
וגם בסברא מובן כן, כדוגמא שהבאתי לעיל.

[מקדש מלך]

ברור שאי אפשר להתנות על כל עשיותינו, כי מצוות צריכות כוונה בפועל ממש, לא עוזר לזה תנאים מראש.
אבל אין צריך שיבין בדיוק את גדר המצוה, אלא די שמכוין על כללות העניין.
אלא אם כן מוכח מתוך העניין שעושה את זה לצאת ידי חובה, ואז באמת לא צריך כוונה בדיעבד.

[כרמי שלי]

הלא זהו תורף הענין המתברר, מה תועיל הידיעה הכללית שעושה לשם מצוה בעוד אינו יודע ומכיר במה והיאך היא המצוה.

[עושה חדשות]

ומש"כ הגר"ח דהעדר כוונת 'עומד לפני המלך' בתפילה חשיב מתעסק, אולי שייך ג"כ.

[כרמי שלי]

זוהי כונה פרטית, שבלעדה לא חשיב חפצא דתפלה.

[כרמי שלי]

עתה ראיתי כי מכבר הִלֵך ידידינו הרב עושה חדשות בשאלה זו דכונה בגדר המצוה, וכדרכו בטוטו"ד בריבוי דוגמאות ואופנים.

[כרמי שלי]

כ' בכה"ח סי' תרפה ס"ק לג דבקריאת פ' זכור "צריך הקורא והשומעים לכוין שהם מקיימים מ"ע דאורייתא".
ולא סגי בסתמא.

[כרמי שלי]

עוד תימצי לן טעות בגדר המצוה: במצות התלויות בדבור, והשומע או המשמיע אין דעתו לענין שומע כעונה - רק מחשב למצוה בעצם השמיעה.