באשר למצבו של מו"ר הגרמ"ש: הבנתי שבנוגע לאירוע הנקודתי שהיה ביום ד' היתה הצלחה, אבל המצב הכללי מאד לא פשוט.
לרפואתו, אבקש להעתיק כאן זיקוקין דנורא ששמעתי מפיו בפרשת נח (שיעורי משלי תש"ע).
הקדמה קצרה: אפשר לקרוא את הדברים בביקורתיות ולפלפל בהם כדרך לימוד שמעתתא, ולדקדק ולהקשות על דבריו ועל ההכרחים וכו', אך אפשר וכדאי לקרוא את הדברים בדרך של לימוד אגדה שאינו בדרך קושיא ותירוץ (הקדמת עלי שור ח"ב בשם מהר"ל), אלא לשמוע את הדברים להרהר בהם ולתת להם לשקוע.
{הרקע של הדברים הוא הפסוק במשלי "הולך רכיל וכו'", והביא דברי הזוהר שהולך רכיל הוא כ'חיזרא במיא' כלו' כגזיר עץ שמתטלטל על פני המים}
איתא בזוהר ר"פ נח: ר' חייא פתח ועמך כולם צדיקים וגו' זכאין אינון ישראל דידעין ארחות התורה… בגין דנטרין קיימא דעלמא אתקיים… ר"א פתח "אלה [תולדות נח]" בכל אתר פסל את הראשונות.
פירוש, פסל הראשונים (בסוף הפרשה הקודמת) מלהיות "תולדות נח". הראשונים שנמחו לא היו 'תולדות', לא היו ההמשך של הבריאה. דור המבול לא "נענש", אלא הקב"ה התחרט על הבריאה. החזירה למצב של יום שני. רמב"ן אומר ב' אלפים תוהו כנגד ב' ימים של הבריאה שהיתה מים ומים. תחילת הצורה היתה ביום שלישי (אדה"ר דידן הוא אאע"ה). להחזיר העולם לתוהו ובוהו הוא כמו אהדרינהו לכבשונות.
אשתי, ביתי. בית = קבע. אישות צריכה להיות בקביעות, אם לא כן יש לזה שם אחר. מה ירך בסתר… לא ישנה לתלמידיו בשוק, ע"ש במו"ק. א"א ללמוד סתם ברחוב. בגמ' בשבת איתא בכל מקום מותר להרהר חוץ ממבואות המטונפים. מה קמ"ל "בכל מקום מותר", אלא דלהרהר בד"ת צריך 'מקום'. מלאו קיא צואה בלי מקום, מבטל מעלת המקום (מהר"ל). מבואות המטונפים אינם מקום, ואין הפי' שיש איזה פגיעה בד"ת שם.
איכא בקדמונים שהמילה מקום זה שם הויה בהכפלת אות בעצמה. היינו שהמציאות מתפשטת. הויה – עצם המציאות, וההכפלה היא ההתפשטות. לא נברא העולם אלא לפר"ו שנא' לא תוהו בראה.
הקב"ה ברא העולם באותיות, וצריך היה לדעת איזה אות תצא ראשונה שכל הבאות אחריהן תהיינה המשך. ובחר באות בי"ת, הראב"ע הבין כי מילת ברכה מתחילה באות בי"ת ולכן מציע עוד מילים שאינן כ"כ ברכות. והמהר"ל מדבר עמו קשות שלא הבין ד' חז"ל. המילה ברכה היא שפע ותוספת יתר, לעשות מהחיי שעה חיי עולם. נתן לנו כל השרשים שמהם הכל יכול להתברך בלי גבול. הבריאה נבראה כדי שאנחנו נקח אותה ונהפוך אותה לברכה – המעבר מאחד לריבוי (שנים) זהו שורש הברכה. לא נברא העולם אלא לפ"ו פי' שאנו נביא את הברכה ונהפוך החיי שעה לחיי עולם. את השמים והארץ - כל הבריאה בנויה על משפיע ומקבל. שמים – משפיע, ארץ – מקבל. לא נברא העולם אלא לפ"ו, סוד זכר ונקבה. שמים וארץ – חמה ולבנה – זכר ונקבה. שאלה מטרוניתא מה עושה הקב"ה וכו' מזווג זיווגים, פי' כל כוחות ההשפעה מחבר אל כוחות הקבלה הנכונים.
החיבור האמיתי של משפיע ומקבל חייב לחול במקום שנקרא בית, אחרת ההשפעות נמשכות בדרך מקרה. ויפגע ב"מקום", מקום סתמא – וירא את המקום – זה מקום שנשקי שמיא וארעא, שער השמים. ההשלמה של מה שנקרא מקום הוא שזה השלמה של משהו מקום ריק אינו מקום "אין לך מקום שאין לו דבר"… מפני מה מכנים שמו ית' מקום, הוא נקרא מקום כי הוא מקומו של עולם כלומר מתחבר אל העולם.
כשאומרים ויכולו – שבת סהדותא איקרי. תוס' בחגיגה – ג' מעידים זע"ז, ישראל ושבת והקב"ה. מביא עדות פי' מביא את המעשה לבי"ד, מביא את ה'שעת מעשה'.
בויכולו כתוב אני עד שהקב"ה ברא את העולם ז"א הדבר הזה (של ויכולו) קורה לי. פונה אלי ונותן לי את המנוחה. רצה במנוחתנו אנו פונים אל ה' כאיש ואשה.
בלקוטי תורה לאר"י איתא עה"פ את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם ר"ת אשתך אהוב. רמז לחיבור בין החתן הגדול והכלה הגדולה. וגם בעולם הקטן שלנו אנו מצרפים עצמנו למציאות הגדולה.
רצה במנוחתנו כמו 'מצאנה אשה מנוחה בית אישה'. החיבור של בית. המציאות שנקראת דיבור, סוף דבר דיבור מלשון ראוה מדברת (הגר"א מביא זאת הרבה). דיבור זה צירוף וחיבור בין שנים. איזהו חכם הלומד מכל אדם, כל דיבור צריך לעשות בו מקום לקלוט את זה ולעשות מזה פירות. כביכול בו"ע מדבר אלי בכל דבר, זה הלימוד האמתי.
מישהו שהדיבור שלו בבחינת מהלך (-הולך רכיל) שׂם עצמו חוץ לתכנית הבריאה. צריך להיות בית, מקבל אמיתי שכל ההשפעות עושות בו פירות. תולדות נח, כשיש 'נח' יש תולדות. העולם היה חסר מנוחה, פי' נקבע הכל קבוע ונמצא במקום. הדיבורים של הולך רכיל, שם נמצא החסרון.
איש האדמה – בעלא דמטרוניתא (אדמה – מלכות העושה פירות). ביום השלישי יקוו המים, הכין תבל לעדתו, ובמבול כולם נשאר בלי מקום.
ארון הברית אינו תופס מקום, הכניס את כל ישראל בין ב' בדי ארון, גם התיבה החזיקה מועט את המרובה. גם תיבת נח – התיבה עצמה התקיימה בלי מקום, ושם היה מקום לכל הצורת אדם.
הולך רכיל זה מי שאינו נוח, אינו קבע, בן בית.