הודעהעל ידי תולעת ספרים07 » ה' אוגוסט 04, 2011 7:14 pm
מוש"ק פר' דברים
א) תנן בביכורים (פ"א מ"ח) ר' יוסי אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש, ובירושלמי שם מובא ברייתא וקתני שם טעם אחר, דכתיב אשר נתת לי ולא שנטלתי מעצמי, ואמרינן דאיכא בינייהו חצי שבט מנשה, שהם מעבר הירדן אבל לא נטלו מעצם, ולכאו' צ"ב מאי שנא חצי שבט מנשה דאמרינן שלא נטלו מעצמם, משבט ראובן וגד, והלא כולם קיבלו חלקם בעבר הירדן, ואי משום דראובן וגד ביקשו ממשה להדיא, אמאי תלי' בזה.
ר' רפאל שפירא זצ"ל פירש עפמש"כ רש"י בדברים (ב' כ') עה"פ ארץ רפאים תחשב אף היא [עמון], ופירש"י דמ"מ אין זה הארץ שנתתי לאברהם אבינו, ורק לקמן (ג' י"ג) כתיב ההוא יקרא ארץ רפאים [ותר הגלעד וכו' נתתי לחצי שבט המנשה], ופירש"י היא אותה שנתתי לאברהם. ומבואר מזה דרק החלק שניתן לחצי שבט מנשה היה מהארץ שנכרת עליו ברית ליתן לאברהם, ולא חלק ראובן וגד, וזהו כוונת הירושלמי דחצי שבט מנשה לא נטלו מעצמם, ר"ל שהארץ שנטלו נכרת עליו ברית, משא"כ חלק ראובן וגד.
אמנם קשה על זה ממש"כ הרמב"ן בסו"פ בא, עה"פ והיה כי יביאך וכו' אל ארץ הכנעני וכו' (י"ג ה'), שרק חמשה עממין נמנו שם בפסוק וב' עממין הנשארים הם אותם שבעבר הירדן, והביא מספרי בפרשת שופטים דמבואר כן וכ"כ רש"י בשופטים שם (דברים י"ח ב') דעבר הירדן נקרא ארץ שתי עממין, וכן בפרשת משפטים (כ"ג כ,ח) כתב רש"י כן [אלא דכאן כתב דחתי וכנעני הם שתי העממין ובפרשת שופטים כתב שהם אמורי וכנעני, והרמב"ן כתב שם הפרזי והגרגשי], ומבואר מזה דגם חלק ראובן וגד היה משבעה עממין שנכרת עליו ברית, [ואע"ג דעמון ומואב שטיהרו בסיחון לא נכרת עליהם ברית, מ"מ שאר חלק ראובן וגו' היה משבעה עממין].
ב). בספרי (א' ח') איתא, בואו ורשו את הארץ וכו' לתת להם ולזרעם אחריהם, לתת להם, אלו באי הארץ, ולזרעם, אלו בניהם, אחריהם, אלו שכבשו דוד וירבעם, וכן הוא אומר השיב את גבול ישראל וכו'. ולכאו' ר"ל שכיבוש הארץ לא נשלם בזמן יהושע, ודוד וירבעם כבשו שאר הארץ, ונמצא דלא כבש יהושע את כולו [דאל"כ מה ענין ירבעם לכאן, אם רק חזר וכבש מה שכבש יהושע וחזרו העכו"ם וכבשו מישראל], ובירושלמי חלה (פ"ב ה"א) פליגי בזה [אם ירבעם כבש רק מה שכבש יהושע, או יותר ממה שכבש יהושע, ולכאו' מהספרי כאן מוכח שכבש יותר ממה שכבש יהושע, מדדריש ליה לקרא של כיבוש הארץ עליו, ומלשון השיב את גבול ישראל לכאו' משמע שהוא גמר כבוש כל הארץ.
ובירושלמי במקום אחר איתא דכבוש ראשון היה צריך כיבוש כולה, ולכאו' מכאן קשה להך מ"ד כאן דס"ל שלא כבר ירבעם, אלא מה שכבש יהושע, נמצא דמעולם לא נכבש כולה. והגרי"ד אמר דצ"ל שהיה דין כמה מיקרי כולה, ולא היה צריך כולה ממש, אמנם יש לפרש דלעולם היה כל הארץ נכבש לכו"ע, ורק דאיכא עוד דין שצריך להוריש את כל הז' עממין מן הארץ, וזה לא נגמר. והיינו עפמש"כ הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"א) אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת ז' עממים וכו' ואח"כ נלחם במלחמת הרשות וכו' כדי להרחיב גבול ישראל והיינו דצריך מקודם ללחום בשבעה עממין [ורש"י בסוטה שם מפרש דמלחמת מצוה היינו כבוש הארץ, ולפי"ז לא נרויח כלום, אמנם להרמב"ם ניחא] ובזה מבואר הא דאמרינן בכיבוש סוריא שהיתה שלא כדין דסמוך לפלטרין שלך לא הורשת ואתה הולך וכובש שאר ארצות, ולכאורה מנין דצריך לכבוש מקודם סמוך לפלטרין שלו, ולהנ"ל מבואר, דצריך המלך מקודם להוריש את כל השבעה עממין, ולפי"ז לכו"ע עשה דוד שלא כדין, אלא דחד מ"ד ס"ל דאעפ"כ מיקרי כיבוש סוריא כיבוש, וחד מ"ד ס"ל שלא נתקדש מכיון שעשה שלא כדין [וכן מפורש בריטב"א בע"ז שם], וגם בזה ניחא איך יכלו לעשות חלוקת כל הארץ בחיי יהושע, דנחשב כל הארץ כנכבש, ורק הוצרכו להוריש את שארית השבעה עממין, [והגרי"ד אמר שאמר זה פעם להגרי"ז ואינו יודע אם נתקבל אצלו החידוש, ומ"מ אמר לו הגרי"ז דעילוי אחד בספר נחל אבן כתב כך, ושם כתבו עם "שפיצ", דסמוך לפלטרין שלך לא כבשת לא נאמר, אלא סמוך לפלטרין שלך לא הורשת].
ושם בספרי איתא עוד ד"א לתת להם אלו עולי בבל ולזרעם אלו בניהם אחריהם אלו ימות המשיח, ולכאו' ר"ל דעולי בבל כבשו יותר ממה שכבשו עולי מצרים, אמנם להגר"ח א"א לומר כן, דהנה הגר"ח הקשה, איך פליגי תנאי אם סוריא נתקדשה ותיא באם כיבוש יחיד שמי כיבוש או לאו, הא קיי"ל דקדושה ראשונה בטלה, וא"כ לכאו' תליא סוריא באם נתקדשה בכיבוש עולי בבל או לא, ומאי נפק"מ עכשיו בכיבוש דוד, ותירץ דצ"ל שהיה דין דקידוש ראשון היה ע"י כיבוש, וכיבוש שני היה ע"י חזקה [ומיושב בזה קושיית הכס"מ הל' בית הבחירה סוף פ"ו שהקשה הא בכיבוש ראשון היתה חזקה ג"כ, אמנם להנ"ל לק"מ, דאז היה הדין קידוש רק ע"י כיבוש ולא ע"י חזקה]. והוסיף הגר"ח דאין זה תלוי בכיבוש הארץ בכללות אלא כל מקום ומקום נידון בפני עצמו, אם זהו קידוש ראשון שלו או לא, ולכן למ"ד דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש נמצא דכיבוש עולי בבל היה כיבוש ראשון שלו, והרי בעולי בבל לא היה דין כיבוש אלא דין חזקה, ולכאן לא נתקדשה סוריא על ידם יותר ממה שנתקדשה ע"י דוד [ולמ"ד דכיבוש יחיד שמיה כיבוש, נתקדשה בכיבוש דוד, ועולי בבל קידשוהו בחזקה, בזה היה קידוש שני שלו] ונמצא דשפיר תליא דין סוריא בדין כיבוש יחיד אי שמיה כיבוש או לא. ולפי"ז א"א לומר שכבשו עולי בבל יותר ממה שכבשו עולי מצרים, דלהגר"ח הרי הרי אין שייך שעולי בבל קידשו יותר מעולי מצרים.
אמנם בעצם דברי הגר"ח צ"ב לומר דכל מקום ומקום נידון בפני עצמו אם זהו הקידוש ראשון שלו אי לאו, והגרי"ז אמר דכוונת הגר"ח היתה רק דדין של כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה [שיכולים לקדש גם חו"ל בקדושת אר"י ע"י כיבוש], זה תלוי בכל מקום ומקום אם הוא כיבוש ראשון שלו או כיבוש שני [והגרי"ד טען שזה פירוש טוב אבל הוא פירוש בפני עצמו ולא פירוש דברי הגר"ח]. ולפי"ז שפיר שייך לומר דעולי בבל קידשו יותר מעולי מצרים, ואפשר דאין כוונת הספרי כלל לומר דעולי בבל כבשו יותר מעולי מצרים, אלא דקמ"ל דאיכא דין כיבוש שני [וס"ל דקדושה ראשונה בטלה].
ג). כתיב: (א' א, ב,) אלא הדברים וכו' אחד עשר יום מחורב וכו' עד קדש ברנע, ופירש הגרי"ז דהנה משנה תורה הוא חזרה על כל הדברים שנאמרו מקודם, והרי אמרינן דכל אותם שנים שהיו ישראל במדבר [אחר גזירת המרגלים] לא נתייחד הדיבור עם משה רבינו, ונמצא דכל הדברים נאמרו רק עד קדש ברנע, וזהו דכתיב כאן אלא הדברים וכו', ר"ל אלו הדברות שחזר עליהם [זהו דלא כפירש"י] אחד עשר יום וכו' עד קדש ברנע, ר"ל על הדברות שנאמרו אז, חזר עכשיו. [ושוב מצא הגרא"י פירוש זה ברס"ג עה"ת].
ד). כתיב: (א' א') אל כל ישראל, ופירש"י אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים וכו' ולא השיבותם דבר וכו' אילו היינו שם היינו משיבים אותו, ובספרי מסיים היינו משיבים ד' וה' תשובות.
והקקשה הגרי"ד, הא חזינן דלבסוף היו שם ולא השיבו כלום, וא"כ איך היו אומרים אילו היינו שם היינו משיבין וכו', ודוחק לומר שהיו רק אומרים כן אבל לא היו להם תשובות, ועוד קשה דהאיך היה מוכיח רק קצתן, הא כמו שהוצרך להוכיח מקצת זה, היה צריך להוכיח השאר. ותירץ דלעולם היו להם תשובות להשיב, אבל זהו רק אם היה משה מוכיח מקצתן והיו המקצת הולכים, [ואפילו תיכף], ומוסרים התוכחה אל השאר דאפילו היו מוסרים הדברים כהוייתן, מ"מ כבר היו יכולים להשיב כמה תשובות, אמנם כששמעו הדברים מפיו של משה רבינו עצמו, כבר ראו שנתבטלו כל תשובותיהם, והיינו דלתוכחה צריך מוכיח, ולא מהני מה שימסור הדברים ששמע. ובספרי איתא א"ר טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח, וגם אם יש מי שראוי לקבל תוכחה.
ה). כתיב: (א' כ"ו) ולא אביתם לעלות וכו', ואח"כ כתיב (שם מ' מ"א) ואתם פנו לכם וכו' ותענו ותאמרו חטאנו וכו' ותהינו לעלות ההרה. וחזינן דבר נורא כאן. דכשנצטוו לעלות, לא אבו, אבל תיכף כשנצטוו שלא לעלות, כבר חגרו כולם כלי מלחמתם ועלו ההרה, והיינו דלעבוד את ד' הוא דבר קשה, אבל כשהאדם עצמו רוצה הדבר, הריהו עובד את עצמו, ולעבוד את עצמו הוא דבר קל, ובכל פעולה ופעולה שהאדם עושה צריך לבחון את עצמו אם נובע מעבודת ד' או מעבודת עצמו.
ובבית הלוי מפרש הא דכתיב תהלים (קי"ב) אשרי איש ירא את ד' במצוותיו חפץ מאד, וכ' דבמדרש איתא אשרי איש בעודו איש, והיינו דיש מי שעושה תשובה, בצעירותו בעוד אש היצר בוער בו, ויש מי שעושה תשובה רק לעת זקנתו, ולכאו' הרי שניהם הם בעלי תשובה שוים, אמנם איכא שתי נפק"מ ביניהם, אחד, דזה שעושה תשובה בצעירותו הרי נתגבר על יצרו, משא"כ לעת זקנה שכבר נחלשו התאוות, והשני, דאע"פ שהוא עצמו עשה תשובה לעת זקנותו הרי חינך את בניו בדרך הרע שהלך בה עד עכשיו, משא"כ כששב בצעירותו הרי יציל גם את בניו, וזהו דכתיב כאן, אשרי איש ירא את ד' בעודו איש, דאז איכא שתי מעלות א' גבור בארץ יהיה, וב', זרעו דור ישרים יבורך.
וכשראה הגר"ח את זה נהנה ממנו, וא"ל הבה"ל שיש לו פירוש יותר יפה על זה אלא שלא הדפיסו, כדי שלא להקשות הדבר בשביל בעלי בתים שעושים מצוות בשביל עוה"ב, והיינו, דאיתא עוד במדרש כאן, במצוותיו חפץ מאד, במצוותיו ולא בשכר מצותיו, וביאור הדבר הוא, דתנן האב מוריש את בנו במדות, אמנם זהו רק עצם המדה, אבל האיך להשתמש בהמדה, זה אינו מורישו, אלא כל אחד משתמש בו ע"פ דרכו, ונמצא דמי שעושה תורה ומצוות מפני שנצטוה מד' לעשותם, הרי המדה הוא לעשות רצון ד' וזה יירשו בניו, והוא בטוח שילכו בדרך הישר. אמנם מי שקיים תורה ומצוות רק כדי להשיג שכר, ואפילו ער האט פאר שווארצט דעם לעבן בחיי דוחק וכו', הרי המדה הוא, פאר שווארצן דער לעבן כדי להשיג שכר, וזה יירשו בניו, ויכול להיות שבנו ישתמש במדה זו לעמוד כל הלילה בקור גדול כדי לשבור תיבת ברזל כדי להשיג הכסף שבתוכו, וזהו דכתיב במצותיו ולא בשכר מצותיו, ואז הוא בטוח שגבור בארץ יהיה זרעו ודור ישרים יבורך.
ופעם היה הגרי"ד מטייל וראה מצוייר בכותל אחד כמה דברים בחתימת "קשת" [וזה נעשה ע"י חברת "קשת" שעבדו כדי לבטל ניתוחי מתים ע"י מעשי אלימות, וחותמת שלהם היה צורת קשת] ואמר הגרי"ד מי שעשה זה, בעוד כמה שנים וועט ער רייסן קראמען (חנויות) כדי לגנוב, והיינו שהמדה מאחורי מעשיו היה רצון לעשות מעשה אלימות, והיום השתמש בו בשביל נתוחי מתים אבל למחר יוכל להשתמש בו בשביל גנבות.
ופעם נכנס אחד אל הגרי"ז וא"ל שהיתה עכשיו הפוגה, ונלחמנו בהם כדבעי' [וחשב שישמח אותו עי"ז] והנה הגרי"ז מתחיל לרעוד, א"ל כנראה שלא שימחתי את הרב, א"ל הגרי"ז, א ערשטע פאטש לשם שמים, קען נאך אפשר אמאל זיין, אבער א צווייטן פאטש איז ער א באנדיט א רוצח א שופך דמים ולמחר יוכל להרוג אנשים ברחוב, און איר ווילט אז איך זאל זיך פרייען?. וחזינן דאפילו פאטש אחד לשם שמים אמר רק שאפשר שיה פעם, וצריך תמיד לבדוק את עצמו אם "קנאות" שלו נובע מלשם שמים או מחמת רצון להכות וכו'.
יש שתי סוגי קנאים: אחד דומה לעקרת בית, ואחד דומה לחתול, הראשון, רודף אחר הבעלי עבירות מפני שאינו רוצה בקיומם וכפי שהעקרת בית אינה רוצה בקיומם של העכברים בביתה, והשני, רודף אחר הבעלי עבירות והוא קנאי מפני שזה פרנסתו, כפי שהחתול רודף אחר עכברים לא מפני שאינה רוצה בקיומם אלא אדרבא, מתפרנסת מהם.
ו). כתיב: (ב' ג') רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה, ואיתא במדרש דכשבני עשיו עומדים עליכם, אל תעמדו נגדם, כי נתברכו על חרבך תחי', ואם ברכתם תתבטל גם ברכותיך יתבטלו, ונמצא שבשלכם אתם נוגעים, אלא פנו לכם צפונה, הצפינו עצמכם. וזהו הנהגה של גלות, שצריכים להצפין את עצמנו, ולא לעמוד נגד הגויים בכח וכו'.
ופעם אחת גזרה ממשלת רוסיא שהכל צריכים לרשום את עצמם בשם משפחה אצל הממשלה, ונסתפקו היהודים אם לעשות כן או לאו, והלכו ונסעו המתנגדים אל הגר"ח ואלוזינ'ר, והחסידים אל התניא ושניהם פסקו שאין לרשום, והגר"ח אמר הטעם ע"פ המדרש הזה, שבגלות זו צריכים להצפין ולא ללכת בגלוי והתניא אמר הטעם משום דשרו של עשיו הוא שקר, ועם שקר צריכים ללכת בשקר, דא"א ללכת עמו במדת אמת.
וכהיום קמו ועשו מדינה וצבא וכו' ונכנסו לחברת האומות וכו', שגם אנו ככל הגויים ח"ו, ונתנהגים במעשי אלימות נגד האומות ומרבים שנאתם עלינו, וכל זה הוא נגד המדרש הנ"ל, ואנחנו נמצאים בתוך המדינה הזאת וסובלים ג"כ מזה, [וכמו שאומרים העולם מהערשל סטאמפאלר שאמר מה שמכים את המכנסיים לא איכפת לי, אבל הרי אני נמצא בתוך המכנסיים שמכים אותם וזה כן איכפת לי].
ובמדרש שם איתא ששאלו כנסת ישראל להקב"ה, היכן נצפן את עצמנו, ואמר להם, ברחו בתורה, וזהו פנו לכם צפונה, וצפונה זו תורה, ועוד איתא המתינו עד ביאת משיח.