סגי נהור כתב:בהודעתי הקודמת אכן לא התייחסתי למקרה הספציפי שהבאת, מתוך מחשבה שמכלל הדברים אתה שומע שמקרה זה איננו הדוגמא לקידוש החומר והעלאתו. אבל לבקשתך אתייחס למקרה עצמו. תחילה יש להבחין שקידוש החומר נעשה ע"י שני ענינים: (א) כוונת האדם לש"ש בעת המעשה הגשמי, כגון שאוכל כדי לעבוד ה'. (ב) השימוש בפועל בדבר לש"ש לאחר המעשה הגשמי, כגון שלאחר האכילה לומד תורה בכח האכילה ההיא (ראה מלכים-א יט, ח). כשאדם אוכל רק לש"ש, תכף ומיד עולה אכילתו לה' כעולה וכקרבן, ואילו כשאדם אוכל רק למלאות תאוותו יורדת אכילתו ונכללת ברע ובסט"א, אלא שעדיין ביכלתו להעלותה משם ע"י שישתמש בזה בפועל לעבודת ה', אבל עליה זו לא תהיה עליה גמורה, כי סו"ס גופו נהנה מעוה"ז שלא לש"ש, ועל הנאה זו צריך גופו לחיבוט הקבר. כל זה מבואר היטב בתניא ח"א פרקים ז-ח.
ועתה במקרה שהבאת נחזי אנן. בהנחה שאכן הוא זקוק לפיצה כדי ללמוד בחשק וא"א לו בלאו הכי, כיון שכפי שאתה מתאר הוא אוכל את הפיצה העסיסית בתאבון רב, מן הסתם כוונת האכילה איננה אך ורק לשם הלימוד, אלא 'לצרכו ולצרכה' במקרה הטוב. כך שבוודאי לא נוכל לומר שתכף ומיד עולה האכילה כולה לקדושה. אם לאחר האכילה ישתמש בכל הכח והחשק שקיבל ע"י הפיצה אך ורק ללימודו, אזי אכן תעלה האכילה לקדושה, מלבד הרושם שנותר בגופו (שיחייבהו בחיבוט הקבר). אבל ניתן להניח שהצדיק דנן לא יזהר בכך עד כדי כך, ומן הסתם חלק מכח זה לא ישמש לצורך הלימוד וממילא ישאר במקומו בסט"א ולא יעלה.
כך שניתן לסכם שהעיסוק בגשמיות יש בו רווח אך גם הפסד, וככל שתהא מדרגת האדם נמוכה יותר ההפסד יגדל והרווח יקטן. ובזה מעלתו של הפרוש, ש'אינו לוקח סיכונים' ושומר על גופו זך וטהור. ועל זה אמרו אל תביאני לידי נסיון, אף שהנסיון מעלה ומרומם את האדם כשעומד בו (מלשון וארים נסי על ההרים), אבל כשאינו עומד בו ה"ה מפיל את האדם למטה. והעולם הזה וכל אשר בו, זה בדיוק מה שהוא - נסיון.
יש"כ. בוא נמשיך.
כתבת לעיל:
סגי נהור כתב:רק הערה קטנה על לשונך "מבלי להרגיש בהם שום הנאת הגוף כ"א רק לאוכלם לשם שמים". אין הכוונה שאינו מרגיש הנאת הגוף, אלא שמהנה את גופו, וזאת גופא רק לשם שמים - כדי להסתייע בהרחבת הדעת כו' שמביאה הנאה זו בלימודו ובעבודתו, ללא שום תשוקה וחפץ בהנאה זו מצד עצמה.
זה המשפט שבעוניי אינני מבינו. אתה הרי מדבר כאן על המדרגה הגבוהה ביותר (עיי"ש) ואתה אומר שהיא היא המדרגה בה אני בהחלט מתענג על החומר, אלא שאני עושה כן לשם הרחבת הדעת לעבודת ה' וכדו'.
הקושי שלי הוא שהנאת גוף היא הנאת גוף, אפי' אם היא לשם עבודת ה'.
אני אמנם בהחלט חושב שמעיקר הדין זה מה שהקב"ה דורש מאיתנו, ושאם אני אוכל לבריאות גופי לעבודתו ית', במידה הרצויה ולא אכילה גסה או מילוי הכרס ח"ו, ובפרט אם אעשה כן ע"מ לקיים מצוות עונג שבת וכדו', וכאשר טרם האכילה אזכור ואזכיר את מי שהעניק לי את האוכל, ואחר האכילה אודה לו על שהעניק לי את האוכל ועל שברוב טובו גם דאג שהאוכל יהיה משובב את עיניי ומהנה את חיכי. הרי שאני עושה רצון ה'.
אבל היות שישנן גם מדרגות גבוהות יותר, של התפשטות הגשמיות וכדו', אינני מבין כיצד באותן המדרגות הגבוהות, לשיטתך, מי שנהנה גם נהנה מן החומר אלא שעושה כן לשם הרחבת הדעת וכו' יהיה עדיף על מי שמתגבר על המשיכה החומרית לגמרי ומואס בהנאה של החומר מכל וכל (ומשתמש רק בחומר שבאמת הכרחי עבורו, תוך כדי שהוא מנטרל את ההנאה ממנו).
גם אינני מבין כיצד ניתן לומר שאדם מתענג על החומר הנאת גוף אבל אין לו בכך "שום תשוקה וחפץ בהנאה הזו מצד עצמה". הלא אם באמת אין לו שום תשוקה וחפץ בהנאה הזו מצד עצמה, הרי שבמחילה הוא היה יכול להסתדר יפה ולעבוד את בוראו היטב גם בלעדיה... האין זאת?
כלומר, אם אסכם, לענ"ד לפי הנוסח שכתבת (להנות את הגוף הנאת חומר אך לעשות כן רק לשם הרחבת הדעת לעבודת ה'), תמיד יהיה בזה בחינה כל שהיא של ארכביה אתרי רכשי ("לצרכו ולצרכה"). הדוגמא שנתתי עם הפיצה בתוספת התיאור של אכילתה הרעבתנית היתה כמובן רק הקצנה שלי כדי לחדד את הנקודה הבלתי מובנת לענ"ד.
סגי נהור כתב:לשאלתך האחרונה האם התיקון לפיצה הוא אי-אכילתה - זה ייאמר על דברים האסורים, ששבירתן זוהי תקנתן, אך לא על דברי ההיתר שתיקונם הוא השימוש בהם לעבודת ה'.
מה"ת? מדוע לא נאמר כן גם על מאכל המותר מצד הדין, אלא שהנאת החומר (שלא לומר- תאווה) שלו היא האסורה (עכ"פ לפי מדרגה גבוהה)?
לדוגמא: ההימנעות שלי מלאכול לחם עם ממרח מענג וההסתפקות שלי באכילת אותה הפרוסה עם ממרח פשוט או אפי' רק פת במלח, היא גופא התיקון והעלאת הניצוצות מאותו הממרח המענג שנמנעתי מלאוכלו.
אדרבה, אם העיקרון של תיקון חומר ע"י ההימנעות מאכילתו אכן קיים (לדבריך, במאכלות אסורות), מדוע שלא נחיל אותו בכל מאכל ובכל חומר שאני נמנע ממנו היות שאני יודע שהתאווה היא המושכת אליו, אע"פ שהוא מאכל שמותר מצד הדין.