תשה"ג הרכבי שעה
ושש'. לענין יסוריה דרבי דאמרינן על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. מאן דלא שאחיט חיותא ולא קאטיל
בני כרכושתא ודומייהון דמפסדי עלמא שפיר קא עביד. ילמד' אדונ'. הכין חזינא דמאי דמפסדי עלמא כגון
נחשים ועקרבים ואריות וזאבים שפיר דאמי למקטלאנון. אבל בעלי חיים דלא מעיקין ולא צריך להון אדם לא
למאכל ולא לרפואה לא מיבעיא מיקטלאנון דסני אילא אפילו צער שלהן סני. ובני חולדה דהיא כרכושתא
שהיתה שפחה שלר' מטאטאה אותן והצילן רבי מידה לא מפסדי עלמא ואצולאנון שפיר ושפיר. אבל ודאי עיגלא
דצריכי ליה למאכליה לאו מצוה היא לאצוליה והאיי דאתו יסורין עליה דרבי בעוקבה דהא מילתא לאו פורענות
הויא אלא יסורין. דר' הוה עדיף ביותר וקיימא לן שהקב"ה מדקדק עם הגדולים והחשובים יותר ממה שהוא
מדקדק עם אחרים מפני שרבים למדים ממעשיהם ומקישין עצמן אליהם. ואמ' ר' אחא כת' וסביביו
נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה ר' חנינה אמ' מהכא אל נערץ בס' וג'. וזה
העגל כיון שנס מתחת הסכין ובא וקבר את ראשו בתוך חיקו שלרבי כדי להנצל בו ומסרו לידי שוחטיו אלתר
מראין הדברים הללו כעין אכזריות. ומדת רחמנות היתה לשהות אותו באותה שעה ומי שהיה רואה את רבי
שעשה כך נושא קל וחומר לבני אדם ומנהיג עצמו לרחם עליהן. ומי שראהו לרבי שמסרו לאלתר כיון שאין דעתו
מתחוללת על הבהמה שנסה מתחת סכין אף היא מתאמצת כנגד אדם או כנגד בהמה אחרת שאינו צריך לה
ושאינה מזקתו. ודילמא נמי מדקאמ' רבי לכך נוצרת שבודאי נוצר והותר אדם בשחיטתו אילא שאין יוצרו מקפח
שכרו. והכין סבירא לנא דכולהו בעלי חיים שהתיר המקום קריצתן והריגתן יש להן שכר. וקימא לן שאין הקב"ה
מקפח שכר כל בריה לפיכך לא נוצר להרע לו אלא להיטיב לו. וסתאמא דמילתא לאו לשחיטה נוצר ואע"פ
שהותר אדם בשחיטתו.
מלבד מה שמפורש בדברי הגאון שאכפת לנו מעצם הצער של הבהמה (והתביעה על רבי היתה שילמדו ממנו להתאכזר לאדם או לבהמה שאינה צריכה לו ואינה מזיקתו), יש כאן עוד חידוש שכוונת יצירת בע"ח להטיב להם, ושחיטה אף שהותרה לנו, היא רעה להם ושינוי מכוונת יצירתם והם מקבלים ע"ז שכר (לאחר מיתה!) כנגד מה שהפסידו.
ועוד יש להעיר שלפי הק"ו בתחילת דבריו: "לא מיבעיא מיקטלאנון דסני אילא אפילו צער שלהן סני" יוצא שיותר רע להם למות מלהצטער ולפי"ז לכאו' יהיה אסור להרוג בע"ח פצוע כדי להקל על סבלו.