מסכת חולין - הערות והארות פנינים ומרגליות

[שמואל דוד]

טז:

ה׳ דברים בקרומית של קנה אין שוחטין ואין מלין ואין מחתכים בשר כו׳

לכאורה נקט שחיטה תחילה משום שאינו מטעם סכנה ואח״כ מילה וכו׳ שטעמם משום סכנה.

אולם עיין רש״י ד״ה ה׳ דברים - ואיכא סכנתא במילה כו׳ וגבי שחיטה כו׳ וצ״ע מדוע שינה מסידרא דגמרא.

[אהרן תאומים]

בגמרא נקט שחיטה תחילה כי בהלכות שחיטה עסקינן, אבל כשמסבירים הטעם הרי חמירא סכנתא מאיסורא לכך מקדים רש"י מילה

[שמואל דוד]

יז:

אמר רב פפא צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא כו׳ בדקה אטופרא ואבישרא כו׳

יש לעיין בשינוי הלשון, ומהו העיקר אבישרא או אטופרא?

[שמואל דוד]

יח.

רש״י ד״ה שן תלושה - שנתלש הלחי מן האדם כו׳

האם יש לדייק מכאן שמותר להשתמש באבר של מת?

[שברי לוחות]

או דמיירי ממת עכו"ם

[שמואל דוד]

יישר כח! ועיין נתן פריו מש״כ בזה וע״ש שציין לשד״ח מערכת מ׳ כלל ק״ג. ע״ש.

[בקרו טלה]

או דמיירי ממת עכו"ם

[שמואל דוד]

יישר כח

[שמואל דוד]

יז:

בעי רבי ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו דכתיב (דברים ו, יא) ובתים מלאים כל טוב ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי בשר נחירה מבעיא אלא לאחר מכאן כו'

לכאורה אי אפשר במציאות שהבשר לא יסריח לאחר שבע שנים וצ"ל שהיה להם סמים וכדומה וצ"ע. וע"ע בבא בתרא דף כג ועל דא אפקוהו...

[טור תלגא]

למה אי אפשר בבשר מיובש שקיים לזמן רב. ועי' בשדה צופים שהביא מר' אליהו פוסק בשו"ת לב דוד שנעשה ע"י סמים.

[שמואל דוד]

יישר כח

[ביקורת תהיה]

והבדלים למרבה יש בין פירושו של רש"י לתלמוד לפירושו לחומש.

ודוגמה מפרשת השבוע:
'וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים' – אֲסִיפַת הָעַמִּים. שֶׁהַיּוּד עִקָּר הוּא בַּיְסוֹד, וּפְעָמִים שֶׁנּוֹפֶלֶת מִמֶּנּוּ. וּבַגְּמָרָא: 'דְּיָתְבִי וּמַקְהוּ אַקְהָתָא', בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת. וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר 'קְהִיַּת עַמִּים'. (פירוש: אותיות השורש הבסיסיות של 'יִקְהָה' הן 'קה', והיוד – אות טפלה, ולפיכך אפשר לומר 'קְהִיָּה', כשם שמן 'רא' אתה אומר 'רְאִיָּה'.)
ובגמרא: 'וּמַקְווּ אַקְוָתָא' - מַקְהִילִים תַּלְמִידִים סְבִיבָם, שֶׁהָיוּ בָּאִים לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם. לָשׁוֹן אַחֵר, 'דְּמַקְהוּ אַקְהָתָא' - מְשִׁיבִין קֻשְׁיוֹת זֶה לָזֶה:

והניגוד מחריף בשים לב כי שיטתו של רש"י שהיוד של 'יקהה' היא 'עיקר נופל' מבוססת לכאורה על הצורה 'אקהתא' שבגמרא; דאי לאו הכי, מנא ליה הא? דילמא השורש של 'יקהה' הוא 'יקה', כמו השורש של 'יראה' – 'ירא'?

[שייף נפיק]

יח.
רש״י ד״ה שן תלושה - שנתלש הלחי מן האדם כו׳ האם יש לדייק מכאן שמותר להשתמש באבר של מת?

יש לציין מברכות ''דין גרמא דעציראה ביר'' וריש פרק ב' דתענית בתוספות שהאפר ששורפים בתענית לשים על ראש הנשיא וראש אב בי"ד הוי מעצם אדם שנשרף. וצע"ע.

[אהרן תאומים]

והבדלים למרבה יש בין פירושו של רש"י לתלמוד לפירושו לחומש.

ודוגמה מפרשת השבוע:
'וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים' – אֲסִיפַת הָעַמִּים. שֶׁהַיּוּד עִקָּר הוּא בַּיְסוֹד, וּפְעָמִים שֶׁנּוֹפֶלֶת מִמֶּנּוּ. וּבַגְּמָרָא: 'דְּיָתְבִי וּמַקְהוּ אַקְהָתָא', בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת. וְיָכוֹל הָיָה לוֹמַר 'קְהִיַּת עַמִּים'. (פירוש: אותיות השורש הבסיסיות של 'יִקְהָה' הן 'קה', והיוד – אות טפלה, ולפיכך אפשר לומר 'קְהִיָּה', כשם שמן 'רא' אתה אומר 'רְאִיָּה'.)
ובגמרא: 'וּמַקְווּ אַקְוָתָא' - מַקְהִילִים תַּלְמִידִים סְבִיבָם, שֶׁהָיוּ בָּאִים לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם. לָשׁוֹן אַחֵר, 'דְּמַקְהוּ אַקְהָתָא' - מְשִׁיבִין קֻשְׁיוֹת זֶה לָזֶה:

והניגוד מחריף בשים לב כי שיטתו של רש"י שהיוד של 'יקהה' היא 'עיקר נופל' מבוססת לכאורה על הצורה 'אקהתא' שבגמרא; דאי לאו הכי, מנא ליה הא? דילמא השורש של 'יקהה' הוא 'יקה', כמו השורש של 'יראה' – 'ירא'?

ראה תוספות סנהדרין פז ע"ב ונידה יט ע"א, ולמעשה הגירסה בגמרא לא ברורה אבל משתמע שהפירוש הוא לכאורה אותו דבר, והוא מטרת הכינוס והאסיפה להקשבה או לניצוח, בכל אופן צריך עיון הגירסה בכת"י, וראיית רש"י היא מהמילה "מקהו" שיתכן ולשני הפירושים ברש"י בגמרא ייתכן שהיא נשארת במקומה, מקהו אקוותה או מקהו אקהתא

[ביקורת תהיה]

א. יפה! התוספות שם מפרשים כפירושו של רש"י בחומש: 'מקהו אקהתא' – מאספים אסיפות.
ב. לפי הלשון השני שברש"י הסיפור שמספר רב נחמן הוא סיפור שונה לחלוטין מהסיפור שבלשון הראשון: רב אדא בר אהבה ורב חנא חתנו היו יושבים בשוק של פומבדיתא ומפלפלים זה עם זה בדינו של מי שהיה נשוי קטנה וחרשת ומת בלא בנים, ומקשים בענין הזה קושיות זה לזה, ולא אספו סביבם שום אסיפה כלל. לפי לשון זה, 'מקהו אקהתא' – מקשים קושיות.
ג. לשון ראשון גורס 'מקוו', ולשון שני – 'מקהו'.

[שמואל דוד]

כב ע"ב
תני יעקב קרחה ,האם יש למישהו מושג מהו התואר קורחה?

רב יהושע בן קרחה. עיין בכורות נח. שבת קנ.

[אהרן תאומים]

א. יפה! התוספות שם מפרשים כפירושו של רש"י בחומש: 'מקהו אקהתא' – מאספים אסיפות.
ב. לפי הלשון השני שברש"י הסיפור שמספר רב נחמן הוא סיפור שונה לחלוטין מהסיפור שבלשון הראשון: רב אדא בר אהבה ורב חנא חתנו היו יושבים בשוק של פומבדיתא ומפלפלים זה עם זה בדינו של מי שהיה נשוי קטנה וחרשת ומת בלא בנים, ומקשים בענין הזה קושיות זה לזה, ולא אספו סביבם שום אסיפה כלל. לפי לשון זה, 'מקהו אקהתא' – מקשים קושיות.
ג. לשון ראשון גורס 'מקוו', ולשון שני – 'מקהו'.

תוספות בסנהדרין מחבר את שני הפירושים כאחד , דוק היטב בלשונו, כלומר ר' יהושע הקשה ודקדק בדבר כמו הקהה את שיניו וכן מקהו אקהייתא בשוקא (יבמות דף קי:) מאספים אסופות של בני אדם כלומר עמדו למניין ואינו מתייחס לרש"י בחומש או בגמרא כלל,
בקשר לגירסא נ"ל שמקוו אקוויתא שזו גירסא מאוחרת שנעשתה בעקבות פירושו של רש"י לשון אסיפה עם לשון מקווה כמקווה מים , ושני הפירושים מתפרשים גם בגירסה מקהו אקהתא כמו שמוכח מתוס', כפירוש זה לשון אסיפה הוא גם פירוש רש"י במשלי
בקשר לחלקה החדשה שלך בין שני הפירושים למציאות הסיפור, זו טעות ממש כי זה לא שהם דיברו בינהם ואף אחד לא שמע, והעובדה היא שרב נחמן מספר שהוא פגש אותם מדברים, ועוד המושג "בשוקא" מופיע בעוד מקומות בש"ס שהוא סימבול להפצת תורה ושמיעה של הסובבים, כגון הריני כבן עזאי בשוקי טבריא ועוד
בכל אופן בע"ה לקראת סוף השבוע אני מעלה בגליוני על הפרשה דיוקים נוספים ברש"י זה והציון ל"יבמות" וציטוט מעבר למילים "מקהו אקהתא" וכן שכותב רש"י "תלמוד" ולא גמרא כבשאר מקומות, והקשר לפסוק במשלי ועוד, והדברים נפלאים ויקהו את השגותיך

[אהרן תאומים]

כב ע"ב
תני יעקב קרחה ,האם יש למישהו מושג מהו התואר קורחה?

ראה מאמרי אולי שייך

[שמואל דוד]

יט:

סימן בכ״ד.

עיין הגהות ר״ב רנשבורג שמוחק הסימן. וצ״ע מדוע?

[ביקורת תהיה]

בקשר לחלוקה החדשה שלך בין שני הפירושים למציאות הסיפור, זו טעות ממש.

ההבנה הזאת נבעה מכך שבלשון שני רש"י כותב 'מְשִׁיבִין קֻשְׁיוֹת זֶה לָזֶה', לעומת 'מַקְהִילִים תַּלְמִידִים סְבִיבָם' שבלשון ראשון.
ולהעיר:
א. רמב"ן בפרשתנו חולק על רש"י וז"ל: וְאֵינוֹ נִרְאֶה לְפָרֵשׁ בְּ'יִקְּהַת אֵם' – אֲסִיפַת אֵם. וּלְשׁוֹן 'מַקְהוּ קְהִיָּתָא' אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן פִּרְכוֹת וְקֻשְׁיוֹת, שֶׁהָיוּ מַקְשִׁים וּמְפָרְכִין בָּהּ קֻשְׁיוֹת הַרְבֵּה.
ב. אין מקובל במחוזותינו להעביר קו בהנף יד על גירסא קיימת בלי תימוכין כלשהם.

[אהרן תאומים]

א. אכן את הרמב"ן ראיתי, ורש"י חולק עליו לחלוטין, וראה את תוס ביבמות הד"ה וקמקוו אקוותא. , ומביאין את רש"י כפי' השני, כך שלא הגירסא משנה את הפשט והפשט הוא נכון בשני הגירסות לכאן ולכאן , וגם לשון התוספות שהוא בשם פי' הקונטרס , ודבר מעניין שרש"י כותב משיבין ותוס בשמו כותב מקשין , בכל מקרה אני חוזר לתורף הדברים שאסיפת אנשים לצורך שמיעת דברים יכול להתקרא הן ע"ש האיסוף והן ע"ש הקהה השיניים שכולם סוגרים את פיהם לשמוע את הדובר, ועכ"פ מאחר שהוכחתי שלא שינוי הגירסא גורם לשינוי הפשט, ורש"י מפרש במשלי "יקהת אם" גם כן מלשון אסיפה (אסיפת הקמטים) ליקהת אם. לקמטי' הנקבצי' ונקהין בפני אמו לשון יקהת עמים, ולכאורא גם כאן רש"י משלב בין שני הפירושים אסיפה וקהייה, (מחשיכין) הנקבצים והנקהין
ב. כאמור אני לא משנה בשום אופן גירסא כי כפי שאמרתי למעשה ולפשט אין נפק"מ בגירסא כמדובר, וצודק מר שאין לשנות הגירסא המודפסת בלא סימוכין

[שמואל דוד]

יט:
סימן בכ״ד. עיין הגהות ר״ב רנשבורג שמוחק הסימן. וצ״ע מדוע?

עיין דק״ס.
ואולי בגמרא של הר״ב רנשבורג ז״ל היה הגירסא כב״ד או בב״ד ולכן מחק הסימן.
ועיינתי בגמרא מהדורת פראג ולא מצאתי הגהה זו של הר״ב רנשבורג ז״ל וצ״ע.

[שבענו מטובך]

ואולי בגמרא של הר״ב רנשבורג ז״ל היה הגירסא כב״ד או בב״ד ולכן מחק הסימן.
ועיינתי בגמרא מהדורת פראג ולא מצאתי הגהה זו של הר״ב רנשבורג ז״ל וצ״ע.

הגהתו נדפסה במעשה רב, פראג תקפ"ג, דף מ ע"א. ושם 'בב"ד'.

מעשה רב.JPG (69.16 KiB) נצפה 8787 פעמים

במסכת חולין דפוס פראג תר"ה תמצא הערה זו בסוף המסכת. אבל בדפוס תקצ"ד לא מצאתיה.

[שמואל דוד]

יישר כח!!
אגב עיין בספר מגלת סמנים מש״כ בסימן הנ״ל. (וע״ע מנחת יהודה)

[ביקורת תהיה]

והבדלים למרבה יש בין פירושו של רש"י לתלמוד לפירושו לחומש.
ודוגמה מפרשת השבוע:

דוגמא נוספת הקשורה לפרשת השבוע (מפ"ק דסוטה):
'וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד' - אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגֹרֶן זֶה שֶׁמַּקִּיפִים לוֹ אָטָד. תָּנָא, שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים נִתְלוּ בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.
ומפרש רש"י: שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים - י"ב נְשִׂיאִים דְּיִשְׁמָעֵאל, וְכ"ג אַלּוּפִים נִמְנוּ בְּעֵשָׂו. וְא"ת כ"ה הֵן; תֵּימָן וּקְנַז נִמְנוּ שְׁתֵּי פְּעָמִים. וְא"ת קֹרַח נִמְנָה שְׁתֵּי פְּעָמִים; שְׁנֵי קֹרַח הֵן, אֶחָד מִבְּנֵי אֱלִיפַז וְאֶחָד מִבְּנֵי אָהֳלִיבָמָה (כדכתיב 'בני אליפז אלוף קרח', 'בני אהליבמה אלוף קרח'), וּמ"מ ל"ה הֵן. וְכִתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף, הֲרֵי ל"ו:

ואילו בפרשת וישלח אומר רש"י:
'וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח' – קֹרַח זֶה מַמְזֵר הָיָה, וּבֶן אֱלִיפַז הָיָה, שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת אָבִיו, אֶל אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו, שֶׁהֲרֵי הוּא מָנוּי עִם אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּסוֹף הָעִנְיָן.

[אהרן תאומים]

לגבי מניין ה36 מוכרח לומר שהן שניים, וזה שרש"י מפרש בתלמוד כך כדי שיהיה מתואם עם דרש זה, אבל בפרשת וישלח ראה רש"י צורך להוכיח שהוא ממזר וזה בגלל שבפסוק כתוב את יעוש ואת יעלם ואת קרח, ואם מדובר באותה משפחה היה צ"ל את יעוש את יעלם ואת קרח, וע"כ מפרש שהוא ממזר וראייתו מתוך התורה כאמור שנמנה גם עם אלופי אליפז, ואמנם אינה ראייה חותכת כאמור כי אפשר לדחותה, ששניים ממש הם.

[שמואל דוד]

והבדלים למרבה יש בין פירושו של רש"י לתלמוד לפירושו לחומש.

אולי כדאי לפתוח אשכול ״הבדלים שיש בין פירושו של רש"י לתלמוד לפירושו לחומש״

[אהרן תאומים]

רעיון טוב ונכון, רק שצ"ל באופן כללי יותר שינויי לשונות ברש"י ממקום למקום וההסבר בזה

[שמואל דוד]

כ.

רש״י ד״ה שן וצפורן בהדיא תנא להו - בא״ד - ולההוא לישנא פרכינן שן וצפורן בהדיא קתני להו בתורת כהנים כדפרישית והא נמי ליתא דלא פרכינן בהדיא קתני לה אלא א"כ שנויה במשנה דרוב ברייתות שבתורת כהנים ושבתוספתא שנאום חכמים במשנתינו ולא פרכינן הכי אלא היכא דסתם במתניתין תרי זמני או בחד מסכתא או בתרתי

צ״ע מדוע צריך שיהא ״תרי זמני או בחד מסכתא או בתרתי״ הרי אם קתני לה במתניתין שפיר יש לפרוך ומדוע פעם א׳ לא מספיק.

[שייף נפיק]

כב ע"ב
תני יעקב קרחה ,האם יש למישהו מושג מהו התואר קורחה?

רב יהושע בן קרחה. עיין בכורות נח.
כאן לא נזכר בן קרחה רק קרחה, וחשבתי להציע - על דרך דברי המהר"צ חיות בבבא מציעא על ר' יצחק מגדלאה שזה כינוי על שם המימרא, וכן ר' זיואי ור' זילאי ור' זוהמאי עיי"ש, וכן כאן שנקרא על שם המימרא שלו ששיעור הפסול הוא בקרחה שתולשים הנוצה ויוצא דם. ויל"ע.

[שמואל דוד]

כא.

אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן קרעו כדג מטמא באהל א"ר שמואל בר יצחק ומגבו

רש״י מטמא באהל - ואפילו מפרכס.

צ״ע מדוע לא פירש כן לעיל אצל נשברה מפרקתו.
(וע״ע רש״י פסחים מט:)

[שבענו מטובך]

כאן לא נזכר בן קרחה רק קרחה, וחשבתי להציע - על דרך דברי המהר"צ חיות בבבא מציעא על ר' יצחק מגדלאה שזה כינוי על שם המימרא, וכן ר' זיואי ור' זילאי ור' זוהמאי עיי"ש, וכן כאן שנקרא על שם המימרא שלו ששיעור הפסול הוא בקרחה שתולשים הנוצה ויוצא דם. ויל"ע.

הצעה מעניינת. אבל לדעתי - רחוקה, מאחר ואין מאמרו נסוב על מלת 'קרחה'.
בכל זאת, היא שייכת לאשכול זה, שם הועלו הצעות כיוצא בזו.

[שמואל דוד]

כא.
אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן קרעו כדג מטמא באהל א"ר שמואל בר יצחק ומגבו
רש״י מטמא באהל - ואפילו מפרכס. צ״ע מדוע לא פירש כן לעיל אצל נשברה מפרקתו.
(וע״ע רש״י פסחים מט:)

ע״ע רש״י לב:

[שמואל דוד]

כב.

חטאת העוף. עולת העוף. ביום.

viewtopic.php?t=4172

[אביר הרועים!]

יח.
רש״י ד״ה שן תלושה - שנתלש הלחי מן האדם כו׳. האם יש לדייק מכאן שמותר להשתמש באבר של מת?

ראה לעיל ח. סכין של ע"ז מותר לשחוט בה.

[שמואל דוד]

כו:

רש״י ד״ה לשמעתא - כלומר טעמא דהא ״מתניתין״ בעא מיניה מרב אשי.

לכאורה קשה דאין זה משנה. ואולי צ״ל ״שמעתתא״ וצריך לעיין בזה.

[שמואל דוד]

כו:

רש״י ד״ה גמ' היכי תוקע - ביו"ט שבע"ש כשהוא תוקע להבדיל בין ״קדש לחול״ דבעי שינוי משאר ערבי שבתות שהרי אין קדושה הנכנסת חמורה מקדושה דיוצאה כל כך

האם כוונת רש״י בין “קדש” (שבת) ״לחול״ (יום טוב) ?

[י. אברהם]

כו:
רש״י ד״ה לשמעתא - כלומר טעמא דהא ״מתניתין״ בעא מיניה מרב אשי. לכאורה קשה דאין זה משנה. ואולי צ״ל ״שמעתתא״ וצריך לעיין בזה.

בדפוס וינציא מתני', דהיינו מתניתא, (ובעוז והדר תקנו מתני').
וכיוצא בזה בהרבה מקומות ברש"י

[שמואל דוד]

כו:
רש״י ד״ה לשמעתא - כלומר טעמא דהא ״מתניתין״ בעא מיניה מרב אשי. לכאורה קשה דאין זה משנה. ואולי צ״ל ״שמעתתא״ וצריך לעיין בזה.

בדפוס וינציא מתני', דהיינו מתניתא, (ובעוז והדר תקנו מתני').
וכיוצא בזה בהרבה מקומות ברש"י

יישר כח.

[עץ תמר]

כח:
תרי רובי בחד מנא ליכא.
משא"כ בשחיטה ,וכתב החת"ס בחידושיו "לא אוכל להסביר ,עד יבא מורה ויורני".
מה קושייתו לכאורה?