וסיפר לי מו"ר הגאון הצדיק מו"ה אלי' [ראגולר] זצ"ל האב"ד דק' קאליש מקדושת כבוד החסיד המפורסם ר' ליב זצ"ל מטעלז הנקרא החסיד מטעלז אשר הגאון החסיד [מווילנא] אמר עליו כי הוא כנשמה בלא גוף ופ"א בא לווילנא ע"ד הכנסת כלה לנשואי בתו וכבואו כא לפני הגאון נ"ע ושמע כי בברהמ"ז ענה הגאון אמן על סיום הברכה "לעולם אל יחסרנו" כי הוא סיום הברכה וצוה החסיד מטעלז תיכף לאסור את העגלה שלו וישוב לכיתו להזהיר לב"ב שיענו אמן על הברכה הנ"ל וכבואו לביתו חרדו כל ב"ב לקראתו כי מיהר לבוא וכאשר שאלו אותו אם הצליח ה' דרכו והביא הכל אז ענה להם שיכינו השולחן מקודם ואז יגיד להם אשר הקרה ה' לפניו ואשר הביא בידו לברכת הבית והנה אחרי אכלם קודם ברהמ"ז בישר להם ברוב עוז ושמחה כי הביא להם אמן בסיום אל יחסרנו אשר שמע מהגאון מווילנא וע"כ לא יכול להתמהמה לבל יפסידו ב"ב האמנים עד בואו וצרכי נשואי בתו אם יתאחר עוד לא יפסיד
המובן הפשוט של הדברים שדין עניית אמן אחר אל יחסרנו היתה בלתי ידועה. ושוב חשבתי אולי הפירוש קצת שונה.
הנוסח הישן של סיום ברכת הטוה"מ היה: ורחמים וחיים ושלום וכל טוב. הסיום: ומכל טוב (לעולם) אל יחסרנו. הוא מאוחר. והתיבה המסוגרת מאוחרת עוד יותר.
ואין כאן שאלה של נוסח בלבד, אלא נפק"מ היכן עונים אמן, ולבל תהיה אמן יתומה.
ואולי זה החידוש באותו מעשה.
ויש להזכיר גם דברי הגרמ"פ בענין אמן על ברכת נפשות.