ידוע כי בתקופה האחרונה משטרת ישראל עושה שימוש בהפגנות בחומר המכונה "בואש", חומר זה המותז על ידי ה'מכתזית', (ולאחרונה אף בכינון ישיר על המפגינים), הינו חומר בעל ריח רע הנשאר בגוף למשך כמה ימים, והבגדים מושלכים כמובן לאשפה (ברוב המקרים).
לפי הידוע, חומר זה מיוצד על ידי עיפוש של כל מיני חומרים מסוגים שונים, המביאים לתוצאה של הריח הקטלני. [ופרט זה טעון בירור בפן התכני].
דין זה עורר אותי לכמה שאלות, ואפרט.
א. ראשית, האם יש איסור להתפלל/ללמוד כך?
ב. על הצד שזה מעכב, מה יעשה האדם שהריח נדבק בגופו, ולא יורד ממנו במשך כמה ימים, האם בזמן זה יהיה פטור מברכות/תפלה/תורה? ומה בשעה שהריח עם בגדיו עדיין עליו והוא רוצה לשתות/להתפלל כי הגיע סו"ז תפלה (של מנחה בדרך כלל) וכו'.
ג. עמדתי בתפלה ומישהו נכנס עם הריח הזה, מה אני אמור לעשות?
לגבי השאלה הראשונה,
הורו כמה מורי הוראה להיתר, ותמכו דבריהם מדברי המשנ"ב (סי' עט ס"ק כג) וז"ל,
כתב החיי אדם: דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש. וכן כתב בספר מנחת שמואל.
ויש להעיר על הוראה זו, מלבד מה שדברי החיי אדם כמדומה שאינם מסוכמים להלכה, אם אינני טועה הדרך החיים חולק על זה,
יש לתמוה, שהרי הדין שלנו לכאורה דומה למבואר בשולם ערוך (סי' פו) וז"ל,
מים סרוחים, או מי משרה ששורין בהן פשתן או קנבוס, צריך להרחיק מהם כמו מן הצואה.
ונידון מי הבואש דומה לזה לכאורה. ולפי זה מעכב.
וע"ש במשנ"ב מפמ"ג שהוא מן התורה. [נפקא מינה: ספק דאורייתא לחומרא!]
לגבי השאלה השניה,
מה יעשה מי שנדבק בו ריח, לגבי ברכות וכו', לכאורה יש להעיר מדין ההיתר בגמ' שבת לאפרושי מאיסורא בבית הכסא דשרי, דלכאו' מבואר מכאן, שלא נאסר במהות ת"ת במקום מטונף, רק היכא שיש אפשרות אחרת, ה לאו הכי, שאין כל אפשרות אחרת, י"ל דשרי.
ויש בזה סברא, שלא אמרה תורה והיה מחניך קדוש אלא לשמור על הקדושה של התורה, לא במקום שעי"ז יתבטל לגמרי (ולא באופן ח"פ דהוי כמגדר מילתא) מקיום כל המצות (ברכות, דברים שבקדושה וכו').
וכמדומה שדנו בזה הפוס' גבי מי שנמצא בבית האסורים באותו חדר עם ביהכ"ס.
