האם מותר לטוס לטיול בחו''ל? - ויגש

[גל גל]

בס''ד

פרשת ויגש: האם מותר לצאת לטיול בחוץ לארץ

פתיחה

בפרשת השבוע מתבשר יעקב, שיוסף בנו בחיים והוא מחכה לו במצרים. בדרכו למצרים עוצר יעקב בבאר שבע, ושם מתגלה אליו הקב''ה ואומר לו, שלא ירא לעזוב את הארץ, "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו). מדוע חשש יעקב לרדת למצרים? בפסיקתא כתוב, שלאחר שיצחק צווה שלא לצאת מהארץ, חשש יעקב שאולי גם הוא צריך להישאר בארץ:

''אמר יעקב אבינו, יצחק אבי בקש לרדת מצרימה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תרד מצרימה (בראשית כו ב), ואני היאך אני יורד? לפיכך כתוב 'ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק', על שם שעיכבו ליצחק מלרדת מצרימה, וליעקב ציווה לרדת, וראיה לדבר שהרי אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא מרדה מצרימה, אף על פי שעכבתי את אביך מלרדת, אתה רד.''

בעקבות יעקב אבינו שחשש לרדת מהארץ, נעסוק השבוע בשאלה מתי מותר לרדת מהארץ, והאם מותר לעשות טיול בחו''ל.

מתי מותר לרדת מהארץ

בפשטות מדברי הגמרא בבבא בתרא (צא ע''א) עולה, שמותר לרדת לחוץ לארץ (= חו''ל) רק כאשר יש רעב, ומחיר התבואה הוא סאתיים בסלע, כלומר מחיר כפול מהמחיר המקורי (רש''ש). האם יש דברים נוספים שבשבילם מותר לעזוב את הארץ?

מדברי הגמרא במועד קטן (יד ע''א) משמע, שישנם דברים נוספים שמותר בשבילם לצאת לחו''ל. הגמרא דנה בשאלה למי הותר להתגלח בחול המועד (בדרך כלל אסור להתגלח בחול המועד, ורק במקרים חריגים הותר), ומביאה בכך מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים.

כאשר מישהו יצא לצורך פרנסה וחזר בחול המועד, כולם מודים שמותר לו להתגלח, משום שיצא לצורך מצווה. כמו כן כולם מודים, שבמידה והוא יצא לשוט בעולם סתם, שאסור לו להתגלח כי הוא יצא שלא ברשות. נחלקו חכמים ור' יהודה מה הדין כאשר הוא יצא להרוויח כסף שלא היה חייב באופן מידי, כאשר לדעת חכמים מותר ואילו לדעת ר' יהודה אסור.

לכאורה מדברי הגמרא עולה, שכולם מסכימים שאסור לצאת לטייל בחוץ לארץ, ורק לצרכי פרנסה וכדומה מותר, אך מרש''י עולה לא כך. הוא פירש, שיש מקרים שבהם מותר לצאת לחוץ לארץ, ורק כאן בגלל שהוא יצא בלי שום סיבה אפילו קטנה יש בכך איסור, אבל אם יש אפילו סיבה קטנה - מותר לצאת גם לטיול. מכל מקום הראב''ד (מובא ברא''ש ג, א) פירש לא כך, ולשיטתו אסור לצאת בכל עניין לטיול בחוץ לארץ, וכן פסק בעקבותיו בבית יוסף (או''ח תקלא).

לאלו מצוות הותר לצאת מן הארץ

לכהן יש בעיה נוספת לצאת לחו''ל, כיוון שכל אזור חו''ל נחשב כטמא מדרבנן בעקבות גזירה של חז''ל ('טומאת ארץ העמים'). הסיבה שחז''ל גזרו על הטומאה היא, שהגויים היו קוברים את מתיהם בלי לסמן היכן, ויש חשש שהכהן ידרוך על קבר ויטמא, לכן גזרו חכמים שכל אזור חו''ל נחשב טמא, ואסור לכהנים להיכנס לשם (ועיין הערה )

למרות זאת, הגמרא במסכת עבודה זרה (יג ע''א) מביאה שלוש חריגות, בהן בכל זאת מותר לכהן לצאת לחוץ לארץ למרות הטומאה: להציל כסף מהגויים (= פרנסה), להתחתן
וללמוד תורה. למרות שהגמרא דנה בשאלה מתי מותר לכהן לצאת מהארץ, הפוסקים הבינו שהוא הדין לישראל, ומה שמותר לכהן מותר לישראל (ויש חריגות, ואכמ''ל).
האם דווקא בשלושת מצוות אלו הותרה היציאה מארץ ישראל, או שהגמרא נקטה מקרים אלו כדוגמאות בלבד?

א. התוספות (שם, ד''ה ללמוד) סברו, שהגמרא ציינה את שלושת המצוות הללו בדווקא, ולצורך שאר מצוות אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ ולהיטמא מדרבנן. הסיבה שדווקא לצורך מצוות אלו אפשר לרדת מהארץ היא, שמדובר במצוות גדולות וחשובות, שהאיסור לצאת מהארץ נדחה מפניהן, ובלשון התוספות:

''ודוקא בהנך מצוות שהן חשובות: ללמוד תורה, שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, ונשיאת אשה נמי (= גם) דכתיב (ישעיה מה) 'לא תהו בראה לשבת יצרה', אבל לשאר מצוות – לא''.

ראיה לדבריהם, הביאו התוספות מהגמרא במסכת מגילה (כז ע''א) הכותבת, שבעיקרון אסור למכור ספר תורה לשום צורך שהוא, כיוון שיש בכך ביזון לספר. בכל זאת, בשביל שתי מצוות הותר למכור ספר תורה בגלל שהם חשובות מאוד, נשיאת אשה ותלמוד תורה. מוכח שמדובר במצוות חשובות מאוד, ולכן גם התירו לכהן לצאת לחוץ לארץ ולהיטמא בשביל לקיים מצוות חשובות אלו.

ב. רב אחאי בשאילתות (מובא בתוספות) חלוק על דברי התוספות ופסק, שכאשר הגמרא מציינת את המצוות הללו, אין הכוונה שדווקא בשבילן מותר להיטמא, אלא בשביל כל מצווה מותר. אם כן, מדוע הגמרא ציינה דווקא את המצוות האלו? כותב בעל השאילתות שאם במצוות קלות כמו נשיאת אשה ולימוד תורה מותר לצאת לחוץ לארץ, כל שכן בשאר המצוות.

לכאורה דבריו תמוהים, שהרי כפי שראינו בדברי הגמרא במגילה, רק לצורך המצוות הללו התירו למכור ספר תורה, מוכח שהן המצוות החשובות ביותר! נראה שכוונתו לומר, שמצוות כמו נשיאת אשה ולימוד תורה קל לקיים אותם בארץ ישראל, לכן היה מקום לומר שלא יתירו לצאת בשבילם לחוץ לארץ. מכך שאפילו בשביל המצוות הללו מתירים לצאת לחוץ לארץ, קל וחומר שבשאר מצוות שקשה לקיים אותן בארץ יהיה מותר לצאת בשביל לקיימן.

חזרה ארצה

כפי שראינו מדברי הגמרא בעבודה זרה, לצורך נשיאת אשה מותר לצאת לחוץ לארץ. על כך קשה מגמרא נוספת במסכת כתובות (קיא ע''א), המביאה סיפור על אדם שאחיו שגר
בחו''ל נפטר ללא ילדים, והוא היה צריך לייבם את אשתו. שאל האיש את ר' חנינא, האם הוא יכול לרדת לחוץ לארץ כדי לייבם אותה. ר' חנינא ענה לו בתקיפות, שאסור לו לצאת מהארץ לייבם את אשת אחיו.

הרמב''ם (שם) והתוספות (שם) תירצו, שגם כאשר התירו לצאת לחו''ל בשביל לשאת אשה, ללמוד תורה וצרכי פרנסה, זה רק בתנאי שחוזרים אחר כך לארץ ישראל. אותו אח שהלך לייבם את אשת אחיו, לא התכוון לחזור לארץ ישראל עם אשת אחיו, משום כך אסר עליו ר' חנינא לצאת לחו''ל בשבילה.

יציאה לטיול

א. בפשטות, לפי כל מה שראינו עד כה מהגמרא במועד קטן ועבודה זרה, אין היתר לצאת לטייל בחוץ לארץ, כיוון שלא מדובר בצורך מצווה, פרנסה או נשיאת אשה, ואכן כך פסקו להלכה הרב החיים הלוי (עשה לך רב ח, מט) והמשנה הלכות (יא, תלא). ובלשונו של הרב עובדיה (יחווה דעת ה, נז):

''בסיכום: מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצורך פרנסה ולסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ בהקדם, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור. ואסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל אפילו על מנת לחזור לארץ ישראל. ומותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה על מנת לחזור לארץ ישראל.''

ב. אמנם בכל זאת לא מעט מהפוסקים נקטו להלכה, שמותר לצאת לטיול בחו''ל. כיצד הם מיישבים את הגמרות שראינו לעיל? מצינו לפחות שתי דרכים:

אפשרות ראשונה: מופיעה בשלטי גיבורים (שבועות ז ע''א בדה''ר). הוא דן בשאלה, האם יש מצווה לעלות לארץ ישראל, כאשר העולה מתכוון בסוף לחזור חזרה לחוץ לארץ. למעשה נקט, שכמו שאין איסור לצאת לחוץ לארץ אם חוזרים לארץ, כך אין מצווה לעלות לארץ ישראל אם מתכוונים לחזור לחוץ לארץ.

עולה שלפי שיטתו, האיסור הוא רק להשתקע בחו''ל, אבל במידה ורק שוהים בחו''ל זמן קצר, אין בכך בעיה, וכך נקט להלכה גם המהרי''ט (קידושין לא ע''א ד''ה לקראת). לכן כאשר הגמרא בעבודה זרה כתבה, שמותר לצאת לחוץ לארץ למספר מצוות, זה רק כאשר משתקעים בחוץ לארץ לזמן מה, אבל כאשר אין הכוונה לשהות בחו''ל לאורך זמן – מותר, ובלשונו של השלטי גיבורים:

''ומצווה ללכת לארץ ישראל, היינו דווקא על מנת לדור, אבל ההליכה על מנת לצאת, אין בה מצווה, דכי היכי (= כמו) דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה, וכן יש בספר התשב''ץ, ומילתא דמתסברא הוא (= ודבר הגיוני זה), דמה מצווה יש בהולך לארץ ישראל על מנת לשוב, ומי ביקש זאת מידו רמוס חצרי.''

אמנם, אפשרות זו קשה, בגלל גמרא נוספת במסכת גיטין (עו ע''ב). הגמרא כותבת, שכאשר היו חכמי ארץ ישראל מלווים את חבריהם מבבל החוזרים לביתם, הם היו מלווים אותם עד עכו, כיוון שאסור לצאת מהארץ. עולה, שאפילו לצורך יציאה זמנית אסור לצאת, שהרי מן הסתם הם היו ממשיכים ללוות את חבריהם לזמן קצר, ומיד אחר כך היו חוזרים.

המהרי''ט אמנם עמד על קושיה זו, וכתב שהגמרא מדברת רק ממידת חסידות, ממידת חסידות אין לצאת אפילו לרגע, אבל מעיקר הדין מותר, אך מדובר בתירוץ קשה, שהרי הגמרא מנמקת את הסיבה לכך שלא ליוו את חבריהם: ''משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ''.

אפשרות שנייה: לעיל ראינו, שהגמרא במסכת מועד קטן אוסרת על אדם שיצא לטייל בחוץ לארץ להתגלח במידה והוא חוזר בתוך חול המועד, כיוון שהוא יצא שלא ברשות, וכך פסק להלכה השולחן ערוך (או''ח תקלא, ד). המגן אברהם (ס''ק ז) דייק מדברי השולחן ערוך, שדווקא מי שהלך לטייל אסור לו להתגלח, אבל מי שהולך לצורך מצווה, כמו לראות את פני חברו, מותר לו להתגלח אם הוא חזר בחול המועד.

עולה מדבריו, שכאשר אדם יוצא לצורך מצווה אפילו קטנה של ראיית פני חברו - אין בכך בעיה. אמנם השולחן ערוך כותב בפירוש שיציאה לטיול לא נחשבת מצווה, אך בכל זאת העלו האחרונים מספר טעמים לומר שיציאה לטיול נחשבת כצורך מצווה, והשולחן ערוך דיבר על טיול שכל מטרתו הנאה, אבל טיול למטרות שונות עשוי להיחשב כצורך מצווה שבגינו מותר לצאת:

א. הרב וואזנר בשבט הלוי (ה, קעג) כתב, שכאשר הולכים לראות את פלאי הטבע שעשה הקב''ה, יש בכך צורך מצווה, ולכן יהיה מותר לשם כך לטוס לחו''ל. הוא מסייג את דבריו וכותב, שההיתר הוא רק אם הוא נוסע לזמן קצר, אבל אי אפשר לעשות טיול של חצי שנה ולתלות את זה בצורך לראות את פלאי הקב''ה, ובלשונו:

''אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול בסברא זה לא נקרא מקום צורך, ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפוך הכל לדרך מצוה.''

ב. הרב אשר וייס (פרשת תולדות) חלק על הרב וואזנר וטען, שקשה לומר שכאשר אנשים טסים לחו''ל הם טסים בשביל לשבח את ה' על מעשיו, והרי יש הרבה מקומות יפים בארץ בהם עוד לא היו. משום כך נקט, שהסיבה שמותר לטוס לחו''ל היא, שאדם רוצה לנוח מהטרדות שיש לו בארץ (ולא דומה חופשה בארץ לחו''ל), וכמובן שיש בכך מצווה 'שמבריא גופו ונפשו לעבודת ה' יתברך'.

עלייה לארץ

עד כה דנו, באדם שגר בארץ ישראל ורוצה לטוס לחו''ל. מה דינו של אדם שנולד בחו''ל, האם הוא חייב לעלות לארץ? הרב פיינשטיין באגרות משה (אבה''ע א, קב) טען שאמנם יש מצווה לעלות לארץ ישראל, אבל אין חובה לעלות, וכך פסק באבני נזר (יו''ד סי' תנד). ראייה לדבריהם הביאו מכך שהגמרא והרמב''ם כתבו שיש איסור לצאת לחו''ל, אבל לא שיש איסור לגור בחו''ל.

הרב עובדיה (קובץ תורה שבע''פ חלק יא), חלק על דבריו, וכתב שיש חובה גמורה לעלות: ''וחוב גמור הוא על כל מי שחרד לדבר ה' ומצוותיו לעלות לארץ ישראל, ובפרט בזמן הזה''. ראייה לדבריו הביא מכך שאחד מבני הזוג יכול לכפות את השני לעלות לארץ ישראל (ואם הוא מסרב, אפשר לבקש גט), ואם היה מדובר רק במצווה ולא חובה, כיצד הוא יכול לכפות?!

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו ...

[עקביה]

תודה על המאמר הנחמד.
יהי רצון שכל מה שכתבתי באשכול המקושר בזה, ייחשב כתגובה למאמר שבאשכול זה (ומדין זכין, גם מה שכתבו שאר החברים).
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=28633
אם איני טועה זכיתי לכוון לדברי הרב אליעזר מלמד.

[גל גל]

תודה על המאמר הנחמד.
יהי רצון שכל מה שכתבתי באשכול המקושר בזה, ייחשב כתגובה למאמר שבאשכול זה (ומדין זכין, גם מה שכתבו שאר החברים).
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=28633
אם איני טועה זכיתי לכוון לדברי הרב אליעזר מלמד.

אני לא הבנתי למה יש מצווה לראות פנים של חבר, שבשבילה מותר לצאת לחו''ל...

[אוצר החכמה]

זו כמובן שאלה על המגן אברהם שכתב כך.

[קו ירוק]

אני לא הבנתי למה יש מצווה לראות פנים של חבר, שבשבילה מותר לצאת לחו''ל...

להרבות שלום ורעות בעולם. וע"ז נשתבח אהרן הכהן, וע"ז תקנו חז"ל משלוח מנות.

[יואל שילה]

סיכום חביב ביותר, מסודר וברור.
חסרה לי התייחסות לגמ' (גיטין ע"ו:) 'אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ' - כלומר שלא יצאו לחו"ל אפילו כדי ללוות חבר ומיד לחזור.

[קו ירוק]

מהרי"ט כתב שזה מידת חסידות.
והכי משמע דברי הריטב"א במו"ק, המובאים באשכול אליו הפנה לעיל הרב 'עקביה': viewtopic.php?f=17&t=28633&p=299543&hilit=%D7%90%D7%93%D7%9D+%D7%97%D7%A9%D7%95%D7%91#p299543

[גל גל]

סיכום חביב ביותר, מסודר וברור.
חסרה לי התייחסות לגמ' (גיטין ע"ו:) 'אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי - בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ' - כלומר שלא יצאו לחו"ל אפילו כדי ללוות חבר ומיד לחזור.

אתה צודק, פשוט מדובר בדף פרשת שבוע שמודפס בבית כנסת שלי, כך שהמקום שלי מאוד מוגבל, אני מנסה להתייחס כמה שיותר לדינים המרכזיים (אם תוריד את הדף תראה כמה אני מצמצם את השוליים והמרווח בין השורות, ככה זה כל שבת...)

[002]

קונטרס נפלא בעניין יציאה לחוץ לארץ.

[עובר ושב]

בשאלה זו עמד הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט"א, לשעבר חבר בית הדין הגדול בירושלים, ומסקנתו היא להתיר יציאה לחו"ל לכל צורך שהוא, כולל טיול לצורך בריאות הנפש או ביקור בקברי צדיקים, ונביא להלן את נימוקיו בקצרה.

א. יציאה לצורך עסקים או ביקור קרוב משפחה: הרמב"ם (הל' מלכים ה,ט) פסק: "אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה". לפירוש הראב"ד, מותרת יציאה לחו"ל גם להרווחה, שמשמעותה צבירת נכסים נוספת.

לשו"ע, היציאה לחו"ל מותרת רק כדי ללמוד תורה וכדי לישא אשה, כדעת התוס'. לכאורה, דבר זה הוא בניגוד למה שנפסק בשו"ע או"ח (תקלא, ד) כראב"ד וכרא"ש, שהיתר הגילוח בחול המועד חל גם על "הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל, ולא היה שהות ביום לגלח. והוא שלא יצא מא"י לחו"ל לטייל". מדבריו דייק במגן-אברהם (ס"ק ז): "אבל יצא להרויח, או לראות פני חבירו, שרי, דמקרי מצוה". הוא רומז לרמ"א שכתב לעיל (או"ח רמח, ד): "כל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו, חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל". כדברי מג"א פסק במשנה-ברורה (תקלא,יד), ועיין בביאור הגר"א שם ובשער-הציון ס"ק יב. הרי שבשו"ע פסק שהיציאה לחו"ל מותרת גם לצורך הרווחה וכן לראיית פני חבר. כדי ליישב סתירה זו, צריך לחלק בין יציאתו של כהן לחו"ל לבין איסור היציאה החל על ישראל. לכהן יש איסור כפול: יציאה מארץ ישראל, וטומאת ארץ העמים. ועל כן ההיתר שלו הוא מצומצם, לדעת השו"ע. ואילו על ישראל חל רק איסור היציאה לחו"ל, ועל כן ההיתר רחב יותר.

מכאן, לכאורה, שלישראל מותר לצאת לחו"ל גם לצרכים נוספים, כמו הרווחה וראית פני חבירו, ואילו לכהנים ההיתר מצומצם מאד: לישא אשה או ללמוד תורה. אמנם גם לגבי כהנים יש פתח להתיר היום יותר, שכן הש"ך (יו"ד שסט,ב) כתב שאיסור ארץ העמים החל על הכהן, הוא רק "בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה." אז "אסור לכהן לילך מא"י לארץ העמים שהוא חוצה לארץ, שהיו הגויים קוברים מתיהם בכל מקום." גם הט"ז (שם ס"ק ג) כתב: "זה קאי בזמן שהיו טהרות בארץ ישראל". רבי עקיבא איגר הוסיף בגליון שו"ע: "ועכשיו לא נהגו ליזהר, מפני הפרנסה, כי היכי דשרי להציל מיד גוי… אי נמי, בגלל שכולנו טמאי מתים." היתרים אלו מעמידים את הכהנים בדרגה השווה לישראלים באשר ליציאתם לחו"ל.

מתבאר שראיית פני חבירו מהווה היתר לצאת מן הארץ לחו"ל, ונחשבת כיציאה לדבר מצוה. בנוסף, גם יציאה להרווחה - שלפי רש"י הכוונה היא למי שיש לו נכסים הרבה, ויוצא להרויח יותר - גם היא מותרת.

ב. יציאה לנופש: ראינו שיציאה לצורכי רפואה מותרת. נראה שגם יציאה לנופש המושג ע"י שינוי אויר ושינוי אווירה, גם היא בבחינת צורך, ומותרת. אם התירו חז"ל "הרווחת נכסים", למי שיש לו נכסים ורצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר גם "הרווחת הגוף", שאינה פחותה מרווח של נכסים?

"הרווחת הנפש" אינה פחותה מהרווחת הגוף - על שניהם אנו מתפללים: רפואת הנפש ורפואת הגוף. במתח שבו חי אדם כיום יש מקום להנחה שרבים הם הזקוקים ל"אוורור" פיזי ונפשי, שקשה למצאו בארץ, ובפרט בתקופת הקיץ. למה יגרע צורך זה, שהוא צורך חיוני, מהרווחת נכסים המתירה לצאת לחו"ל, כאמור בברייתא וכנפסק בשו"ע?

ג. יציאה לטיול: התייחס לכך הר"ש וואזנר בשו"ת שבט-הלוי (ח"ה סי' קעג). השואל שאלו על טיול לאילת ולשארם א-שייח, והאם לאיסור היציאה מהארץ יש שיעור זמן. תשובת הר"ש וואזנר היא: "מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור, דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל... אבל בדעתו לחזור - אסור לצאת ללא צורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו. ובטיול, על פי סברא, לא נקרא צורך. ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאד, לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום להקל. כמובן, צריך להפך הכל לדבר מצוה". אבחנתו של הר"ש וואזנר בין יציאה להשתקעות בחו"ל, לבין יציאה זמנית המותרת אף לצורך כל דהו, מתאימה לדעת הראב"ד והרא"ש, שכמותם נפסק בשו"ע. אמנם טיול לדעת הר"ש וואזנר אינו נחשב אף לצורך כל דהו, אך הוא עצמו כתב שניתן להפוך את הטיול לדבר של צורך, ע"י שייחדו אותו להתבוננות ב"השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". יש להמליץ על כך את הפסוק "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיו", שאותו פירש הרמב"ם (הל' דעות ג,ב): "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד".

נמצא שטיול שכל כולו לצרכי הנאה ובילוי אין להתירו. אבל די בצורך כל דהו הכרוך בטיול - לימוד, הרווחה בסחורה, בבריאות הגוף או הנפש ולצורך התבוננות בפלאי הבריאה - כדי להתירו.

ד. השתטחות על קברי צדיקים: כל עליה על קברי צדיקים - גם בחו"ל - מותרת מאותו טעם של צורך, שהרי יש בה גם לימוד תורה וגם תפילה. זוהי מסקנתו של בעל שדי-חמד (מערכת ארץ ישראל): "אם רוצה לצאת כדי להשתטח על קברי צדיקים, שרי". אמנם, אדם הנוסע לחו"ל במטרה להשתטח על קברי צדיקים סתם, מבלי שתהיה לו נפקא מינה מיהו הצדיק הקבור שם, עליו יש מקום לתמוה: עד שאתה מחפש קברי צדיקים בחו"ל, כלך לך אצל קברי הצדיקים אשר בארץ המה. אולם המחפש קברים של צדיקים מסויימים מחמת שהוא מרגיש עצמו קשור בהם, ושהעליה על קברם תעורר אותו במיוחד - בודאי צורך זה אינו נופל מיציאה להרווחה, ויש להתירו.

[חיימשה]

אם ההיתר של ראיית פני חברו היה מופיע בתשובה של החזון איש, לבטח היה מי שידאג לצנזרה...

[בברכה המשולשת]

בשאלה זו עמד הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט"א, לשעבר חבר בית הדין הגדול בירושלים, ומסקנתו היא להתיר יציאה לחו"ל לכל צורך שהוא, כולל טיול לצורך בריאות הנפש או ביקור בקברי צדיקים, ונביא להלן את נימוקיו בקצרה.

א. יציאה לצורך עסקים או ביקור קרוב משפחה: הרמב"ם (הל' מלכים ה,ט) פסק: "אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה". לפירוש הראב"ד, מותרת יציאה לחו"ל גם להרווחה, שמשמעותה צבירת נכסים נוספת.

לשו"ע, היציאה לחו"ל מותרת רק כדי ללמוד תורה וכדי לישא אשה, כדעת התוס'. לכאורה, דבר זה הוא בניגוד למה שנפסק בשו"ע או"ח (תקלא, ד) כראב"ד וכרא"ש, שהיתר הגילוח בחול המועד חל גם על "הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל, ולא היה שהות ביום לגלח. והוא שלא יצא מא"י לחו"ל לטייל". מדבריו דייק במגן-אברהם (ס"ק ז): "אבל יצא להרויח, או לראות פני חבירו, שרי, דמקרי מצוה". הוא רומז לרמ"א שכתב לעיל (או"ח רמח, ד): "כל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו, חשוב הכל דבר מצוה, ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל". כדברי מג"א פסק במשנה-ברורה (תקלא,יד), ועיין בביאור הגר"א שם ובשער-הציון ס"ק יב. הרי שבשו"ע פסק שהיציאה לחו"ל מותרת גם לצורך הרווחה וכן לראיית פני חבר. כדי ליישב סתירה זו, צריך לחלק בין יציאתו של כהן לחו"ל לבין איסור היציאה החל על ישראל. לכהן יש איסור כפול: יציאה מארץ ישראל, וטומאת ארץ העמים. ועל כן ההיתר שלו הוא מצומצם, לדעת השו"ע. ואילו על ישראל חל רק איסור היציאה לחו"ל, ועל כן ההיתר רחב יותר.

מכאן, לכאורה, שלישראל מותר לצאת לחו"ל גם לצרכים נוספים, כמו הרווחה וראית פני חבירו, ואילו לכהנים ההיתר מצומצם מאד: לישא אשה או ללמוד תורה. אמנם גם לגבי כהנים יש פתח להתיר היום יותר, שכן הש"ך (יו"ד שסט,ב) כתב שאיסור ארץ העמים החל על הכהן, הוא רק "בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה." אז "אסור לכהן לילך מא"י לארץ העמים שהוא חוצה לארץ, שהיו הגויים קוברים מתיהם בכל מקום." גם הט"ז (שם ס"ק ג) כתב: "זה קאי בזמן שהיו טהרות בארץ ישראל". רבי עקיבא איגר הוסיף בגליון שו"ע: "ועכשיו לא נהגו ליזהר, מפני הפרנסה, כי היכי דשרי להציל מיד גוי… אי נמי, בגלל שכולנו טמאי מתים." היתרים אלו מעמידים את הכהנים בדרגה השווה לישראלים באשר ליציאתם לחו"ל.

מתבאר שראיית פני חבירו מהווה היתר לצאת מן הארץ לחו"ל, ונחשבת כיציאה לדבר מצוה. בנוסף, גם יציאה להרווחה - שלפי רש"י הכוונה היא למי שיש לו נכסים הרבה, ויוצא להרויח יותר - גם היא מותרת.

ב. יציאה לנופש: ראינו שיציאה לצורכי רפואה מותרת. נראה שגם יציאה לנופש המושג ע"י שינוי אויר ושינוי אווירה, גם היא בבחינת צורך, ומותרת. אם התירו חז"ל "הרווחת נכסים", למי שיש לו נכסים ורצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר גם "הרווחת הגוף", שאינה פחותה מרווח של נכסים?

"הרווחת הנפש" אינה פחותה מהרווחת הגוף - על שניהם אנו מתפללים: רפואת הנפש ורפואת הגוף. במתח שבו חי אדם כיום יש מקום להנחה שרבים הם הזקוקים ל"אוורור" פיזי ונפשי, שקשה למצאו בארץ, ובפרט בתקופת הקיץ. למה יגרע צורך זה, שהוא צורך חיוני, מהרווחת נכסים המתירה לצאת לחו"ל, כאמור בברייתא וכנפסק בשו"ע?

ג. יציאה לטיול: התייחס לכך הר"ש וואזנר בשו"ת שבט-הלוי (ח"ה סי' קעג). השואל שאלו על טיול לאילת ולשארם א-שייח, והאם לאיסור היציאה מהארץ יש שיעור זמן. תשובת הר"ש וואזנר היא: "מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור, דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל... אבל בדעתו לחזור - אסור לצאת ללא צורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו. ובטיול, על פי סברא, לא נקרא צורך. ומכל מקום, אם הולכים לזמן מועט מאד, לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום להקל. כמובן, צריך להפך הכל לדבר מצוה". אבחנתו של הר"ש וואזנר בין יציאה להשתקעות בחו"ל, לבין יציאה זמנית המותרת אף לצורך כל דהו, מתאימה לדעת הראב"ד והרא"ש, שכמותם נפסק בשו"ע. אמנם טיול לדעת הר"ש וואזנר אינו נחשב אף לצורך כל דהו, אך הוא עצמו כתב שניתן להפוך את הטיול לדבר של צורך, ע"י שייחדו אותו להתבוננות ב"השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". יש להמליץ על כך את הפסוק "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיו", שאותו פירש הרמב"ם (הל' דעות ג,ב): "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד".

נמצא שטיול שכל כולו לצרכי הנאה ובילוי אין להתירו. אבל די בצורך כל דהו הכרוך בטיול - לימוד, הרווחה בסחורה, בבריאות הגוף או הנפש ולצורך התבוננות בפלאי הבריאה - כדי להתירו.

ד. השתטחות על קברי צדיקים: כל עליה על קברי צדיקים - גם בחו"ל - מותרת מאותו טעם של צורך, שהרי יש בה גם לימוד תורה וגם תפילה. זוהי מסקנתו של בעל שדי-חמד (מערכת ארץ ישראל): "אם רוצה לצאת כדי להשתטח על קברי צדיקים, שרי". אמנם, אדם הנוסע לחו"ל במטרה להשתטח על קברי צדיקים סתם, מבלי שתהיה לו נפקא מינה מיהו הצדיק הקבור שם, עליו יש מקום לתמוה: עד שאתה מחפש קברי צדיקים בחו"ל, כלך לך אצל קברי הצדיקים אשר בארץ המה. אולם המחפש קברים של צדיקים מסויימים מחמת שהוא מרגיש עצמו קשור בהם, ושהעליה על קברם תעורר אותו במיוחד - בודאי צורך זה אינו נופל מיציאה להרווחה, ויש להתירו.

וכבר העירו רבים וטובים על התרים אלו של הגר"ש דייכובסקי שליט"א ולרפו"ש
א. העיר הג"ר אביגדר הלוי נבנצאל שבימינו ראיית פני חבירו לא תתיר יציאה, שהרי ניתן ליצור קשר בכל מיני דרכים זמינות ומהירות גם ללא יציאה לחו"ל. לגבי יציאה להרווחה, הרי שזו מחלוקת ראשונים, כפי שציין הגר"ש דייכובסקי עצמו, וגם אם נפסוק כהמתירים, הבו דלא לוסיף עלה.
ב. לא מצאנו קולא זו של הרווחת הנפש מבוארת בהלכה, וממילא קשה מאוד מאוד ליצור היתר כזה מסברא בעלמא. (וגם מציאותית, אין בעיה להתאוורר בארץ)
ג. רבים חלקו על השבה"ל בזה, שהרי טיול במפורש נאסר.
ד. כבר חלקו על השד"ח בזה, וכפי שהאריך בזה מרן הראי"ה, שהתטחות על קברי צדיקים אינה אלא עניין (מלבד עבור מי שיודע את עבודת ההשתטחות על-פי דברי רבינו האר"י, וגם שם זה מותנה בתנאים הרבה) ולא מצווה, וממילא מדוע שתתיר יציאה לחו"ל.

[עובר ושב]

א. לראות פני חבירו, הוא רק דוגמא ליציאה לשם צורך כלשהו, וממילא הפלפול "האם שייך בזמננו ראיית פני חבירו" הוא מיותר לגמרי. שהרי בוודאי אם אדם מרגיש צורך נפשי להתאוורר, ואם הוא מרגיש שרק בחו"ל הוא יכול להתאוורר ולהרגיש מנוחה גמורה וניתוק מחיי היומיום (שמעתי מכמה), אז מהיכי תיתי שראיית פני חבירו עדיפה.

ובמאמר המקורי הגר"ש דיכובסקי מחלק בין כהנים לישראלים שכהנים יכולים לצאת רק לשלוש דברים וכו'.

אגב, גם מה שכתב הרב נבצאל אינו נכון, כי לעולם אינו דומה יצירת קשר בוידאו למפגש פנים אל פנים.

ב. מילתא דפשיטא היא שרפואת הנפש לא פחות חשובה מהרווחת ממון.

ג. הגר"ש וואזנר קבע יסוד ע"פ דברי הרמב"ם, שעיקר האיסור הוא על דירת חו"ל ולא על יציאה לזמן קצר, ויציאה קצרה מותרת לצורך כל דהוא. וממילא אמנם טיול סתם לשם טיול נאסר, אבל כל צורך שיהיה, גם כדי לראות את נפלאות הבורא, מותר.

ד. הגר"ש דיכובסקי עצמו ענה יפה על טענת הראי"ה, שהיוצא סתם על מנת להשתטח על קברי צדיקים ויהיה מי שיהיה, עליו יש טענה - וכי גמרת את כל צדיקי ארץ ישראל? אבל היוצא על מנת להשתטח על קברו של צדיק ספציפי, אי אפשר לטעון עליו טענה זו.

ומה שכתבת על עבודת ההשתטחות אינו כלום, כי אנו הולכים לקברי צדיקים על מנת שיעזרו לנו ויתפללו בעבורינו ותו לא מידי.

[בברכה המשולשת]

א. לראות פני חבירו, הוא רק דוגמא ליציאה לשם צורך כלשהו, וממילא הפלפול "האם שייך בזמננו ראיית פני חבירו" הוא מיותר לגמרי. שהרי בוודאי אם אדם מרגיש צורך נפשי להתאוורר, ואם הוא מרגיש שרק בחו"ל הוא יכול להתאוורר ולהרגיש מנוחה גמורה וניתוק מחיי היומיום (שמעתי מכמה), אז מהיכי תיתי שראיית פני חבירו עדיפה.

ובמאמר המקורי הגר"ש דיכובסקי מחלק בין כהנים לישראלים שכהנים יכולים לצאת רק לשלוש דברים וכו'.

אגב, גם מה שכתב הרב נבצאל אינו נכון, כי לעולם אינו דומה יצירת קשר בוידאו למפגש פנים אל פנים.

ב. מילתא דפשיטא היא שרפואת הנפש לא פחות חשובה מהרווחת ממון.

ג. הגר"ש וואזנר קבע יסוד ע"פ דברי הרמב"ם, שעיקר האיסור הוא על דירת חו"ל ולא על יציאה לזמן קצר, ויציאה קצרה מותרת לצורך כל דהוא. וממילא אמנם טיול סתם לשם טיול נאסר, אבל כל צורך שיהיה, גם כדי לראות את נפלאות הבורא, מותר.

ד. הגר"ש דיכובסקי עצמו ענה יפה על טענת הראי"ה, שהיוצא סתם על מנת להשתטח על קברי צדיקים ויהיה מי שיהיה, עליו יש טענה - וכי גמרת את כל צדיקי ארץ ישראל? אבל היוצא על מנת להשתטח על קברו של צדיק ספציפי, אי אפשר לטעון עליו טענה זו.

ומה שכתבת על עבודת ההשתטחות אינו כלום, כי אנו הולכים לקברי צדיקים על מנת שיעזרו לנו ויתפללו בעבורינו ותו לא מידי.

א. לא כן הוא. המג"א מקל בזה כי זה מגדרי מצוה , ולא כי זה "צורך כלשהו". ואם אדם מרגיש כל מיני הרגשות, שיתגבר.
(ודברי הגרא"ן איננם זקוקים לסניגורין שלי, רק אציין שהסברא הבסיסית היא שיציאה לחו"ל אסורה, ולכן כל היתר בזה הוא החידוש ואין לו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה)
ב. זה באמת פשוט מסברא, אבל אי אפשר להקל בדברים אלו מסברא שלנו. (ואגב, אין שום רפואת הנפש ביציאה לארץ העמים הטמאה, מלבד אולי במקרים חריגים מאוד של טראומה נפשית שמצריכה טיפול מסויים שאפשר לבצעו רק בחו"ל).
ג. לא זכיתי להבין את דברי השבה"ל זצ"ל כלל, וזה לא פשט הרמב"ם כלל. הרמב"ם כותב שאסור לצאת, ושגם בג' דברים המותרים ההיתר מותנה בכך שיחזור מיד לארץ.
ד. מרן הראי"ה כתב שני דברים- א. עצם ההשתטחות היא לא מצוה ב. גם העניין שבזה- עדיף צדיקי א"י, ובעיקר האבות הקדושים. מה שכתב הגר"ש דייכובסקי נוגע רק לנקודה השניה, המשנית יותר לעצם הדבר.
(ומה שכתבתי על עבודת ההשתטחות משמעותי מאוד, כי זה עיקר העניין להשתטח בכלל על קברי צדיקים. אחרת, עדיף שהאדם יתפלל בבית הכנסת שלו).

[בברכה המשולשת]

ויעויין עוד במאמרו של הרב מולקנדוב בירחון האוצר גליון י"ח
viewtopic.php?f=7&t=31425&hilit=%D7%99%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%9F&start=160#p471421

[עובר ושב]

א. אם בלראות פני חברו יש גדרי מצווה, אני סמוך ובטוח שבכל יציאה לחו"ל תמצא הרבה גדרי מצווה (וגם חברים שתראה את פניהם...). בנדון דידן, אנשים היוצאים לחו"ל כדי להינפש, בוודאי יש מצווה של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ובריאות הגוף תלויה בבריאות הנפש.

ב. סיפרו לי היוצאים שהרגישו מנוחת הנפש בלתי רגילה בחו"ל, מה שלא הרגישו בארץ. ומסתבר שזהו ע"י הניתוק לגמרי מהוויית ארץ ישראל. האם ההיתר "לסחורה" פחות חשוב מבריאות הנפש?

ג. דברי הרמב"ם, "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה, או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ; וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור". משמע שדירת חו"ל היא עיקר האיסור, "לשכון בחוצה לארץ". עוד פסק הרמב"ם במפורש: "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות ואין אסור אלא להשתקע שם". פשוטו כמשמעו.

מדברי הרמב"ם 'לכבוש ארצות, לסחורה' (לא כדי קיום הנפש אלא סתם כדי להתעשר עוד), משמע שמותר לצורך כל דהוא. גם בדברים שנקט (ללמוד תורה... לסחורה) לא הזכיר מצווה אלא שיהיה צורך כלשהו.

ד. שוב, אין כאן מצווה אלא צורך. אדם שצריך דבר מה מהצדיק, הולך ומשתטח על קברו. מה שכתבת שעדיף צדיקי א"י - טעות, כל אחד ועניינו. ר"נ מברסלב הבטיח מה שהבטיח, חסידיו לא יקבלו זאת בקברי האבות. גם צדיקים שנפטרו לפני זמן מה, מקושרים יותר לדורנו, ובפרט אם מדובר באחד שמקושר נפשית לצדיק (לאו דוקא חסיד).

ומה שכתבת על עבודת ההשתטחות, כך נהוג בעם ישראל מדורי דורות, החל מכלב בן יפונה ויוסף הצדיק ועד דורנו אנו, שיהודים משתטחים על הקברים ופועלים ישועות, ללא שום יחודים או כוונות האריז"ל.

[עובר ושב]

ויעויין עוד במאמרו של הרב מולקנדוב בירחון האוצר גליון י"ח
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... 60#p471421

ויעויין עוד בסוף המאמר שלאחריו.

[עובר ושב]

אגב פעם ראיתי סברא נוספת (שמסתמא לא תערב לחיכך) שבארץ ישראל כיום עם שלטון הרשע הרודף את שומרי התורה והמצוות, אין שום בעיה הלכתית לרדת ולהשתקע במקום טוב.

מצ"ב משהו הקשור לעצם הסברא.

[עוד ראיתי סברא כעין זו שכיום רוב שומרי התורה והמצוות נמצאים בחו"ל, איני יודע אם זה נכון].

[גל גל]

אגב פעם ראיתי סברא נוספת (שמסתמא לא תערב לחיכך) שבארץ ישראל כיום עם שלטון הרשע הרודף את שומרי התורה והמצוות, אין שום בעיה הלכתית לרדת ולהשתקע במקום טוב.

מצ"ב משהו הקשור לעצם הסברא.

[עוד ראיתי סברא כעין זו שכיום רוב שומרי התורה והמצוות נמצאים בחו"ל, איני יודע אם זה נכון].

בלי להיכנס לשאלה האם השלטון רודף את שומרי התורה והמצוות, בפשטות זה כמו לרדת לצורך לימוד תורה שמותר...

[עקביה]

אני מקווה שאף אחד לא לוקח ברצינות את טענת הרדיפה, כאילו היא מתירה יציאה לחו"ל.
(כמובן שאילו הייתה רדיפה, או אם יש מי שרודפים אותו, מותר לצאת).

[בברכה המשולשת]

א. אם בלראות פני חברו יש גדרי מצווה, אני סמוך ובטוח שבכל יציאה לחו"ל תמצא הרבה גדרי מצווה (וגם חברים שתראה את פניהם...). בנדון דידן, אנשים היוצאים לחו"ל כדי להינפש, בוודאי יש מצווה של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ובריאות הגוף תלויה בבריאות הנפש.

ב. סיפרו לי היוצאים שהרגישו מנוחת הנפש בלתי רגילה בחו"ל, מה שלא הרגישו בארץ. ומסתבר שזהו ע"י הניתוק לגמרי מהוויית ארץ ישראל. האם ההיתר "לסחורה" פחות חשוב מבריאות הנפש?

ג. דברי הרמב"ם, "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה, או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ; וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור". משמע שדירת חו"ל היא עיקר האיסור, "לשכון בחוצה לארץ". עוד פסק הרמב"ם במפורש: "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות ואין אסור אלא להשתקע שם". פשוטו כמשמעו.

מדברי הרמב"ם 'לכבוש ארצות, לסחורה' (לא כדי קיום הנפש אלא סתם כדי להתעשר עוד), משמע שמותר לצורך כל דהוא. גם בדברים שנקט (ללמוד תורה... לסחורה) לא הזכיר מצווה אלא שיהיה צורך כלשהו.

ד. שוב, אין כאן מצווה אלא צורך. אדם שצריך דבר מה מהצדיק, הולך ומשתטח על קברו. מה שכתבת שעדיף צדיקי א"י - טעות, כל אחד ועניינו. ר"נ מברסלב הבטיח מה שהבטיח, חסידיו לא יקבלו זאת בקברי האבות. גם צדיקים שנפטרו לפני זמן מה, מקושרים יותר לדורנו, ובפרט אם מדובר באחד שמקושר נפשית לצדיק (לאו דוקא חסיד).

ומה שכתבת על עבודת ההשתטחות, כך נהוג בעם ישראל מדורי דורות, החל מכלב בן יפונה ויוסף הצדיק ועד דורנו אנו, שיהודים משתטחים על הקברים ופועלים ישועות, ללא שום יחודים או כוונות האריז"ל.

א. מי שחושב שיש בזה משום בריאות הנפש, טועה מאוד. לא יכולה להיות בריאות הנפש מיציאה לארץ העמים הטמאה.
ב. דמיונות בעלמא.
ג. פשט הרמב"ם הוא שרק למה שמנה מותר (וכך מקובל לפרש את דבריו, ובצדק), והסיפא על לשכון בחו"ל מוסבת גם על הרישא, זאת אומרת שגם בשביל מטרות אלו אסור לשכון בחו"ל.
ד. היכן המקור ש-"צורך" מתיר יציאה לחו"ל (כמובן שפקו"נ מתיר, אבל כת"ר מדבר על "צורך" פחות הרבה יותר מזה). יתר על כן, אדם אינו "צריך" שום דבר מצדיק כלשהו, אלא רק מהקב"ה, כידוע. ומה שכתבתי על צדיקי א"י לא שלי הוא, כידוע, ובכל מקרה כבר כתבתי שאינו אלא לרווחא דמילתא כי בכל אופן אין היתר לצאת בשביל זה לחו"ל. (ולגבי עבודת ההשתטחות, אדרבה פשיטא לי שכלב בן יפונה עסק בעבודת ההשתטחות)

[עובר ושב]

א-ב. זהו ויכוח עקר, יש אנשים המרגישים כך (וגם אדמו"רים ורבנים נודעים שקוטנם עבה ממתניך, שנוהגים לנפוש בחו"ל באורח קבע).

ג-ד. אתה מתעלם שהתיר לסחורה (להגדיל את עושרו), וזה צורך הכי פשוט, שכל צורך אחר יהיה יותר ממנו. מה שכתבת ש"אבל לשכון אסור" הולך על הרישא, זה יתכן אבל לא מחייב. התעלמת גם מהמקור השני שהבאתי מהרמב"ם.

ד. האדם צריך את הצדיק, כפי שאמרו בגמ' "ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". ואין נפק"מ בין חכם שהוא בחיים לבין חכם שנפטר לבית עולמו.

וגם מה שכתבתי הוא לרווחא דמילתא כי התירו זאת רבים וטובים לפני, כמו השדי חמד.

[פלוריש]

מצורף מאמר שכתבנו חברי ואני על איסור יציאה מהארץ

[פולסברג]

ב. יציאה לנופש: ראינו שיציאה לצורכי רפואה מותרת. נראה שגם יציאה לנופש המושג ע"י שינוי אויר ושינוי אווירה, גם היא בבחינת צורך, ומותרת. אם התירו חז"ל "הרווחת נכסים", למי שיש לו נכסים ורצה להרוויח עוד ועוד, למה לא נתיר גם "הרווחת הגוף", שאינה פחותה מרווח של נכסים?

"הרווחת הנפש" אינה פחותה מהרווחת הגוף - על שניהם אנו מתפללים: רפואת הנפש ורפואת הגוף. במתח שבו חי אדם כיום יש מקום להנחה שרבים הם הזקוקים ל"אוורור" פיזי ונפשי, שקשה למצאו בארץ, ובפרט בתקופת הקיץ. למה יגרע צורך זה, שהוא צורך חיוני, מהרווחת נכסים המתירה לצאת לחו"ל, כאמור בברייתא וכנפסק בשו"ע?

לענ''ד יש דברים בגו.

ואוי לי אם אומר, אך מה טוב היה אם הרבה מהרבנים והר''י יוצאים לנופש כדבעי, אולי אז יהיה להם השלוות הנפש ורווחות הדעת שהיה לר' וואזנר ע''ה... [לא שכל מדותיו בא מזה, אך ודאי שהיה לזה חלק נכבד. רק תחשוב על התמונה המפו' עם הרבנים בנופש].

[נחומצ'ה]

כיון שנמצאים בחוה"מ, יש לציין שהתייחסות המועטת שיש בהלכה לנסיעה לחו"ל היא בהלכות חול המועד לגבי דין גילוח השערות.
ושם [סימן תקלא] איתא במשנ"ב [ס"ק יד] שהתירו לצאת רק להרויח או לראות פני חבירו.
[אגב, ראיית פני חבירו, בעבר שלא היה טלפון ומיילים וכדו', זה היה באמת שמחה שאף חייב 'שהחיינו'].
ברמב"ם איתא רק ג' דברים פרנסה לימוד תורה ונישואין.

ידוע שהרב וואזנער זצ"ל התיר זאת לבריאות הנפש [וי"א אף להתבונן במה רבו מעשיך השם].
אך מכאן ועד לנסיעות תענוגים מחוף לחוף ולהסתמך על הרב וואזנער, זה קצת יומרני.

שאלתי פעם אחד החרדשי"ם למה נוסע לטיול בחו"ל. וענה לי הרב ווואנאר.
שאלתיהו שוב, ודאי ידוע לך דעת הרב וואזנאר על איסור נהיגה לנשים?
ענה לי "יש חולקים על זה"....

[וזו בעיה אחרת הקשורה ל'אספקלריא', שלוקחים היתרים לכל דבר מרב אחר]