נתי כתב:אבל "תורת ארם צובא" הפנה אותי למקור משמשע ממנו יותר מפורש
ממדרש תהילים 'שוחר טוב' (בובר), מזמור ע': "וכתיב ויתן [לפני ארון] ה' להזכיר ולהודות, ולמה היו מזכירין, שנאמר זכרו נפלאותיו [אשר עשה, זכרו נפלאותיו] שעושה עמכם בכל עת, ולא עשה עמכם ולא גאל את ישראל, אלא בשביל שיהיו מזכירין נפלאותיו. אמר דוד אם כן אני מזכיר והצילני, שנאמר למנצח לדוד להזכיר אלהים להצילני".
מנצפך כתב:בב"ב י. מובא 'פחד קשה יין מפיגו', ולאחרונה למדתי בפלא יועץ [אני לא זוכר מיקום מדויק] 'יין קשה פחד מפיגו', וכמדומני שכך גם מרגלא בפומיה דאיניש, מישהו יודע האם יש מקור לזה בחז"ל או בגירסאות ישנות?
בגמ': פחד קשה יין מפיגו.
בספר שבחי הבעש"ט (ע' קט) כותב: פעם אחת היה הבעש"ט במדינת וואלחייא ושם היה אצלם יין קדוש והוא שנוטף מן הענבים וכשמערבין בכוס ב' או ג' טפין קטנים א"א לשתותו מפני חזקו. וכיבד הבעה"ב את הבעש"ט בכוס קטן מיין זה. וכשטעמו אמר הבעש"ט הלא יינך טוב למה כוסך קטן. והשיב הבעה"ב כי סכנה הוא לשתות כוס גדול, ויאמר הבעש"ט אין אני מתיירא מזה, ונתנו לו כוס גדול ושתה את כולו. והסתכלו כולם בו עד שנעשו פניו אדומים וכל שערותיו עמדו כמו אש ממש ונתבהלו כולם, אבל הבעש"ט העביר ידיו על פניו והפיג יינו כרגע. ותמהו מאד ע"ז ואמר כי רז"ל אמרו יין קשה פחד מפיגו, וכאשר התבונן בגדולתו ית' נפל פחד ורעדה מגדולתו ית' והפיג את היין מכל וכל ע"כ.
בנוסח דומה מסופרים הדברים בספר 'פלא יועץ' (ערך גילה): וכבר סיפרו על הריב"ש [ר"י בעש"ט] שפעם א' שתה כוס גדול של שכר חזק מאד, בחושבו שהוא יין, וכמעט שלא נתעלף. ותיכף סגר עיניו כמעט רגע חזר לאיתנו, כאילו לא שתה כלל. שאלו לו תלמידיו מה רפואה עשה, והשיב להם הלא תדעו מה שאמרו רז"ל יין קשה פחד מפיגו, ואין פחד כפחד ד' מהדר גאונו. ולכן, תיכף שחשבתי בעומק יראת ד', השכר חלף הלך לו עכ"ל.
בספר 'כתבי - קודש' שאסף הרה"ח ר' משה מידנער (ירושלים תשכ"ו עמ' י) באים הדברים בקיצור: הבעש"ט התארח אצל אחד וציוה להביא מעד וכו' ואמר: אחז"ל פחד קשה יין מפיגו, כן יין קשה פחד מפיגו עכ"ל.
ובספר תורת מנחם (תשי"א ח"א ע' 89) מביא:
כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, בשנים הראשונות לנשיאותו ישב פעם והתוועד עם חסידים, ולקח משקה, כוס אחת, כוס שניה, וצוה למזוג כוס שלישית. וכעבור זמן העביר ידו על מצחו, ולא היתה ניכרת עליו פעולת המשקה. ואחר כך הסביר, שהתבונן בגדולת הויה עד שנפל עליו פחד, ו'יין קשה פחד מפיגו', היינו, שהיראה פעלה על בשר הגוף עד כדי כך, שעל ידה סרה מן הגוף פעולת המשקה".
וכ"ק אדמו"ר מוהרמ"מ מלובאויטש זצ"ל בלקוטי שיחות (חלק כה ע' 499) נשאל על הסיפור הנ"ל מהצמח צדק שהרי זה לא כדברי הגמרא כאן דאיתא להיפך: פחד קשה - יין מפיגו, והשיב וז"ל:
"הנה אדמו"ר הצמח צדק לא אמר המאמר בשם רז"ל, כי אם ביאר את אשר קרה, אשר אף שהיה יין קשה, ובכל זאת הנה פחד ה' הפיגו, ואף על פי כן יש צדק בהערה, כיון ששטחיות הלשון במסכת בבא בתרא משמע שיין קשה יותר מפחד ולא להיפך. אבל מובן שאין זה קושיא, שהרי אית פחד רגיל ואית פחד ועד, בדוגמת המסופר בשמו"ר (פכ"ד, ד) ונשרו כו'. והרי זה באין ערוך, בהתבוננות השלימה לגבי פחד ה' והדר גאונו, וקל להבין" עכל"ק.
והנה בשערי תשובה (סי' תרצ"ה ס"ק ב') כתב, דמי שהוא חלוש בטבעו אין לו לשתות בפורים יותר מדאי, וראי' לדבר ר' יהודה בר' אילעי דאיתא כאן בגמ' שאמר שלא שתה אלא בקידוש והבדלה וד' כוסות, ובשביל שתיה זו הצטער מאוד, ומשמע שבפורים לא שתה כיון שהי' קשה לו ע"כ.
ואמר הגאון רי"י פיקרסקי ז"ל ששמע ממו"ר הגאון הקדוש מקוז'יגלוב זצ"ל - הי"ד בעל ארץ צבי שאמר בשם השפת אמת זצ"ל לדחות ראי' זו, דלכאורה קשה מה דאמר וחוגרני צידעי וכו' עד העצרת, דמאי פיסקא שהשתהה חולשתו שמחמת שתייתו בכל שנה דוקא עד עצרת לא פחות ולא יותר, ולמה זה.
וביאר עפ"י דברי הגמ' כאן עפ"י הנ"ל דהרעיון הוא: יין קשה פחד מפיגו, ולפי"ז א"ש, דמתן תורה הי' באימה ויראה ורתת וזיעה, ע"כ בהגיע עצרת חג מתן תורה, התעורר בקרב לב ר' יהודה בר אילעי אימה ויראה של מ"ת מעין המאורע, וע"כ דוקא אז הופג יינו וסרה חולשתו, וע"כ דוקא שתייתו של פסח השתהה כ"כ עד עצרת, אבל בפורים שהוא עצמו יום מ"ת כדדרשינן בגמר' (שבת פ"ח ע"א): קימו וקבלו, קימו מה שקבלו כבר, ע"כ אף ששתה הרבה בפורים מ"מ תיכף ומיד הי' פחד מפיגו דהיינו האימה ויראה של מ"ת שמתעורר בפורים מעין המאורע וכיון דבעי למינקט רבותא וחוגרני צידעי עד עצרת, ע"כ לא נקיט רק שתיית ד' כוסות דפסח, דבזה יש רבותא דאע"ג שנחלש בסיבת שתייתם זמן רב כ"כ מפסח עד עצרת מ"מ לא נמנע מלשתות, דאלו חולשתו שמפאת שתיית פורים לא השתהה כלל, כי תיכף פג יינו מחמת פחד מ"ת, ואין בזה רבותא ע"כ לא נקיט לה כלל. עכ"ד ודפח"ח.
ובקובץ כרם שלמה (תמוז תשמ"ב ע' ס - סא) כתב הרה"ח ר' מנחם בראכפלד ז"ל ענינים מעניינים בזה ואלו דבריו:
גירסא כזו היתה גם לפני הרד"ק, שכתב עה"פ וריחו לא נמר (ירמי' מח, יא): וכן אמרו גוף קשה יין מפיגו, כלומר מחלישו ומתיש כחו עכ"ל הרד"ק. ולפי"ז על כרחנו לומר שהמשך דברי הגמ' יהי' יין קשה פחד מפיגו - כדברי הבעש"ט. וכלשון הזה מביא הרד"ק גם בס' השרשים שלו ערך פוג. מוכח שזו היתה גירסתו בגמרא.
וגם לפני המזרחי היתה גירסא דומה, כמ"ש עה"פ ויפג לבו (ויגש מה, כו): וכן יורה מאמרם גוף קשה היין מפיגו, שאין פירושו משביתו ומבטלו, רק מחלישו עכ"ל (ומש"ש שהרד"ק פירשו מל' שביתה וביטול, נראה שהוא ט"ס וצ"ל שהרמב"ן פי' כך. עי' בפירושיהם). וראייתו מתקבלת רק אם גורס שהיין מפיג את הגוף, היינו מחלישו. אבל אילו הי' גורס שהיין מפיג את הפחד אזי לא היתה לו כל ראי', שהרי אמנם היין משבית ומבטל את הפחד.
לכאורה יש להוכיח כגירסת הספרים שלנו מן הגמ' (עירובין סד, ב) שהשינה מפיגה את היין, דמחזי ממש כגירסתנו "יין קשה שינה מפכחתו". אך כד דייקת שפיר הוי ראי' לסתור: שהרי אמרו שם (בעירובין) לא שנו [שהשינה מפכחת את היין] אלא ששתה כדי רביעית, אבל שתה יותר מרביעית כל שכן ששינה משכרתו. ו'יין קשה' שבגמ' ב"ב היינו בשותה יותר מדי דוקא (דהשותה במדה הראוי' אין היין קשה, אלא אדרבא - משמחו - סנהדרין ע, א), ובכה"ג השינה משכרתו ולא מפכחתו! אלא ע"כ לומר שהשינה מפכחת את הפחד ולא את היין - וכגירסת הרד"ק, המזרחי והבעש"ט. (ואת גירסת הספרים שלנו יש ליישב ולומר שדוקא שינה כלשהו משכרתו, אבל שינת קבע מפיגה אף יין הרבה, כדמשמע מהרמב"ם בפ"א מביאת מקדש הל' ה, עיין שם בכ"מ).
והנה לפי גירסת הספרים שלנו השתמשו בל' מפיג על הסרת הפחד, ובל' מפכח על הסרת היין (פחד קשה יין מפיגו, יין קשה שינה מפכחתו). אך בכ"מ שהובאו עניינים אלו התבטאו בסגנון הפוך, כמ"ש לעיל מהגמ' בעירובין שהשינה מפיגה את היין. ובשמואל (א א, יד) עה"פ הסירי את יינך מעלי, תרגם יונתן: תפיגין ית חמריך. וכ"ה בכ"מ. ולאידך גיסא, השתמשו בל' פכח על הסרת הפחד: כמאמרז"ל (תענית יג, ב) לפכוחי פחודיה הוא דעביד. וכן, לפכוחי פחדיה קא שתי (ב"מ סו, ב). אך לגירסת הרד"ק וכו' עולה הכל כהוגן (ואף שנראה מכאן מפורש שהיין מפכח את הפחד, אפ"ל שכ"א מהם מחליש את חבירו).
ונראה להביא סמך שהפחד מפיג את היין, ממ"ש בגמ' (מגילה יב, ב) ששלחה ושתי לאחשורוש, אבא [בלשצר] לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי. כדמצינו בקרא (דניאל ה) שאחרי שתותו דיבר עם חכמי בבל ועם דניאל בהשכל ודעת, ולא כשכור. אך באמת בלשצר נשתכר ונשתטה בשכרותו עד שציוה להוציא את כלי המקדש, ככתוב שם שבעצת היין עשה כן. ורק אחרי שראה את פס היד הכותבת, ונתפחד הרבה (כמש"ש מלכא בלשצר שגיא מתבהל) רק אז פג יינו מרוב הפחד, ויכול הי' לדבר עם החכמים. ע"כ מהכרם שלמה שם.
אבןטובה כתב:בנה אחת מחרבות ירושלים ברכות ו:
נתי כתב:שלום לכולם,
אשמח את עזרתכם.
ישנן שתי מימרות שמביאים בשם חז"ל שלא הצלחתי למצוא להם מקור (גם לא בפרויקט השו"ת ולא פה):
א) כל המודה בנסו זוכה ונעשה לו נס אחר
ב) כל הבונה חורבה אחת מחורבות ירושלים כאילו בנה את בית המקדש
אשמח מאוד אם מישהו יכול להעיר את עיני בכך, השערתי שזה מבוסס על צירוף מימרות או על הסקה אחת מהשניה.
תודה רבה!
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 19 אורחים