הודעהעל ידי אריה הכהן » א' דצמבר 09, 2018 11:17 am
דבר מעניין מאוד אנו מוצאים בעניין חנוכה בספרי ההלכה בראשונים ובאחרונים והוא, שכמעט בכל מקום שהם מתחילים לכתוב בהלכות חנוכה, קודם לכל הם מספרים לנו שוב את סיפור הנס, המבואר בגמ' שבת (כא' ע"ב) אמרינן: מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [ימי חנוכה שמונה ימים הן שלא מספידים בהן ולא מיתענין בהן] שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
והדבר צריך ביאור א' מדוע הגמ' שואלת 'מאי חנוכה' הרי נס חנוכה היה כמה מאות שנים קודם לכן ועם ישראל הדליק נרות בשנים הללו בימי החנוכה וא"כ מה שאלת הגמ'? ב' מדוע ראו לנכון רוב ספרי הלכות הראשונים וכן הפוסקים האחרונים להביא בריש דבריהם בהלכות חנוכה שוב את סיפור הנס אם את לשון הגמ' או בייתר הרחבה?
בגמ' אפשר ליישב ולומר שהגמ' שאלה מהו הנס שאירע בחנוכה, משום דעד כאן לא הוזכר כלל חנוכה (זולת כמה פעמים במשניות וללא פירוט מהו חנוכה. ב"ק פ"ו מ"ו. ביכורים פ"א מ"ו. ר"ה פ"א מ"ב. ובתענית פ"ב. ובמגילה פ"ג ובמו"ק פ"ג). ולכן הגמ' שואלת מהו חנוכה ומבארת זאת.
אך מדוע הרבה מן הראשונים והפוסקים בריש דבריהם בהלכות חנוכה ראו לנכון לספר שוב את מעשה הניסים שאירעו בחנוכה בריש הלכותיהם ומדוע לא סגי בספור הדברים שהגמ' הביאה לעיל. וז"ל הרמב"ם בריש הלכות חנוכה: בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני, עכ"ל. וכן הטור וז"ל: מאי חנוכה דתניא בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תענית שכשנכנסו עו"ג בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך א' של שמן שהיה חתום בחותמו של כ"ג ולא היה בו אלא כדי להדליק יום א' ונעשה בו נס והדליקו בו ח' ימים לשנה אחרת קבעום ח' י"ט בהלל ובהודאה פי' לומר בו על הנסים בהודאה. וכן במאירי (שבת כא' ע"ב): נס זה של חנוכה בבית שני היה שגזרה מלכות יון גזרות הרבה על ישראל לבטל דתם ונימוסיהם ומצותיהם ולצור על עיירותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות הרבה וטמאו כל השמנים ושאר הטהרות שהיו שם עד שגברה יד בני חומונאי הכהנים ונצחום ומנו מלך מן הכהנים ועמדה מלכות לישראל עד זמן החרבן ותגבורת זה היה בכסלו בכ"ד בו ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כ"ג והכירו שלא נגעו בו, עכ"ל. וכן הוא בספר אור זרוע ריש הלכות חנוכה, וברי"ף. ובספר האשכול. ובספר העיטור (בן דורו של הרמב"ם). ובשבלי הלקט. ובספר תניא רבתי (בן דורו של בעל השבלי הלקט). ובספר הנייר (הלכות מפוסק קדמון). וכן בספרי האחרונים חיי אדם, קיצור שו"ע, ובמשנה ברורה בריש הלכות חנוכה. ובערוך השולחן ועוד. ומדוע לא די בכך במה שהגמ' סיפרה לנו את אשר אירע? ואם כוונתם ליתן טעם לחיוב הדלקת נרות, היה להם לומר: שהתקינו חז"ל להדליק נרות חנוכה זכר לנס כמבוא' במס' שבת?
ג. ועוד קשה, מדוע במסכת מגילה הגמ' לא שואלת מאי פורים. ובראשונים ובפוסקים בהל' פורים כלל לא מוזכר בריש דבריהם המעשה של פורים?
והנראה לומר בזה, דהרי ימי החנוכה תיקנו חז"ל 'להודות ולהלל' – 'בהלל והודאה' וחלק מההודאה להקב"ה על הניסים והנפלאות שגמל ברוב חסריו על אבותינו ועלינו הוא – לספר את הדברים ולפרטם מה היה כמו שאנו אומרים בתפילה 'נודה לך ונספר תהילתך' ועצם סיפור הנס הוא ג"כ חלק מההודאה כמו שכתוב: 'יוֹדוּךָ ה' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה. כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ. לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ'. 'אוֹדֶה ה' מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ'. 'הַלְלוּיָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה'. 'שיחו בכל נפלאותיו'. וכתיב, 'ואספר מעשי י'ה'.
וממילא בפורים הגמ' וכן הראשונים והפוסקים לא ראו צורך לספר את הנס, משום שכל אחד ואחת חייבים בקריאת המגילה שהיא פרסום הנס ואין לך פרסום הנס גדול מזה. משא"כ לגבי חנוכה שאין מפורש בכתובים מה שאירע. ובגמ' דבר זה מבואר לראשונה (מדברי המגילת תענית) ואין מעשה הנס נקרא עתה ברבים כמגילה (עי' מה שכתבנו לענין 'מגילת אנטיוכוס'), לכן ראו הראשונים והפוסקים צורך לספר בריש הלכותיהן שוב את מעשה הנס לפרסומי ניסא שזה ג"כ הלכה 'סיפור הנס' ובספר קיצור שולחן ערוך (סי' קלט' א') בהל' חנוכה כתב: ויש לספר לבני ביתו ענין הנסים שנעשו לאבותינו בימים האלו, ע"ש. ובספר יסוד ושורש העבודה (עמ' רס') כתב: ראוי לספר לבניו ולבני ביתו הנסים והנפלאות מפי סופרים וספרים שעשה לנו עם קדוש יוצרנו ובוראינו ית"ש ויתעלה בימים ההם בזמן הזה, בכדי שיתנו שבח והודאה ליתברך שמו על זה. וכן מבוא' בכמה ספרים שאפי' במקום שכל השנה מתפללים בו מנחה קצרה, בחנוכה מקפידים להתפלל רגיל, משום אמירת 'על הניסים' שהוא פרסומי ניסא. ועוד, וכן בשיר היחוד אמרינן, 'תמיד נספר תהילתך'. מכל הנ"ל למדים אנו שחלק מההודאה לקב"ה על הנס זהו סיפור הנס.
כתוב בתורה בקרבן תודה (ז' יב'): אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. ופי' רש"י, אם על תודה יקריבנו - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדבריות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז'): יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה. אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו. שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בענין ואינן נאכלין אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן. והקריב על זבח התודה - ד' מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה ג' מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין י' חלות כך מפורש במנחות (דף ע"ז) ושיעורן ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות כ' עשרון, עכ"ל. והנה יש להקשות, הא קרבן תודה הוא שלמים כמבוא' שם (ז' יא'), והא שלמים נאכלים לשני ימים ולילה, וא"כ מדוע בקרבן תודה ציותה התורה שיהא נאכל הבשר עם הלחמים ביום ולילה בלבד כמבואר שם (טו' טז'), ואיך יוכל לגמור הכל ביום ולילה ולא יבוא לידי איסור נותר (שם טו' יז')? וראיתי שהקשה זה בספר אברבנאל (שם) וכתב וז"ל: ועם זה נשיב גם כן, למה הבדיל ה' שלמי תודה להיותם נאכלים ביום ולילה, ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, כמו שמבואר בפרשה. כי הנה היה זה כדי לפרסם הנס. וזה, שהבעל שלמי תודה, כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות, הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו. וישאלו זה את זה על מה היה תודתו. והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו ה'. וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד, לא היה הבעל מזמין לשום אדם, כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו, ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול. פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם, הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו, ואת אחיו ואוהביו לא קרא וכו', ע"ש עוד מה שביאר בזה הענין. וע"ע בהעמק דבר שם.
(וכן כשנתבונן בשירת הים - זהו סיפור הנס. כך מבואר במהרש"א במסכת מגילה דף יד. בד"ה ומה מעבדות לחירות, וכך הוא הענין בסיפור יציאת מצרים – סיפור הנס, ואכמ"ל).
וכן אנו מוצאים ענין במצות ביכורים שמעלים לירושלים וקורא 'ארמי עובד אבי וירד מצרימה וגו', וכתב בספר החינוך (מצוה תרו'): שנצטוינו בהביאנו הבכורים למקדש לקרות עליהם הכתובים אלו הנזכרים בפרשה זו, והן מארמי אובד אבי עד הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', ועל זה נאמר [דברים כ"ו, ה']: וענית ואמרת לפני ה' אלהיך וגו', משרשי המצוה, לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות, וזכה להביאם לבית אלהינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו האל מיד לבן וענין עבודת המצריים בנו והצילנו הוא ברוך הוא מידם, ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו, ומתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו, ועל כן ציונו ברוך הוא על זה כי חפץ חסד הוא.
ולפי"ז נראה לענ"ד לבאר את דברי השו"ע (סי' תל') שכתב: שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, ע"כ. וכבר ביאר המ"ב (עפ"י הראשונים, ס"ק א'): שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול). ולכאו' יל"ע מה חידש לנו השו"ע בהלכה זו, ומה נפק"מ איכא בזה שבשבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול? ואולי אפשר לבאר זה עפ"י דברי החיד"א בספרו מחזיק ברכה (סי' תל'): נהגו המדקדקים שבמקום מה שאומרים בשבתות דעלמא 'שבת שלום מבורך' אומרים בשבת הגדול 'שבת הגדול מבורך', ע"כ. דהיינו שמזכירים איש לרעהו שבשבת זה אירע נס גדול וזה מה שחידש לנו השו"ע 'קורין אותו שבת הגדול' שעושין פירסום הנס.
וכך אנו רואים בכמה ספרים שמספרים המחברים את הנסים שאירעו להם, כותבים את מעשי הנס מה שאירע ואת החסד שעשה עמהם הקב"ה את כל הסיפור לפרטי פרטיו. כן הוא בחיי אדם בסוף הספר. ובפני יהושע בהקדמה. ובמהר"ם שיף במסכת חולין (בסוף פירושו שם). ובספר יעלזו חסידים, לרבי אליעזר פאפו (בסופו). ובשו"ת בית הלוי בהקדמה ועוד. והכל כדי להודות ולהלל ולפרסם הניסים של הקב"ה, עיי"ש. ויש עוד להאריך רבות בזה הענין ומחמת קוצר היריעה קיצרנו (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי).