כתב עת חדש לפשוטו של מקרא - "פשטות המתחדשים"

[ישא ברכה]

בעז"ה

הרב תוכן,
אני רוצה שתגדיר בדיוק את הבעיה שלך איתם. העובדה שהם פירסמו בעצכ"ח אינו פוסל אותם כשם שאתה לא נפסל במה שאתה קורה שם. אז תגדיר במדויק, איזו נקודה אתה רואה בקבוצה הנ"ל שפתחת במערכה נגדם.

[תוכן]

וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ
א - לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה
ב - וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי
ג - וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם

ואולי לא מחזק ולא מקרר רק סתם מסקרן?

אני לא בטוח שהבנתי הכוונה. אבל אם התכוונת שאני קורא לשם הסקרנות, בודאי אתה צודק. החצי אחוז שהוא לשם שמים תיארתי למעלה.

[שומע ומשמיע]

זה בדיוק העניין, שאני ממליץ לך לצאת מהסינדרום משיח שלך.
אף אחד לא מינה אותך לתפקיד ואתה לא פועל בשם שום רב. ובוא אני אגלה לך משהו, זה לא כל כך מעניין אנשים מה דעתך כנראה שהציבור לא התוודע עדיין לתפקידך הרם להציל אותו מדעות זרות.
אתה לא צריך להיעלב כי גם דעתי לא מעניינת כל כך מישהו, אבל אם יש לי תוכן לדון אז אני מביא אותו לכאן כי כמו כל אחד יש לי דעה וחשוב לי להביע אותה.
אבל העמדה שבה אתה מציב את עצמך כאחראי על ההבדלה בין קודש לחול מגוחכת בעיני. זה תפקיד שנצרך לו הרבה שימוש חכמים ולימוד תורה ביגיעה. והתפקיד של דוקוטור לענייני השקפה מאדם שעסוק חלק נכבד מהיום בלדעת מה אסור ללמוד הוא דבר חסר טעם.

גם הסגנון הזה של 'בזיונות והשמצות וכו' הוא חלק מהסינדרום, אתה לא איזה הוגה דעות מיוחד שרודפים אחריו ועסוקים בפרטי חייו בשיטתיות. סך הכל אתה המכניס לפרום כל הזמן קולות מלחמה על גדולים וטובים ממך על בסיס ראיות מפוקפקות, וזה מעצבן.
אם יש לך דברים מבוססים ורציניים לדון בהם [כי נושאים כמו פסיכולוגיה או להבדיל לימוד מקרא בציבור התורני הם באמת נושאים רציניים] תביא, ולא ראיות על אפיקורסות מכתיבת קהלת במקום שלמה או דיוקים מהעלאת עלון על ידי ניק אלמוני לאתר כל שהו.
זו המלצתי האישית, מסתמא לא תתקבל אבל אני נהנה מלכתוב את דעותי.

[תוכן]

אני רוצה שתגדיר בדיוק את הבעיה שלך איתם. העובדה שהם פירסמו בעצכ"ח אינו פוסל אותם כשם שאתה לא נפסל במה שאתה קורה שם. אז תגדיר במדויק, איזו נקודה אתה רואה בקבוצה הנ"ל שפתחת במערכה נגדם.

אני חושב שיש הבדל בסיסי בין קריאה בעצכ"ח כדי להתעדכן בכל מיני נושאים, ובין התעסקות איתם בדרך של לכתחילה. עצם זה שהם רואים לנכון לפרסם שם את תורתם, אומר משהו. ויכול להיות שאני טועה. בכל אופן זה לא מעיקרי הדת, ואין טעם לעשות ממנו יותר מדי ענין לכאן או לכאן.

הנקודה העיקרית שמהוה שורש הבעיה של הגישה החדשה, היא העצמאות המחשבתית והניתוק מהמסורת הפרשנית שקדמה להם. וכדברי הרב חנוך רוזנברג במאמרו בצריך עיון:

המשמעות העיקרית של קריאת התנ"ך לפי פשוטו שעליה אדבר במאמר היא קריאה ראשונית של התנ"ך בצורתו, ללא תיווך של מפרשים, וניסיון להבין את הטקסט מתוך עצמו.

גישה זו גוררת אחריה סדרה של בעיות, כדלהלן בקיצור.

א. פסיכולוגוזיציה של התורה, דהיינו קריאה פסיכולוגית של התורה והמצוות. לפי גישה זו, כל התורה כולה, בין חלק הסיפורי ובין החלק של המצוות, אפשר לצמצם לתוך כמה כללים פסיכולוגיים. מי שאחראי יותר מכל אחד אחר לגישה זו, הוא ר' לייב מינצברג שסבל משום כך רדיפות נוראיות ואכזריות, כמיטב המסורת החרדית. גם מורי ר' גדליה נדל נקט בשיטה זו קצת, וגם אותו רדפו בבני ברק משום כך. אסור לתת את האופי האכזרי והאישי של רדיפות אלו לטשטש את העובדה שיש כאן בעיה מהותית. הגישה הפסיכולוגית מגמדת ומצמצמת את התורה. לא עוד מלאכים, שרפים, קדושה, רצון ה', אלא סך הכל כמה תרגילים פסיכולוגים בכדי לחיות חיים נעימים. למעשה, רל"מ עידן את הגישה שלו, ודאג לקבל הסכמות מהרבה רבנים חשובים, וכך שקטה הביקורת עליו. אבל חבורת פשוטו של מקרא, לוקחים גישה זו עוד יותר רחוק מרל"מ עצמו, וכך בהתאם מקטינים את התורה עוד יותר.

ב. אימוץ ערכים חילוניים והתעלמות מהערכים שבפי חז"ל והראשונים. בהתאם לכך שהם קוראים את התורה ללא שום מחוייבות למי שקדם להם, אז כל מיני רעיונות, תובנות, ערכים וכיוצא, שמקורם בעולם החילוני, מוצא מקומו תוך הפרשנות שלהם. אין להם שום ענין לנסות לעמת את מה שהם חושבים מול המקובל, לדעתם, עצם זה שכך נראה להם זה מספיק כדי לומר שזה אכן דרך לגיטימי לקרוא את התורה, בחינת אלו ואלו.

ג. מכיון שהם מאמינים שביכולת של כל אדם להגיע לעומק כוונת המקרא על ידי חקר הטקסט ללא שום תיווך של שום מפרש, היו מקרים שהכחישו את מסורת חז"ל והכחישו את מסורת תורה שבעל פה. זה כבר כפירה גמורה, וגם זה אפשר למצוא אצלהם.

אם החברה האלו היו מפרסמים את תורתם בינם לבין עצמם, אולי היה מקום לשמור על שקט, כדי באמת לא לתת פרסום לדברים. אבל מכיון שהם רואים חוב קדוש לפרסם שיטתם בכל דרך אפשרית, אז זה לעומת זה חייבים להתנגד עליהם, לפחות עם אותם כוחות שהם מנסים לקדם את תורתם.

זהו על רגל אחת.

[אדם קדמאה]

כשאתה היית חבר בעצכח, זה היה בסדר, למרות שאז באמת היה מדובר במנגנון פעיל ובעל משמעות והשפעה (שלילית מאד) על ציבורים גדולים. היום אתה קובע שיש הבדל בסיסי וכו', למרות שלא מדובר ב'חברות' שם, דבר שכבר לא קיים, אלא במישהו שמפרסם מתוך רצון להפיץ לעוד אנשים, וכן בהנחה שהמפרסם הזה מייצג את הכותבים.


ועליך קונן היעב"ץ: "הגענו לימי אחז שאחז בתי מדרשות, אסרו במחוז ידוע לחדש דבר מעתה, וסגרו הדלת בפני עמלי תורה לש"ש".
אוי לו לאותו דור בו השמש שוקעת, וכל איש קטן מטיל צל ארוך.

[תוכן]

כשאתה היית חבר בעצכח, זה היה בסדר...

רק לשם הדיוק ההיסטורי, כשהייתי חבר בעצכ"ח חלק ניכר מהמשתתפים היו חרדים בני תורה. במשך הזמן הצטרפו עוד ועוד אפיקורסים, עד שהמקום הפך למה שהוא היום. כדרכי בקודש רבתי עם כולם, עד שראיתי שאין כבר טעם, ועזבתי.

[דרומי]

איני מכיר אישית את ר' תוכן, לא נראה לי שאשתדך עמו (בלי נדר, כמובן) ולאו דוקא שאסמוך על הכשרות בביתו.

אולם העובדה שמרבים לדבר בגנותו של ה'גברא' במקום להתייחס לעצם הטענות כ'חפצא' - מעוררת תמיהה.

[אוצר החכמה]

הנקודה העיקרית שמהוה שורש הבעיה של הגישה החדשה, היא העצמאות המחשבתית והניתוק מהמסורת הפרשנית שקדמה להם. וכדברי הרב חנוך רוזנברג במאמרו בצריך עיון:

המשמעות העיקרית של קריאת התנ"ך לפי פשוטו שעליה אדבר במאמר היא קריאה ראשונית של התנ"ך בצורתו, ללא תיווך של מפרשים, וניסיון להבין את הטקסט מתוך עצמו.

גישה זו גוררת אחריה סדרה של בעיות, כדלהלן בקיצור.

א. פסיכולוגוזיציה של התורה, דהיינו קריאה פסיכולוגית של התורה והמצוות. לפי גישה זו, כל התורה כולה, בין חלק הסיפורי ובין החלק של המצוות, אפשר לצמצם לתוך כמה כללים פסיכולוגיים. מי שאחראי יותר מכל אחד אחר לגישה זו, הוא ר' לייב מינצברג שסבל משום כך רדיפות נוראיות ואכזריות, כמיטב המסורת החרדית. גם מורי ר' גדליה נדל נקט בשיטה זו קצת, וגם אותו רדפו בבני ברק משום כך. אסור לתת את האופי האכזרי והאישי של רדיפות אלו לטשטש את העובדה שיש כאן בעיה מהותית. הגישה הפסיכולוגית מגמדת ומצמצמת את התורה. לא עוד מלאכים, שרפים, קדושה, רצון ה', אלא סך הכל כמה תרגילים פסיכולוגים בכדי לחיות חיים נעימים. למעשה, רל"מ עידן את הגישה שלו, ודאג לקבל הסכמות מהרבה רבנים חשובים, וכך שקטה הביקורת עליו. אבל חבורת פשוטו של מקרא, לוקחים גישה זו עוד יותר רחוק מרל"מ עצמו, וכך בהתאם מקטינים את התורה עוד יותר.

ב. אימוץ ערכים חילוניים והתעלמות מהערכים שבפי חז"ל והראשונים. בהתאם לכך שהם קוראים את התורה ללא שום מחוייבות למי שקדם להם, אז כל מיני רעיונות, תובנות, ערכים וכיוצא, שמקורם בעולם החילוני, מוצא מקומו תוך הפרשנות שלהם. אין להם שום ענין לנסות לעמת את מה שהם חושבים מול המקובל, לדעתם, עצם זה שכך נראה להם זה מספיק כדי לומר שזה אכן דרך לגיטימי לקרוא את התורה, בחינת אלו ואלו.

ג. מכיון שהם מאמינים שביכולת של כל אדם להגיע לעומק כוונת המקרא על ידי חקר הטקסט ללא שום תיווך של שום מפרש, היו מקרים שהכחישו את מסורת חז"ל והכחישו את מסורת תורה שבעל פה. זה כבר כפירה גמורה, וגם זה אפשר למצוא אצלהם.

אם החברה האלו היו מפרסמים את תורתם בינם לבין עצמם, אולי היה מקום לשמור על שקט, כדי באמת לא לתת פרסום לדברים. אבל מכיון שהם רואים חוב קדוש לפרסם שיטתם בכל דרך אפשרית, אז זה לעומת זה חייבים להתנגד עליהם, לפחות עם אותם כוחות שהם מנסים לקדם את תורתם.

זהו על רגל אחת.

אולי באמת כדאי לעבור כאן לדיון על גופם של דברים ובפרט אלו המכירים את הנושאים המדוברים.
בקשר ל: א.

1. האם באמת יש גישה כמו שתוכן מתאר אותה?
2. מה הכוונה לצמצם למספר כללים. אני מבין שאינך מתכוון למה שעשו חבקוק ור' עקיבא אלא למשהו שונה אולי תסביר מה הכוונה.
3. לא הבנתי איך דווקא הגישה הזאת (שכמו שהצגת אותה היא אכן תמוהה) נובעת מלימוד המקרא.

על ב וג נראה לי שדי ברור לכולם שאם זה כך זה לא תקין. השאלה היא ויבואו אנשי הצד השני ויגידו האם העובדות שאתה מציג נכונות.


אגב ובלי קשר לנושא אני לא יודע מה הסיבה ומה המסובב אבל ההתנגדות שלך לפסיכולוגיה גורמת שאתה קורא פסיכולגיזציה לדברים שאין להם שום קשר לפסיכולגיה. או שזה להיפך.

[סגי נהור]

אולי באמת כדאי לעבור כאן לדיון על גופם של דברים ובפרט אלו המכירים את הנושאים המדוברים.

דווקא היתה כאן הבוקר תגובה ארוכה ומפורטת על טענותיו של תוכן... שנעלמה משום מה.

[תוכן]

אולי באמת כדאי לעבור כאן לדיון על גופם של דברים ובפרט אלו המכירים את הנושאים המדוברים.

דווקא היתה כאן הבוקר תגובה ארוכה ומפורטת על טענותיו של תוכן... שנעלמה משום מה.

אין לי זמן כרגע לכתוב תגובה מסודרת, אבל אני מבקש מהמנהלים בכל לשון של בקשה להחזיר את התגובה הנ"ל למקומה. אני מעדיף כמתכונתה עם כל הקללות והנאצות כדרכם של חברי בית מדרש זה. אבל אם לא נוח למנהלים, אז אפשר להוציא את החומר הלא רלוונטי, ולהחזיר רק את הדיון לגופם של דברים.

[בן מיכאל]

אין לי זמן כרגע לכתוב תגובה מסודרת, אבל אני מבקש מהמנהלים בכל לשון של בקשה להחזיר את התגובה הנ"ל למקומה. אני מעדיף כמתכונתה עם כל הקללות והנאצות כדרכם של חברי בית מדרש זה. אבל אם לא נוח למנהלים, אז אפשר להוציא את החומר הלא רלוונטי, ולהחזיר רק את הדיון לגופם של דברים.

בניגוד לדרכו של תוכן הידוע בעדינותו המופלגת גם כלפי אלו שעשו לו רעות והשמיצוהו כפי שרק הוא יודע...

[עושה חיל]

הנקודה העיקרית שמהוה שורש הבעיה של הגישה החדשה, היא _ _ _

זהו על רגל אחת.

אולי באמת כדאי לעבור כאן לדיון על גופם של דברים ובפרט אלו המכירים את הנושאים המדוברים.
בקשר ל: א.

1. האם באמת יש גישה כמו שתוכן מתאר אותה?
2. מה הכוונה לצמצם למספר כללים. אני מבין שאינך מתכוון למה שעשו חבקוק ור' עקיבא אלא למשהו שונה אולי תסביר מה הכוונה.
3. לא הבנתי איך דווקא הגישה הזאת (שכמו שהצגת אותה היא אכן תמוהה) נובעת מלימוד המקרא.

על ב וג נראה לי שדי ברור לכולם שאם זה כך זה לא תקין. השאלה היא ויבואו אנשי הצד השני ויגידו האם העובדות שאתה מציג נכונות.


אגב ובלי קשר לנושא אני לא יודע מה הסיבה ומה המסובב אבל ההתנגדות שלך לפסיכולוגיה גורמת שאתה קורא פסיכולגיזציה לדברים שאין להם שום קשר לפסיכולגיה. או שזה להיפך.

גם לי אין הזמן לערוך כעת תגובה מסודרת ['בין הסדרים' עמוס].
ואף אנכי תמה על מדיניות המחיקות אם אכן נכון שהיא נוטה לצד מסויים....

עכ"פ, אענה בקצרה לדברי הרב אוצר החכמה שליט"א, אשר דורש את האמת ללא אמצעי:
דברי ההבל אשר הוצגו כאן, הנם פסיכולוגיזציה של מטרת הקובץ, הכותבים, העורכים והמצטרפים הרבים.
כמו כן עשה הנ"ל פסיכולוגיזציה רדודה בניתוח שיטת הגר"ל מינצברג והגר"ג נדל זכר צדיקים לברכה: 'שגגת זדון' ראשונה היה לצרפם בחדא מחתא, שגגת זדון שניה, הניתוח העלוב - שדרכם היה 'פסיכולוגיזציה' של התורה. וכבר האריכו בדרכיהם במקומות אחרים.
כמו כן ההגדרה כאילו דרכיהם היו מרדדות ומנמיכות את התורה (עפ"ל) היא הגדרה חלולה וכוזבת. וההפך הוא הנכון! ודי בזה.

מה שטען הנ"ל בב' הוא שקר מוחלט. פרשנות אישית שלו! רוב הכותבים בקובץ אינם בקיאים בעולם החיצון ולו אלפית ממר 'תוכן'. ובודאי לא כילו ימיהם בעצכ"ח.

ג': מקצוע 'פשוטו של מקרא' הינו מקביל לדרשות חכמינו ז"ל שמהם אנו חיים וקיימים. ועל כן אינני יודע משום מה הוא חווה את המתח הזה?
אדרבא ואדרבא, שני גדולי עולם אשר הזכיר הנ"ל הם גדולי המפרשים והמבארים את דרשות חז"ל בעומק הפשט.
האם הנ"ל טוען שפשוטו של מקרא הוא איום על התורה שבע"פ? - אם כך, הוא בודאי אפיקורוס!

עד שהרב אוצה"ח נדרש לדברים לא ראיתי צורך להגיב,
אך את האמת צריך לומר.
הקובץ מגיע ממטרה אחת: בשביל לתת במה מכובדת לעוסקים במקרא בעיון, להרבות כבוד התורה הקדושה והעסק בה.
ובודאי שישנם כותבים מבתי מדרשות שונים ומסגננות מגוונים. ואכן לא ראי אחד כרעהו. והרשות לשפוט נתונה לכל דורש אשר נחשף לדברים. [ואף אני הקטן לא התענגתי מכל ווארט בקובץ]

בכל אופן, אפנה בפניה אישית 'של חבר' למר 'תוכן':
מדוע אתה מפחד מפסיכולוגיה?
_

[אדם קדמאה]

הראיס של הממלכה הוירטואלית הזו יכול למחוק כרצונו, אבל המחיקה היא רק וירטואלית
הזעקה היא אמיתית, ושייכת לעולם האמיתי ולכן תישאר גם אם משהו כאן נמחק:
תוכן ודומיו, הסירו טלפיכם מעולם התורה
איש לא מינה אותכם ולא ביקש מידכם

[אוצר החכמה]

לא אני טיפלתי בהודעה של אדם קדמאה שנמחקה או נערכה. אבל אני לא חושב שיש מגמה של פעולה לצד אחד.
יש נקודה שאני רוצה שישימו לב אליה, אנחנו משתדלים לנהל את הפורום לפי מיטב שיפוטנו, אבל איננו מכונות אלא בני אדם, וכבני אדם יתכן שעל אותה הודעה ייראה לנו יום אחד שראוי למחקה וביום אחר נהיה יותר סבלניים. אין מה לעשות זה טבעם של בני אדם ובפרט שאיננו יכולים לשבת שבעה נקיים על כל החלטה.
(למעשה, וזה אני אומר מתוך ידיעה בתחום, מה שקורה הוא שגם המחשב ברגע שנותנים לו להחליט החלטות מורכבות מגיע מדי פעם לתוצאות לא צפויות שנראות חסרות הסבר, מצבי רוח סתם בגלל איך שהוא קם בבוקר זה אין לו ולנו יש. ברוך ה').


לעצם העניין אם הבנתי נכונה את דברי עושה חיל ושאר החברים אתם טוענים שכל דברי תוכן אין להם בסיס ומקור והעובדות שמציין אינן נכונות. כך שאין כאן מה להתווכח על הגישה הויכוח הוא על העובדות.

ולכן אני שואל. הרב תוכן האם יש לך הוכחות מתוך דברי הגרי"ל מינצברג לטענה הקיצונית שהעלית באות א' שלך. דהיינו שמעמיד את עיקר מטרת התורה לא על חיוב קיום כלפי שמיא ולא על מטרה של התקדשות ועלייה רוחנית אלא ליצור לנו חיים נעימים יותר בעולם הזה? או הוכחה מתוך דברי אנשי "חבורת פשוטו של מקרא" כהגדרתך שעוד לקחו את זה למקום קיצוני יותר לדעתך. תביא הוכחות ואז יתנו עדיהם ויצדקו!

[אדם קדמאה]

ולגבי הדיון לגופו של אדם
משל למה הדבר דומה לאדם שמתפשט ברחוב
ואנשים מדברים
שאל אותם הערום: מפני מה אתם מדברים לגופו של אדם?
למה שלא תדברו על התוכן שלי?

[דרומי]

לפי הסגנון נראה יותר נחה"ק מאשר א"ק

[יהודי טבעי]

כמחאה על כבודו של הגר"ל מינצברג זצ"ל אני קורא לכל קוראי הפורום לא לענות ולא להתייחס בשום תגובה לכל דברי הרב 'תוכן', שישמיץ ויכתוב ככל העולה על רוחו עד שגרונו יחר ומחשבו יקרוס.

[דרומי]

מה הבהלה הזאת לכם?

ה'עליהום' נראה תמוה וחשוד. מי יודע מה מפחדים ש'תוכן' יגלה.

[מקדש מלך]

איני רוצה להיות צד בריב שהתפתח.

אבל שאלה אחת שאלתי בעבר (בפורום, לא באופן אישי) מבעלי פשוטו של מקרא, ולא ענו לי עליה מאומה. אולי כעת יואילו להסביר את שורש העניין.
תמיד היו אנשים שהיתה להם חיבה לפשוטו של מקרא, והיו אנשים שהיתה להם חיבה פחות.
אני למשל מאוד אוהב לעסוק בפשוטו של מקרא. היינו לקרוא את הטקסט בלי שום מפרשים, ויש רעיונות רבים ויפים שאני מעלה על הכתב בנושא.
יש לי ידיד טוב שמיטיב לעשות בנושא ממני, ואני משתומם למשמע רעיונותיו.
אבל כאן אני רואה משהו אחר. זה נראה שאתם מאמינים מאוד במרכזיות העיסוק הזה, ובכך שכל עבודת ה' אמורה להיקבע על פיו. וכאן אני שואל מדוע?
מה לא טוב לנו במחשבת בעלי חסידות, המוסר, וספרי המחשבה והקבלה לדורותיהם?
האם סתם במקרה מדובר בתלמידים של הגרי"ל מינצברג, שבמקרה זה זה היה חלקו בתורה? או שיש כאן שיטה סדורה שעבודת ה' שלנו צריכה להיקבע על פי עיון פשוטו של מקרא?
ומה נתחדש בדור הזה שלא היה בדורות קודמים? האם זו הארה שלא זכו לה החזון איש ורבי חיים מבריסק ורק בדור האחרון זכו לה במעין 'אתחלתא דגאולה' אולי...?

רציתי להוסיף עוד דברים רבים, אך שמתי מחסום למקלדתי לע"ע.

[ישא ברכה]

איני רוצה להיות צד בריב שהתפתח.

אבל שאלה אחת שאלתי בעבר (בפורום, לא באופן אישי) מבעלי פשוטו של מקרא, ולא ענו לי עליה מאומה. אולי כעת יואילו להסביר את שורש העניין.
תמיד היו אנשים שהיתה להם חיבה לפשוטו של מקרא, והיו אנשים שהיתה להם חיבה פחות.
אני למשל מאוד אוהב לעסוק בפשוטו של מקרא. היינו לקרוא את הטקסט בלי שום מפרשים, ויש רעיונות רבים ויפים שאני מעלה על הכתב בנושא.
יש לי ידיד טוב שמיטיב לעשות בנושא ממני, ואני משתומם למשמע רעיונותיו.
אבל כאן אני רואה משהו אחר. זה נראה שאתם מאמינים מאוד במרכזיות העיסוק הזה, ובכך שכל עבודת ה' אמורה להיקבע על פיו. וכאן אני שואל מדוע?
מה לא טוב לנו במחשבת בעלי חסידות, המוסר, וספרי המחשבה והקבלה לדורותיהם?
האם סתם במקרה מדובר בתלמידים של הגרי"ל מינצברג, שבמקרה זה זה היה חלקו בתורה? או שיש כאן שיטה סדורה שעבודת ה' שלנו צריכה להיקבע על פי עיון פשוטו של מקרא?
ומה נתחדש בדור הזה שלא היה בדורות קודמים? האם זו הארה שלא זכו לה החזון איש ורבי חיים מבריסק ורק בדור האחרון זכו לה במעין 'אתחלתא דגאולה' אולי...?

רציתי להוסיף עוד דברים רבים, אך שמתי מחסום למקלדתי לע"ע.

פשוטו של מקרא צועד יחד עם ההכרה בחשיבות לימוד המקרא באופן כללי. צריך להודות שבשנים האחרונות לימוד המקרא קצת נחלש, והתמעטו בעלי מקרא, העוסקים במקרא בצורה עיונית ורצינית, אלא הלימוד הוא כלאחר יד, קצת ווארטים לסעודה וקצת כשאין כח ללמוד כמו שצריך וכו' וכו'.

פשוטו של מקרא, זה לא עוד גוון בתורה. זה הגוון הבסיסי, זה הספר כמות שהוא, ובוודאי שהמסר הראשוני של התורה, צריך להיות הבנת הטקסט על בוריו. בבית מדרשם של הראשונים אנחנו מוצאים עיסוק משמעותי מאד בלימוד המקרא עפ"י פשוטו, ובמשך השנים חלה התרופפות מסוימת, (אני מדבר על ההיכרות מתוך הספרות. איך למדו שנים מקרא אינני יודע). אצל הגר"א אנחנו פוגשים שוב את ענין פשוטו של מקרא באופן חזק (כחלק מהחזרה לצורת הלימוד המקורית), אבל עדיין זה לא תפס חזק. בדורות האחרונים ודאי הלימוד הוא דומה יותר לסגנון שכתבתי לעיל.

היוצא מכך, שאנשים לא התיחסו למקרא כאל ספר יסוד, ספר שכולל את יסודות אמונת ותורת ישראל. ואת הנקודה הזו האירו כמה חכמים בשנים האחרונות, ובראשם הגר"ל מינצברג. הגר"ל לקח את החומש וניסה לדלות ממנו את המסר הבסיסי שהוא בא להעביר, בכל תחום ובעיקר ביסודי הדת, אמונה, ידיעת ה', אהבת ה', יראת ה', דביקות וביטחון, וכו'.

וכך גם על כל המצוות, הרעיון המרכזי של המצווה צריך להילמד ראשית כל מתוך התורה שבכתב, ולכן אצל ר' לייב והדומים לו, החומש (והנ"ך) הם יסוד היסודות, וממילא פשוטו של מקרא הוא יסוד גדול ובסיסי, ולא תוספת נחמדה לשניים מקרא. (אחד המאפיינים שלימוד המקרא צריך להיות יסודי ומדויק כמו לימוד הגמרא, לא להלביש רעיונות אלא לחקור ולדרוש בכל כלי החשיבה את המסר שהקב"ה משמיע לנו במקרא).

ר' לייב הוסיף עוד ופיתח כמה יסודות חשובים שמאירים את צורת הלימוד במקרא, ובחלק הזה אפשר להתיחס אליו בבחינה מסוימת כמו ר' חיים בשעתו שפתח שערי אורה. אבל זה לא הנקודה העיקרית אלא המשנית, ובהחלט יש כאן השבת הטרה ליושנה.

[מקדש מלך]

התאוריה מוכרת, אבל אין לה שום קשר לשאלה שלי. אני שאלתי למה בכל הדורות אנשים שאבו את מעיינות האמונה ועבודת ה' שלהם מספרים אחרים ולא הזדקקו לתאוריה הזו. או ליתר דיוק, הם היו בטוחים שהספרים הללו הם הפירושים הכי טובים לספר הספרים, ולא ניסו למצוא פירושים אחרים.

הניסיון לתאר כאילו בכל הדורות אנשים התעסקו בפשוטו של מקרא, ורק בדורות האחרונים זה התרופף, ורבי לייב מחזיר עטרה ליושנה, לדעתי פשוט לא נכון היסטורית.

אפילו בתקופת הראשונים (שאנחנו לא אמורים לדלג על מאות שנים ולחזור אליה ביעף, משל היינו חכמים מאבותינו), העיסוק היה פרשני גרידא. לא מצינו בשום מקום שהרשב"ם סבור שכל עבודת ה' והאמונה צריכה להישאב מהפירוש שלו. אולי מצינו דבר כזה אצל מפרשים כדוגמת האבן עזרא, אבל האם כל כלל ישראל בדורינו אמור ללכת בעקבות אבן עזרא? ודאי הוא היה גדול וקדוש, אבל אין ספק שמדובר בדרך שאינה כבושה , ודאי לא לרבים.

ואם זה המענה, לצערי הוא לא מספק. אותי על כל פנים.

[עפר לרגלם]

ולמה עד לפני כ900 מאות שנה לא התעסקו בפשוטו של מקרא, ופתאום התחילו הראשונים (עוד רס"ג) לפרש פירושי פשט במקרא, ולא הספיק להם הפירושים שהיו עד אליהם, ואחרי תקופה זה כמעט נעלם?
ולמה שיטת לימוד כמו הגר"ח התחדשה פתאום? מה היה רע עד אז? אלו שאלות יפות למחקרים אבל אינן משנות לעצם הטיעון של הרב יש"ב

[מקדש מלך]

ודאי שזה משנה. כי כשמישהו בא לשנות היסטוריה
א) הוא צריך להיות בר סמכא ברמה של משני היסטוריה, ולהסביר מה מקור הסמכות שלו להציע דרך חדשה.
ב) להסביר למה מה שהיה טוב עד היום פתאום אינו מספיק טוב. אחרת הוא חולק על כל גדולי ישראל שבדורות הקודמים גם יחד.

רבי חייים והרס"ג היו ברי סמכות בדיוק ברמה הנדרשת.
וגם היו להם הסברים לגבי צורך השעה.
חוץ מהעובדה הפשוטה שיש הבדל עצום בין שינוי בדרך הלימוד, שכל אדם יכול לחדש חידוש, לבין שינוי בדרך ההשקפה ועבודת ה'.

[הרואה]

בשביל מה לנו לעסוק בשדות זרים בדברי משה רבינו שכ"כ לא שייכים אלינו, הרי אפשר ללמוד את מה שחונכנו החסידות ובעלי המוסר כמובן ע"פ הפרשנות של ההשקפה העכשוית?!
אנחנו (ואין לי קשר למערכת או לחברי פשטות המתחדשים וכדו') עם ישראל מאמינים אותו הדבר כבר מעל 3000 שנה בתורה הקדושה ורוצים ללמוד אותה לפחות את הבסיס, שנדע משהו מרצון ה', לפחות את הטקסט המקורי שהקב"ה נתן.
בחז"ל בראשונים ובאחרונים אין שום ספק שצריך לדעת תורה שבכתב, ושמצד סדר הדברים זה קודם לכל דבר אחר, וכך נפסק להלכה שאב חייב ללמד את בנו תורה בחיוב גמור, ומצווה שילמד חוץ מזה גם משנה הלכות ואגדות.
לא הבנתי את תגובתו של ר' ישא ברכה שמנסה לצייר את לימוד המקרא כמשהו לא מקובל וכו', גם שמירת שבת קצת נחלשה בעם ישראל ובשנים האחרונות יש קצת מגמה של התחזקות וכו', בכל אופן זה לא מזיז כהוא זה לגבי הלכות שבת.

[ישא ברכה]

התאוריה מוכרת, אבל אין לה שום קשר לשאלה שלי. אני שאלתי למה בכל הדורות אנשים שאבו את מעיינות האמונה ועבודת ה' שלהם מספרים אחרים ולא הזדקקו לתאוריה הזו (או ליתר דיוק. הם היו בטוחים שהספרים הללו הם הפירושים הכי טובים לספר הספרים, ולא ניסו למצוא פירושים אחרים...).

הניסיון לתאר כאילו בכל הדורות אנשים התעסקו בפשוטו של מקרא, ורק בדורות האחרונים זה התרופף, ורבי לייב מחזיר עטרה ליושנה, לדעתי פשוט לא נכון היסטורית.

ואם זה המענה, לצערי הוא לא מספק. אותי על כל פנים.

לא כתבתי שכל הדורות עסקו ורק בדורינו לא. אדרבה כתבתי שכבר לפני שנים היתה ירידה, מסיבות שונות. אתה שואל למה לימוד המקרא נחלש במשך השנים? נניח מחמת המשכילים. היום אין בעיה כזו וניתן לשוב ללמוד את המקרא. ולא מדברים כאן על פירוש חדש למקרא אלא על שימוש במקרא כמות שהוא. אף אחד לא אומר להפסיק ללמוד את הספרים הקדושים, ודאי שלא. אבל להחזיר את סדר הלימוד היהודי העתיק, שתועלתו מרובה, וממילא גם פשוטו של מקרא ישוב למקומו המכובד.

על איזו נקודה אתה טוען שאני טועה היסטורית?

[דרומי]

עושה רושם שיש איזה קשר בין הנידון כאן לבין לבישת תכלת בציצית ועליה להר הבית.

המכנה המשותף הוא המגמה 'לדלג' על דורות שלמים, והעיקר שזה יהיה ב'אתערותא דלתתא' דוקא.

[ישא ברכה]

בדורות האחרונים ישנם הרבה מרבותינו שמעירים על ההעדר היחס המתאים למקרא.

אני מביא כדוגמא את דברי הפרי מגדים בענין.
ומה שאמרת שאין לך ספרים ללמוד בהם, אמת אמרת כי אין אומן בלא כלים ואיה ספרי תנ"ך מקראות גדולות דפוס בומבורג"י, מוגהים עם התרגום והפירושים גדולים מחז"ל המאירים לנו עינים כמעט אין רואה אותם, וספרי הרד"ק מכלל, ושרשים, ומכלל [יופי למהר"ש] בן מל"ך, וערוך, ומתורגמן [לר' אליהו בחור] וכדומה, אשר עליהן נשען בית ישראל, ולשונינו לשון הקודש כמעט ח"ו נשתכח בזמן הזה. והבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה חומש עם רש"י וקפיטול בנביאים וכתובים, לו חכמו ישכילו היו לומדים זה ראשונה מכל, ראה נא הר"א מזרחי ז"ל אשר האיר עיני כל ישראל בחיבורו על רש"י על התורה. ואני משבח הספרדיים בזה אשר לימודם עולה יפה, ובוודאי כי לא אלמן ישראל בינינו האשכנזים תהילה לאל גאוני הזמן אשר לומדים כסדר הראוי והנכון. אמנם ראוי היה שישגיחו בעין חמלה ולזכות הדור שהמלמדים ילמדו עם תלמידים כראוי ולצוות להדפיס ספרים שיהיו מצויים לעניי ישראל שמהם תצא תורה כמו שאמרו חז"ל [נדרים פא, א] יזל מים מדליו [במדבר כד, ז] כו'. ולא כאותן שלומדים עם תלמידים גפ"ת, אם שיודע להקשות איזה קושיא ותירוץ חכים ורבי יתקרי, ובתנ"ך אין לו שום ידיעה ולשון הקודש מונח בקרן זוית, ואם שגם אני אין לי ידיעה מרובה בזה, אנוס אני כי לא היה לי שום מלמד על זה ואין מעורר אותי, גם לא היה לי הספרים הצריכים לזה ובחמלת ה' עלי נתעוררתי מעצמי ולמדתי קצת עם התלמידים מה שחנני ה':

[מקדש מלך]

אני משיב לרב ישא ברכה וגם לרב הרואה.

אין ספק שלימוד התורה הכתובה הוא מיסודות הדת. לא עלה על כך ספק בכלל. וגם צריך ללמוד מפרשים פשטניים וכו'. ואני הקטן משקיע בזה הרבה. אולי יותר מדאי ועל חשבון דברים אחרים.

אני מדבר על המרכזיות העצומה של העיסוק, ועל העובדה שההסתכלות שלנו על כל מצווה או ערך בעבודת ה' אמורה (לשיטתם) להיות בנויה מההבנה האישית (!) שלנו בפסוקים.

זה נראה לי מוזר, הרי התורה שבעל פה היא זו שמפרשת את התורה שבכתב בפירוש הטוב ביותר, ורבותינו בכל הדורות ידעו להסביר אותה פי כמה מאיתנו. אז אם ברצוננו להבין את התורה שבכתב, הבה נלמד את כל ספרי רבותינו שבכל הדורות, ואז נבין אותה מצוין!

בתור 'קומפוט' קטן, תמיד אפשר להציע רעיון שחשבנו באופן אישי מהתבוננות בפסוקים.

למה זה הופך למנה העיקרית? ואצל מי ראינו גישה כזאת? ולמה היום זה פתאום כן צריך להיות ככה?

[הרואה]

שמעתי רבות ממו"ר ר' נתן רוטמן על צורת לימוד המקרא, עד עכשיו שתקתי כי הדברים עמוקים מאד ולא הבנתי אותם מספיק כדי לעמוד מאחורי דבריו בויכוח, רק כמה מילים.
א. צורת התפתחות המחשבה נולדת הן ע"י החכמה הפנימית שמשער בלבו, והן ע"י דיבור שמגדיר את הדברים וחותכם בפה, ובכך נקבע שכלו, וע"כ צוו חז"ל להוציא בפה, ובפרט בתינוקות של בית רבן שצריכין לצפצף ואינם צריכים להבין את עומק העניינים, והבל פיהם מקיים העולם ויש להאריך הרבה.
ב. המתרגם פסוק כצורתו ה"ז בדאי והמוסיף עליו ה"ז מחרף ומגדף, שצריך להתיישר עם פשט המילים המקובל כמו תרגום או רש"י, ולא לנטות לפירוש אחר גם אם אתה חושב שהוא הנכון, כי צריכה להיות תורה אחת בעם ישראל. ואם אתה רוצה תלמד גם את התרגום ורש"י וגם את דברי המפרש שדעתך נוטה לדבריו. הכונה רק לדברי הפשט של רש"י, ולא במקום שאומר אגדה, ששם רש"י לא מתכוון לומר מה הפשט.
והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף, בפשט המקרא אין לנו אלא פשטו, ולנסות להבין מה חשב אברהם שלכן אמר כך, ומה לבן יכל לענות ליעקב וכדו', זה השערות הלב שהם חירוף וגידוף (אמר שר"ש פישר לרפו"ש הסכים אתו על כך, על אף שידוע כקיצוני בעיון בפשט).
ג. בנסיון להבין את טעמי המצוות יש 2 אפשרויות: א. להבין את מהות המצווה ואת הכוונה הפשטית בקיומה, שזה דבר ראוי ונכון, ב. להבין למה הקב"ה צווה אותנו כך, שזה דבר שקרוב לכפירה, כי אין לנו אפשרות להבין שום דבר מצד הקב"ה, והאריך להוכיח שכל הראשונים מלבד ר' יוסף בכור שור הלכו כדבריו.

את 3 הנקודות האלו שמעתי כל אחת בשיעור נפרד בן למעלה משעתיים וכידוע ר"נ מגבה את דבריו כדרכו בעשרות ראיות, וברור לי שאם הייתי נתקל בזה סתם בפורום הייתי מתקיף פה כמה דברים, ולאחר ששמעתיו ואת כל ראיותיו, נתיישבו הדברים על לבי למפרע.

אני חושב שבין המילים יש התייחסות למה שמציק לר' מקדש מלך ולר' תוכן

[בן מיכאל]

ודאי שזה משנה. כי כשמישהו בא לשנות היסטוריה
א) הוא צריך להיות בר סמכא ברמה של משני היסטוריה, ולהסביר מה מקור הסמכות שלו להציע דרך חדשה.
ב) להסביר למה מה שהיה טוב עד היום פתאום אינו מספיק טוב. אחרת הוא חולק על כל גדולי ישראל שבדורות הקודמים גם יחד.

רבי חייים והרס"ג היו ברי סמכות בדיוק ברמה הנדרשת.
וגם היו להם הסברים לגבי צורך השעה.
חוץ מהעובדה הפשוטה שיש הבדל עצום בין שינוי בדרך הלימוד, שכל אדם יכול לחדש חידוש, לבין שינוי בדרך ההשקפה ועבודת ה'.

הטענה הזאת נכונה בדיוק כפי הטענות שהרמב"ם עסק בפילוסופיה רק כדי להשיב לאפיקורס..., טענת הסמכות היא כמובן נכונה.

[בן מיכאל]

אני משיב לרב ישא ברכה וגם לרב הרואה.

אין ספק שלימוד התורה הכתובה הוא מיסודות הדת. לא עלה על כך ספק בכלל. וגם צריך ללמוד מפרשים פשטניים וכו'. ואני הקטן משקיע בזה הרבה. אולי יותר מדאי ועל חשבון דברים אחרים.

אני מדבר על המרכזיות העצומה של העיסוק, ועל העובדה שההסתכלות שלנו על כל מצווה או ערך בעבודת ה' אמורה (לשיטתם) להיות בנויה מההבנה האישית (!) שלנו בפסוקים.

זה נראה לי מוזר, הרי התורה שבעל פה היא זו שמפרשת את התורה שבכתב בפירוש הטוב ביותר, ורבותינו בכל הדורות ידעו להסביר אותה פי כמה מאיתנו. אז אם ברצוננו להבין את התורה שבכתב, הבה נלמד את כל ספרי רבותינו שבכל הדורות, ואז נבין אותה מצוין!

בתור 'קומפוט' קטן, תמיד אפשר להציע רעיון שחשבנו באופן אישי מהתבוננות בפסוקים.

למה זה הופך למנה העיקרית? ואצל מי ראינו גישה כזאת? ולמה היום זה פתאום כן צריך להיות ככה?

היות שרש"י הבין את הש"ס הרבה יותר טוב מאיתנו, והוא המפרשה בפירוש הטוב ביותר, והוא ידע להסבירה פי כמה מאיתנו, אני מציע לעסוק רק בפירוש רש"י לש"ס, ובתור קומפוט קטן להציע רעיון מהגמרא עצמה...

[סגי נהור]

הרב מקדש מלך, מסתבר שאין קשר בין "פשוטו של מקרא" שאתה נהנה לעסוק בו ובין ה"פשטות המתחדשים" שמדובר עליהם באשכול זה.
אמנם אינני יודע בדיוק מהי שיטת ר"ל מינצברג וכיוצא בו, אבל יש נקודה אחת והיא פשוטה וברורה. אף שניתן בדרך כלל להבין את פירוש המילות של הפסוקים גם ללא פירושי רבותינו, טבעם של סיפורי התורה הוא שלא ניתן כלל לעמוד על המסר ועל המשמעות של הדברים מתוך הפסוקים עצמם, והטוען אחרת לענ"ד אינו דובר אמת. אלו הלומדים פשוטו של מקרא, אין פירוש הדבר שהם לומדים ללא ביאור ופירוש, אלא שהם תולים בדברי התורה את הרהוריהם ופירושיהם.
ומה נעשה שטוב לנו לקרוא את הפסוקים במשקפיהם של רבותינו מלתלות בהם את רעיונותינו וסברותינו.

[איש בער]

ג. בנסיון להבין את טעמי המצוות יש 2 אפשרויות: א. להבין את מהות המצווה ואת הכוונה הפשטית בקיומה, שזה דבר ראוי ונכון, ב. להבין למה הקב"ה צווה אותנו כך, שזה דבר שקרוב לכפירה, כי אין לנו אפשרות להבין שום דבר מצד הקב"ה, והאריך להוכיח שכל הראשונים מלבד ר' יוסף בכור שור הלכו כדבריו.

אשמח אם תוכל לבאר את דבריכם, מה בין א. לב.
או לפחות להפנות לשיעור בה מתבארים דברים האלו

[הרואה]

ג. בנסיון להבין את טעמי המצוות יש 2 אפשרויות: א. להבין את מהות המצווה ואת הכוונה הפשטית בקיומה, שזה דבר ראוי ונכון, ב. להבין למה הקב"ה צווה אותנו כך, שזה דבר שקרוב לכפירה, כי אין לנו אפשרות להבין שום דבר מצד הקב"ה, והאריך להוכיח שכל הראשונים מלבד ר' יוסף בכור שור הלכו כדבריו.

אשמח אם תוכל לבאר את דבריכם, מה בין א. לב.
או לפחות להפנות לשיעור בה מתבארים דברים האלו

למשל כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, אנחנו יכולים להבין שהסוכה נועדה לזכור יציאת מצרים. אבל למה הקב"ה צווה אותנו לישב בסוכה? זו שאלה אחרת שלא שייך מתוך הבנתנו המוגבלת להבין את רצון ה'.

[ישא ברכה]

הרב מקדש מלך, מסתבר שאין קשר בין "פשוטו של מקרא" שאתה נהנה לעסוק בו ובין ה"פשטות המתחדשים" שמדובר עליהם באשכול זה.
אמנם אינני יודע בדיוק מהי שיטת ר"ל מינצברג וכיוצא בו, אבל יש נקודה אחת והיא פשוטה וברורה. אף שניתן בדרך כלל להבין את פירוש המילות של הפסוקים גם ללא פירושי רבותינו, טבעם של סיפורי התורה הוא שלא ניתן כלל לעמוד על המסר ועל המשמעות של הדברים מתוך הפסוקים עצמם, והטוען אחרת לענ"ד אינו דובר אמת. אלו הלומדים פשוטו של מקרא, אין פירוש הדבר שהם לומדים ללא ביאור ופירוש, אלא שהם תולים בדברי התורה את הרהוריהם ופירושיהם.
ומה נעשה שטוב לנו לקרוא את הפסוקים במשקפיהם של רבותינו מלתלות בהם את רעיונותינו וסברותינו.

לדעתי אי אפשר להניח זאת כהנחה מוחלטת. יש הרבה חלקים בתורה שניתן להבינם בקריאה פשוטה. כמובן שיתכן עומק לפנים מעומק, אבל יש משמעות ומסר בקריאה הפשוטה.

[הרואה]

אני משיב לרב ישא ברכה וגם לרב הרואה.

אין ספק שלימוד התורה הכתובה הוא מיסודות הדת. לא עלה על כך ספק בכלל. וגם צריך ללמוד מפרשים פשטניים וכו'. ואני הקטן משקיע בזה הרבה. אולי יותר מדאי ועל חשבון דברים אחרים.

אני מדבר על המרכזיות העצומה של העיסוק, ועל העובדה שההסתכלות שלנו על כל מצווה או ערך בעבודת ה' אמורה (לשיטתם) להיות בנויה מההבנה האישית (!) שלנו בפסוקים.

זה נראה לי מוזר, הרי התורה שבעל פה היא זו שמפרשת את התורה שבכתב בפירוש הטוב ביותר, ורבותינו בכל הדורות ידעו להסביר אותה פי כמה מאיתנו. אז אם ברצוננו להבין את התורה שבכתב, הבה נלמד את כל ספרי רבותינו שבכל הדורות, ואז נבין אותה מצוין!

בתור 'קומפוט' קטן, תמיד אפשר להציע רעיון שחשבנו באופן אישי מהתבוננות בפסוקים.

למה זה הופך למנה העיקרית? ואצל מי ראינו גישה כזאת? ולמה היום זה פתאום כן צריך להיות ככה?

אני מדבר בשם עצמי.
לימוד התורה לא צריך להיות לימוד ההבנה האישית שלי, אלא לימוד רק מה התורה עצמה אומרת.
ובדיוק מסיבה זו אסור לומר או לחשוב שום קומפוט קטן או גדול, כי לדחוף רעיונות לתוך התורה זהו חירוף וגידוף.
(וכ"ש להשתמש בכל התורה רק כקרדום לחפור בה וורטים לאירועים וכדו' כמנהג הרבה דרשנים. ב"ה הם תמיד נתקעים על נקודות מסוימות כמו הרש"י הראשון, ולא גורמים לנו סלידה משאר התורה).
חז"ל לא פירשו את התורה שבכתב, מלבד התרגומים שעליהם הראשונים חולקים בשונה מהש"ס.
כל מה שחז"ל דורשים הוא לא הפשט, הרבה פעמים אפשר בעיון גדול להבין מהדרש אחורה למה חז"ל הבינו בפסוקים בפשט, אבל פשט הפסוקים זה הפסוקים עצמם.
גישה זו רואים בצורה בולטת אצל כל הפרשנים הראשונים, וכל כמה שורות ברש"י, שאומר פשט מדעתו, ומדרש אגדה אומר אחרת.
תמיד זה צריך להיות ככה ותמיד זה היה ככה.

[סעדיה]

לא מצינו בשום מקום שהרשב"ם סבור שכל עבודת ה' והאמונה צריכה להישאב מהפירוש שלו. אולי מצינו דבר כזה אצל מפרשים כדוגמת האבן עזרא, אבל האם כל כלל ישראל בדורינו אמור ללכת בעקבות אבן עזרא? ודאי הוא היה גדול וקדוש, אבל אין ספק שמדובר בדרך שאינה כבושה , ודאי לא לרבים.

השקפת הראב"ע -

יסוד מורא.PNG (61.64 KiB) נצפה 9772 פעמים

[ישא ברכה]

אני משיב לרב ישא ברכה וגם לרב הרואה.

אין ספק שלימוד התורה הכתובה הוא מיסודות הדת. לא עלה על כך ספק בכלל. וגם צריך ללמוד מפרשים פשטניים וכו'. ואני הקטן משקיע בזה הרבה. אולי יותר מדאי ועל חשבון דברים אחרים.

אני מדבר על המרכזיות העצומה של העיסוק, ועל העובדה שההסתכלות שלנו על כל מצווה או ערך בעבודת ה' אמורה (לשיטתם) להיות בנויה מההבנה האישית (!) שלנו בפסוקים.

זה נראה לי מוזר, הרי התורה שבעל פה היא זו שמפרשת את התורה שבכתב בפירוש הטוב ביותר, ורבותינו בכל הדורות ידעו להסביר אותה פי כמה מאיתנו. אז אם ברצוננו להבין את התורה שבכתב, הבה נלמד את כל ספרי רבותינו שבכל הדורות, ואז נבין אותה מצוין!

בתור 'קומפוט' קטן, תמיד אפשר להציע רעיון שחשבנו באופן אישי מהתבוננות בפסוקים.

למה זה הופך למנה העיקרית? ואצל מי ראינו גישה כזאת? ולמה היום זה פתאום כן צריך להיות ככה?

בעז"ה

באופן כללי האשכול פה לדעתי איבד את הכיוון, יש פה חמישה נידונים יחד, אבל אנסה להתמקד.

אם אנחנו מכירים שהמקרא הוא מיסודות הדת, הרי שברור המרכזיות שהוא תופס, ואין כאן אלא השבת עטרה שניטלה ממנו בעל כורחינו מחמת צרכים שונים שהיו בעבר ואינם עוד. וחלילה אין זילזול בתורה שבע"פ, אדרבה יש לכל אחד תפקיד מוגדר. המקרא נועד בעיקר להעמיד את האמונה וחובות הלבבות ואילו התורה שבע"פ את מערכת המצוות המעשית. ולאוהבי הבחינות נגדיר את זה: התורה שבכתב בחינת נשמה והתורה שבע"פ בחינת גוף. דוכרא ונוקבא, וכו'. כמדומני שהתפארת ישראל כותב זאת במפורש את החלוקה הזאת.

צא וראה שכל רבותינו הראשונים בספרי האמונות והדעות שאבו בלי סוף מהמקרא, (ויפה כתב הרב בן מיכאל לעיל), ולמה אנחנו נעזוב את השורש ונקפוץ לספרי הלכה למעשה. ומי שלומד מקרא רואה שיש גם מקום לישא וליתן כדרכה של תורה, וכו' וכו'.

ועוד מילה נוספת. אף אחד לא בא לסלול לו דרך חדשה בעבודת ה' על בסיס הבנתו את המקרא בשונה מחז"ל חלילה. אלא באים לבנות את העולם של האמונה, את העולם של ידיעת ה', אהבת ה', דביקות בבורא, ביטחון, (ולא לקפוץ ישר לרמב"ם למשל בהל' מדע, שבוודאי צריך ללמוד אותו, אבל יש סדר). כפי שגם חז"ל הקדושים עשו. (אגב, אני לא מקבל את מה שכתב הרב הרואה שבחז"ל אין פשוטו של מקרא. לדעתי זה לא נכון). כמובן שלא הכונה שלא פותחים ספר נוסף מלבד החומש, בוודאי רואים את דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, ומתוך ראיית מכלול התמונה בונים הבנה מסוימת, כמו כל חלקי התורה.

ולענין טעמי המצוות. התורה מחולקת לשניים, מחשבה ומעשה. בעוד תחום המעשים הוא מערכת חוקית מדויקת, תחום המחשבה הינו פחות מוגדר.
אם נקח את המצוות וטעמיהם, בעוד המעשים שווים לכל יהודי באשר הוא, הרי שהתוכן והכוונה משתנה. כך הבורא נתן את התורה.
ולכן אנחנו מוצאים שלמצוות תקיעת שופר יש עשרה טעמים ברס"ג (או ממי שזה..), ולכן אנחנו מוצאים שהאריז"ל בוכה בתקיעות והגר"א שמח. זו מערכת הרבה פחות מדויקת וחדה, ויש בה כר נרחב לבירור.

וגם בתחום הזה ניתן להוציא הרבה ממה שמפורש בכתובים, גם הראשונים דרשו כך. בחלק הזה ר' לייב אכן הגדיל לעשות והוא העמיק בזה חקר באופן מיוחד (כמו לכל חכם שיש לו את החלק המיוחד שלו) והעלה הרבה פנינים, אבל למה לא להתייחס לחלק הזה כמו כל חלקי התורה, שלכל אחד יש רשות לבוא ולדון ולהתבונן.

[פרי יהושע]

אין לי הרבה מה להוסיף על דבריו היפים של הרב ישא ברכה
רק אולי אעיר עוד קצת על השאלה מה רע בכל הספרים שהיו וכדו', שהועלו כאן לעיל:
אין ספק שעם כל המשברים שעברו על עם ישראל, ועם חזרתו לארצו, וגם הדיבור בלה"ק (אף שהרבה יגידו שהוא בא מהס"א), יש איזה חיידק (ולא במובן השלילי), המבקש, דורש את שלו, לחזור ולקרוא את התורה ממקורה הטהור, בקשה כזו ודרישה כזו של דור אחרי משברי העבר, אינם יכולים, ואינם אפשרים לפטרם, בזלזול, או באיזה אמירה, כאילו הרצון הוא רצון של משכילות כביכול, עם ישראל לא שרד את כל המשברים שלו, בשביל שיטיחו בו דבר כזה, את הצורך הזה בין השאר תפס גם ר' לייב, אבל לא רק, באופן אישי אני יכול לומר שהרגשתי את הצורך הזה, הרבה הרבה לפני ששמעתי עליו, ובתחילה אפילו לא ידעתי מה חידוש חידש, עד שהבנתי שפשוט הוא הרים את הכפפה, והלך עם כך באומץ, זו הייתה האמירה שלו..
וזכור אותו האיש (וחיוכו המאיר) לטוב...

[מקדש מלך]

אבל למה בהלכות מעשיות אנחנו מבינים שלא ניתן להורות הלכה ממשניות רבינו הקדוש, אלא הפשטן לומד רק את ה'משנה ברורה', ואילו המעמיק יותר לומד 'גם' את המקורות. ואילו כאן לא?
מצוין. שילמדו את הפסוק, ואח"כ את מדרשי חז"ל בגמרא ובמדרשים עם מפרשיהם, פירושי הראשונים רש"י והרמב"ן והרד"ק, ואח"כ את גאוני המחשבה כמו החובת הלבבות המהר"ל השל"ה וכו'. ואח"כ מה שהוציאו מהם הפוסקים למעשה, היינו גאוני המוסר והחסידות בדורות האחרונים, ואם יש מה לדון בדבריהם - שידונו, הרי כל אלו כבר פירשו עבורנו את הפסוקים בדרכים הכי נכונות.
האם מבט של אנשים פשוטים יחסית (אין כוונתי להגרי"ל מינצברג עצמו) בפסוקים עצמם, אמור לקבוע הלכה למעשה בהלכות חובות הלבבות, שהם עלולות לטעות ולסטיות פי כמה מהלכות מעשיות? ומה גם שהרבה פעמים הם אכן מחדשים 'מהלכים' חדשים, שאינם מצויים ספרים ההם (וכל המרבה לחדש הרי זה משובח), והחידוש נקבע בתור 'המבט המרכזי שבו עלינו להסתכל על המצווה' ?

בשולי הדברים אעיר על דברי הרב פרי יהושע, שהגיעו אחרי שכתבתי את תגובתי להרב ישא ברכה. אני מבין היטב את הרצון ללמוד פשוטו של מקרא (משהו כמו המאמר של הרב פרי יהושע על שופטים, בלי להיכנס לדיון על תוכן המאמר). אני רק לא מבין את המרכזיות של העניין, ואת העובדה שאם אני הבנתי משהו בפסוק, הרי זה הופך להיות המבט שלי על המצווה, החג, השבת, ברית המילה, או כל דבר אחר ביהדות.

ובנוגע לדברי הרב הרואה שטוען שהדברים אסורים אפילו בתור 'קומפוט', מעניין. אולי תעלה לפורום את הקלטות השיעורים שנוכל לשמוע את סברות הרב רוטמן בעניין וראיותיו?