תנו רבנן, וכבר שלחה מלכות הרשעה שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל, למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן אמרו להם, דיקדקנו בכל תורתכם, ואמת הוא. חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור. ושל נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם. מה נפשך, אי רעהו דוקא, אפילו דנכרי כי נגח דישראל ליפטר. ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דנכרי ליחייב. וחכמים לא גילו להם טעמו של דבר, שממון של גוי הפקר, מפני הסכנה...
גם שמעינן מהאי ברייתא דאסור לשנות דברי תורה, אף כי הסכנה. וחייב למסור עצמו עליה, דלפי חד שינוי דתו' (ד"ה קראו) שמלכות הרשעה גזרה עליהם. ולמה לא ייראו חכמים שתעליל מלכות הרשעה עליהם. הלא לא תמצא דבר קשה כזה לומר בפני האומות שאנחנו פטורין מהיזיקן, והם חייבים. וכי לא היה ראוי לחוש ח"ו לכמה שמדות וחורבות דליפוק מיניה. בפרט מלכות הרשעה, שכל מחשבתם רק להתגולל ולהתנפל על שונאינו. וא"כ היה להם לשנות, או שניהם חייבים, או שניהם פטורין. אלא ש"מ שמחויבים אנו למסור על קידוש השם. ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה. ומסתמא איירי כגון שהשרים שאלו בפרטים על כל דין ודין, שור של ישראל שנגח לשל נכרי, ושל נכרי שנגח לשל ישראל. ועל כן השיבו האמת על קדושת השם. כי לא היה יכולת בידם לשמט את עצמם מדין זה.
העולה מתוך דברי מהרש"ל שישנו חיוב של מסירות נפש כענין יהרג ואל יעבור על שינוי מדברי תורה, וזה מוכיח מסוגיא דב"ק הנ"ל.
והנה במשאו של הגאון רבי גבריאל טולידנו זצ"ל (בכנס היסוד של 'ארגון מרביצי תורה ספרדים, יום ג' כ"ו טבת תשנ"ג, אולמי וגשל בבני ברק; 'לקראת שבת' המוסף התורני של הפלס, גליון 224, שמות תשע"ז, עמ' 4) מובא כדלהלן:
.ולולא דמיספינא ההיתי אומר שיתכן שבענין מסירת התורה כנתינתה יש דין יהרג ואל יעבור.
וראיה לדבר מהא מהגמרא במס' גיטין (נו, א), אזל [בר קמצא] אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי, א"ל מי יימר, א"ל שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. וקשה מה בכך אם יאמרו בעלי מומין קרבין, וכי משום כך נסכן את עם ישראל, ואין לומר שבאמת אין הצדק עם רזב"א, ולכן אמר רבי יוחנן שענוותנותו החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו, שהרי רש"י פירש, ענוותנותו – סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו, ומשמע שרק במה שלא הרגו לא צדק רזב"א, כי אליבא דאמת מגיע לו למות שהרי היה מוסר, אבל במה שטען רזב"א, יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח, בזה הצדק איתו.
וחזינן מזה שאם יש חשש שלא תימסר התורה כהוויתה ויאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח, בזה אין היתר של פיקוח נפש, כי יש דין יהרג ואל יעבור על ענין מסירת התורה כצורתה
אולם באמת יש להשיב על ראייתו זו מכמה פנים, ואכ"מ.
[ושוב ראיתי במאמרו של הרב דוד לאו, בקובץ בית אהרן וישראל קרלין סטולין, גליון סא עמ' טו ואילך, שדן בביאור דברי מהרש"ל, וכיון ג"כ לראיה מפרק הניזקין הנ"ל, ויעו"ש באורך], וראה עוד בקובץ אור ישראל (מונסי) גליון ד' מאמר מאת הרב אברהם משה שאיא, ובגליון ח תגובה מאת הרב אוריאל אליעזר בנר].