מאירים א כתב:עד המהרי"ף, לא היה אפי' אחד שיסביר את זה, אפי ברמז, ואחריו גם אין, עד בעל דברי יציב זצ"ל. ...
א"א לקבל שכלל ישראל טעו. ורק הם ידעו האמת.
אכן, אפשר ללמוד "פשט" ככה בגמ', אבל לכלל ישראל יש, והי' "מסורת". וזה ברור גם לך שזאת לא היתה המסורת. כי לולא הם אף אחד לא היה יודע מזה.
והמנהג היה אחיד בזה (דין לילה, ג' כוכבים בלי חכמות) עד אחרי המלחמה הנוראה, רק לחומרא היו שהחמירו, ורק על 72 , ובשעה וחומש אחרי השקיעה, באירופה, יש עוד האדמימות שאתה מדבר עליו. ואיך אף אחד, כולל השר שלום לתלמידיו, שידעו מזה.. הלא דבר הוא.
ואפילו אותם שנהגו כהמנחת כהן,היה רק לחומרא למוצאי שבת ובקיץ עשו הזמן למוצאי שבת מאוחר יותר מ72, היה אך ורק להחמיר למוצאי שבת, שצריך קטנים ורצופין, אבל "לדין לילה" לא ידעו מכל מה שאתה מסביר כאן.
ובכן. מסיבה טכנית נשמט חלק מההודעות שעברו, התמקדתי בשיטה בדעת ר"ת שצאת הכוכבים הוא לפי 72 דקות שוות. ועיקר חסר מן הספר - דעת הראשונים שצאת הכוכבים תלוי בזמני השנה ובמקומות ולא שעות שוות. ונבאר שיטה זו. שהיא שיטת הרבה ראשונים - שד' מיל אינו שיעור קבוע.
בשיעור הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים מצינו מחלוקת בפסחים צד., לדעת עולא ורבה מהלך אדם בינוני עשר פרסאות (שהן ארבעים מיל) ביום, ומתוכם חמשה מיל בין עלות השחר להנץ החמה, וחמשה בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים. ונמצא שבהיות השמש על הארץ אדם מהלך שלושים מיל. אך הגמרא מביאה שם, שלדעת רבי יהודה ההפרש שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים (וכן בין עלות השחר להנץ החמה) הינו כדי הילוך ארבעה מיל, ובהיות השמש על הארץ אדם מהלך שלושים ושנים מיל. ומעמידה הגמרא את דעת רבה ועולא האמוראים בתיובתא, כיון שדבריהם נסתרים מדברי התנא רבי יהודה.
אמנם ברש"י ברכות ב. (ד"ה ומאי ), כתב בפשטות שיש ביניהם חמישה מילין כדעת עולא ורבה. וכן כתבו התוספות שם ב: (ד"ה דילמא), פסחים יא: (ד"ה אחד), ספר הישר לר"ת סימן רכא, תוספות רי"ד שבת לד: ד"ה איזהו, הרא"ש תענית פ"א סימן יב, וכן כתב היראים סימן רעד (בדפוסים הישנים סימן קב) בדעת רבינו תם.
והדבר תמוה, שהרי לכאורה שיטה זו נדחתה. וכבר עמדו האחרונים בזה ותירצו בכמה אופנים דחוקים.
ועלה בידינו בס"ד דרך חדש ומרווח בישוב קושיא זו, ולשם כך נקדים מה שיש להעיר מדברי רש"י בפסחים שם ד"ה ת"ש, שביאר שהתיובתא מדברי רבי יהודה על שיטת עולא ורבה היא שלדבריהם אדם מהלך מהנץ החמה עד השקיעה שלושים מיל, ואילו מדברי רבי יהודה מבואר שמהלך אז שלושים ושתים מיל . ולכאורה קשה,
מדוע לא התייחס לחילוק הנוסף והעיקרי שבין שיטת עולא ורבה לשיטת רבי יהודה, שלדעתם החילוק בין עלות השחר להנץ החמה (וכן בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים) הינו כדי הילוך חמישה מיל, ואילו מדברי רבי יהודה מתבאר שהוא כדי הילוך ארבע מיל, וכמבואר לעיל.
ארבע מיל בקו המשוה - חמש מיל בארץ ישראל
ועל כן נראה לחדש שלענין אורך הנשפים אין קושיא מרבי יהודה על דבריהם, כיון שדברי רבי יהודה אמורים באיזור קו המשוה ששם ממהר להחשיך (כשם שפשוט שדבריו אמורים דווקא בתקופת ניסן ותשרי, שאז ממהר להחשיך, ולא בחורף ובקיץ), וכפי שנתבאר במבוא לעיל, שבקו המשוה מחשיך לאחר 72 דקות (שהם 4 מיל, לפי חשבון 18 דקות למיל ), ואילו דברי עולא ורבה נאמרו בארץ ישראל, ששם מחשיך רק לאחר כדי הילוך חמש מילין (שכן החמה שוקעת בארץ ישראל 18 מעלות מתחת לקו האופק רק לאחר כמעט 90 דקות , ורבה ועולא לא דקו לחומרא ). ויש להקשות עליהם רק ממה שמתבאר בדבריו שמהנץ ועד השקיעה אדם מהלך שלושים ושתים מיל, ואילו לדבריהם אדם מהלך אז רק שלושים מיל ( שלענין זה אין חילוק בין קו המשוה לארץ ישראל, ובשניהם יש מהנץ ועד תחילת השקיעה שתים עשרה שעות שוות) .
ולפי זה יתאימו דברי הגמרא עם כללי האסטרונומים, שמחשיבים את אורך הנשף בדיוק כפי אורך זה . ואף שבדרך כלל אין עלינו להתחשב בדברי חכמי האומות, כאן שאני, שהרי רבי יהודה נוקט בלשונו 'תדע, כמה מהלך אדם בינוני ביום וכו'', הרי שמדבר על שיעור הניתן למדידה עבור כל אחד, ועל כן מסתבר שיש להתחשב בנידון זה עם דעת חכמי האומות, שאכן מדדו את השיעור וקבעוהו באורך זה . ועיין בספר יום ולילה של תורה להרי"ג ווייס, חלק א פרק לד- לו, שהביא חשבון מתמטי שאחרי שקיעת השמש 50'18 מעלות מסתלקים קרני האור האחרונים מגובה האטמוספירה.
וכשיטה זו שבארץ ישראל צאת הכוכבים הוא לאחר הילוך חמש מילין מהשקיעה (וראה להלן שהיינו דווקא בימי ניסן ותשרי), נקטו כל הראשונים שעד רבינו תם, הן אלו המוזכרים לעיל שכתבו כן להדיא, והן כל אותם שכתבו שהלילה תלוי בצאת הכוכבים ולא סייגו וכתבו ש'איננו בקיאים בכוכבים' וכדומה. שכן החוש יעיד שזהו זמן צאת הכוכבים הבינונים, וכדלעיל.
אמנם התוספות (שבת לה. ד"ה תרי, מנחות נו. ד"ה מנין) חידשו בדעת רבינו תם מהלך חדש, לפיו תיובתא דרבא ועולא עולה גם על אורך הנשף, וממילא הכריעו כר' יהודה ששיעור ד' מיל בכל מקום ובכל זמן. וכן כתבו הרבה ראשונים ואחרונים.
ביחס למחלוקת זו - דעת רוב הראשונים והפוסקים כהבנה בספר הישר שאורך הנשף הוא ה' מיל, והשיטה של ד' מיל הובאה בפוסקים בסימן רסא, להחמיר כשיטה זו בערב שבת, דהיינו לפרוש ממלאכה אחר ג' מיל ורביע ולא רבע שעה לפני צאת הכוכבים שזה הרבה יותר מאוחר ברוב המקומות (ובזה יובנו דברי הב"י בסימן רסא עיין שם, ועוד חזון למועד).
היוצא מזה שמנהג הרווח בכל השנים להסתכל על הכוכבים כסימן ללילה, הוא המנהג על פי הדעת של הראשונים שפסקו להלכה ששיעור הנשף הוא ה' מיל. ובהתחשבות במדת שקיעת האור לפי המקומות והזמנים, והכוונה לשקיעת החמה מתחת לאופק ב50'18 מעלות. זוהי המסורת עליה דברתי בתגובה קודמת. וכפי שמבואר בשו"ע רצג.
היוצא שהמנהג ומסורת תואמים להפליא, וכל הסתירות שישנם בזה הם בין המנהג שהתפתח אחרי תקופת הראשונים, שהמושג שקיעת החמה הפך לנקודת זמן של שקיעת האופק. עד אז ההבנה הברורה היתה ששקיעה הכוונה לאורך הנשף, ומאז התחילו להתיחס למושג שקיעת החמה כשהכוונה לשקיעת הגלגל מתחת האופק דוקא ולא כאורך הזמן של הנשף.