אביא המקום שציין לו הרב נוטר
http://www.ladaat.net/siteimages/fl_4f0ebfa3e3c88.pdfפלאי הדודאים ואדני השדה
בגליון תשפ"ט, הובא במדור 'פלאות עדותיך' שהדודאים יש
להם צורת אדם וכו'. הנה מצאתי בענין הדודאים דבר חידוש
במדרש אגדה, בפרשת ויחי (מט, יד), וז"ל: "'יששכר חמור גרם',
אל תיקרי גרֶ ם אלא גרַ ם, שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים,
ולא היה יודע מה הם, והלך ואסר חמור בדודאים, והלך לו. מה
עשה החמור, רצה לברוח, ונעקרו הדודאים, וצעקו צעקה
גדולה, ומת החמור, כי כן דרך הדודאים. וכשבא ראובן אצל
חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים, ולקחם ונתנם לאמו
לאה, ונולד יששכר. ואותו החמור שהוציא הדודאים גרם
ליששכר שנולד, ועל כן אמר: יששכר לא גרם לו שיבא כי אם
החמור", עכ"ל (הובא ב'תולדות יצחק' שם, וב'צרור המור' פר' ויצא ל, יד).
בשינוי קצת כתוב ב'מושב זקנים' לבעלי התוס' (שם בפר'
ויחי), וז"ל: "בשעה שחותכים הדודאים מן הארץ, כל השומע
קולם מיד מת, ולוקחים חמור זקן ומרעיבים אותו וחופרים
סביבות הדודאים, ובורחים האנשים מרחוק, כדי שלא ישמעו
הקול, והחמור בשעת רעבון מוציא הדודאים, וכששומע החמור
הקול, מיד מת. ולאחר זמן באים ומוצאים החמור מת
והדודאים מושלכים בארץ" וכו'.
ובספר 'חמדת ימים' להג"ר שלום שבזי זצ"ל מתימן (פר'
ויצא עמ' קט) כתב: "דודאים, יאסמין בלשון ערב, והיא שושנה
לבנה קטנה וריחה טוב, והיא 'חבצלת השרון' דפירשה נמברוזו,
שושנה מדברית, ופירש רבינו חיי ז"ל: אילן במדבר דמות אדם,
מנדראגיל"ש בלע"ז, ויש לו חבל מטבורו לארץ, והתולשו הוא
מת. בא ראובן וקשר חמור עליו, חזר מצא החמור מת והאילן
תלוש, אמר יש ממש בזה, לקח מפריו והביא לאמו" וכו'.
וראה עוד בירושלמי (שבת פ"ו ה"ב): "אין קורין פסוק על גבי
מכה בשבת, והדין דקרי על יברוחא אסור". ופירש ב'קרבן
העדה' (שם): "יברוחה, מין חולי. ל"א לפי שיש סכנה למי
שעוקר היברוחים, והם הדודאים המוזכרים בראובן, ולכן אמר
שאסור לקרות פסוקים עליו כדי לעקרן" עכ"ל.
ויש להביא בזה מה שמצינו כן בבעלי החיים, והוא במשנה,
במסכת כלאים (פ"ח מ"ה): "ואדני השדה, חיה", ופירש שם
הר"ש משאנץ בזה"ל: "בירושלמי כלאים פ"ח ה"ד: אמר ר'
יוסי בר נש דטור הוא, והוא חיי מטיבורא, פסק טיבורא לא
חיי. ושמעתי בשם הר' מאיר ברבי קלונימוס משפירא שהיא
חיה ששמה 'ידוע', והיא 'ידעוני' דקרא (ויקרא כ, כז), ומעצם
שלה עושין כמין כשפים. וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ
שבו גדל אותה החיה ששמה ידוע, כעין אותם קישואין
ודלועים, אלא ה'ידוע' צורתו כצורת אדם בכל דבר, בצורת
פנים וגוף וידים ורגלים, ומטיבורו מחובר לחבל היוצא מן
השורש, ואין כל בריה רשאי ליקרב כמלא החבל שטורפת
והורגת כמלא החבל, ורועה כל סביבותיה, וכשבאין לצודה אין
אדם רשאי לקרב אצלה, אלא גוררין אותה אל החבל עד שהוא
נפסק, והיא מיד מתה". עכ"ל (וכ"ה בפי' רא"ש שם, וכ"ה בספר
החינוך מצוה תקיד).
גם בפי' ר"ע מברטנורא הביא כן, והוסיף בזו הלשון: "...
ואין כל בריה רשאה לקרב אליו, כי הוא הורג וטורף כל הקרב
אליו, וכשרוצים לצוד אותו מורים בחצים בחבל עד שנפסק,
וצועק בקול מר, ומת מיד, ואליו רמז באיוב (ה, כג): כִּ י עִ ם אַ בְ נ ֵ י
הַ שָּׂ דֶ ה בְ רִ י תֶ �". עכ"ל (וראה שם באריכות ב'תפארת ישראל' אודות
מקומה של חיה זו ומקור חיותה ועוד. וע"ע בס' 'מעשה טוביה' פרק עולם קטן
פרק י' מש"כ בזה).
ובספר 'עץ חיים' להאריז"ל (שער מב פ"ה) כתוב, שהממוצע
בין הצומח והחי הוא 'אדני השדה' הנזכר במסכת כלאים,
שהוא כמין כלב גדל בקרקע, וטבורו נשרש בקרקע ויונק משם,
וכשחותכין הטבור שלו מת. והממוצע בין החי והמדבר הוא
הקוף, עכ"ל (וכן הוא ב'באר מים חיים' ריש פר' ואתחנן, וב'אור המאיר' פר'
בהעלותך, ועוד). אמנם ב'בני יששכר' (מאמרי ניסן, מאמר יא) כתב
שהאדני השדה הוא הממוצע בין חי למדבר (וע"ע בספר 'אמרי
פנחס' פר' חקת אות שמ, ובשער עולם ומלואו אות יז, וכן בספר 'שם משמואל'
פר' וירא דף קנה א).
ויש להביא עוד מה שכתוב בס' 'אור הצבי' להג"ר צבי הירש
מבריסק ז"ל (דף צד:), וז"ל: "שמעתי בשם הגאון ר' אליהו
מווילנא זצוק"ל לפרש מה שאמר 'ויהי עשו איש יודע ציד איש
שדה' (בראשית כה, כז), היינו, שהיה יודע איך לצוד את איש
השדה הזה, והוא 'אדני השדה' הנזכר בכלאים, והוא 'ידעוני'
הכתוב בתורה, וצורתו צורת אדם בפרצוף וידים ורגלים, והוא
מחובר בטבורו בחבל גדול היוצא מן הארץ אשר בלתי אפשר
להתקרב אליו בתוך מידת החבל, כי טורף ומזיק כל הבא לשם,
וכשרוצים לצודו מורים בחיצים בחבל שלו מרחוק, עד שנפסק
החבל וצועק בקול מר, ואז הוא מת. ועשו היה יודע איך לצודו
חיים. ושיעור הכתוב הוא כאילו נכתב: ויהי עשו איש יודע ציד
לאיש השדה. עכ"ל (וכ"ה ענין זה ב'חתם סופר' פר' תולדות עמ' קז,
עי"ש. וע"ע ב'אור הצבי' הנ"ל שם מה שהביא מהגר"א עה"פ [שמות ח, יז]
"ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עליה", עי"ש).
אשר ישעי' נוסבוים, בני ברק
