מסכת מנחות - הערות והארות פנינים ומרגליות

[שמואל דוד]

מרדכי הבין שהכוונה לסכנה וזה חידוש

[אהרן תאומים]

הוא אשר אמרתי אם משתמשת בלשון זיבה שהוא גס ויש בו בזיון לאישה , אז כל אחד יכול להבין שמתכוונת למשהוא אחר ואין בו חידוש כ"כ ובפרט שהבינו שנסתכנה "בזיבה" וזה יותר מובן מדוע אמרה בלשון זה אף שגס הוא, משא"כ כשמתמשת בלשון מעודן יותר לימתי לעונתי אז אפשר שבאמת מתכוונת לקינה לזובה וזה היה החידוש הגדול שגם את זה דרש מרדכי

[שמואל דוד]

אגב בירושלמי שקלים פרק ה איתא גירסא אחרת זיבתי = זאב יאכל בנה כו' ע"ש
ועיין פירוש יפה מראה שם

[גימפעל]

מדף עג יש רש"י ויש רש"י כת"י, איך נוהגים ללמוד?

[ההוא דאמר]

סד, ב
חקירה בדין העברה בקצירת העומר
מצות העומר להביא מן הקרוב ובגמ' ואיבעית אימא משום דאין מעבירין על המצות.
יש לחקור, האם האין מעבירין על המצות, זהו על מצות הבאת העומר למזבח. או דילמא, דההעברה היא על המצות קצירה [וכן נקט בחי' הגרי"ז].
ולכאורה יש להביא ראיה פשוטה כדברי הגרי"ז, דאי נימא שהמצוה היא להביא עומר קצור למזבח, אם כן הלא הקרבת קרבן העומר הינה למחרת ביום, ואילו הקצירה הינה בלילה, ואם המצוה מתחילה כאשר זרח אור יום, ועד אז יהיה העומר קצור בין אם הינו קרוב לירושלים ובין אם מרוחק.
ומשמע, שהמצוה היא הקצירה והיא בלילה, ואין לדחותה ולהשהותה, וצ"ת.

[ההוא דאמר]

סד, ב
נידונים באין מעבירין על המצוות בקצירת העומר
מצות העומר להביא מן הקרוב, ובגמ' איכא ב' טעמים, והטעם השני "ואיבעית אימא משום דאין מעבירין על המצות".
יש לדון מספר נידונים:
א' לכאורה מוכח שאין מעבירין על המצוות גובר אף על הכלל של מצוה מן המובחר, וכידוע דנו בזה הפוסקים האחרונים, דהלא משמעות הגמ' שאף אם במרחק מירושלים יש עומר יותר משובח, מכל מקום אין מביאין אלא מן הקרוב.
ב' הלא לכאורה כאן אין זה אלא היכי תימצי ולא גוף המצוה, דכאשר קוצר יש בזה היכי תימצי שיוכל להביא למחרת את העומר, בעוד שהמצוה היא הבאת העומר ולא הקצירה [ועיין בהודעה לעיל].
ג' מצינו כמה כללים דומים, א' אין מעבירין על המצוות, ב' זריזין מקדימין למצוות, ג' שיהוי מצוה לא משהינן, ד' מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.

[שמואל דוד]

סו, א

רש"י ד"ה נותנין אותו באבוב- כלי של נחשת "וזה שמו "

יש לדייק מה בעי רש"י בזה?

[שמואל דוד]

סו,ב

כרמל רך ומל וכן הוא אומר ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם ביכורים ועשרים לחם שעורים וכרמל בצקל"ונו ויאמר תן לעם ויאכלו בא ויצק לנו ואכלנו ונוה היה ואומר נתעל"סה באהבים נשא ונתן ונעלה ונשמח ונתחטא באהבים ואומר כנף רננים נע"לסה נושא עולה ונתחטא ואומר כי יר"ט הדרך לנגדי יראתה ראתה נטתה דבי רבי ישמעאל תנא כרמל כר מלא

ועיין רש"י וז"ל וכן הוא אומר - דדרשינן נוטריקון
בצקלונו - ב' בא צ' ויצק ל' לנו ו' ואכלנו נ"ו ונווה היה נאה היה הלחם
נתעלסה - במנאפת כתיב שאומרת למנאף נשא ונתן בינינו ונעלה למטה ונשמח
ונתחטא - נטייל כמו (תענית דף יט.) בן מתחטא לפני אביו
נעלסה - נוטריקון נושא ביצתו עולה למעלה ונתחטא ומורידו בקנו שאינו מטיל ביצתו עד שיעלה בקן המיוחד לו נ' נושא ע"ל עולה ח' חטוי והאי חטוי לשון הורדה כדתנן במסכ' יומא (דף נח:) התחיל מחטא ויורד

לכאורה יש לעיין מדוע לא פירש"י ה"נוטריקון" אצל נתעלסה. וצ"ע.

[אוהב&דעת]

דף סה.
שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה וכו'
לכאורה קשה להבין, מה הפי' נטפל להם ריב"ז ואמר להם שוטים מנין לכם, והרי פשט הכתוב הוא ממחרת השבת- שבת בראשית ! אדרבא, חובת ההוכחה היא על חכמים מנין להם שלא כן הוא, וכמו שהגמ' מביאה לכך כמה וכמה ראיות, ולמה לא ידעו הבייתוסים להשיב על דבר פשוט כ"כ?
ונ"ל שהשאלה 'מנין לכם' היא לא על העיקרון שממחרת השבת הכוונה לשבת בראשית, אלא ע"כ שעצרת היא לאחר השבת, כלומר מנין לכם להתחיל לספור בשבת שלאחר יו"ט ראשון של פסח, וכפי שהגמ' אומרת לקמן (סו.) "וכי נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח? והלא לא נאמר אלא 'ממחרת השבת', דכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת" וע"ז ענה הצדוקי משרע"ה אוהב ישראל היה ורצה שיתענגו ב' ימים, ולכן מסתבר לומר שהכוונה היא לשבת הסמוך ליו"ט. ודו"ק.

[אהרן תאומים]

סח ע"ב

רש"י ד"ה והתנן משחרב כו'. ואמרינן מאי טעמא כו':
צריך להבין הלמאי רש"י אומר "ואמרינן" , הרי מיד נראה זאת, ועוד בד"ה עצמו כתוב וכו' ומה קושי התעורר במילים משחרב שצריך לגלות את ההמשך, עוד בדר"כ הלשון ברש"י לקמן מפרש טעמא ומה הוא הלשון "ואמרינן" ונראה לרמוז כאן את דברי האמרי אמת על קושית תוספות מדוע במסכת סוכה חוברו שתי תקנות אלו ליטול לולב בירושלים זכר למקדש ויום הנף כולו אסור, וז"ל תוספות (סוכה מא ע"א) ד"ה ושיהא יום הנף כולו אסור. הרבה תקנות תיקן רבן יוחנן בן זכאי אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תני הכא יום הנף אגב גררא ותימה דבמנחות פרק רבי ישמעאל (דף סח.) לא תני הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפרק בתרא דר''ה (דף ל.) תניא הנך תרתי ועוד תקנות טובא דתקון:
ותירץ האמרי אמת שרב יוחנן בן זכאי היה בזמן חורבן הבית והרי ידעו כולם בחורבן בית ראשון שלאחר שבעים שנה נבנה בית שני, ואם עושה ר"י זכר למקדש סימן שח"ו בנין הבית השלישי רחוק וע"כ צריך לעשות זכר למקדש ולכן אסר את יום הנף כולו כדי שיאמרו מהרה יבנה המקדש, וזה כוונת רש"י "ואמרינן", כשמזכירים את המילה "משחרב" מיד רש"י דיבר על הצפיה, ובעיקר כאן במנחות סדר קדשים שכל הלימוד בו הוא בגלל הצפיה והאמונה, עד כאן בדר רמז, ובפשט רש"י מוסיף גם את המילה "והתנן" לומר דהמילים משחרב בית המקדש התקין וכו' הם דברי משנה והטעם מהרה יבנה הוא דברי אמוראים , וכוונתו לא על משנתינו אלא על המשנה בסוכה ובראש השנה, דאיתא שם שני תקנות שיהא לולב ניטל במדינה שבעה ויום הנף כולו אסור ועל התקנה הראשונה נאמר הטעם במשנה עצמה - זכר למקדש, ולכך חילק רש"י שאת הטעם מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד וכו' אמרו אמוראים, וטעם זה הוא רק אם אמרינן שיום הנף מותר משהאיר המזרח ובזמן הבית עומר מתיר, אבל למסקנת הגמרא לדברי רבי יהודה אין שייך טעם זה כי יום הנף כולו אסור מן התורה, ואין כאן תקנה אלא תיקון הלכה.
אחר הפשט והרמז נדרש ביסוד הדברים, בשימת לב לרש"י בס"ח עמוד א' בביאור שאלת הגמרא העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש, מוסיף רש"י (בתוך הד"ה) והתנן -במתני'- העומר מתיר חדש במדינה. לאוכלו ושתי הלחם שבעצרת מתירין חדש במקדש להביא מנחות מן החדש אלמא בעומר תליא מילתא: ע"כ, ובשאילת הגמרא משחרב בית המקדש וכו' כתב רש"י רק והתנן, ומכאן יש לדקדק שהשאילות הראשונות בגמרא הם ממשנתינו כאן במנחות (המשנה בדף ס"ח ע"א והמשנה שאחריה בע"ב) משא"כ השאלה משחרב בית המקדש הם מהמשניות בסוכה ובראש השנה, ובאמת בגמרות שם יש קושיא נוספת במהלך השקלא וטריא בהסבר המשנה, דאיבני אימת אילימא דאיבני בשיתסר הרי התיר האיר מזרח אלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן תשתרי דהא תנן הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן לפי שאין ב''ד מתעצלים בו לא צריכא דאיבני בליליא אי נמי סמוך לשקיעת החמה, ולחביבות הדברים והצפייה שייתקימו הנה לשון רש"י שם - אי נמי. דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה והיא היא ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקי''ל בשבועות (דף טו:) דאין בנין בית המקדש בלילה דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא י''ט דקי''ל בשבועות (שם) דאין בנין ב''ה דוחה י''ט ה''מ בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך: ע"כ, ומאחר שבשני המשניות בסוכה ובראש השנה, משמע שהמילים "זכר למקדש" הנמצאים בין שני התקנות ומערבן, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור, ועוד שבסוכה יש רק את שני תקנות הללו, ובראש השנה אמנם יש משניות לפני ואחרי תקנת נוספים אבל על כל תקנה כתוב בנפרד הלשון "משחרב בית המקדש התקי ריב"ז", ולכן שם משמע יותר שגם תקנה זו היא זכר למקדש, ויש שני אופנים לזכר אחת שעושה כמו שנהגו בבית המקדש ואחד שאוסר דבר המותר מפני הצפיה לבית המקדש והשפתי חכמים דייק שם בגמרא על השאילה מנין שעושין זכר למקדש, מתרצת הגמרא ע"פ פסוק בירמיה (פרק ל' פסוק י"ז) ומביאה את כל הפסוק, כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, - דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה, ומשמע מפסוק זה הן על העבר (ממכותיך) והן על העתיד (אעלה ארוכה ארפאך),
ועל פי זה נראה להסביר ששם שנכרכו שתי התקנות לולב ועומר יחד, משמע יותר כשיטת רב ושמואל שיום הנף מותר מן התורה משהאיר המזרח ובזמן הבית מחכים לעומר עד אמצע היום, וכאן במשנה שנכתב התקנה של יום הנף כולו אסור לבד ועוד שנכרך עם דברי רבי יהודה (אף שלא היה בדורו) משמע יותר כשיטת רב נחמן ב"ר יצחק שדעת ריב"ז לדרוש עד עצם היום עד ועד בכלל, ודרש ותיקן, ואחר המסקנא אפשר להוסיף שגם לשיטה זו יש מקום לכרוך שני התקנות יחד דמאחר שעושים זכר למקדש ומוסיפים בנטילת לולב, היה מקום לטעות זכר ליום הנף ולהתיר בחצי היום וע"כ דרש ותיקן שאסור לגמרי, ואפשר להטעים דעל פי זה יותר מקום לומר מהרה יבנה וכדברי רש"י שיורד משוכלל מן השמים, ואז יתכן שאף אם יהיה לקראת סוף היום יספיקו להביא את העומר ויתיר החדש, וממילא ידיעת האיסור גורם להגדלת הצפייה והערגה שאולי עוד היום יהיה מותר כי "מהרה יבנה המקדש", והם סודם של דברים – בדברי רש"י שפתחנו בהם "ואמרינן" , וזה ע"י הדרישה, וכך יתבאר הלשון דרש והתקין על פי לשון הגמרא מהפסוק דורש אין לה מכלל דבעי דרישה, ואנן אמרינן אבתריה מהרה יבנה בית המקדש אמן כי"ר.

[ההוא דאמר]

סה, א
מהי טענתו האווילית של אותו זקן - 'משה אוהב ישראל'
משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתנעגין שני ימים.
צ"ע, דהלא זהו דברי אפיקורסות גמורים, כלום משה רבינו קבע את זמן המועדות, והלא אחד מי"ג עיקרים דהתורה היא מן השמים. והלא לזה אף הצדוקים מודים, וצ"ת.

[ההוא דאמר]

סה, א
מהי משמעות הלשון - 'פטפוט'
רד"ה מפטפט. בדברי ויכוחין.
יש לציין, את דברי הרשב"ם [ב"ק קט, ב] על דברי הגמ' שיוסף פטפט ביצרו, וברשב"ם, שפטפט – מתריס ונלחם כנגד יצרו, כדאמרינן בפירקין [קטו, ב] חוץ מזק שהיה מפטפט כנגדו.
ובתפוחי זהב [שם] הביא מהערוך "חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו – כפטפוט קדרה, הקול שמשמיעה הקדרה העומת על האש כאשר היא רותחת. והכוונה כאילו השמיע קול בלי מילים, שהיתה טענתו חסרת הגיון וטעם.
ובתפוחי הזהב [שם] רצה לצרף בין דברי הרשב"ם לפירושו של הערוך.
ויש להעיר מהלשון שמצינו במשנה 'פטפוטי קדרה' [כלים ו, א ועוד], היאך משתלב עם המשמעות הנ"ל.

[ההוא דאמר]

סד, א
נתכוון לעשות מצוה - בי' בנ"א שהביאו עשרה גרוגרות
חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות בבת אחת פטורין אפילו בזה אחר זה אפילו קדם והבריא בראשונה.
וברש"י, ואפי' בזה אחר זה. דכולן למצוה נתכוונו פטורין דהזריז לחולה משובח.
יל"ע, א' אם רש"י נקט את הטעם של טועה בדבר מצוה [סוכה מא, ב מב, א ועוד], אם כן לשם מה הוצרך להוסיף 'דהזריז לחולה משובח', תיפוק ליה משום דנתכוון וטעה לעשות מצוה.
ב' צ"ע, דהלא הטעם של טעה בדבר מצוה הינו שיטה יחידאה בגמ' בסוכה [שם]. ואם כן מדוע שלא יתחייבו אותם י' בני אדם שטעו בדבר מצוה ולא עשו מצוה.

[אהרן תאומים]

ב מתרץ א , רש"י לא מתכווין לטעה בדבר מצוה, רש"י מפרש כולם למצוה נתכוונו פטורין "הם לא טעו" המצווה לא נעשתה כי רק צריך גרורגרת אחת אחד , ומוסיף רש"י איזה מצוה עשו כאן בכלל שרצו כולם "הזריז לחולה משובח" המצוה לזדרז להביא לחולה (יומא פ"ד)

[אהרן תאומים]

סח ע"ב
רש"י ד"ה והתנן משחרב כו'. ואמרינן מאי טעמא כו':
למאי רש"י אומר "ואמרינן" , הרי מיד נראה זאת, ועוד בד"ה עצמו כתוב וכו' משמע שאין שום קושי במילים והתנן משחרב שצריך לגלות את ההמשך, עוד בדר"כ הלשון ברש"י לקמן מפרש טעמא ומה הוא הלשון "ואמרינן" ונראה הפשט הוא ע"פ דברי האמרי אמת על הקושית תוספות מדוע במסכת סוכה חוברו שתי תקנות אלו ליטול לולב בירושלים זכר למקדש ויום הנף כולו אסור, וז"ל תוספות סוכה מא ע"אושיהא יום הנף כולו אסור. הרבה תקנות תיקן רבן יוחנן בן זכאי אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תני הכא יום הנף אגב גררא ותימה דבמנחות פרק רבי ישמעאל (דף סח.) לא תני הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפרק בתרא דר''ה (דף ל.) תניא הנך תרתי ועוד תקנות טובא דתקון:
ואמר הא"א שרב יוחנן ב"ז היה בזמן חורבן הבית והרי ידעו כולם בחורבן בית ראשון שלאחר 70 שנה נבנה בית שני, ואם עושה ר"י זכר למקדש סימן שח"ו בנין הבית השלישי רחוק וע"כ צריך לעשות זכר למקדש ולכן הסר את יום הנף כדי שיאמרו מהרה יבנה המקדש, וזה כוונת רש"י "ואמרינן"

זהו הדרש, ובפשט רש"י מוסיף גם את המילה "והתנן" לומר דהמילים משחרב בית המקדש התקין וכו' הם דברי משנה והטעם מהרה יבנה הוא דברי אמוראים , כי הרי במשנה איתא שם שני תקנות שיהא לולב ניטל במדינה שבעה וים הנף כולו אסור ועל התקנה הראשונה נאמר הטעם במשנה עצמה זכר למקדש.

[אהרן תאומים]

סט ע"ב
רש"י ד"ה שירדו בעבים. עם המטר כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מליאה חטין:
מתוך אתר מוזיאון המדע ירושלים
מאפייני הטורנדו
הטורנדו היא אחת מתופעות מזג האויר האלימות והאימתניות ביותר. שמו נגזר מהמלה הספרדית "טרונדה", שפירושה סופת רעמים. סופות טורנדו שכיחות במיוחד בצפון-אמריקה, באוסטרליה ובדרום-מזרח הודו. מרבית סופות הטורנדו בארה"ב (כ 800 בשנה!) נוצרות בין החודשים מרץ ליולי, כשאויר חם ולח ממפרץ מכסיקו חודר לדרום-מזרח היבשת ופוגע באויר קר ויבש מצפון. כך נוצרת אי-יציבות חריפה באטמוספירה שמחוללת את הסופה.

הטורנדו נוצר בתחתיתו של ענן סערה מפותח מאוד, שזרמי האויר העולים בו חזקים במיוחד, ואשר מתקיים שעות רבות בלי לדעוך. צורת המשפך האופיינית לטורנדו מתהווה בתנאים מיוחדים, כשהאויר העולה מתחיל להסתובב תוך כדי יצירת לחץ נמוך במרכז. כשזרמי האויר העולים מתחזקים, מתכווץ אזור הלחץ הנמוך ומתארך לעבר תחתית הענן, והמהירות הסיבובית של עמוד האויר גוברת.

בטורנדו "בוגר" נראה ה"משפך" כחדק, המשתלשל מטה מענן הסערה (קומולונימבוס); האויר סביבו מסתחרר במהירות אדירה ובפוגעו בקרקע מתחוללות תופעות מדהימות: בנינים קורסים (לעיתים אף מבני בטון ופלדה), מכוניות, בני אדם וגופים כבדים אחרים מועפים על-ידי הרוח למרחק עשרות עד מאות מטרים.

כתוצאה מירידת הלחץ בעין הסערה נשאב אויר מכל הכיוונים פנימה לתוך עמוד האויר. עפר שנשאב פנימה, אדי מים באויר שהתקררו והתעבו תוך כדי עלייתם המהירה והגשמים הכבדים הניתכים ארצה - מקנים לו את צבעו האפרפר, האופייני, שמאפשר להבחין בו ממרחקים.

עוצמת הרוח בתוך טורנדו ממוצע מגיעה ל- 400-300 קמ"ש, ובמקרים קיצוניים - עד 500 קמ"ש! כמובן, לא ניתן להציב מכשירי מדידה רגילים שייהרסו בוודאות בסופה, וממילא הסיכוי לתפוש טורנדו במקום מסוים קטן למדי, (הסיכוי שטורנדו יכה במקום נתון באזורים המועדים לפורענות הוא בערך פעם ב- 250 שנה). אך כיום ניתן למדוד את מהירותה מרחוק באמצעות מכשירי מכ"ם.

הטורנדו כולו נע על פני הקרקע במסלול קצר שאורכו מספר קילומטרים בממוצע, במהירות של כמה עשרות קמ"ש (להבדיל ממהירות הרוח בתוכו הגדולה בהרבה). בדרך כלל משך קיומו מרגע היווצרותו עד היעלמו הוא כמה דקות, אך לעיתים יש סופות-זוטא שנעות כמה עשרות מטרים בלבד וגם סופות עזות במיוחד, שהשתוללו במשך שעות על פני מאות קילומטרים.

ציקלונים והוריקנים
סערות ציקלון אמנם אלימות פחות מטורנדו, וגם אינן הסערות הגדולות ביותר על פני כדור הארץ, אך הן ההרסניות ביותר בהיקפן. ההרג והנזק שהן גורמות גדולים בהרבה מנזקן של כל שאר הסערות גם יחד. במאה העשרים בלבד ניספו בסופות ציקלון מאות-אלפי בני אדם, מיליונים נותרו ללא קורת-גג ונגרמו נזקים בשיעור של עשרות-מיליארדי דולרים. רוב הנפגעים היו בערי החוף המאוכלסות בצפיפות בדרום-מזרח אסיה.

עיקר הנזק בציקלון נגרם בעת שהסופה קרבה ליבשה, מגלי ענק שמתנשאים עד לגובה בית בן 3 קומות השוטפים את החוף. רוחות של עד 300 קמ"ש וגשמי זעף, שיכולים להגיע למחצית הכמות השנתית בתל-אביב (בתוך שעה אחת!) זורעות הרס רב גם כן.

מקור האנרגיה העצומה בציקלונים הוא התעבות אדי מים מעל לאוקיינוס. הסופה שואבת מהים כמויות עצומות של לחות שמתעבה לעננים. כשהאדים מתעבים משתחרר חום כמוס רב. אילו ניתן היה להמיר לחשמל את כל החום הנוצר בציקלון ביום אחד, היתה כמות זו שקולה לצריכת החשמל של כל ארה"ב בשלושה ימים! את השם "הוריקן" טבעו האינדיאנים בני שבט מאיה, ופירושו בשפתם "רוח השטן" או "סופת האל". רוב ההוריקנים המגיעים לארה"ב נוצרים בקרבת החוף המערבי של אפריקה. קרינת השמש באזורים הטרופיים חזקה במיוחד. קצב האידוי המהיר ואי היציבות האטמוספירית גורמים להיווצרות עננות ומשקעים רבים.

לעתים נוצרים ענני סערה מפותחים במיוחד, המלווים בזרמי אויר אנכיים וירידת לחץ. האויר מתחיל להסתובב במהירות בתנועה ספירלית שמעלה עוד ועוד אדי מים ומשחררת חום כמוס רב שמלבה את הסערה. קוטרה של סופת הוריקן אופיינית הוא עצום ויכול להגיע ל- 600 ק"מ, אבל האזור המרכזי שלו - עין ההוריקן - הוא במפתיע אזור שקט להפליא הנקי כמעט מעננים. הוריקן אינו מהיר במיוחד; רק לעתים נדירות מגיעה מהירותו ל- 80 קמ"ש.

[שמואל דוד]

סו,ב

תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עובדי כוכבים על של עובדי כוכבים ומשל כותיים על של כותיים ומשל כל על של כל דברי ר"מ ור' יהודה "רבי יוסי ור"ש" אומרים תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עובדי כוכבים על של כותיים ומשל כותיים על של עובדי כוכבים אבל לא משל ישראל על של עובדי כוכבים ושל כותיים ולא משל עובדי כוכבים ושל כותיים על [של] ישראל

רש"י ד"ה אבל לא משל ישראל כו' - דקסבר "רבי שמעון" מירוח העובד כוכבים פוטר והוה ליה מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור

צ"ע מדוע לא כתב רבי יוסי?

[שמואל דוד]

רש"י מנחות סח.

חדש בדיל מיניה - שהרי לא אכל חדש כל השנה

חמץ לא בדיל מיניה - ״כל השנה שהרי אכלו עד הנה״ הלכך אתי למיכליה

לכאורה הלשון מגומגם והכי הול״ל ״שהרי כל השנה אכלו עד הנה״ וצ"ע שלא ראיתי מי שהעיר בזה!

שוב אחר העיון מצאתי דכ״ה בכת״י. ונהניתי.

Screenshot 2018-10-17 at 11.33.32 PM.png (92.17 KiB) נצפה 16851 פעמים

[ההוא דאמר]

סד, א
נתכוון לעשות מצוה - בי' בנ"א שהביאו עשרה גרוגרות
חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות בבת אחת פטורין אפילו בזה אחר זה אפילו קדם והבריא בראשונה.
וברש"י, ואפי' בזה אחר זה. דכולן למצוה נתכוונו פטורין דהזריז לחולה משובח.
יל"ע, א' אם רש"י נקט את הטעם של טועה בדבר מצוה [סוכה מא, ב מב, א ועוד], אם כן לשם מה הוצרך להוסיף 'דהזריז לחולה משובח', תיפוק ליה משום דנתכוון וטעה לעשות מצוה.
ב' צ"ע, דהלא הטעם של טעה בדבר מצוה הינו שיטה יחידאה בגמ' בסוכה [שם]. ואם כן מדוע שלא יתחייבו אותם י' בני אדם שטעו בדבר מצוה ולא עשו מצוה.

ב מתרץ א , רש"י לא מתכווין לטעה בדבר מצוה, רש"י מפרש כולם למצוה נתכוונו פטורין "הם לא טעו" המצווה לא נעשתה כי רק צריך גרורגרת אחת אחד , ומוסיף רש"י איזה מצוה עשו כאן בכלל שרצו כולם "הזריז לחולה משובח" המצוה לזדרז להביא לחולה (יומא פ"ד)

ייש"כ,
מקווה לעיין יותר בדבריך הנחמדים.

[אהרן תאומים]

סו,ב

תנאי היא דתניא תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עובדי כוכבים על של עובדי כוכבים ומשל כותיים על של כותיים ומשל כל על של כל דברי ר"מ ור' יהודה "רבי יוסי ור"ש" אומרים תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עובדי כוכבים על של כותיים ומשל כותיים על של עובדי כוכבים אבל לא משל ישראל על של עובדי כוכבים ושל כותיים ולא משל עובדי כוכבים ושל כותיים על [של] ישראל

רש"י ד"ה אבל לא משל ישראל כו' - דקסבר "רבי שמעון" מירוח העובד כוכבים פוטר והוה ליה מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור

צ"ע מדוע לא כתב רבי יוסי?

ראה קידושין מא ע"ב
דתנן העובד כוכבים והכותי שתרמו תרומתן תרומה אימא שליח נמי עביד קמשמע לן ולר' שמעון דפטר דתנן תרומת עובד כוכבים מדמעת וחייבין עליה חומש ור''ש פוטר
רש"י ד"ה ור' שמעון פוטר. דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף לה מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים במנחות (שם) ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צריכי

[שמואל דוד]

כבר ראיתי הגמרא ורש״י בקידושין. אולם אין זה מיישב שאלתי.
אם לא שנדחוק שמבואר מן הגמרא בקידושין ששיטת ר״ש עיקר דאל״כ מדוע הקשה הגמרא מרבי שמעון דוקא ולא מרבי יוסי.
וע״ע בלשון רבינו גרשום ופסקי הרי״ד.
גם כדאי לבדוק בכת״י (אין לי)

[אהרן תאומים]

הדבר פשוט לכאורה שזו שיטת הגמרא בקידושין ורש"י כתב ע"פ הגמרא הנ"ל,

[שמואל דוד]

אולם רבי יוסי סבר כר״ש (ובגמרא שלנו הובאו ביחד) וא״כ מדוע ראה רש״י צורך להדגיש רבי שמעון דוקא.

[שמואל דוד]

סח.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר בזמן שאין בית המקדש קיים האיר מזרח מתיר
מאי טעמא ״תרי קראי כתיבי״
״כתיב עד (יום) הביאכם״ ״וכתיב עד עצם היום הזה״ הא כיצד כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים

עיין ויקרא פרק כג פסוק יד וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם

וקשה מדוע הביא הגמרא ״עד הביאכם״ קודם ״עד עצם היום״ שלא כסדר דקרא.

ויש ליישב משום שזמן שבית המקדש קיים קודם לזמן שאין בית המקדש קיים.

אולם יש לתמוה על הקרא גופא מדוע הזכיר ״עצם היום״ קודם ״הביאכם״ וצ״ע.

[אהרן תאומים]

אולם רבי יוסי סבר כר״ש (ובגמרא שלנו הובאו ביחד) וא״כ מדוע ראה רש״י צורך להדגיש רבי שמעון דוקא.

רבי שמעון זו משנה מפורשת בתרומות וכך מביאה הגמרא בקידושין "דתנן", ור"י ור"ש זו ברייתא וכך מובא כאן "דתניא",

[שמואל דוד]

עדיין צ״ע מדוע הדגיש זה.

[אהרן תאומים]

אולי ירמוז לתוספות כאן על החילוק במסקנה בשיטת רבי שמעון בין כאן ובקידושין ע"ש

[שמואל דוד]

סח:

לכאורה תמוה מדוע נענש יהודה בר נחמיה?

ועיין במנחת יהודה (אפשטיין)

וע״ע אורחות יושר למרן הגר״ח קניבסקי שליט״א

3273F8BA-BC6F-4D18-8509-DE3D269B5770.jpeg (341.77 KiB) נצפה 18395 פעמים

[שמואל דוד]

סט.

בעי רמי בר חמא שתי הלחם הנצה שריא או חנטה שרייה מאי הנצה ומאי חנטה אילימא הנצה דפירא וחנטה דפירא השתא השרשה שריא הנצה וחנטה מיבעיא אלא הנצה דעלה וחנטה דעלה מי הוי כי השרשה או לא תיקו

עיין רש"י וז"ל אלא הנצה וחנטה דעלה - מי הוי הנצה דעלה בפירות האילן כהשרשה דתבואה או לא

וכוונתו בזה לאפוקי שיטת הרמב"ם שסובר דלמסקנא גם חנטה עלה בתיקו ודו"ק [עיין מנ"ח מצוה שז]

וז"ל הרמב"ם פ"ז תמידין ומוספין ה"כ וכן תבואה בקרקע וחנטו עליה או הנצו עלים שלה כשהביאו שתי הלחם הרי זה ספק אם הנצת העלים או חנטתן כמו השרשה והותרה להביא ממנה מנחות או אינה חשובה כהשרשה כו'

והאחרונים האריכו בשיטת הרמב"ם ע"ש.

ויש להעיר בלשון הרמב"ם מדוע כתב "וחנטו" קודם "הנצו", הול"ל והנצו או חנטו כו' וכמוש"כ בהמשך דבריו "אם הנצת העלים או חנטתן" וצע"ק
(גם יש לעיין קצת מדוע כתב וחנטו "עליה" הנצו "עלים שלה")

[שמואל דוד]

ע.

מתני' החיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון כו'

גמ' תנא כוסמין מין חיטים שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבולי תעלא

צ"ע מדוע פירש הגמרא שיפון קודם לשיבולת שועל, דלא כסידרא דמתניתין וברייתא.

ועיין מתני' פסחים דף לה ובדק"ס שם. וע"ע בגמרא ורש"י שם וצ"ע.

[אהרן תאומים]

ההסבר מהו שבולת שועל שמרו לסוף כי שמה המיוחד שונה מכולם - חיטים שעורין כוסמין שיפון הם שם הדבר עצמו וכולם גם נקראים שבולת , והמיוחד שכל שם זה הוא כינוי שמשמעותו שתפרחת השבולת נראית כזנב השועל (רש"י בפסחים) ומפני ששונה מהשאר ביארוהו לבסוף. ואגב מעניין ביותר שבדיוק איזכור זה של שבולת שועל במשנה ובגמרא בדף ע' מופיע בין שני שבלים , לפני המשנה בדף ע. בעי ר' אבהו שבולת שמרחה בכרי וכו' וברש"י כי קמיבעיא לי שאין זרעו כלה. כגון הך שבולת ששתלו אין העיקר מתעכל אלא הולך ומוסיף מאי: ומדובר בשבולת של כל מיני דגן נקראים שבולת, וכן בדף ע"א ברש"י אכלה חגב. לאמצע שדהו דרך חגב לאכול מלמעלה דרך נמלה לקרסם קנה השבולת מלמטה: וראה זה פלא שהם השבלים היחידים המופעים במסכתינו,
לגבי הסדר באופן כללי אולי יש לכאורה חשיבות בפסחים לגבי ההעדפה למצה

[שמואל דוד]

יישר כח.
עיין אמת ליעקב פסחים לה וע״ע רמב״ם חו״מ פרק ה הלכה א ובספר מפתח שם

[שמואל דוד]

עא.

רש״י ד״ה לפני העומר כו' - ואע"ג דאמר רבי מאיר לעיל (דף סז:) מוצאין שוקי ירושלים מלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים דגזר דלמא אתי למיכל מיניה התם הוא דעסיק ביה טובא ״בקצירה וטחינה וקלי והרקדה״ ועוד שלא במקום פסידא הוה אבל אנשי יריחו דפסידא איכא וקצירה לחודה שרינן להו מודה רבי מאיר דברצון חכמים הוא תדע מדלא שרי גדישה

לכאורה קשה מדוע הכניס ״קלי״ באמצע טחינה והרקדה, וצ״ע.

[אהרן תאומים]

אפשר מפני דעסיק ביה טובא קצירה וטחינה וקלי אלו מלאכות שההתעסקות בהם עבודה רבה משא"כ הרקדה היא מלאכה קלה יותר, עוד אפשר מפני בקצירה וטחינה עדיין יש גרעיני חיטה שלמים ואפר לכוססם ולאכלן כן ובוודאי אחר שהם קלי משא"כ בשעת הרקדה שיש כאן רק קמח פחות שכיח שיאכלם

[שמואל דוד]

יישר כח.

ועיין סח. קמח וקלי ברש״י ורבינו גרשום שם.

ועיין מתני׳ סו. שהסדר קצירה, קלי, טחינה, הרקדה.

ובע״ה מצאתי בכת״י רש״י ״בקצירה וקלי וטחינה והרקדה״

ומיושב בע״ה.

וע״ע פסחים יא. ובספר יברך ישראל שם.

[שמואל דוד]

ו:
תנא אזאת תורת העולה סמיך כו׳
פירש״י - במסכת נדה בפרק יוצא דופן תורה אחת לכל העולין כו׳. ויש להעיר מדוע ציין למסכת נדה ולא למסכת זבחים וצע״ק

קושיה נפלאה מאוד ונחזק את הקושיה שגם תוספות במנחות דף כו מציין באותו עניין ממש חפרק יוצא דופן בנידה ולא כתב בזבחים , אגב בזבחים איתא ברייתא זו פעמיים, יעזרנו ה' להבין כוונת המורה, ורק מן הכללים שעלו בידי כשרש"י מציין מקום מדויק שם הפרק ושם המסכתא כוונתו שנעיין שם אולי סביבות המקום הנ"ל ונמצא דברים שיעזרו להבין עניין נוסף השייך לסביבות הדבר הנלמד כאן במנחות, ולא דווקא באותו ענין עצמו

גם לקמן במנחות מט. ציין רש״י למסכת נדה

התירוץ ברור מאוד שם בנדה הגמרא מבררת את ענין ה"יוצא דופן" בבהמות המוזכר בברייתא זו, ואצלנו בדף ו' ע"א מבורר עניין "יוצא דופן" בכהנים וכו' וע"כ מה נאה להביא המקור שהוא בפרק "יוצא דופן" ששם בגמרא יש את ההשוואה בין יו"ד דאדם ליו"ד דבהמה, ורש"י שם גם מסביר את מציאות הדברים מהוא יו"ד, ולהמתיק הדברים החביבות להביא מנדה שהוא גמרא שעסקו בה יותר מקדשים שהיא הלכה למעשה וחביבותה גם שבנות ישראל החמירו על עצמן" בשום לב שגם התוספות שם בנדה הוא המורחב מאוד על ברייתא זו יותר ממה שפירשו בשני המקומות בזבחים, זו גם לכאורה הסיבה שגם בשלושת המקומות הנוספים ברש"י במנחות מט. עב. עט. שמביא דווקא משם. (אגב גם במסכת מנחות מזכיר רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל דף פט. אבל בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים ולאחר כמה שנים קבלו עליהן דבר זה)

עב. רד״ה מה דיום כו׳ במסכת נדה.
ועיין אמרי ישראל שהעיר מדוע לא ציין לזבחים.
אגב עיין צפנת פענח בקונטרוס אחרון עמוד 3

[אביר הרועים!]

.

[אביר הרועים!]

סה, א
מהי טענתו האווילית של אותו זקן - 'משה אוהב ישראל'
משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתנעגין שני ימים.
צ"ע, דהלא זהו דברי אפיקורסות גמורים, כלום משה רבינו קבע את זמן המועדות, והלא אחד מי"ג עיקרים דהתורה היא מן השמים. והלא לזה אף הצדוקים מודים, וצ"ת.

עיי' בתוס'.

[אביר הרועים!]

דף סה.
שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה וכו'
לכאורה קשה להבין, מה הפי' נטפל להם ריב"ז ואמר להם שוטים מנין לכם, והרי פשט הכתוב הוא ממחרת השבת- שבת בראשית ! אדרבא, חובת ההוכחה היא על חכמים מנין להם שלא כן הוא, וכמו שהגמ' מביאה לכך כמה וכמה ראיות, ולמה לא ידעו הבייתוסים להשיב על דבר פשוט כ"כ?

יו"ט נקרא שבת בהרבה מקומות גם בתורה שבכתב.

[ההוא דאמר]

סו, ב
הוכחה דמשקה ישראל הוי סיבה ולא סימן
תוד"ה אומר היה ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר. ה"מ למיפרך היכי אתי משאינו מעושר הא בעינן ממשקה ישראל (יחזקאל מה) דבאינו מעושר עסקינן מדקתני באותו שנפדה חיוב מעשר.
מבואר, דמשקה ישראל הוי סיבה ולא סימן דהלא לאחר הפרשה מותרים חיטים אלו, וא"כ הוי מין הראוי להקרבה, וחזינן דמשקה ישראל הוי סיבת ההיתר למזבח, וכאן שליכא היתר אכילה כעת יש בזה חסרון דמשקה ישראל.
וראה בחקירה זו לעיל:
viewtopic.php?f=29&t=41507&p=480476&hilit=%D7%9E%D7%A9%D7%A7%D7%94+%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C#p480476