על גדלותו של מרן החת"ס ומורשתו לדורות, הרחיב בדברים מעניינים ויסודיים הגאון האדיר רבי נתן גשטטנר זצ"ל בהקדמת ספרו החלק השביעי מספר תשובותיו
הדברים מאלפים ומחכימים גם מן הזוית ההיסטורית והבנת התקופה הרת הגורל בתוכה פעל ועשה מרן החת"ס, ואלו דבריו הנפלאים.
והנה כמו כן כשאנו מתבוננים במה זכה רבינו החתם סופר ז"ל שהיה לרבן של כל בני הגולה, וכלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם הכניע עצמו לפניו, הנה ברור שהסיבה היא, היות שהכל ידעו והרגישו שכל מה שעשה ופעל והורה הלכה היתה כונתו בלתי לה' לבדו - וכמו שכתב בצוואתו הקדושה: "מאותו המעט אשר חננכם ה' לימדו ברבים בכל מאמצי כח, ובאופן שידעתם בתוכן לבכם שהקב"ה יודע מכם שאין תערובת כונה כי אם לכבוד שמו הגדול לבדו, ולפניו לא יבוא חנף". והנה אם כתב כן בצוואתו, הרי ודאי שהוא עצמו היה במדרגה גדולה זו "שהקב"ה יודע שאין תערובת כונה כי אם לכבוד שמו הגדול לבדו", והעיד על עצמו את הקדוש ברוך הוא שאין בו שום תערובת פניה כל שהיא רק כולו לשם שמים. ומי הוא המרהיב בנפשו להעיד את הקדוש ברוך הוא על עצמו שהוא בוחן לבבות... אלא שהחת"ס ידע בנפשו שגם הקדוש ברוך הוא יכול להעיד שאין בלבו שום תערובת פניה כל שהיא, וזוהי מדרגה שאנו בעניינו איננו משיגים כלל. וכיוצא בזה כתב באגרת לשארו הגאון רבי שמעון כ"ץ שאטין ז"ל אבד"ק פאטאק, כשנתקבל לרב בעיר זו, וז"ל "ויתאזר בכל עוז להעמיד תלמידים ולהפיץ מעינותיו, אך לשם ה' ולא לכבוד עצמו ח"ו" (בהקדמת ס' כהונת עולם מהרשש"ך אחרון).
וראה מה שכתב החת"ס בתשובתו (או"ח סי' ר"ח) "כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות נגד שמיה אבד שמיה, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משום עת לעשות לה', ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו". ומצינו בס' אגרות סופרים (כתבי חת"ס ו'), כאשר הג"ר דניאל פרויסטיץ ז"ל השתדל שיקבלו את החת"ס לרב בפרעשבורג, וע"כ ביקש את החת"ס שישלח אליו חידושי תורה כדי להראות כחו בתורה לפני ראשי קהל פ"ב, השיבו החת"ס "אינו מן הראוי שאשב לעסוק מעיקרא בסוגיא על שם כך למצוא חן בעיני אדם, ומה יאמר נותן התורה יתברך שמו". הנה אנו רואים כי רבינו החת"ס טרם שעשה דבר, היה נמלך בקונו והתיישב בדעתו "מה יאמר נותן התורה ית"ש", האם הקדוש ברוך הוא מסכים לזה, כי כל מעשיו היו לשם שמים בלתי לה' לבדו.
ועל כן גדולי ישראל בכל המדינות, אף אלו שהיו רחוקים ממדינתו של החת"ס, הרגישו כי תורת החת"ס היא לשמה וקבלוהו באימה, וכמו שכתב בשו"ת אבני נזר (אהע"ז סי' קנ"ג) "ובאמת אינני כדאי לחלוק על החתם סופר מאריה דכולא תלמודא, ולמד תורה לשמה, ואיש אלקים אך אומר אני באימה וכו'". והנה הגאון בעל אבני נזר ז"ל ידוע ברב חילו לאורייתא לחלוק אף על גדולי אחרונים, אבל לנגד החת"ס נרתע כי ידע שלמד תורה לשמה והוא איש אלקים. והנה בשביל זה זכה החת"ס לתואר "משה עבד ה'", כי כל מהותו ועצמיותו היתה רק לעשות רצון בוראו, וכל מעשיו היו באופן "שהקב"ה יודע שאין תערובת כונה כי אם לכבוד שמו הגדול לבדו".
היסוד השני בדרכו של החתם סופר ז"ל, הוא השקעת כל כחותיו בהרבצת התורה וזיכוי הרבים, וכמו שכתב בהקדמת שו"ת חת"ס (חלק יו"ד) שעיקר מעלת אברהם אבינו היתה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (וירא י"ח י"ט), והכונה בזה, דהנה חזינן כי חנוך מחמת עוצם דבקותו בהקב"ה נעשה מלאך, ואלו אברהם אבינו ע"ה נשאר בשר ודם, ומכל מקום מעלת אברהם אבינו גדולה יותר, כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ שבני אדם ייעשו מלאכים, הלא הרבה מלאכים לפניו ברבוא רבואות ומה יתן ומה יוסיף אם יתוסף עוד מלאך, אלא עיקר תפקידו של האדם שילמד דעת ה' לאחרים, ואף שעל ידי זה יצטרך למעט בהשלמת עצמו, אולם לבסוף ישלם לו הקדוש ברוך הוא שכרו משלם עיין שם. ועל כן כתב החת"ס בצוואתו "ועשו קבוץ ורבוץ ופעלים לתורה ברבים, ואם מעט לפניכם מאותו המעט אשר חננכם ה' לימדו ברבים בכל מאמצי כח". וכפל לכתוב "ועשו קבוץ ורבוץ, ופעלים" - וכידוע שגדולי ישראל אמרו פירושים בכל תיבה שבצוואת החת"ס, כי היא נכתבה ברוח הקודש - וכונתו בזה, כי באמת כל איש מישראל חייב בהרבצת התורה - וכדאיתא בסוטה (לג א) ברוך בכלל ברוך בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ופירש"י "כל המצוות כולן טעונות ארבעה אלה, ולמדתם אותם, ושמרתם, לעשותם, וכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו', הרי כאן ארבע מצוות לכל מצוה, ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ופרט" - אלא שיש הזוכה ללמד לתלמידים בפועל, והיינו קבוץ ורבוץ, ויש שמרביץ תורה על ידי עשיית פעלים לתורה, דהיינו שמסייע בידי תלמידי חכמים להרביץ תורה, כי גם מחזיקי התורה הם שותפים גמורים להרבצת התורה שנצטוו בה כל ישראל.
רבינו החת"ס ראה בהרבצת התורה תכלית חיותו בעולם הזה, וכמש"כ במכתב: "אני זקנתי ושבתי ובעו"ה לא זכיתי למאור תורה, ואין לי פנאי לחבר חיבורים וכו', אך זה לי משנת תקמ"ו - כשהיה בן כ"ג - ואילך, מלמד תנוקות אני עם בחורים, עד שיגיעו ויבינו שאין בי ממש, אז יבואו וישמשו אחרים תחתיהם, וזה חלקי אשר ישאר אחרי, ויתר הדברים אני עושה בנחיצה כהולך על גבי גחלים". הנה דברים אלו כתב בזקנותו בהיותו כבן שבעים שנה, כשהיה רבן של כל בני הגולה והעולם כולו חרד לפניו, ומתאונן שלא זכה למאור התורה, והדבר היחיד שישאר אחריו הוא מה שהיה מלמד תנוקות. וכאן אנו רואים גם את גודל ענותנותו ועוצם מדרגתו בלימוד תורה לשמה, שכותב שהתלמידים לומדים אצלו עד שיבינו שאין בו ממש, ואינו מתרעם כלל על שעוזבים אותו אחרי שהתייגע להעמידם בקרן אורה ולהעלותם במעלות התורה, כי הוא היה כגבור חיל לפני הקדוש ברוך הוא העושה שליחותו של הקדוש ברוך הוא בלי שום צפיה לתשלום גמול, אף לא גמול רוחני - והיינו משה עבד ה' דלית ליה מגרמיה כלום.
ועל גודל החיוב של הרבצת התורה כותב גם במכתב לרב אחד "ויתאזר בכל עוז להעמיד תלמידים ולהפיץ מעינותיו וכו', כי אז יצליח ואז ישכיל, ולא נבחר אברהם אבינו ע"ה אלא כי ידעתיו אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה', וזה יתד שהכל תלוי בו" (בהקדמת ס' כהונת עולם הנ"ל). ובנו הגאון הקדוש רבי שמעון סופר זצ"ל אבד"ק קראקא, כותב (בהקדמה לשו"ת חת"ס יו"ד) "שמעתי מפיו הקדוש, מיום אשר החל ללמוד עם תלמידים, לא עבר עליו יום בשנה שלא למד תורה ברבים חוץ מט' באב, גם בליל יום הכפורים לימד סדר העבודה, וכשהיה גוסס סמוך למיתה קרא לפניו איזה תלמידים שלא יעבור יום בלא תלמוד תורה דרבים"...
והנה מהרבצת התורה של החתם סופר במשך חמישים וארבע שנים, יצאו אלפי תלמידים, ובתוכם מאות מאות גדולי תלמידי חכמים, ומהם גאוני עולם מרביצי תורה ומחברי ספרים ענקיים, כך שבדור שאחרי החת"ס היו הם מרביצי התורה לרבבות תלמידים, ובתוכם בנו רבינו בעל כתב סופר, ורבותינו הגאונים מהר"ם א"ש, מהר"ם שיק, הג"ר חיים צבי מנהיימר, בעל תשובות ריב"א, מחנה חיים, מהריא"ץ, וגורן דוד ועוד עשרות גאוני עולם שאי אפשר לפורטם. ומתלמידיהם יצאו שוב מרביצי התורה שבדור השני שאחר החת"ס, ומהם רבותינו נכדו בעל השבט סופר, חתן סופר, הרב מאונסדארף, בעל ערוגת הבושם, זכרון יהודה, מהרש"ג, לבושי מרדכי, ועוד עשרות גאוני עולם - זכר כל הצדיקים לברכה - שהעמידו שוב רבבות רבות של תלמידים, ושאנו תלמידי תלמידיהם עד היום הזה.
ומרבבות תלמידים אלה שהעמידו החתם סופר ותלמידיו, נוצר היסוד לקהלות חרדיות העצמאיות, שהיו לשם ולתפארת ושימשו כמשל ודוגמא לעולם כולו.
וכאן אנו מגיעים להנקודה השלישית שאנו רוצים לדבר עליה - בדרכו של החתם סופר ז"ל בהנהגת הקהלות וכלל ישראל.
בטרם נסיעתי לכאן בקשני צורב תמים דרך, להסביר לו מהי דרכו המיוחדת של החת"ס ז"ל. ועניתי, כי דרכו של החת"ס היא תורה שלימה ואי אפשר לפרשה על רגל אחת. ומכל מקום אומר, כי החת"ס חינך יהודים חרדים גאים עצמאיים המכירים ערך עצמם. לא חלילה גאוה שעליה נאמר (משלי ט"ז ה') תועבת ה' כל גבה לב, אלא גאוה של ויגבה לבו בדרכי ה' (דה"י ב' ט"ז ו'), שיהיו גאים שהם יהודים כשרים יראי ה' שומרי תורה, ולא יתבטלו ולא יכנעו בפני פושעי ישראל.
וכדי להבין זאת חייבים אנו להסביר קצת. הנה כשמתבוננים במאורעות של אותם הימים לפני מאתים שנה, יש להתפלא פליאה נשגבה איך במדינת אשכנז כשקמו שם רמ"ד ותלמידיו, הצליחו תוך שנים ספורות להעביר על הדת המוני בית ישראל. עיירות גדולות שהיו מלאות תורה ויראת שמים נהפכו תוך זמן קצר למדבר שממה1, עד שבעיר גדולה לאלקים שהיתה מלאה חכמים וסופרים בזמן ההפלאה ז"ל, וכעבור כשני דורות כשרצו לייסד שם קהלה חרדית לא נמצאו בה אלא מתי מעט שומרי תורה. והתירוץ הוא, כי המשכילים והרפורמיים למיניהם, החדירו בלב ההמון, באמצעות ספריהם ומכתבי עת, את ההכרה, כי מי שאינו מלומד בחכמות חצוניות ומי שאינו יודע לדבר בלשון הגויים בדרך צחה, הוא נחות דרגא ואינו אדם השלם. ואף הצליחו להכניס רגש של שפלות רוח בלבותיהם של המוני בית ישראל הנאמנים לה', לחשוב, כי אף מי שהוא חכם גדול בחכמת התורה, הוא נחות ושפל לעומת מי שבקי בחכמות חצוניות ויודע לדבר צחות בלעז. עד שאחד מראשיהם שר"י פרסם ברבים, דמה שאמרו על תלמיד חכם שאין בו דעת, היינו ת"ח שלא למד חכמות חצוניות, ועל זה נידהו הנודע ביהודה ז"ל. והנה התוצאה היתה, שהאבות במקום שישלחו את בניהם ללמוד תורה - שלחום לבית ספר ללמוד חכמות חצוניות, ואם אין גדיים אין תיישים, וזה הביא שכחת התורה ועזיבת הדת תוך זמן קט.
הדברים הגיעו לידי כך, שהרבה עיירות שהיו רוב רובם יראי ה' והיה בו מועט מבוטל של פורקי עול תורה, כגון רופא ועורך דין, נבחרו לראשי הקהלה דוקא פורקי העול, כי המוני העם הסתכלו מלמטה למעלה על פושעי ישראל אלו, ועל תלמידי חכמים הסתכלו בזלזול, ועי"ז גרמו שהבנים רצו להיות דוקא דוקטורים ולא תלמידי חכמים, שהרי הרגישו בלבם, כי האב מעריץ יותר את פושעי ישראל משהוא מעריץ ומחשיב תלמידי חכמים.
זאת ועוד, כי היות שההמונים רצו אחר היצר הרע של חכמות חצוניות והשכלה, משום כך רצו לקבל רק רבנים המדברים בלשון אשכנז צחה, וזה גרם, אשר תלמיד שנתגדל בישיבה, אף אם היה בקי בש"ס ובפוסקים, לא היתה באפשרותו לקבל משרת רבנות אם לא היה בקי גם בחכמות חצוניות ומדבר לעז בלשון מדברת גדולות, עד שהיו מקומות בהם לא קבלו רב אלא אם כן היה לו תואר דוקטור, דבר שגרם כמובן לשכחת התורה, שהרי התלמידים, במקום שיתייגעו בתורה, נאלצו להשקיע כחותיהם ועיונם בספרים חצוניים של לשון אשכנז.
כהיום קשה להבין לבני דורנו, ובפרט הצעירים, איך שרגש הנחיתות כלפי חכמות חצוניות היתה נחלת ההמונים, כי בדורנו ראינו איך מדינת אשכנז שהיתה המדינה המלומדת ביותר בעולם, ובכל עיירה היו בתי ספר גבוהים, ובני עמיהם היו המלומדים ביותר, והנה אותם אנשים מלומדים היו לרוצחים השפלים ביותר, שרצחו מאות רבואות יהודים באכזריות של חיות טרף, ומיום היות ישראל לגוי לא נעשו בהם שמדות באכזריות כזאת כמו שעשה העם המלומד הזה. ובזה הראה הקדוש ברוך הוא, כי דוקא אותו העם אשר יהודים רצו להתדמות אליהם והתקנאו בהם, והסתכלו עליהם כאלו הם הגיעו לתכלית השלימות האנושית, והידרו לדבר דוקא בלשון אשכנז צחה - הנה הם נתגלו כרוצחים השפלים ביותר אשר אין על עפר משלו. ובזה נגלה לעין כל, כי גוי יכול להיות מלומד גדול ביותר, ובו בזמן הוא גם רוצח אכזר שפל ביותר, ואין שום סתירה ביניהם. וכאמרם ז"ל (איכ"ר ב' י"ג) "יש חכמה בגוים תאמין יש תורה בגוים אל תאמין", והכונה, דתורה הוא מלשון הוראה וכמש"כ מהר"ל ז"ל, והנה איש מישראל כשלומד תורה, התורה מלמדתו איך להתנהג, אבל גוי אף אם למד חכמות הרבה אבל החכמה לא לימדה אותו כלום והוא נשאר שפל ביותר.
ועל כן כהיום כמדומה שנחלש יצרא דעבודה זרה זו של לימוד חכמות חצוניות, אולם באותם הימים לפני מאתים שנה, עשו המשכילים פרסום גדול ביותר בכל האמצעים, כי היהודים בתורתם הם נחותי דרגא לעומת הגויים המלומדים בחכמות, ועי"ז רצו להדמות אליהם.
ובאמת הרבה חשובים בראותם כל זאת, התייאשו בלבם, כי לא ידעו לשית עצה בנפשם איך לעצור את השתוללות האש הגדולה שעשתה שמות, והתפשטה כמו גלי הים, והחריבה עיר אחרי עיר, לא רק באשכנז, אלא גם בערי מדינת הגר ופולין ורוסיא וליטא.
אולם הקדוש ברוך הוא שהבטיחנו בתורתו הקדושה "כי לא תשכח מפי זרעו" (וילך כ"א), העמיד את רבינו החתם סופר ז"ל להיות תריס ומגן נגד המהרסים, והוא עיר וקדיש מן שמיא נחית, וכאמרם (יומא לח ב) "ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור", ובאותו דור של שמד היה הוא שלוחא דרחמנא לעצור את המגפה של מינות וכפירה. ובמה שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יא א) ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם וכו', בימי פרסיים שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות - הנה זה כולל גם את דור השמד של הרפורמים והמשכילים, וממשיכיהם עד היום הזה בכל שום וחניכא דאית להו, שלא געלתי לכלותם להפר בריתי אתם, שהעמדתי להם בית רבי החתם סופר ותלמידיו.
החתם סופר בגודל כח תורתו ובעוצם קדושתו חכמתו ומסירות נפשו, עמד בפרץ והדף את גלי הכפירה, על ידי שההביל את החכמות החצוניות, וצוה להתרחק מהם ומהמונם בכל הדרכים, ואת זה לימד לבית ישראל יום יום בשיעוריו בדרשותיו בתשובותיו ובאגרותיו, וכמו שכתב בצוואתו "אל תדורו בשכונתם ולא תתחברו עמהם כלל וכלל, ובספרי רמ"ד אל תשלחו יד עולמי עד וכו', ואם ח"ו תתנסו בנסיון רעב וצמא ועוני ה' יצילכם, עימדו בנסיון הלז ואל תפנו אל האלילים, אל תפנו אל מדעתכם" - הנה חזינן שהיה חשש שבלא עיסוק בהסכלתם יהיו ברעב ובצמא ובעוני, ועל כן הזהיר לעמוד בנסיון זה ולהתרחק מהם - והחת"ס כתב בכמה תשובות שיש לדון את המתחדשים למיניהם כמו צדוקים וקראים שאסור להתחתן בהם ויינם יין נסך - ראה שו"ת חת"ס (ח"ו סי' פ"ט) "ואלו היה דינם מסור בידינו היה דעתי להפרישם מעל גבולינו, לא יותן מבנותינו לבניהם ומבניהם לבנותינו כי היכי דלא ליתי לאמשוכי אבתרייהו, ויהיה עדתם כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול, אינהו בדידהו ואנן בדידן". ועיין עוד שם (סוף סי' פ"ו). ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' ש"ו) כתב לגדול אחד, על דבר שבעיר פרנקפורט דמיין הבטיחו אנשי הריפורמים להיראים שיקבלו כל צרכי דת מהקהלה ובלבד שלא יתפרדו מהם, וכתב המהר"ם שיק דגם באופן זה אין להתחבר עמהם וכי "קבלתי ממרן בעל חת"ס זצ"ל להרחיק מהם ומהמונם כל מה דאפשר ושלא להיות באגודה אחת עמהם". וביותר כתב בהגהות חת"ס לשו"ע או"ח (סי' ל"ט) "שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה ויחזרו לגוים גמורים אף להקל" עיין שם. והוא פלא גדול. ועיין דרשות חת"ס (ח"א נ"ו ע"א) שפירש "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י"ד), ר"ל אם הצדיקים מתחברים עם הפושעים לילך בדרכי ה' הישרים, אזי הצדיקים יכשלו בם, והיינו דקאמר עזרא (ד' ג') לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו, אף על גב דחלבנה בהדי בוסמין וכו', היינו חוטאי ישראל וכו', אבל פושעים אלו המורדים מינים וכופרים כמו הכותים בימי עזרא והצדוקים ומינים ואפיקורסים שבזמנינו, לא לכם ולנו לבנות בית". וכן כתב בס' תורת משה (סו"פ בהעלותך).
וכנגד המשחיתים שהידרו אחר רבנים שעסקו בחכמות חצוניות, הזהיר החת"ס בצוואתו לבל לקבל רב "אלא המפורסם בצדקת ויראת ה' ותורת משה ורבינא ורב אשי מחתולתו, ולא יד לו בספרי מירוס, ולא ידרוש בלשון לאומים, כי לא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא אלקים, כי אם באופן ששמעתם ממני דרשת רז"ל". וכמו כן התריע החת"ס בהרבה מדרשותיו ותשובותיו נגד לשון לאומים, כי זהו גדר וסייג לעקרי תורה. ראה בשו"ת חת"ס (אה"ע ח"ב סי' י"א) שכתב "ולדעתי גם הקדמונים היו בקיאים ללועזים בלעז, אך בכונה שיבשו הלשונות מפני גזירת י"ח דבר שבירושלמי (שבת פ"א ה"ד) ועל לשונם". [ומכאן תשובה על מש"כ בנמוקים של ר' אליהו אשכנזי המדקדק שבסו"ס השרשים לרד"ק (אות גמד) על רש"י ז"ל, כאלו לא הבין לשון אשכנז ועל כן לא בטאם כהוגן עיין שם. ואין הדברים ראויים להשמע על רשיז"ל שהיה דייקן גדול, אך בכונה שיבש הלשונות וכמש"כ החת"ס ז"ל]. ובדרשות חת"ס (ח"א פב ב) כתב "ואמנם חדשים מקרוב עצה העמיקו, לברר הלשונות ולדבר צחות כל לשון על מתכונתו כדי להתערב עמהם, ומיום התפשט הנגע צרעת ממארת ההוא פשטה מינות בישראל בעו"ה". ועיין עוד שם (פז א) דברים נמרצים בזה.
והנה מאותם הגרעינים שנטע החת"ס בלב תלמידיו, בדבר החובה להתרחק מהמתחדשים למיניהם, הצמיחו תלמידיו קרוב לשלשים שנה אחר פטירתו, את האילן רב הפארות של הקהלות החרדיות העצמאיות במדינתו של החת"ס. ובאמת היה מקום להאריך ולספר באריכות את התהוותן של קהלות קדושות אלו - וכנאמר "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" (האזינו ל"ב ז'), ושמעתי ממו"ר הגאב"ד פרעשבורג ז"ל בעל דעת סופר לפרש, בינו שנות דור ודור, שאנו צריכים להתבונן בשינויים המתהוים מדור ההולך עד הדור הבא, ומשום כך חייבין לזכור ימות עולם, שאל אביך ויגדך זקינך ויאמרו לך - אולם אין הזמן גרמא לזה. ברם נקודה אחת יש להבהיר, לבל נחשוב שהקמת הקהלות החרדיות העצמאיות נעשתה בקלות כמישחל ביניתא מחלבא, אלא שהוצרכו רבותינו תלמידי החת"ס למסירת נפש עילאית ומלחמות אין קץ במשך שנים כדי להשיג זאת, והיתה להם סייעתא דשמיא כמעט למעלה מדרך הטבע, שהסכימה המלכות ליתן כח ליראי ה', שיוכלו לייסד ולקיים קהלות חרדיות עצמאיות.
ויש להדגיש זאת, כי יש מקשים למה בשאר מדינות לא נעשתה הפרדה זו, ומזה רוצים ללמוד כאלו לאו כל הגדולים הסכימו לזה, ומי שמקשה כן אינו יודע את מצבם של היהודים במדינות רוסיא ופולין. ומי שקורא את הספר זכרון יעקב להר"ר יעקב הלוי ליפשיץ ז"ל יד ימינו של הגאון מוה"ר יצחק אלחנן ז"ל מקאוונא, יראה באיזה מצב שפל בגשמיות וברוחניות היו שרויים היהודים באותן הימים ברוסיא, ובפולין שהיתה שייכת לרוסיא, כי המלכות הרשעה של הצאר חוברה יחד עם המשכילים בגלוי ובסתר כדי לבולל ולהכניע את יראי ה' בכל מיני תחבולות, והיהודים שמחו כאשר המלכות נתנה להם מנוחה ויכלו להתפרנס בצער, ומכל שכן שלא עלתה על הדעת לבקש מהמלכות הרשעה רשות להקים קהלות עצמאיות של יראי ה'. וראיתי פעם חומש עם ביאור הרמ"ד שנדפס בוילנא שנת תרי"ב, ועל השער כתוב לאמור שהספר נדפס על פי שו"ת הג"ר יצחק מוולאזין ז"ל והג"ר מנחם מליובאויטש ז"ל (בעל צמח צדק), ומי יאמין שהגדולים הללו הסכימו להדפיסו, אלא שהמלכות הרשעה הכריחה עפ"י הסתת המשכילים, וכמו שכתוב שם מעבר לשער "יצא לאור על פי פקודת הממשלה". ודבר זה נותן לנו תיאור על מצב היהודים במדינות אלו באותם הימים. גם הסכמת המלכות במדינת הגר להקמת הקהלות החרדיות העצמאיות היתה רק פעם אחת באותה עת רצון, ואחרי כמה שנים כאשר הגאון ר' זלמן שפיטצער ז"ל חתנו של החת"ס רצה להקים גם בעיר וינה קהלה נפרדת, כבר לא הסכימה המלכות.
וראיתי תמונה מהתקופה האחרונה שלפני המלחמה, מאישי ועד הקהלה בעיר גדולה לאלקים בה לא היתה קהלה חרדית עצמאית, אשר מצד אחד ישבו שלשה גדולי תורה מפורסמים מאוד, ומצד השני ישבה חבורה של פושעי ישראל אוכלי נבלות וטריפות ומחללי שבת בפרהסיא, שלא טרחו אפילו לכסות ראשם מצד מדת דרך - ארץ, והגאונים הללו הוצרכו להתווכח עם השפלים האלו על עניני הקהלה. המסתכל על תמונה זו מזדעזע מעלבון התורה ורואה בה ממש גלות השכינה. האם יעלה על הדעת שגאונים אלו ישבו מרצונם על יד שולחן אחד עם אינשי דלא מעלי אלו, ודאי שאם היה ביכולתם היו נפרדים מהם ולו רק מהטעם שלא יצטרכו להסתכל בפני אדם רשע, אלא פשוט שהשלטון לא הסכים להפרדה כי גם הם לא ביקשו את חיזוק היהדות.
ולעומת זה במדינת החת"ס אשר שם היתה ליראי ה' סייעתא דשמיא מיוחדת להפרד, היתה אחרת לגמרי. שמעתי מהגה"צ מו"ה ישראל וועלץ ז"ל מלפנים ראבד"ק פעסט, שהיה פעם במקום הרחצה מארינבאד, ובאותו הזמן היו שם הרבה גדולי ישראל, ובתוכם הגאון בעל כלי חמדה ז"ל והגאון מוה"ר ישעי' זילברשטיין ז"ל אבד"ק וייצן בעמ"ס מעשי למלך. ועשו אז אסיפת רבנים כדי לפעול שיוכלו להעמיד משגיח בבית אוכל שהיה שם כדי שיוכלו האורחים לאכול כשר בלי פקפוק, ועל כן הזמינו להאסיפה גם את הרב של מארינבאד כי הוצרכו להסכמתו, ויהי כאשר נכנס הלה עם כובע לבן וזקן מקוצץ, שאל הגאון מווייצן ז"ל מי הוא זה, וענו לו שזהו הרב דפה דוקטור פלוני, כששמע זאת הרב מווייצן קם ממקומו וצוה עליו לצאת מהחדר, כי לא רצה לשבת עם איש כזה. הנוכחים כולם נחרדו ונבהלו, שהרי עי"ז נתבטלה תכלית האסיפה, כי בלי הסכמת הרב של המקום אי אפשר היה להושיב משגיח לבית האוכל דשם. אולם הגאון מווייצן לא נרתע מכל זה, כי הבין שחנוך כשר ע"י שמראים ברבים שאסור להתחבר עם איש כזה, הרי זה חשוב לא פחות ואולי עוד יותר מבית אוכל כשר.
והתוצאה היתה, שבעוד שבהרבה מדינות ירדה התורה פלאים ר"ל, ובמיוחד אחר מלחמת העולם הראשונה, הנה במדינת החת"ס היכן שהיו קהלות חרדיות עצמאיות, עלתה היהדות מעלה מעלה. ועד היום רואים שאף שנחרבו הקהלות ונעקרו ממקומן, ולא נשארו אלא שרידים שארית הפליטה, אבל שארית הפליטה אלה הם שהקימו קהלות לתפארת בכל העולם.
ומזה קם ונתגדל בעזה"י דור חדש, שאינם מתבטלים בפני פושעי ישראל, והם נושאים בגאוה דקדושה את מסורת אבותיהם, ויודעים שקיום היהדות והתורה עולה לכל אחד בממון רב, ובנו את יסודות הקהלות בכחות עצמיים בלי להזקק לממונם וטובתם של עוזבי תורה, וכל זה מכחו וכח כחו של החת"ס ז"ל.
