מקדש מלך כתב:אני דווקא שמעתי ראייה טובה שאפילו חם היה צדיק, שהרי בהפיכת סדום כתוב שאברהם לא ביקש על פחות מעשר, כי בזמן נח היו 8 צדיקים ולא הצילו את העולם (ועל 9 בצירוף ה' כבר ביקש ולא מצא), הרי שהיו צדיקים ללא יוצא מן הכלל.
חם שימש בתיבה, לא נראה כצדיק גדול.
וגם ביציאתו מן התיבה הרשיע, וסופו יוכיח.
הפשטות היא ש"צדיק" כאן הכוונה "צדיק בדינו", דהיינו שכלפי גזירת המבול הוא צדיק, שלא מגיע לו / שיש רחמים עליו שלא להיכלל במבול. [עיין בגמרא "אף על נח נגזרה גזירה אלא שמצא חן"].
ובני נח כולם ניצלו בצירוף של זכות אביהם, והיותם בני פחות מגיל מאה, ושלא השחיתו דרכם על הארץ בגזל ועריות כשאר דורם.
עבודה זרה לא היתה הנושא בדור המבול [רק גאווה וחוצפה כלפי שמיא, שסמכו על גבורתם, עיין סנהדרין קח, א. וכעי"ז מה שאיתא במדרש "רבי אומר: ויאמר דור המבול לה' לא ידון". וההמשך שם - אמר רבי עקיבא: (תהלים י) על מה נאץ רשע אלהים, אמר בלבו לא תדרוש, לית דין ולית דיין, אבל אית דין ואית דיין. אולי לא מדבר על דור המבול עצמו, וגם אם כן - זו כפירה, ולא עבודה לכוחות אחרים], והעיקר: לא בגללה נמחו.
בפשט הפסוקים חטאי דור המבול שבגללם נמחו היו גזל ועריות.
הגם שהיו בהם עוד חטאים:
חז"ל הוסיפו גם שפיכות דמים ועבודה זרה:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" (עמוס ה, י): "שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתבעו, דהוה אמר להון ריקים אתם מניחין מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש". אבל מיד כתוב שם על מה נמחו - על הגזל: "ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם שנאמר ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא וגו'".
וכן שם כמ"פ לפי שהיו שטופים בזימה/בגזל נמחו מן העולם.
כי זהו המפורש בפסוקים להדיא.
ובגמרא סנהדרין נז, א:
כתיב (בראשית ו, יא) ותשחת הארץ לפני האלהים ותנא דבי רבי ישמעאל בכל מקום שנא' השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים.
עוד במדרש שם:
"כי מלאה הארץ חמס" אמר רבי לוי חמס זה עבודת כוכבים חמס זה גילוי עריות חמס זה שפיכות דמים. וכו' [מביא ראיות שחמס נאמר על כל אלו], ומסיים: "חמס - כמשמעו". הרי שהפשטות של חמס היא גזל, וכך פירוש הפסוקים בפשוטו, וגם במדרשו נשאר הגזל כסיבה מדוע נחתם דינם ונמחו.
ממילא לענ"ד אין להביא מדור המבול כלום לעניין ע"ז, לא לכאן ולא לכאן. כלומר: מחד - היתה שם ע"ז, מאידך - להיות "צדיק" שניצל מהמבול היה צריך בעיקר להיות נקי מגזל ועריות, וגם לזה היה די במידה של "צדיק בדינו".
והרמב"ם כותב כפשוט שאמונת ה' ודרכיו ועבודתו [בקרבנות] המשיכו דוקא אצל נח ושם ועבר, כמפורסם בחז"ל, שהם הם מוסרי דרך ה' עד אברהם אבינו.