מסכת מנחות - הערות והארות פנינים ומרגליות

[בקרו טלה]

עיין דברים נפלאים באריכות, בשו"ת הר צבי (סי' א') להגרצפ"פ.

חלק א?

כמדומני. [או"ח סי' א'].

סי' יב

[ההוא דאמר]

נ, ב
קושיא על יסודו של מרנא החת"ס - שאתרוג מנומר מחמת נטילתו נחשב כהדר
תאפינה נאה
מבואר בגמ' דמשום התאפינה נאה לחביתין, מוכח דיש לאפות את החביתין קודם ורק לאחר מכן לטגנם דאם מטגנה תחילה אין זה נוי. כדפירש"י

בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחילה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת.

וצ"ע, מדברי החת"ס הנודעים [סוכה ל"ו], דאתרוג שמושמש ונעשה מנומר כשר והוי הדר, לפי שמשמוש המצוה זהו נויו והדרתו. [וע"ע בשו"ת להורות נתן, שדן בדבריו].
ומעתה תיקשי, אם אמרינן שעשיית מצוה הגם שכביכול זהו פחות נוי חיצוני, מכל מקום זהו הדרת וכבוד הדבר, אם כן נימא דצריך קודם לטגן, והגם שהיא שחורה מן השמן והמחבת, מכל מקום כיון דנעשית כמצותה, זהו ההדר והפאר לחי העולמים, וצ"ת.

[אהרן תאומים]

מה ענין זה לזה בדימוי רחוק מאוד, מישמוש האתרוג על ידי נטילתו ונענועו זה הוא המצוה ואין דרך אחרת , משא"כ שני פעולות שונות אפיה וטיגון ועדיף שיסדרם לעשות קודם האפיה ואח"כ הטיגן

[ההוא דאמר]

מה ענין זה לזה בדימוי רחוק מאוד, מישמוש האתרוג על ידי נטילתו ונענועו זה הוא המצוה ואין דרך אחרת , משא"כ שני פעולות שונות אפיה וטיגון ועדיף שיסדרם לעשות קודם האפיה ואח"כ הטיגן

יפה כתב,
אבאר דבריו, דבאתרוג אין דרך אחרת, אדם צריך ליטלו ולנענעו, ואף אם על ידי כך תיפסד צורתו, מכל מקום היות וזהו מחמת המצוה, עדיין זה נחשב כהדר.
משא"כ לגבי אפיית החביתין, דיש לנו הוראת התורה לאפות אותה נאה [ודלא כמ"ד השני - שצריך לאפותה נא], ואם יש לנו ב' דרכים לאפות, או בצורה שתהא נאה, או שתיפסד מהשמן, אם כן אנו צריכים לאפותה בצורה נאה, כלומר קודם לאפות ואח"כ לטגן. ולא שייך לומר, שיש כאן קיום מצוה והרי זה הדר, מחמת שיכולים לסבב זאת בדרך נאה ממש, ואין בזה כל סתירה.

[ההוא דאמר]

נג, א
במים אדירים -מצרים
מאדירים אלו המצרים דכתיב {שמות טו-י} צללו כעופרת במים אדירים.
יעויין בשערי תשובה [או"ח מח, א] דהוכיח מכח הגמ' דילן, שיש להפסיק בשירת הים בין 'במים' ובין 'אדירים', דתיבת אדירים לא קאי על 'במים' אלא על המצרים, כמו שדרשו בסוגיין. ואף על גב דאדירים שייך נמי ע ל המים מכל מקום כיון דמתפרש נמי על המצירם יש להפסיק קצת שלא לומר בנשימה אחת.

[ההוא דאמר]

נג, א
הזמן שמקבלים את השם אב ושם אם
ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תכליה כו'.
כתב המהרש"א, "וי"ג אימא תיכליה, כיון דלא למד כאבותיו ראוי היה שאמו תשכל אותו כבר תרגום משכלה תיכלא ור"ל שלא יהיה נקרא ע"ש אבותיו שהיו בעלי תורה דלא נקרא ולד ע"ש אבותיו עד שנולד כמ"ש ויתלדו על משפחותם לבית אבותם כמבואר בחדושים דסוטה [מא, א ד"ה כל אדם]".
מבואר במהרש"א, כי שם אב מקבלים בלידה, בעוד ששם אם מקבלים משעת ההריון.
והנה כתב הבית האוצר [מערכת א-ב כלל ד'], ששם אב מקבל האב מיד בהריון, בעוד שאצל האם היות ועובר ירך אמו, לכך אין נחשבת האם כ'אם' רק בשעת הלידה. והביא הבית האוצר שכבר כתב כן המהר"ל באור חדש וזה לשונו,

"ונראה שדרשו כך, מפני כי 'ובמות אביה ואמה' הוא יתור ולא הוי צריך לכתוב, לכך דרש במות אביה, היינו בשעה שנעשה לה אב, והיינו עיברתה מת אביה שבאותו שעה נעשה אביה, ובשעה שנעשית לה אמה וזה בשעה שנולדה דבשעת העיבור כיון שלא פי' הולד ממנו לא נקרא עדיין אמה, מה שאין כן אצל האב שמיד שנתעברה ממנו נקרא אביה, ואצל האם קיי"ל עובר ירך אמו וכשילדתה מתה אמה" .

לדעות נוספות עיין ברע"א [יו"ד פז, ו] שבין אב ובין אם מקבלים שמם מן העיבור

[נוטר הכרמים]

נג, א
במים אדירים -מצרים
מאדירים אלו המצרים דכתיב {שמות טו-י} צללו כעופרת במים אדירים.
יעויין בשערי תשובה [או"ח מח, א] דהוכיח מכח הגמ' דילן, שיש להפסיק בשירת הים בין 'במים' ובין 'אדירים', דתיבת אדירים לא קאי על 'במים' אלא על המצרים, כמו שדרשו בסוגיין. ואף על גב דאדירים שייך נמי ע ל המים מכל מקום כיון דמתפרש נמי על המצירם יש להפסיק קצת שלא לומר בנשימה אחת.

viewtopic.php?f=7&t=8158&hilit=%D7%91%D7%9E%D7%99%D7%9D+%D7%90%D7%93%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D

[ההוא דאמר]

יישר כח, למאן דנטיר נטירותא מעליא.
אגב, עמד בזכרוני, שהמ"ב העתיק את דברי השערי תשובה, ולע"ע לא מצאתיו רק בשערי תשובה. אולי יבוא מאן דהוא ויגלה מרגניתא.

[שמואל דוד]

למי שזה מעניין אותו [אותי לא כל כך]-
פרק רביעי (התכלת, ודוק) מסתיים בדף ב"ן, חמישי בדף ס"ג, וששי בדף ע"ב.

לא הבנתי

[מיני ומינך]

אגב, עמד בזכרוני, שהמ"ב העתיק את דברי השערי תשובה, ולע"ע לא מצאתיו רק בשערי תשובה. אולי יבוא מאן דהוא ויגלה מרגניתא.

משנה ברורה סימן נא ס"ק יז
יש להפסיק בין במים ובין אדירים שהאדירים קאי על מצרים.

[שמואל דוד]

נט.

הגשה - מוגש

מה הטעם בשינוי הלשון?

[ביקורת תהיה]

הסימנים אינם רצף של מלים יחידאיות, אלא שרשרת של צרופי לשון בעלי משמעות. לדוגמא: מְשֹׁךְ תּוֹרָא, קַדֵּשׁ בְּכַסְפָּא, פְּסָל בְּמַדְבְּרָא, שַׁלַּח בּוּכְרָא.
ובסוגיתנו, בכל סימן שובץ השם המתאים במשפט, כדלהלן:
הסימן האחד מורכב משלשה זוגות מלים: עִשָּׂרוֹן כְּלִי, חוּץ וְצוּרָה, הַגָּשָׁה וְאִשִּׁים.
והסימן האחר מורכב משני משפטים בני שלש מלים: עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בְּלוֹג, מֻגָּשׁ בִּגְלַל עֶצֶם.

[שמואל דוד]

יישר כח!

[טור תלגא]

״אין״ אפשר לפרש בב׳ אופנים: (א) אין - לא (ב) אין - כן.

הכתיב אמנם זהה, אך לא הקרי, כדלהלן:
כן – אִין.
לא – אַיִן, כמו 'היש בה עץ אם אין'.

בראשית ה' כ"ד ואיננו כי לקח אותו אלקים ובתרגום (תלוי בגירסה) ואיתוהי ארי לא אמית יתיה. וברבנו בחיי "ומה שאמר ואיננו הוא מלשון רז"ל א"ל אין שהוא הודאת הדבר וקיומו. וכן בתרגום מדוקדק ואיתוהי ארי לא אמית יתיה."
ובחזקוני כתב להיפך "ואיננו כי לקח אתו אלקים. תרגם אונקלוס: ואיתוהי ארי לא אמית יתיה. פי׳‎ והנה הוא עומד וקים שהרי לא המית אותו הקב״‎ה ועתיד לבא עם אליהו בעת הגאולה. וכל אין ואיני שבתלמוד פירוש אחר ואיננו זה."

[שמואל דוד]

אלפי תודות!

[מבני עליה]

[quote="ביקורת תהיה"]הסימנים אינם רצף של מלים יחידאיות, אלא שרשרת של צרופי לשון בעלי משמעות. לדוגמא: מְשֹׁךְ תּוֹרָא, קַדֵּשׁ בְּכַסְפָּא, פְּסָל בְּמַדְבְּרָא, שַׁלַּח בּוּכְרָא.
ושמעתי מכבר מהגרי"ד שלזינגר שבכמה ספרי דרוש מקדמונים יש ביאורים בעלי משמעות ממשית לסימן זה (ולא רק רצף לשוני כל שהוא).
ועוד שמעתי שהם סימני קנינים: מְשֹׁךְ תּוֹרָא - בהמה גסה במשיכה. קַדֵּשׁ בכספא - האשה נקנית בכסף. פְּסָל בְּמַדְבְּרָא - ב"ב נג: המוצא פלטרין בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנאן, (וברשב"ם : כיור. ציורין מחוקין על הקיר.)

[אהרן תאומים]

דף סב ע"א
נפק"ם לשיטת רש"י בין שני הסיבות בתנופה , אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו במערבא מתנו הכי אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים,
רש"י מוליך ומביא. לצפון ודרום ומזרח ומערב כדי לעצור רוחות רעות הבאות מארבעה רוחות: מעלה ומוריד לעצור טללים רעים. הבאין מלמעלה למטה:
בסוכה ל"ז הגמרא בשינוי לשון קצת א''ר יוחנן מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו במערבא מתנו הכי א''ר חמא בר עוקבא א''ר יוסי ברבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים
וברש"י שם הונף. היינו מוליך ומביא ונטלי''ר בלע''ז: הורם. מעלה ואין עלייה בלא הורדה והאי קרא לאו בכבשי עצרת כתיב אלא במלואים ומיהו כל תנופות ילפינן מינה: למי שארבע רוחות שלו. מצוה זו אנו עושין לשמו כן מראה בהנפתו,
אפשר לומר ע"פ זה שבתנופה לר' יוחנן מספיק לשני רוחות כפי שרש"י מסביר בסוכה שאינו מפרט שם צדדים, על אף שהגמרא כותבת למי שהארבע רוחות שלו, ובשני רוחות ולמטה ולמעלה מתקיים מחשבת "הלשמו" לבורא עולם, וסוכה הדגיש ענין זה כי מדובר להלכה למעשה (אף דבנענוע בלבד יוצא יד"ח) אפשר ע"פ רש"י שאולי יספיק לשירי מצוה לעשות ניענוע מוליך ומביא שני צדדים ולמעלה ולמטה, וכפי שסובר המאירי ועוד ראשונים וכן משמע לכאורה בספר הפרד"ס, וכאן רש"י כותב זאת על דברי רב יוסי בר חנינא כדי לעצור רוחות רעות הבאות מארבע רוחות וע"כ צריך לעשות הולכה והבא לכל צד ופתח בצד צפון כנגד הכתוב מצפון תפתח הרעה, וכאן במנחות שזה הלכתה לקדשים וזה הנפק"מ איך לעשות הדגיש את חומרתו של ריב"ח שלדבריו צריך את כל 4 צדדים משא"כ לר"י ודו"ק

[ההוא דאמר]

נו, א
מהו הק"ו מקבלה לשחיטה שיצטרכו שחיטת צפון, והלא שחיטה לאו עבודה היא
אלא אותו טעון צפון ואין השוחט עומד בצפון מדרבי אחייה נפקא דתניא רבי אחייה אומר {ויקרא א-יא} ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מה ת"ל לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול יכול אף זה כן ת"ל אותו אותו בצפון ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון.
יש לעיין היאך עשתה הגמ' ק"ו מקבלה, שיצטרכו צפון אף בשחיטה, והלא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה היא, בשונה מקבלה שהוי עבודה ולכך צריכה צפון, וע"ע בתוס' בזבחים די"ד ע"ב ד"ה הג"ה, וצ"ע.

[ההוא דאמר]

נו, א
מהי פירכת הגמ' לצד שסכין לא בעינן כלי שרת
סלקא דעתך אמינא ליתי בק"ו מבן צאן ומה בן צאן שלא קבע לו כהן קבע לו צפון בן עוף שקבע לו כהן אינו דין שנקבע לו צפון מה לבן צאן שכן קבע לו כלי
יש להעיר, דכידוע ישנם ג' דעות בראשונים, האם בעינן סכין כלי שרת.
ומעתה אי לא בעינן כלי שרת בסכין, מהו החומרא של בן צאן שקבע לו כלי, והלא לא בעינן כלי שרת.
[וקצת דוחק בעיני לומר, שעצם הדבר שצריך לשחוט בסכין, נחשבת כחומרא, ויותר ניחא להבין אילו סכין היתה כלי שרת שאז יש בזה חומרא גדולה], וצ"ב.

[מבני עליה]

נו, א
מהו הק"ו מקבלה לשחיטה שיצטרכו שחיטת צפון, והלא שחיטה לאו עבודה היא
אלא אותו טעון צפון ואין השוחט עומד בצפון מדרבי אחייה נפקא דתניא רבי אחייה אומר {ויקרא א-יא} ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מה ת"ל לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול יכול אף זה כן ת"ל אותו אותו בצפון ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון.
יש לעיין היאך עשתה הגמ' ק"ו מקבלה, שיצטרכו צפון אף בשחיטה, והלא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה היא, בשונה מקבלה שהוי עבודה ולכך צריכה צפון, וע"ע בתוס' בזבחים די"ד, וצ"ע.

לא כתוב בגמ' שנלמד מקל וחומר וא"כ כנראה שנלמד בבנין אב, ואף דא"כ לכאורה קשה הרבה יותר, ונראה דהוא גילוי מילתא כיון דמצינו היכא דבעינן קרבן בצפון ה"נ בעינן עובד, ה"ה לכאן. [זכר לדבר זבחים ז: ואשכחן זביחה שאר עבודות מנלן הואיל וגלי גלי. ותוס' ר"פ בית שמאי ד"ה מנין על כרחיך לב''ש בעי הכא מנין דנגמר מחטאת דבעי שתי מתנות אע''ג דחטאת חמירא גילוי מילתא היא ללמוד סתום מן המפורש.]

[ההוא דאמר]

נח, א
הערות בענין הקטרת חצי שאור
ת"ר שאור בל תקטירו, אין לי אלא כולו מקצתו מנין, תלמוד לומר כל, עירובו מנין, ת"ל כי כל וכו'.
יש לעיין: א' מדוע לא יאסר להקטיר מקצתו לאכילת מזבח, כדין חצי שיעור האסור מן התורה [יומא עג, ב].
ב' מדוע לא יותר להקטיר עירובו, מדין ביטול ברוב.

[ההוא דאמר]

נו, א
מהו הק"ו מקבלה לשחיטה שיצטרכו שחיטת צפון, והלא שחיטה לאו עבודה היא
אלא אותו טעון צפון ואין השוחט עומד בצפון מדרבי אחייה נפקא דתניא רבי אחייה אומר {ויקרא א-יא} ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מה ת"ל לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול יכול אף זה כן ת"ל אותו אותו בצפון ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון.
יש לעיין היאך עשתה הגמ' ק"ו מקבלה, שיצטרכו צפון אף בשחיטה, והלא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה היא, בשונה מקבלה שהוי עבודה ולכך צריכה צפון, וע"ע בתוס' בזבחים די"ד ע"ב ד"ה הג"ה, וצ"ע.

אולי יש לדון, דהדין צפון בחטאת, אינו מדיני העבודה אלא מדין הקרבן, ואם כן הגם דמהלכות עבודה לא בעינן צפון, דשחיטה לאו עבודה, אמנם מדיני הקרבן יהא טעון צפון.
אך עיין בתוס' בזבחים [שם].

[שמואל דוד]

סג.
עיין טעמא דקרא בסוף הספר שביאר לשון הזמירות "השומר שבת הבן עם הבת כו' על מחבת" (ולא מרחשת) ע"פ דברי הגמרא מנחות סג.
ובפשטות י"ל דכך מסתדר החרוז ודו"ק

טעמא דקרא.pdf

(29.52 KiB) הורד 326 פעמים

[שמואל דוד]

מה.

רש"י ד"ה דבריו סותרין דברי תורה - "כגון כל הנך" דאמרי' לעיל דקרי לפר דר"ח חטאת "וכן אותן דלעיל"

אשמח בביאור כוונתו

[שמואל דוד]

לה.
רש"י ודבר אחר - שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם. לכאורה תמוה טובא לחשוש חשש רחוק כזה וצ"ע

מנחות מא: רד"ה מיתיבי טלית אין פוטרין בה לשם לבן אלא מינה - אם אדומה היא יטיל בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים

צע"ק מדוע נקט אדומה דוקא. ועוד קשה מדוע ליכא חשש בציצית דומיא דתפילין?

[אליעזר בלוי]

נו, א
מהו הק"ו מקבלה לשחיטה שיצטרכו שחיטת צפון, והלא שחיטה לאו עבודה היא
אלא אותו טעון צפון ואין השוחט עומד בצפון מדרבי אחייה נפקא דתניא רבי אחייה אומר {ויקרא א-יא} ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מה ת"ל לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול יכול אף זה כן ת"ל אותו אותו בצפון ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון.
יש לעיין היאך עשתה הגמ' ק"ו מקבלה, שיצטרכו צפון אף בשחיטה, והלא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה היא, בשונה מקבלה שהוי עבודה ולכך צריכה צפון, וע"ע בתוס' בזבחים די"ד ע"ב ד"ה הג"ה, וצ"ע.

לק"מ דהק"ו מבוסס על לא יהא טפל למחר מן העיקר עיין זבחים מח: ועיקר צפון בשחיטה כתיב.

[עובדיה חן]

בדף ס"ה תוס אומרים שאשה לא מברכת על ספירה שמא תסתור,
למעשה יש דיון לגבי ספירת העומר אם מברכות שמא תשכח וצ"ע מה הבדל אנשים מנשים בעניין הברכה הרי גם איש יכול לשכוח אלא מאי כל יום מצוה בפני עצמה א"כ למה נשים לא יברכו?

[שמואל דוד]

יש חילוק פשוט בין אנשים לנשים ולק״מ. ועיין משנה ברורה תפט וז״ל נשים ועבדים פטורות ממצוה זו דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכתב המ"א מיהו כבר שויא עלייהו חובה וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור וכתב בספר שולחן שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש המלות

[ההוא דאמר]

נו, א
מהו הק"ו מקבלה לשחיטה שיצטרכו שחיטת צפון, והלא שחיטה לאו עבודה היא
אלא אותו טעון צפון ואין השוחט עומד בצפון מדרבי אחייה נפקא דתניא רבי אחייה אומר {ויקרא א-יא} ושחט אותו על ירך המזבח צפונה מה ת"ל לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון ומקבל בצפון ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול יכול אף זה כן ת"ל אותו אותו בצפון ולא השוחט צריך להיות עומד בצפון.
יש לעיין היאך עשתה הגמ' ק"ו מקבלה, שיצטרכו צפון אף בשחיטה, והלא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה היא, בשונה מקבלה שהוי עבודה ולכך צריכה צפון, וע"ע בתוס' בזבחים די"ד ע"ב ד"ה הג"ה, וצ"ע.

לק"מ דהק"ו מבוסס על לא יהא טפל למחר מן העיקר עיין זבחים מח: ועיקר צפון בשחיטה כתיב.

עיין בתוס' זבחים הנ"ל, דהוכיחו מסוגיין. ולפי"ז הדק"ל.

[אהרן תאומים]

מה.

רש"י ד"ה דבריו סותרין דברי תורה - "כגון כל הנך" דאמרי' לעיל דקרי לפר דר"ח חטאת "וכן אותן דלעיל". אשמח בביאור כוונתו

ראה רש"י חגיגה יג ושבת יג
וכמדומני כוונתו הן לפסוקים שתירצו כאן בגמרא הנך "דאמרינן" לעיל דקרי לפר דר"ח חטאת (בחלק זה הניחו שזה הפשט בפסוק והקשו ע"פ זה) וכן אותן דלעיל = שברור שהם סותרים דברי תורה שונים, עוד הסבר כאן מובאים סוגי תירוצים שונים 1 שמישב הפסוקים 2 אומר שאליהו ידרוש 3 על העתיד בנין ביהמ"ק השלישי , וחלק מן הפסוקים שייך לישבם רק על העתיד וע"פ זה רש"י אומר כל הנך דאמרינן לעיל דקרי וכו' כוונתו על הפסוקים בעניני הקרבנות ויש עוד פסוקים שלא הביאם כאן, וכן אותן דלעיל כוונתו על הפסוק בפרק מד בענין איסור נבילה לכהנים שנמצא לעיל מפסוקים אלו,
במסכת חגיגה מתייחב רש"י רק לעניין הקרבנות כי עיקר הדרך לתרצם הוא על העתיד ולכך רומז במסכת חגיגה לצפייה לגאולה , במסכת שבת מביא רש"י את שני הדוגמאות שאופן יישובם אינו דווקא בלעתיד לבוא ולהיפך הינם למעשה ואף בימינו לגבי הכהנים וע"כ רש"י מאחר והגמרא מסמיכה עניין זה לשאר דברים שנעשו באותה עלייה חי עדויות וכו' ע"ש

[שמואל דוד]

ידי״נ הרה״ג רב יעקב דוד המניק שליט״א בספרו מרבה נפש עמ״ס חגיגה ביאר בטוטו״ד החילוק בין חגיגה לשבת.
אולם רש״י במנחות לא הביא.
וז״ל רש״י במנחות מה. דבריו סותרין דברי תורה - כגון כל הנך דאמרי' לעיל דקרי לפר דר"ח חטאת וכן אותן דלעיל
וצ״ע מה כוונתו במש״כ ״כל הנך דאמרינן לעיל״ ומה כוונתו במש״כ ״וכן אותן דלעיל״ וצ״ע בזה.
ובאמת ראיתי בכת״י רש״י שכתב ״וכן אידך דלעיל״ ונכון יותר ועדיין צ״ע בזה.

[אהרן תאומים]

לה.
רש"י ודבר אחר - שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם. לכאורה תמוה טובא לחשוש חשש רחוק כזה וצ"ע

מנחות מא: רד"ה מיתיבי טלית אין פוטרין בה לשם לבן אלא מינה - אם אדומה היא יטיל בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים

צע"ק מדוע נקט אדומה דוקא. ועוד קשה מדוע ליכא חשש בציצית דומיא דתפילין?

כפי שהסברתי במאמר סוד התפילין מובן מאוד למה אין החשש שייך בציצית, ומה גם שציצית ידוע כמגן בענינים אלו , עוד אפשר לומר דהצבע הנמצא בתורה תמיד בסמיכות לתכלת הוא אדום = תולעת שני ואלו שלושת הצבעים תכלת אדום ולבן השייכים במקדש אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו אדום ולבן

וכן מובא המעשה בגמרא דף מד מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח אמרה היא יכנס נכנס הציעה לו ז' מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו ע''ג קרקע ואף היא נשמטה וישבה ע''ג קרקע אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה
וכך איתא גם בספרי שלח על מצות ציצית

[שמואל דוד]

סד.

דאיתמר שמע שטבע כו׳ והעלה דגים ותינוק כו׳ ואיכא דאמרי והעלה תינוק ודגים

צע״ק בשינוי הלשון.

[שמואל דוד]

סה.

רש״י ד״ה שפותח דברים ודורשן - כגון לימתי לעונתי.

וצ״ע מדוע דלג על ״לזיבתי״ וכתב רק לימתי ולעונתי.

[אהרן תאומים]

לימתי ולעונתי הוא פתיחה וציחצוח לשון = לשון נקיה ונאה לדורשן משא"כ לזיבתי שהוא לשון שאינה נקיה וזה הוא הדבר עצמו אף שיש גם בזה משמעות נוספת

[שמואל דוד]

סה.

רש״י ד״ה שפותח דברים ודורשן - כגון לימתי לעונתי. וצ״ע מדוע דלג על ״לזיבתי״ וכתב רק לימתי ולעונתי.

לימתי ולעונתי הוא פתיחה וציחצוח לשון משא"כ לזיבתי

נא לבאר כוונתך

[שמואל דוד]

סד.

דאיתמר שמע שטבע כו׳ והעלה דגים ותינוק כו׳ ואיכא דאמרי והעלה תינוק ודגים . צע״ק בשינוי הלשון.

עיין ישר וטוב שהגיה.
אולם חיפשתי ומצאתי בע״ה בשו״ת בנין שלמה [ח"ב חו"מ סי' ה'] שהעיר בזה וז"ל, וקצת משמע מלשון המימרא בלישנא בתרא שם דשני בלישניה מלישנא קמא, דבלישנא קמא איתא והעלה דגים ותינוק ובלישנא בתרא איתא להיפך והעלה תינוק ודגים נראה דבלישנא קמא דס"ל דאף רבה לא פטר רק משום דכיון דשמע שטבע תינוק בים דדעתו היה אתינוק קמ"ל רבותא האף שידוע שהעלה הדגים מתחילה מ"מ פטור משום דכוונתו היה להצלת נפשות אבל בלישנא בתרא דס"ל דשמע לאו דוקא והא דנקט שמע לרבותא דרבא דאף דשמע חייב וכמו שפירש רש"י שם עכ"ל.

[ההוא דאמר]

סד, א
האם יהא חיוב מכת מרדות במעלה תינוק במצודתו - לדעת הרמב"ם
דאיתמר (לא) שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב להעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו.
לכאורה לדעת הרמב"ם שהמתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דלוקה מכת מרדות, אם כן הפטור בגמ' לדעת רבה הוי רק פטור ממיתה ומלקות דאורייתא, אולם מלקות מרדות יהא, וצ"ע.
כפי שכתב הרמב"ם בנדרים (פי"ב הלי"ח), וז"ל,

נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הרי זו פטורה ואעפ"י שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה ההיתר פטורה, וע"ז נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה, ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור עכ"ל.

[וע"ע בחידושי הגרי"ז נזיר כג, ב בביאור דברי הרמב"ם].

[לענין]

פרי מגדים.PNG (195.3 KiB) נצפה 15063 פעמים

פרי מגדים סי' שכ"ח ס"ק ח'.

[אהרן תאומים]

סה.
רש״י ד״ה שפותח דברים ודורשן - כגון לימתי לעונתי. וצ״ע מדוע דלג על ״לזיבתי״ וכתב רק לימתי ולעונתי.

לימתי ולעונתי הוא פתיחה וציחצוח לשון משא"כ לזיבתי

נא לבאר כוונתך

אפשר שכשאומרת לזיבתי שהוא לשון גס וברור יותר נראה שכוונתה לדבר אחר, משא"כ שמשתמשת בלשון מעודן יותר זה חידוש לדעת לדורשה בענין אחר