אלו שלא חטאו
בפרשת השבוע כתוב שנקנסה מיתה על האדם בגלל החטא של האכילה מעץ הדעת. וגם על הבעלי חיים נקנסה מיתה כמו שיבואר בדברים שלפנינו. ועוד יבואר אודות אלו שלא נקנסה עליהם מיתה מכיון שהם לא חטאו באכילת מעץ הדעת.
וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: (בראשית פ"ג ו'). ופי' רש"י (בד"ה גם): לרבות בהמה וחיה (דהיינו, שמלבד מה שהאכילה את בעלה גם להם נתנה האשה לאכול מפרי עץ הדעת - ב"ר יט' ה'). והראיה לכך ביאר בשפתי חכמים, דאל"כ למה נקנסה עליהם מיתה (כאדם כמבוא' שם). וז"ל המדרש רבה (שם) עה"פ 'ותתן גם לאישה וגו'. גם, רבוי, האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות (ורעה עינה בבעלה פן ישב עם אשה אחרת אחרי מותה. וכן רעה עינה בכל בעלי חיים שישארו בחיים והיא תמות. ולכן האכילה גם את הבהמה ואת החיה ואת העופות – פירוש יפה תואר). והכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, הדא הוא דכתיב (איוב כט'): וכחול ארבה ימים (פי' רש"י שם: עוף ושמו חול, ולא נקנסה עליו מיתה שלא טעם מעץ הדעת. ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו – סנהדרין קח' ע"ב), דבי רבי ינאי אמרי אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי, ר' יודן בר"ש אומר אלף שנים חי ולבסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים. (ואותו העוף חי אלף שנים יותר מכל אדם, דהא לא מצינו מי שחי יותר ממתושלח שחי 969 שנה, ואותו עוף חי אלף שנים שלימות ומתחדש – מפרשים. ויש מקשים, מדוע העוף הזה קורה לו כך אחרי אלף שנה, הרי הוא לא אכל מהפרי? ותירצו, כיון שאכל אדם הראשון שהוא עיקר הבריאה מעץ הדעת ונקנסה עליו מיתה, נקנסה גם על כל הנבראים שלא יהא כוח העבד יפה מכוח רבו. וחי אלף שנה, כי יומו של הקב"ה הוא אלף שנים. ומ"מ חוזר וחי, כיון שלא אכל – פי' מתנות כהונה, ע"ש).
איתא בגמ' סנהדרין (קח' ע"ב): אורשינה [עוף ושמו חול ואינו מת לעולם – רש"י], אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא [מצאו נח ישן בתיבה בחדר ספון ומתוקן לו – רש"י]. אמר ליה [נח]: לא בעית מזוני [אינך רוצה לאכול]? אמר ליה [העוף ששמו חול]: חזיתיך דהות טרידא, אמינא לא אצערך [ראיתי אותך טרוד בהאכלה של שאר בעלי החיים, אמרתי לא אצערך בענין מזונותי]. אמר ליה [נח, היות שאתה מצטער מהצער שלי] יהא רעוא [יהי רצון] דלא תמות [לעולם], שנאמר (איוב שם): ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים.
וכבר עמדו המפרשים בשאלה שהדברים לכאו' סותרים (דברי המדרש. ודברי הגמ'). ועוד דמה היה צריך אותו העוף לברכתו של נח אחר שלא אכל מעץ הדעת? י"א דמדרשות חלוקות הם. או שנוח ברכו כי לא ימות גם על ידי חץ (פי' יפה תואר, ע"ש) וע"ע בפי' עץ יוסף על העין יעקב בסנהדרין שם. ה-יד רמ"ה בסנהדרין (שם) כתב דבר חידוש בענין חייו של עוף זה וז"ל: ולאו למימר דלא מיית כלל, אלא דמפיש חיי טפי משאר חיות.
בספר פרי צדיק (לרבי צדוק הכהן מלובלין, פרשת ויקהל אות ג' – באה"ד) כתב, ומין דגים לא היו בקלקול אכילת עץ הדעת, כי היו נכנסים במים וגם לא מתו במבול כמו שאמרו בסנהדרין (קח' ע"א), ע"ש. ודבר מעניין כתב בספר דברי יחזקאל (לרבי יחזקאל שרגא מסטראפקוב – תליתאה עמ' רנט'), שדייק מדברי המדרש רבה (הנ"ל) שרק אדם ובהמה וחיות אכלו מעץ הדעת, אך לא דגים. וכן מצאנו שבדור המבול לא מתו הדגים, ונראה שהוא גם כן מכיון שלא קלקלו באכילת עץ הדעת וכו'. והנה נראה שהדגים אינם מתים כלל, כי לא שמענו שימותו הדגים מעצמם כלל, דאי לאו הכי היו צריכים למצוא דגים מתים צפים על פני המים, כידוע שדג מת הנמצא במים הוא צף על פני המים, אלא על כרחך שהדגים אינם מתים כלל, והוא מטעם הנ"ל שלא קלקלו בעץ הדעת ולא נקנס עליהם מיתה, ע"ש.
דבר נפלא אנו מוצאים בספרים הקדושים, שמסעודת מלוה מלכה ניזון העצם ששמו 'לוז' וי"א ששמו 'נסכוי', ועוד. מעצם זו ממנה יתחיל התחיה לעתיד לבוא. ועצם זו גודלה כשעורה וחזקה מאוד שאש אינה שורפה וברחיים אינה נטחנת ופטיש אינו מפוצצה. וביאר בספר חנוכת התורה (לרבי ר' העשיל, אבד"ק קראקא – לקוטים על מאמרי חז"ל) דהנה, איתא בכמה דוכתי שהתחיה שתהיה לעתיד תתחיל מאבר אחד ששמו נסכוי (י"א ש'לוז' שמה), וצריכים לדעת מפני מה כל העצמות נרקבים זולת עצם זה, ויש לומר, דהנה הפוסקים הביאו טעם לסעודת מלוה מלכה מפני שהעצם ששמו נסכוי אינו נהנה משום אכילה שאדם אוכל רק מן האכילה של מוצאי שבת, והשתא כיון שהעצם זה אינו נהנה משום אכילה כי אם במוצאי שבת, ניחא, דהנה כאשר אכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע גרם מיתה לעולם, וכל האיברים שנהנו מאותה אכילה כולם מעותדים למיתה, נמצא שהאבר הנזכר לעיל שאין לו הנאה כי אם מאכילה של מוצאי שבת, אם כן אותו האבר לא נהנה כלום מאכילת אדם הראשון, דהא בו ביום שנברא חטא, וזה היה בערב שבת, משום הכי לא שייך בו מיתה ואינו נרקב. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)