להורדה - והציל הלחוצים: אלול רגוע יפה ושמח

[פלגינן]

[התבקשתי להעביר]

[דרומי]

יפה!

[אורח]

יפה מאוד!

[נוטר הכרמים]

לתת הבנה וטעם ב'אימת הדין', מצו"ב חלק ממה שכתבתי משכבר הימים.

הנה מצינו בספרי רבותינו ז"ל שהפליגו הרבה בענין אימת הדין, ובפיוט של סליחות ליום א': זוחלים ורועדים מיום בואך חלים כמבכירה מעברת משאך. וכן הוא בפיוטו של רבי אמנון ממגנצא, ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום... ומלאכים יחפזון חיל ורעדה יאחזון.

אימה ויראה זו מוצאת את ביטויה בכמה וכמה הלכות ביום ראש השנה, איתא בגמ' ראש השנה (לב, ב),

מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא. אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים. אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה.

ובשו"ע (סימן תקפב סעיף ד), יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים בכריעה, ובמשנה ברורה (ס"ק יג), בכריעה - לפי שאנו תלוים בדין לפיכך יכוין להתפלל באימה וביראה.

מאידך גיסא, ראה לשון הירושלמי ר"ה (פ"א ה"ג): א"ר סימון כתיב ומי גוי גדול וגו', אי זו אומה כאומה הזאת, בנוהג שבעולם, אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע האיך דינו יוצא, אבל ישראל אינו כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ואוכלים ושותים ושמחים ויודעים שהקב"ה עושה לנו נסים, ע"כ. ובדומה לזה בטור או"ח סו"ס תקפא.

ובאמת מקראות מלאים הם בספר נחמיה (ח, ט-י): ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר... היום קדש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו... לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם.

ואשר שמעתי מהגה"צ רבי צבי גרינהויז שליט"א לבאר, דזה ודאי שאין בר"ה המושג של פחד בעלמא ממה שעתיד לבוא על האדם, פחד כזה שהוא אפוף ברגשי חדלון ויאוש ואינו מניב שום תוצאות, כאשר אין בכח הפחד לשנות מאומה מהעתיד הנשקף לו . על פחד כזה נאמר הפס' פחדו בציון חטאים, [עי' גיטין נו, ב]. פחד זה הוא ההיפך ממידת הבטחון בה', גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי .

ברם, אימת הדין זוהי אימה מעצם הדין ולאו דווקא מהעונש הבא בעקבותיו. כאשר אדם נמצא בהרגשת אחריות שגורלו נתון בידו, והוא אינו יודע לנכון את מצבו האמיתי עתה באורו העצום של המשפט המוציא לאור את כל מעלליו. הוא חש היטב בשפלות שהגיע אליה ע"י החטאים שהיא זו המורידתו לשאול תחתיות, חטאים תרדף רעה והחטא עצמו הוא הממית, ואזי הוא נתון כולו בדאגה תמידית היאך יש ביכלתו לשנות את מצבו וגזר דינו ע"י תשובה וריבוי מעשים טובים, לשוב אל בוראו ולשפר ולחדש את מעשיו, וע"י זה לנוס מפח פשעו.

ומשל למה"ד, לאדם הפוסע על חבל דק הנטוי בין שמים לארץ, אשר יודע את גודל אחריותו בזו השעה, שכל צעד שלו מכריע את חייו.

ולכן ודאי שאין כאן שום סתירה, ודאי שההנהגה בר"ה איננה של עומד לגרדום ויוצא ליהרג, אלא 'אכלו משמנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעזכם', וכל ענין המשפט שמחת הבריאה כולה היא, אז ירננו כל עצי יער כי בא ה' לשפט את הארץ, וזהו תיקון הארץ וכל הדרים עליה.

אבל כיון שעדיין ביד כל אדם להיטיב את מעשיו ולשוב בתשובה, הרי רגשות אימת הדין עצומים המה, והיום נורא ואיום הוא, כי ביום זה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון לחתוך קצבה ולכתוב גזר דינם, ומי יצדק לפני בוראו.

אולם כל זה טוב ויפה כאשר הפחד והאימה מובילים לעשיה ולריבוי של זכויות, ועמידה משופרת לפני ה' למשפט, אבל 'ירא ורך הלבב' בעלמא אין לו מקום עמידה בקשרי המלחמה, להכניס מורך ויאוש בלבבות, חלילה.

ושוב זכיתי לראות בס"ד יסוד הדברים בספר העיקרים (מאמר ד פרק כו), בביאור ענין מידת היראה שמשתלבת עם מצות התשובה, ואעתיק בכאן דבריו המאירים, וז"ל,

ואמר ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, לחזק לב השבים שלא יתיאשו מן התשובה בסבת רבוי העונות, שסליחתו יותר מרובה מן העונות, ועל כן ראוי לאדם שידע וישכיל שאם לא יחזור בתשובה שהוא ראוי לעונש גדול, אחר היות הרשות בידו לשוב בתשובה ואינו שב, ויירא מהשם יתברך שיענישנו אם לא ישוב אחר היותו יכול על זה.

וזה שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא, וזה נראה לכאורה דבר זר, שאיך יאמר שבעבור שעמו הסליחה יורא, והרי הדבר נראה להפך, שאחר שידע האדם שהשם יתברך ימחול לו על כל עונותיו לא יירא ולא יחוש מחטוא.

אלא שפירושו יתבאר על הדרך שכתבנו, שלא יירא האדם מן הדבר ההכרחי, כמו שלא יירא מהמות אחר שהיא הכרחית לאדם, ואם היה העונש הכרחי לאדם על החטא באפס תקות מחילה לא היה האדם ירא מהשם יתברך, אחר שהיה יודע שאי אפשר לו להנצל מהעונש לפי שאי אפשר לו שלא יחטא, אבל עכשיו שהוא יודע שהשם יתברך מוחל וסולח לחטאים על ידי התשובה ואפשר לו להנצל מהעונש, הנה יירא מזה בהכרח, שאם ירבה לחטוא ולא יתן אל לבו לשוב בתשובה לפניו לא יאבה ה' סלוח לו, ובעבור זה יירא החוטא מלפני השם יתברך אחר היותו יודע שאין העונש הכרחי אל החוטא, ושאם ישוב אל השם יתברך בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ירחמהו וירבה לסלוח כי עמו הסליחה,

[נוטר הכרמים]

עוד קטע מחזק ומעודד שנשלח במיל עבור ה'בית יעקב', אבל ניתן גם לנו להתחזק מתוכנו. [בהתנצלות על שלא שיניתי הנוסח].

"מברח ומנוס אליו..." (רמב"ם)
כהמשך לעצה איך לפחד מיום הדין, עליה הרחבנו בפעם הקודמת,
אני שואלת, ובודאי גם אתן, מה הענין לפחד? למה להכנס להיסטריה? סתם מכניס ללחץ שמשתק...?!?!?!
כששאלתי את השאלה הזו קיבלתי את התשובה הבאה, שהיא אחת התשובות לשאלה ונאמרה בשם הרב מבריסק: מי שלא מפחד, הוא אינו בוטח. הבוטח הוא מי שמפחד כ"כ עד ששם מבטחו בד'.
כלומר, אם נעביר במוחנו תסריט על מה שחלילה עלול לקרות בשנה הבאה ונוסיף להפחיד את עצמנו בכך שנזכור כי "אין בנו מעשים" ושאנחנו מגיעים לר"ה "דלים ורקים" הפחד מתעצם! מה יהיה? איזו שנה תגזר עלינו כשאין לנו זכויות?
ושם, בנקדוה הזו כשנרגיש שאין לנו מעצמנו כלום, כשהקרקע נשמטת מתחתנו ואנחנו חשים בפחד וחוסר אונים, זה המקום לבטוח! כאן נחדיר בעצמינו את העובדה כי יש לנו אבא אוהב בשמים, שמרחם עלינו ורוצה בטובתנו, ולמרות שאין לנו שום זכויות, ואין סיבה, עפ"י דין, שנצא זכאים, אבל הקב"ה עובר בשבילנו מכסא דין לכסא רחמים ובטוחים אנו כי ברחמיו הרבים ישמע לתפילותנו ויכתבנו לשנה טובה ומתוקה...
הביטחון הזה הוא אמיתי, הוא מרגיע ונוסך כוחות והוא זה שיעביר אותנו בשלום את יום הדין...
ועל כך אומר הרמב"ם שימים אלו הם "מברח ומנוס אליו" בורחים מהמשפט של הקב"ה כי מפחדים אך לאן אנו בורחים – אליו – לזרועתיו הפשוטות ולידיו הרחומות...
אמנם זה מתחיל להתארך, אבל אני לא יכולה שלא להוסיף כאן מכתב מרגש ומחזק, ומי שזה הרבה לה יכולה להפסיק כאן.
את המכתב כתבה מרת הדסה קליין ע"ה, אישה כבת 30 שנפטרה לפני כחודשיים מהמחלה הנוראית, אישה גיבורת רוח אשר נתייסרה בייסורים קשים ועמדה בהם בגבורה.
בשנה שעברה כשהרופאים כבר "הסבירו" את העתיד מבחינתם... היא כתבה את המילים הבאות מתמצית לבה:

אני רוצה לשתף אתכם וגם להנציח לעצמי את הרגעים הנפלאים האלה של קרבת אלוקים אמיתית, זמנים שאפילו הקרובים אלי ביותר לא יודעים איך לעזור, ואין אצל מי לברוח לבכות ולא בשום דבר טוב להיאחז כדי להתרווח, ויש אנשים שנכנסים ויוצאים ואומרים במבוכה ד‘ יעזור, אבל אני מזהה את הרחמנות הגדולה בעיניהם ובחוסר אונים, ולא מעוניינת להיות קשורה למקום של מסכנות ויאוש רק מבקשת כמה דקות של שקט מתחת לשמיכה, הרחק מכל הסביבה הקרובה והרחוקה שלא יכולים עכשיו הרבה לעזור לי במאומה.
ושם במקום שלי עם בוראי הגדול, אני מתפרצת בבכי ענק וחסר מעצורים, ואני מבקשת לעצמי שאף אחד לא יבוא לנגב לי את הדמעות, כי אני בצער, ומאחורי כל הבלבלבלה והמילים היפות שמדברים איתי כל הזמן, עומדת זעקה עצומה, ואני ממשיכה לבכות ותדעו שזה תענוג, אני מרגישה איך הקב“ה כל כולו נמצא עמי בצערי האמיתי, והוא כל כולו אתי, וגם יביא ישועה, ובלי שום הדחקות, ובלי בריחה מהמציאות, המצב הוא לא קל וד‘ פה. השם גדול ועצום ואני אתו ומקבלת איתותים ממנו לאורך כל הדרך, שהוא איתי פה, הקב“ה שבשמים הוא משענתי כי רק בידו אפקיד רוחי, והוא ניסי ומנוס לי מנת כוסי ביום אקרא.
אבל לא צריך להגיע לכאלה מצבים קשים בשביל להישען על הקב“ה ולקבל ממנו כוחות, מספיק לנו בחיי היומיום במצבים של חוסר אונים או עלבון או כל צער אחר פשוט ללכת אליו, להתפרק ולכאוב, לקבל ממנו כוחות עם כל הכאב והקושי להאמין שהוא זה שעושה הכל והכל לטובה.

[חיימשה]

ייש"כ הרב הנוטר על הבאת הדברים.
יש אנשים פשוטים שהחומר המיועד ל''בית יעקב'' מתאים להם.
במיוחד ייש"כ על נבאת המכתב המפעים ממרת קליין.

[הרע במיעוטו]

כל שנה אני מטפל שוב ושוב באברך שכל שמחת החיים שלו נעלמת לחלוטין מרוב תחושות רעות
ואלו שלא מגיעים עד כדי כך גם רחמנות גדולה עליהם כי במקום להשתמש באלול כמנוף, או עושים ליצנות או מרגישים חוסר נוחות בציפיי' שיילך כבר האורח הבלתי קרוא..

'אלול' הוא הזדמנות כדי להתחזק בדברים רופפים וכן ימי השובבי"ם או ימי הספירה וכל מי שעיניו בראשו יכול להסתכל על זה לכל הפחות כספורט אתגרי או כמכירת סוף עונה שאפשר לקנות בחצי מחיר.

מי הוא השוטה שהרס לנו את התחושה הטבעית שכל דבר שה' נותן לנו הוא טוב?
נשתדל לפחות אצל הילדים להיות ערניים שאלול לא יהפוך לדוב.

תודה רבה על הקונטרס!!

[נהר שלום]

קונטרס יפה מאד

[אבל יש טעות אחת חמורה, מש"כ 'אפשרות' שלא לכוון אדון הכל היה הוה ויהיה, והרי זה חובה גמורה!! (אני מבין שזה לא היתה כוונת המחבר, פשוט צריך לדעת איך לכוון)]

[שייף נפיק]

מרא דשמעתתא בענינים אלו (עבודת ה' בדורינו מתוך שמחה ובלי לחץ וכו') הוא הרב טוביה פולק מבית וגן - עטרת ישראל לצעירים
הוא נכס לצבור שלנו, והמעונין ידרשנו.
יש בקול הלשון מאות וועדים שלו.

[ישא ברכה]

הכל ענין של איזון. הבורא ברא את האדם עם הרבה כוחות נפש, ועם אלו האדם צריך לעבוד את הבורא.
הפחד והלחץ יש להם מקום, והם גורם מדרבן וממריץ. הפחד אינו במקום כאשר הוא גורם מכבה במקום מעורר, ומביא לאיבוד עשתונות, דיכאון, וכדו'.
לדעתי כותרת האשכול לא מדויקת, אלול בהחלט לא אמור להיות סוכות, יש יראה ויש אהבה (למרות שתמיד יש גם וגם, אבל יש את הנקודה היותר עיקרית). ובדיוק כמו שיהודי (בשיעור קומה) מחזיק במאגר הפנימי את האפשרות מחד להתענג על ה' בדביקות האמונה, וכמה שעות אח"כ לבכות בתיקון חצות. ככה ה' עשה את הנפש - מורכבת ובעלת מצבים שונים, והאדם צריך להתאים לכל זמן את המחשבות והרגשות הנכונים.

אני מסתכל סביבי, ואני לא רואה אנשים נמצאים בפחד, ודאי לא נמצאים במצב של פחד שמביא יאוש. אני כן רואה אנשים מבולבלים. אנשים שומעים הרבה שיחות מוסר שצריך להתקרב לה' ולחזור בתשובה, אבל אין סדר בדברים, אנשים לא עוצרים לחשוב, מי אני, מה רמת הקשר ביני לבין בורא עולם, מה מצבי בעבודת ה', מה אני צריך לשפר, איך לשפר בצורה בריאה ולא סתם התלהבות שבדר"כ נעלמת. אלא יש אוירה כללית של חיזוק, ואז האדם מתרצן לכמה ימים/שעות וחוזר חלילה, איך חשיבה מסודרת בסגנון: איך אני עובד את ה' ועושה את רצונו.

לדעתי בהחלט רצוי לעורר את האנשים, בכלי האמונה הפשוטים שהם, להזכיר: יש בורא עולם והוא נותן שכר ועונש, וביום הזה הוא קובע מה הוא יעשה בשנה הקרובה. למרות הלחץ הטבעי שיהיה לאנשים, כל זמן שהלחץ הוא בגבול הפחד המעורר ומדרבן ולא פחד שמשתק. אבל חייבים לכוון את הפחד למעשים מסודרים, ולא להתנהגות מבולבלת וחסרת סדר. חייבים שהאדם ידע, הקב"ה רוצה שהאדם יעבוד אותו מתוך עלייה מסודרת ולא מתוך התנהגות לא מחושבת שמקורה באוירה בלבד.

נ.ב. אני מעתיק חלק מסיפוק חיים ששמעתי מיהודי יקר (נולד למשפחה חרדית, ועזב את הדת, ואח"כ חזר בתשובה) בעת שסיפר בפתיחות חלק מתהליכי התשובה שלו. לרוב חביבות הדברים, כתבתי אותם בשעתו. יש בזה ללמד מהו באמת פחד מהבורא. ואז נוכל לראות כמה אנחנו פוחדים מה'.

דיברנו על יראת שמים, אני יספר מתי טעמתי מהי יראת שמים. אחרי שכבר היה ברור לי שיש בורא לעולם, ויש מצוות ועבירות. כבר הייתי בישיבה, וקיימתי הרבה מצוות. היו לי נסיונות קשים להתפלל. היו ימים שהייתי קם בבוקר ומתחיל את היום כרגיל. כשהייתי בישיבה - הייתי יכול ללכת לבית כנסת קרוב, לשבת שם שעה ולקרוא ספר, ואחר כך לחזור לישיבה ללמוד. הלימוד היה נחמד אבל התפילה היתה עול. וכך לפעמים יכל לעבור עלי, שבוע בלי תפילה אחת. זה היה פרדוכס נורא כי הייתי בשיא תקופת האמונה, דיברתי אמונה, אבל היה איזה מחסום, תקראו לו יצר הרע. עד היום אני מתקשה להבין מה היה בדיוק המחסום הפסיכולגי שעצר אותי, מה היתה צורת היצר, יש לי השערות, אבל אין לי הבנה ברורה מה היה. בכל אופן, במשך זמן ארוך היו ימים שהייתי מתפלל והיו ימים שלא, לפעמים הייתי מתפלל רק מחצה שליש ורביע.

והחיים המשיכו, כמו כל כל אדם. באותה תקופה, הבורא נתן לי מכה קטנה בכנף, במשך שנה עברתי תקופה מורכבת, כמעט כל סוגי הקשיים התקבצו ובאו כאחד. קשיים פיזיים, נפשיים, זוגיים, כלכליים. (במאמר המוסגר. תופעות כאלו הם מהחויות הקשות של בעל תשובה. אתה פשוט מרגיש כעס כלפי הקב"ה. ההרגשה היא, עד שאני חוזר אליך, זה מה שאתה עושה לי. וצריך פשוט הרבה מאד הכנעה לה'. להוריד את הראש לפני בורא עולם. זה קשה מאד). בקיצור, כמו כל יהודי מאמין שעובר תקופה לא קלה, התחלתי להתפלל, לבקש מה', תעזור לי. בהתחלה התפללתי בעיקר, תפילות אישיות. הייתי הולך לכותל ומתפלל בשפה שלי. לאט לאט נכנסתי יותר לענין, התחלתי להתפלל את התפילות הקבועות, לפעמים ביחידות ולפעמים בבית כנסת, אבל לפחות התפללתי. ופתאום שמתי לב לנתון מעניין, בימים שאני מתפלל - אני שם לב שהיום פשוט יותר טוב, בעיות שהיו אמורות להיות, איך שהוא מסתדרות. ואילו בימים שאני לא מתפלל - היום פשוט דפוק. הכל נדפק. במיוחד זה בא לידי ביטוי בשלום בית, אבל לא רק. בימים שביקשתי מה' שיתן לי שלום בית, גם אם היה יום מטורף - היה טוב, ואילו בימים שלא ביקשתי שלום בית, רגע אחרי שהבאתי מתנה היה פיצוץ, השתגעתי מזה. בהתחלה ניסתי לדחות, שזה מיקרי ואין קשר בין הדברים, אבל זה פשוט חזר לי מול העיניים פעם ועוד פעם ועוד פעם. התחלתי להבין שכנראה יש קשר, הרי המקרה לא יתמיד. (חשוב לי להבהיר שאני לא בונה את האמונה על זה. וגם אל תטעו לחשוב שהקב"ה התנהג איתי כמו כספומט. הלוואי שאני יזכה לזה. אבל עדיין ראיתי מול עיני תרחיש לא הגיוני שלא היה אפשר להתעלם מהעובדה שהבורא מנהיג את העולם).

וכך, ה' פתח לי את העיניים ונתן לי לראות מהי התפילה, שאני הקטן יכול לבקש ממנו דברים והוא נותן. זה פשוט בלתי נתפס.

אבל, הנסיונות לא נעלמו, היו לי מלחמות שלימות על תפילת שחרית, על מנחה..
אבל מה שהיה, שהייתי בפחד מה יקרה אם אני לא יתפלל. הייתי בפחד שאם אני לא מתפלל היום פשוט יהיה גרוע. אני לא ישכח ימים שלא התפללתי שחרית אבל ביקשתי מה', שלא ידפוק לי את היום בגלל שלא התפללתי. הצורך להתפלל יצר לי איזה סיוט מסוים, עם תפילה היום טוב, בלי תפילה היום גרוע.
אז באותה תקופה הרגשתי קצת מהי יראת שמיים. היראה הכי פשוטה וקטנה, לא מהגהינם, אלא מהחיים כאן בעולם הזה, הרגשתי שהוא מנהל את הענינים ואם אני רוצה משהו אני צריך להתנהל לפי הכללים של בעל הבית. לא רציתי קרבת ה', רציתי חיים טובים כאן, אבל הבנתי שאין מה לעשות.

[פרנקל תאומים]

כל שנה אני מטפל שוב ושוב באברך שכל שמחת החיים שלו נעלמת לחלוטין מרוב תחושות רעות
ואלו שלא מגיעים עד כדי כך גם רחמנות גדולה עליהם כי במקום להשתמש באלול כמנוף, או עושים ליצנות או מרגישים חוסר נוחות בציפיי' שיילך כבר האורח הבלתי קרוא..

'אלול' הוא הזדמנות כדי להתחזק בדברים רופפים וכן ימי השובבי"ם או ימי הספירה וכל מי שעיניו בראשו יכול להסתכל על זה לכל הפחות כספורט אתגרי או כמכירת סוף עונה שאפשר לקנות בחצי מחיר.

מי הוא השוטה שהרס לנו את התחושה הטבעית שכל דבר שה' נותן לנו הוא טוב?
נשתדל לפחות אצל הילדים להיות ערניים שאלול לא יהפוך לדוב.

ב"מאורות הגדולים" מביא הגר"ח זייצ'יק זצ"ל ששאלו למרנא הגרי"ס נ"ע: "וכי אלול הוא דוב שכה צריך לפחד ממנו?" וענה להם הגרי"ס בהתלהבות: "הלא דוד המע"ה אומר 'גם את הארי גם את הדוב היכה עבדך'!.."

[פרנקל תאומים]

[התבקשתי להעביר]

מתוק מדבש!

[איש_ספר]

כל שנה אני מטפל שוב ושוב באברך שכל שמחת החיים שלו נעלמת לחלוטין מרוב תחושות רעות
ואלו שלא מגיעים עד כדי כך גם רחמנות גדולה עליהם כי במקום להשתמש באלול כמנוף, או עושים ליצנות או מרגישים חוסר נוחות בציפיי' שיילך כבר האורח הבלתי קרוא..

'אלול' הוא הזדמנות כדי להתחזק בדברים רופפים וכן ימי השובבי"ם או ימי הספירה וכל מי שעיניו בראשו יכול להסתכל על זה לכל הפחות כספורט אתגרי או כמכירת סוף עונה שאפשר לקנות בחצי מחיר.

מי הוא השוטה שהרס לנו את התחושה הטבעית שכל דבר שה' נותן לנו הוא טוב?
נשתדל לפחות אצל הילדים להיות ערניים שאלול לא יהפוך לדוב.

ב"מאורות הגדולים" מביא הגר"ח זייצ'יק זצ"ל ששאלו למרנא הגרי"ס נ"ע: "וכי אלול הוא דוב שכה צריך לפחד ממנו?" וענה להם הגרי"ס בהתלהבות: "הלא דוד המע"ה אומר 'גם את הארי גם את הדוב היכה עבדך'!.."

כמובן שמי שכתב את המשפט המצוטט הכיר את המאמר (אגב את המשך המאמר המסורתי השמטת: ואעפ"כ אמר דוד המלך סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי, הרי שאלול גרוע מן הדוב...!) וביקש לשלול את האווירה שהוא מייצר.

הקונטרס עצמו נחמד. יש בו קטעים יפים ויש בו קטעים ירודים יותר מדאי. (ההשוואה של הקב"ה לבו"ד היא תמיד קשה אבל ההשוואה לטראמפ היא בלתי ניתנת לעיכול...)

[שעת הכושר]

ברצוני להעיר מעט על פרק ה. כמדומני שהדבר פשוט שהתפילה איננה רק "דבר איתו", וההשוואה לבקשת דמי כיס בשפה פשוטה ועדכנית, היא לא 'כל האמת'. לשם המחשה: מה נאמר על בן שיבקש מאביו דמי כיס בחרוזים? ומה נאמר על בן שידייק במנין התיבות של הבקשה כעין שעשה הרוקח? וכן הלאה. וכמו על עוד הרבה דברים, גם כאן (על הפרט ועל הכלל, וכפי שהעיר המחבר עצמו בעמוד האחרון) י"ל - גם זה נכון, אבל נא לא להיסחף לצד השני. צורת הדיבור בהתבודדות של ברסלב, איננה הדבר הנכון והראוי בהחלטיות שכזאת עד שכבר נעשה ממנה דוגמא איך צריכה תפילה להיראות.

[פרנקל תאומים]

.
ב"מאורות הגדולים" מביא הגר"ח זייצ'יק זצ"ל ששאלו למרנא הגרי"ס נ"ע: "וכי אלול הוא דוב שכה צריך לפחד ממנו?" וענה להם הגרי"ס בהתלהבות: "הלא דוד המע"ה אומר 'גם את הארי גם את הדוב היכה עבדך'!.."

כמובן שמי שכתב את המשפט המצוטט הכיר את המאמר (אגב את המשך המאמר המסורתי השמטת: ואעפ"כ אמר דוד המלך סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי, הרי שאלול גרוע מן הדוב...!) וביקש לשלול את האווירה שהוא מייצר.

אתה צודק, עברו כבר שנים לא מעטות מאז שקראתי את הדברים בפנים הספר, ואכן הזכרתני בזאת את ההמשך שבאמת מורה להיפך מהציטוט החלקי שלי. דוד המע"ה לא חשש מן הדב. אבל מפחד אלוקים סמר בשרו.


לעצם העניין:
בכל הסיפור הזה עומדת התלבטות לא פשוטה: מצד אחד, איך אמר הגר"י זילברשטיין, המציאות מורה, שהלחץ, בפרט בימינו, מזיק הרבה יותר ממועיל, אדם לחוץ בימינו הוא "אויס מענטש", הוא לא בן אדם, הוא לא מסוגל להיות אפקטיבי.
מאידך, ישנו החשש, שמרוב שנרגיע את עצמנו, פשוט נאבד את האמת הפשוטה של "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי", ולא נירא חלילה את ה'.

כשלעצמי, אני אסיר תודה לשנותיי הרבות בין כתלי הישיבות ואני אפוף התפעלות כיצד הן הצליחו להחדיר בי כה עמוקות את חרדת ה'אלול' וה'ימים נוראים', עד כ"כ שכבר מסוף חודש אב, אני מרגיש איך שהלחץ מטפס ועולה אל עבר רקותיי.. וככל שר"ה מתקרב.. אני באמת מרגיש "אויס מענטש".. ברור לי שאין לי מכך תועלת מעשית גדולה, ואין לי ספק שיש למתן את הלחץ ו"להרגיע".. והשנה באמת פעלתי ברוח זו ונדמה לי שבעז"ה אני רואה מכך תועלת. מאידך, את הקניין של פחד ה' בימים אלו אותו קניתי בין כתלי ישיבותינו, אינני רוצה חלילה להפסיד.

בקיצור, וכפי שכתב ידידינו הרב ישא ברכה: "הכל ענין של איזון". ובאמת הנושא של האיזון והמשקל הנכון, בכל ענייני עבודת ה', והיכולת לפלס את הדרך נכונה בין פיתולי כוחות הנפש המנוגדים, הינה מלאכה גדולה. בדורינו, נדמה שמרוב שפע חומרי, הנפש איבדה מעט את החוסן שלה, ולרבים מאיתנו קשה לתמרן בין כוחותיה השונים.