מעשה במספר אברכים שנתחברו להם לאפות מצותיהם בהדדי. מבין הערבים דאמש זירזו עצמם בחרדת קודש לשאוב מים שלנו בתכלית ההידור. את המים מלאו בכדים, אותם נשאו בזהירות אל המאפיה. הקמח, סיפק אותו בעל המאפיה.
בעודם מייבשים ושוקלים את המצות, ניגש המשגיח הזריז, נטל כזית מצה בידו, ולעיניהם הנדהמות בירך בקול רם 'להפריש חלה מן העיסה', ותכף ומיד שהפריש חלה מן המצות, וכפי הוראת ועד הכשרות.
בני החבורה נתרעמו מאד, מפני שכולם רצו לזכות את נוות ביתם שתחיה, שתהיה אף היא שותפה בעסק המצות, ותזכה למצות הפרשת חלה, אך את המעשה לא ניתן היה להשיב. החלה הופרשה, ולאחר הסכמה של בדיעבד [בהרגשה של 'אין מה לעשות'], המצות יצאו מן המאפיה טריות וריחניות, כאשר על הקופסאות סרט מדבקה המכריז - 'הופרשה חלה כדין'.
וכאן הבן שואל, האומנם? הופרשה? כדין?
והלא בני החבורה שהביאו את המים שותפין הם במצות עם בעל המאפיה [וכדחזינן בביצה ל"ז א' 'האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהן', והמים אינם בטלים כמבו' שם בגמ' ל"ח ב'], ושותף שתרם כאשר באותה השעה לא היתה דעת חבירו השותף השני מסכמת להפרשתו, לא חלה התרומה אלא על חלקו של ראשון. ונמצא כי רק החלק של בעל המאפיה הוא מתוקן, אבל חלקם של בני החבורה [שלא היתה דעתם והסכמתם לכך שבעל המאפיה מפריש] עדיין טבול הוא לחלה.
ונמצא שלא יצאו ידי חובתן באכילת מצה מפני שאכלו מצת טבל!!!
אם יש מי שבידו להקל את המשא מעל בני החבורה, להשקיט את שאונם הגועש, ולהניח את לבם הסוער, יתברך באלקי אמן.