עוד קטע מחזק ומעודד:
לזרוק את עצמו אל התורהסיפר תלמידו וש"ב של רבינו, הגרי"ח פוס שליט"א: "לפני שנים רבות סיפר לי ת"ח, שכהיום משמש בתפקיד של השגחה באחת הישיבות החשובות, שבימים שהוא למד בישיבת 'קול תורה' הוא נתייתם ל"ע מאמו ע"ה. באותם הימים שימש רבנו זצ"ל בתפקיד של הרבצת תורה בישיבה זו. וכשהוא קם מאבלותו, כנער יתום ועצוב, ושב לישיבה, פגש בו רבנו לעודדו ולחלצו ממרירות לבו, וכך אמר לו רבנו: הדרך היחידה שתוכל להתגבר על שברונך ולעלות בתורה היא רק אם "תזרוק את עצמך אל התורה".
לימים נשתמשתי בסיפור זה, אבלחט"א, כ'טופח ע"מ להטפיח', ואמרתי זאת ג"כ לבחור שנתייתם לפתע מאביו הגאון והמתמיד זצ"ל, וזה היה בהיותו בשיעור א' של הישיבה הגדולה, היינו בראשית פריחתו, והיות והייתי קרוב מאד למשפחתם וכן לאותו הבחור, סיפרתי לו סיפור זה, היאך רבינו נתן את העצה לאותו יתום ובכך חיזקו והראה לו את הדרך הכבושה. עברו שנים וכבר שכחתי מה שאמרתי לאותו בחור, אך לימים, אולי בעת חתונתו, הוא הזכיר לי זאת ואמר לי שבזכות זה אמנם הצליח להתגבר.
ועתה שמעתי ממי ששמע הדבר מבעל המעשה, אחד מתלמידיו, שכמה שנים אחר שהקים את ביתו ונולדו להם ילדים נתפרדה החבילה, ואמר לו רבנו זצ"ל שהעצה היחידה שיוכל להמשיך בעלייתו בתורה היא אם ישליך עצמו לתוך התורה, וב"ה אותו תלמיד עשה כן, ובהמשך זכה להקים בית חדש, ואף לחבר כמה ספרים".
ואמנם בימי בחרותנו בישיבה, היה מקובל מפי השמועה, שבימי צעירותו של רבינו זצוק"ל, כאשר נודע לו מפי הרופאים כי אין לו תקוה לילדים, ונשבר לבו בקרבו, אזי התגבר כארי להשליך עצמו אל מימי התלמוד, ומני אז נתרוממה קומתו אלפי פרסאות מן הקרקע הגשמי.
וכדברים הללו סופר על ידי תלמיד שהיה קרוב מאוד לרבינו וחווה שעת משבר קשה. בצר לו הרבה לנסוע לקברי צדיקים ולחפש כל מיני ישועות וסגולות. באחד הימים נגש אליו רבינו זצוק"ל ואמר לו: "אתה שרוי במשבר, שעת משבר היא שעת סגולה, זמן שבו אין דבר יציב, והכל נתון לשינויים, זוהי שעה שניתן להתרומם על ידה!"
וכאן חשף רבינו מעולמו הטמיר: "אספר לך על המשבר האישי שלי... מה עשיתי אני כשהוברר לי שלא יהיו ילדים? לקחתי את עצמי לידים, ולמדתי את הש"ס בעיון".
בדומה לכך העידו תלמידים שלמדו בישיבה בתקופה המרה והקודרת, טבת תש"נ. חמישה ימים אפופי דאגה וחרדה, בהם הרבנית ע"ה שכבה על ערש דוי בבית החולים בתל אביב. רבינו זצוק"ל לא מש מלישב לצד מיטתה, שקוע בתלמודו ועמל בכתיבת קונטרס עמוק ומקיף בעניני 'ברירה'.
ולאחר מכן, עם קום רבינו זצוק"ל מאבלו, בתום ימי השבעה הנוראים, בו ביום, רבינו התאזר בעוז ובגבורה ואמר שיעור כללי בהיכל הישיבה במשך שעתיים רצופות בסוגיא של 'חצי נזק צרורות' בריש פרק כיצד הרגל.
באותם ימים חשוכים, בד בבד עם לימוד הישיבה, עסק רבינו רבות בענין של 'פתוחות וסתומות', וחידש חידושים נשגבים, זאת היתה נחמתו בעניו ובימי מרודיו, ותורתו היתה שעשועיו. הדברים הועלו על הכתב, ונתקבצו לכדי קונטרס שלם שנדפס באותם ימים בקובץ 'שערי ציון', ולימים נקבעו לדורות בפתח ספר מנחת צבי על עניני סת"ם מאת תלמידו המובהק הגאון רבי צבי וידר שליט"א.
בראש הקונטרס רבינו זצוק"ל חרט בדם לבבו את השורות הבאות:
"עם וסמוך לסיום עריכת הדברים בירח טבת, היה בי יד ד', ובפרשה זו סתומה נלקחה ממני מאור חיי ומתה עלי אשתי הצדקנית והחסודה אשר נתן לי הקב"ה לעזרה לחיים, לא לפי מעשי, אלא ברוב רחמיו וחסדיו העצומים, ואשר עמדה לימיני בכל לבה ובכל נפשה, מרת רחל בת ר' פנחס אליעזר הכהן ז"ל, יזכור לה ד' מסירות נפשה ואהבתה הנוראה לתורה בלי מצרים"
.
ובאמת כמה מפליא היה החזיון לראות את רבינו זצוק"ל כאדם מדושן עונג ומלא שמחה תמיד, למרות כוס היגונים שנפל בחלקו שעלה על גדותיו, וכה היטיב לתאר ברגשת לב, הגאון רבי יוסף מאיר אלטמן שליט"א, רב ואב"ד קהילת חוג חתם סופר: "למעלה מזה היה אצלו הענין מש"כ מרן החזון איש זי"ע באגרות: "בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים, העונג היחידי לי לעשות רצון קוני", מילים אלו שבשר ודם בדורינו כתב על עצמו המה מרפסין איגרא, כל אלו שהסתובבו אצל החזו"א מספרים שהוא היה תמיד מדושן עונג עם שמחה עצומה, ובע"כ הפשט בזה שהוא חי כסדר עם התענוג הזה של "לעשות רצון קוני".
אם רוצים למצוא מעין דוגמא כזאת שכתב החזו"א על עצמו, הרי ניתן למצוא זאת אצל ה"גיוואלדיגע קודש הקדשים" שאבד מאתנו כעת, שהיה שבור ורצוץ כל הימים ולא זכה לשום עונג מתענוגי החיים, העונג היחידי שהיה לו, היה רק מתורה ועבודת השם, חוץ מזה לא היו לו תענוגים".
