גבול ים כתב:אולי במקום לדקדק בזוטות אלו העומדים ברומו של עולם יואיל אי מי להעלות דוגמא מהספר, מתוכן העניינים וכדו', לתועלת מי שעדיין לא נדזמן לו.
הדוגמאות למכביר כבר פזורות פה ברחבי האשכול הענק. חלקים גדולים מהמאמר על שבת קדש קדשים ומאמר מושבע ועומד מהר סיני ועוד ועוד כבר הוצגו פה. ובכל זאת אעתיק כאן קטע שרבים הזדהו עמו במיוחד, נמצא במאמר המסיים 'סוף דבר הכל נשמע'.
ד' לקח – לקיחה תמהברם, גם ה'וד' לקח', אופן ההסתלקות של רבינו זצוק"ל היתה בחסדים וברחמים גדולים, כך היתה ההרגשה של רבים, ונביע מעט את רשמי ההוד שלא ימושו מקרבנו.
אמנם בפתע פתאום עלה המוות בחלוננו ובא בארמנותינו, בסערה לוקח אדוננו מעל ראשנו, בא השמש בצהרים.
קשה היה להכיל את עוצמת העצב והיגון, כאשר שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו, ויהי נועם נשבת במוצאי שבת. 'אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים' (יחזקאל כא, יב). 'בוקה ומבוקה ומבלקה ולב נמס ופק ברכים וחלחלה בכל מתנים ופני כלם קבצו פארור' (נחום ב, יא).
'בכל רחובות מספד ובכל חוצות יאמרו הו הו וקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי' (עמוס ה, טז).
קשה לתאר את שראו עינינו בבית הגדול והנורא הזה. הגוף הקדוש מוטל ארצה מכוסה בטליתו, הנרות דולקים סביב, 'השליך משמים ארץ תפארת ישראל', ולא קם רוח באיש. 'בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם'. הכל מורידים דמעה כנחל, האשמורות מתחלפות, וזרם הבאים אינו מפסיק לרגע. במשך כל שעות הלילה, המוני תלמידים כבנים סובבים את מיטתו, זועקים מרה.
הכאב צורב, אבל מרומם. הנך מרגיש קדושה בוקעת ועולה. לא נאמר בו מיתה אלא עליית נשמה, אין כאן פרידה אלא הסתלקות מעולם שפל, וההתקשרות הופכת באחת לרוחנית פנימית.
ברגעים ובשעות שאתה שוהה בבית פנימה, מנסה הינך לאצור ולכנוס אל תוך תוכיותך ככל שניתן ממה שראית ושמעת, ספגת וקיבלת במשך כל השנים. דווקא עתה בשעת אנינות, אתה מרגיש ביתר שאת וביתר עוז תחושת 'של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא', ומתחיל להפנים את גודל הזכיה שהיתה לנו כל הימים להתקרב הלום.
דמים בדמים נגעו. משפחה ומשפחה. האחים הגדולים וכל בני המשפחה – משפחת רם גזע ישישים, והבנים – מאות בנים יחידים הממאנים להיפרד מאביהם הרחום. הלחץ זו הדחק גובר, אנקות ואנחות בסילודין, נהי בכי תמרורים, קורעים הבגדים והלבבות, ומצדיקים את הדין.
ויהי בנסוע הארון, בצאתו מן הבית חוצה, שמים בוכים, גשמים מזלפין על מיטתו, אגלי דמע, סימן יפה לו, ונטפי תנחומים לאבליו בכוס היגונים. עמכם אני בצרה, 'לבדו ימלוך נורא'.
הלבבות הומים, 'פתח לנו שער בעת נעילת שער'. פסוקי התהילים וקטעי הסליחות בוקעים רקיעים, כל העם גועים בבכיה של תשובה. שלש עשרה מידות של רחמים נאמרות בחנינה. 'קמי בפרץ אין ראויים לרצותך בעתר. שבנו אליך בבושת פנים לשחרך אל בעת צרותינו'.
'יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות, ותצילנו מכל גזירות קשות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות'.
הקהל הקדוש מתדבק במשנתו ומורשתו של רבינו זצוק"ל, שוכחים ומתעלמים מכל הצרות והמצוקות ומכל נגע ומחלה, רחמנא ליצלן, איש איש נגעו ומכאוביו, והכל מתכוונים לצרות הרוחניות הנוראות, שעליהם מסר רבינו זצוק"ל נפשו, ובהאי קטירא איתקטר. גזירות השמד וההעברה על הדת. היה לא תהיה.
'ויקרא אדני ד' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק' (ישעיהו כב, יב). ראשי אלפי ישראל אדירי התורה קשרו קינה ונהי וישאו קולם בבכי תמרורים. 'תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים, אבל יחיד עשי לך בכי תמרורים'. ספדי תורה. בכו וקוננו עם ד'. בני ובנות ישראל, יתומים היינו ואין אב.
'ביום ההוא יגדל המספד בירושלים' (זכריה יב, יא). בת ציון הורידה כנחל דמעה כי פנה הודה זיוה והדרה, וכל בית ישראל בכו את השריפה, וירב בבת יהודה תאניה ואניה. שעות ארוכות נמשכו דברי המספד, 'וידברו הדברים באזני העם וישאו כל העם את קולם ויבכו' (שמואל א יא, ד).
מנער ועד זקן טף עם איש שיבה, נתחככו בכתלים ויליטו פניהם בכאב ובשברון, איכה גבר חרון ונגנז ארון. נשתברו הלוחות ודמם רון.
שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך, קהל קדוש, סלתה ושמנה, תלמידי חכמים ויראי אלקים, אין פרץ ואין צווחה ברחובותינו. 'סורו טמא קראו למו סורו סורו אל תגעו' (איכה ד, טו). יבואו טהורים ויתעסקו בטהרה. 'סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו צאו מתוכה הברו נושאי כלי ד''. (ישעיהו נב, יא).
נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן עד תומם ממללים ברגשת לב ובקול נשנק שיר של פגעים, 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך'. יפוצו אויבך וינוסו מנשאיך. הוא קדוש ומשרתיו קדושים.
'וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ד' כי נורא הוא' (שמות לד, י).
וד' לקח. לקיחה תמה וברה, בקדושה ובטהרה.
'יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו'. (ישעיהו נז, ב). ובתרגום: יְהָכוּן שְׁלָם יְנוּחוּן עַל אֲתַר בֵּית מִשְׁכָּבֵיהוֹן עָבְדֵי אוֹרַיְתֵהּ.
ובזוה"ק פרשת חיי שרה (דף קכב עמוד ב): אמר רבי יצחק בשעה שהנשמה זוכה ועולה למקום מעלתה הגוף שוכב בשלום וינוח על משכבו הדא הוא דכתיב יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחה. מאי הולך נכחה, אמר רבי יצחק הנשמה הולך נכחה למקום העדן הגנוז לה. מאי משמע אמר ר' יהודה מהאי משמע נכחה כתיב בה"א.
בגן עדן תהא מנוחתו. ד' הוא נחלתו.
ובהערה קפח.
תלמידו הקרוב של רבינו הרה"ג ר' בנימין הכהן רובינשטיין שליט"א האיר בזה, שלא בכדי זכה רבינו זצוק"ל לכבוד גדול ואמיתי כזה, שכמוהו לא נשמע מזה שנות דור, ולא זכו לזה אף גדולי ישראל, והלא דבר הוא.
אלא שכבר אמרו חז"ל במועד קטן (כח, ב): תניא, היה רבי מאיר אומר, טוב ללכת אל בית אבל וגו' עד והחי יתן אל לבו דברים של מיתה, דיספד יספדוניה, דיקבר יקברוניה, דיטען יטענוניה, דידל ידלוניה. ופירש"י, כלומר מגביהין בהספד למי שמגביה קולו להספד אחרים.
ואמנם רבינו זצוק"ל היה מיוחד במידה זו, רק היה שומע על חכם או יהודי כשר מיודעיו שמת, היה חש וממהר עוד קודם צאת ההלויה להשתתף עם האבלים בשעותיהם הקשות, לפעמים היה מגיע ל'טהרה' או לבית הנפטר, ואחר כך היה מפליא בהספדו בסיפור השבחים ובהגדרת שיעור קומתו של הנפטר, עם כל הטירחה והמאמץ שלא להיות בגדר 'מתעצל' חס ושלום, והיה שופך את לבו ברגש ובבכי. ואחר כך היה טורח לילך ברגליו (על פי רוב) כברת דרך ארוכה מאוד עד לבית הקברות. וכמה פעמים שמענוהו מתאונן על תלמיד חכם שלא נספד כהלכה.
ומצד ההרגש, רבינו חי כל הזמן בהרגשה הזאת של 'והחי יתן אל לבו', 'יזכיר לו יום המיתה', ופעם אחת התבטא בשיחה: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר' (קהלת ט, ח). צריכים כל הזמן לשפוך שמן. ולא פלא שקיים מצוה זו של 'והחי יתן אל לבו' בכל הדקדוקים.
ועל כן נתקיימו בו במדה גדושה דברי חז"ל 'דספיד יספדוניה', הספד עם מתן שכרו בצדו. 'אגרא דהספדא דלויי'. (ברכות ו, ב). ופירש"י, דלויי - להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים.
