ענף א'
בגדר חומרת העבירה, של עיר הנדחת
כתב הרמב"ם [שם הלכה ו'] והיאך דין עיר הנדחת בזמן שתהיה ראויה לעשות עיר הנדחת ב"ד הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לע"ז.
אח"כ שולחין להם שני תלמידי חכמים להזהיר אותן ולהחזירן, אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם עמדו באוולתם ב"ד מצווין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא והן צרין עליהן ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר,
כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינים ודנין אותן כל מי שבאו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר שהתרו בו מפרישין אותו אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלים אותן ושאר העיר ניצל, נמצאו רובה מעלין אותן לב"ד הגדול וגומרין שם דינם והורגים כל אלו שעבדו בסייף. עכ"ד. [ועי' מלבי"ם דברים פרק י"ג אות ע"ד מה שהאריך לבאר בשיטת הרמב"ם, והביא מקור למש"כ ששולחים הסנהדרין ת"ח לעיר הנדחת כדי להחזירם בתשובה.]
והשיג הראב"ד א"א טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה. עכ"ד.
וכתב הצפנת פענח [על הרמב"ם ,שם] דאם עשו תשובה שוב פקעי מהן דין עיר הנדחת וממונם פלט וכן הקטנים אינם נהרגים רק העובדים נסקלים. [וכ"כ המלבי"ם דברים פרק י"ג אות ע"ד, וכן בספר משאת המלך על סנהדרין סימן קס"ד.]
אך עדיין צ"ע הרמב"ם מדוע מועילה להם תשובה אחרי התראה ומעשה שלא ידונו בהם דין עיר הנדחת.
והנראה בביאור שיטת הרמב"ם שיש שני חיובים לעיר הנדחת.
חיוב ראשון מצד כל כלל ישראל שתובע את אנשי העיר על שעבדו ע"ז.
ונביא תחילה ארבע ראיות, ואח"כ נבאר זאת.
א. לשון הכתוב [דברים פרק י"ג פסוק י"ג] דכתיב כי תשמע באחת עריך וכו'. וידוע מרבותינו הגר"א הנצי"ב ועוד, שכל מקום שמוזכר בלשון יחיד אין הכוונה לאדם יחיד בעם ישראל אלא הכוונה לכל כלל ישראל שהם כגוף אחד.
וא"כ נמצא שהציווי של התורה לדון דין עיר הנדחת הוא על מי ששומע שזה כל כלל ישראל.
ב. לשון הכתוב [שם פסוק ט"ו] ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך.
והעיר המלבי"ם שבכמה מקומות מוזכר לשון "נעשתה תועבה בישראל" וכאן שינה בלשון לומר "בקרבך", [ועי' מה שתירץ] אך לפי"ד נראה הטעם שמצד חומרת העבירה נחשב כאילו נעשתה התועבה בתוך כל יחיד ויחיד, ולכן ודאי א"כ שכל אחד יכול לתבוע לעשות להם כדינם.
ג. ועוד יש להביא ראיה דאמרינן בסנהדרין דף קי"ב. אמר ר"ש מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד ע"כ.
מוכח שהרשעות של עיר הנדחת כ"כ גדולה שלכן אפשר לתבוע מהצדיק לא לגור בתוכם, ולהרחיק מהם, א"כ ודאי שלכל אחד ואחד מישראל יש תביעה על עיר הנדחת על הרשעות הגדולה שלהם שעד כדי כך שאסור ואי אפשר לגור לידם.
ד. לשון הרמב"ם [שם] "ואם עמדו באוולתם ב"ד מצווין לכל ישראל לעלות עליהם לצבא והן צרין עליהן ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר" עכ"ד.
ונראה מלשונו שזה מצווה על כל שבט ושבט מישראל לצאת להילחם, ואין מצוות המלחמה רק היכי תמצי כדי שיוכלו הסנהדרין לקיים בהם את הדין וכאילו הם שלוחים של הסנהדרין אלא כל עיקר וצורת המצווה היא שכל כלל ישראל עולים למלחמה על עיר הנדחת לעשות בהם דין מצד עצמם, והסנהדרין בהוראתם רק מתירים לעלות על עיר הנדחת אבל לא מצווים.
ונראה הטעם שכל ישראל מצווים לעלות למלחמה הוא משום שעיר הנדחת עבדו ע"ז בציבור, וכמו שבעשיית מצווה כגון תורה ותפילה וכל דבר שבקדושה אם נעשה בציבור מתעצם וגדלה הקדושה הכא נמי בעבירה ולכן כאן בע"ז מחמת שנעשתה בציבור ובמרובים נתעצמה העבירה, ולכן כנגד זה צריך ציבור דווקא שיבואו לעשות דין ולהילחם בהם, ובזה ישוב חרון אף ה'.
חיוב ב' מצד הסנהדרין שהם מורים את הדת בעם ישראל, ועם ישראל מתאחד בשמיעת ההוראה רק מהסנהדרין ואנשי עיר הנדחת קבלו הוראה מהמדיחים והודחו לעשות כנגד הדת לעבוד ע"ז, ועזבו את הוראת הסנהדרין.
והשתא נראה שיש חומרא במה שעבדו ע"ז עיר הנדחת שאין זה סתם עבודת ע"ז כמו יחיד שעובד סתם ע"ז אלא יש כאן "הנהגה והוראה" דהיינו המדיחים שמנהיגים את כל הנדחים יחדיו בהוראתם לעבוד ע"ז. [ועי' ברש"י מס' סנהדרין דף קי"ב ד"ה בתר נפשייהו גרירי.]
ומכיון שהסנהדרין הם ממונים לקבוע את הדין וההוראה בעם ישראל לכן בזה שיושבי עיר הנדחת קבלו הוראה מהמדיחים, הרי יש כאן פגיעה בהנהגת ההוראה של הסנהדרין, ולכן כתב הרמב"ם שהסנהדרין שולחים שני ת"ח להחזירם בתשובה. מצד מה שהסנהדרין אחראים על מצב הדת בעם ישראל.
והשתא מובן דינו של הרמב"ם שמהני תשובה אם שמעו בקול הת"ח ששלחו הסנהדרין ואינם נידונים כעיר הנדחת אלא כיחידים, שאע"פ שעבדו ע"ז בציבור עתה מתברר מלמפרע שהם סרים להנהגת ההוראה שיוצאת מהסנהדרין ולא התאחדו כלל תחת הוראת המדיחים.
דעיקר דין עיר הנדחת הוא מה שעזבו את הנהגת ההוראה של הסנהדרין והלכו בתר הוראת הנהגה אחרת דהיינו המדיחים.
והשתא נראה לבאר ביתר שאת מש"כ שיש חיוב על כלל ישראל לעלות להילחם בעיר הנדחת, שבמצווה שעם ישראל הצטווה למנות דיינים וסנהדרין מונח גם הדין הזה שהוא מחויב להשליט את כוחה של הסנהדרין, ומכיון שעיקר עבירת עיר הנדחת הוא מה שסרו מהוראת הסנהדרין ומקבלים ומתאחדים תחת הוראה של המדיחים, לכן כל ישראל עולים להילחם בהם.
ואם כנים דברינו אולי אפשר לחדש שעיקר חומרת עיר הנדחת היא לא מה שעבדו ע"ז בפועל, אלא העיקר הוא מה שקבלו הוראה יחדיו מהמדיחים לעבוד ע"ז, ומה שצריך שילכו אח"כ לעבוד את הע"ז זה רק תנאי שמראה שבאמת הם שמעו וקבלו את דברי המדיחים, אבל עצם העבירה זה שמיעת ההוראה מהמדיחים ללכת לעבוד ע"ז,
וא"כ נמצא שבעצם שמיעת ההדחה היו רבים, וא"כ נמצא שכל עבירתם הייתה בציבור ולכן חמור דינם ועונשם וכמו שכתבנו, אע"פ שלעבוד ע"ז כל אחד עבד ביחידי.
[וכמו שמצינו שהמדיחים עצמם נסקלים כמו יחידים שעבדו ע"ז אע"פ שלא עבדו בפועל ע"ז, דבעצם ההוראה לאחרים לעבוד ע"ז כבר מונח עבודת ע"ז, כך ה"ה גם לגבי הנדחים ודו"ק.]
וכמו שכתב הרמב"ם הלכות ע"ז [פרק ד' הלכה ה'] וז"ל "אין עושין עיר הנדחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להן נלך ונעבוד או נלך ונזבח או נלך ונקטיר או נלך וננסך או נלך ונשתחווה או נלך ונקבל בה אלוה והן שומעים ועבדו אותה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות או שקבלו אותה באלוה"
מבואר שצורת ההדחה הייתה בלשון רבים וזה עיקר העבירה וכמו שכתבנו.
סיכום: נמצא עתה שהסנהדרין תובעת את מה שלא שומעים להוראתה והולכים אחר הוראת המדיחים, ומתאגדים להיות ציבור עובדי ע"ז, דהיינו עבודת ע"ז לא נעשתה סתם במקרה אלא מתוך הוראה ומורים ופשוט שזה יותר חמור מסתם יחידים, ודווקא הסנהדרין תובעת מכיון שהיא נתקנה בייחוד להיות ב"ד לציבור, ולכן רק אחר התראה מהתלמידי חכמים מהסנהדרין נחשבים לציבור שעומד כבעלי עבירה.
ואח"כ ממילא גם כלל ישראל הציבור תובע גם על מה שעשו עבירה בציבור וגם מה שאינם נשמעים לסנהדרין שהוא ב"ד של כלל ישראל. ודו"ק.
[ואולי אפשר להוסיף שתי הוספות א. שגם מצד מה שמחילים שם עיר הנדחת על העיר בעינן דווקא סנהדרין, ואכמ"ל. ב. עוד אולי אפשר להוסיף שלכן ב"ד של כ"ג אינו יכול לדון עיר הנדחת, מכיון שכל מינויו בא מאותה העיר שבה הוא נמצא ואם העיר אינה מקבלת את דיניו ממילא כבר אינו יכול לדון, משא"כ סנהדרין שכוחה לדון בא לה מכלל ישראל ולא מעיר פלונית. ודו"ק.]
ואם כנים דברינו מיושב שפיר מש"כ הרמב"ם הלכות ע"ז [פ"ד ה"ו] ואם נמצאו העובדים רובה מכין כל הטף והנשים שלעובדים לפי חרב. עכ"ד.
דלכאורה יש לעיין מדוע הורגים את הנשים והטף וכי מה חטאו.
אולם לפי"ד שאין הורגים את אנשי עיר הנדחת על מה שחטאו בפועל ועבדו ע"ז, אלא על מה ששמעו מהמדיחים והודחו יחדיו ללכת לעשות וכאילו שהמדיחים הם המורי הוראה והדיינים שלהם, א"כ נשים וטף שגרירי בתר הגברים א"כ נחשב שהם גם בציבור של הע"ז ובהדחה ולכן חייבים מיתה שכדי להתחייב במיתה של עיר הנדחת סגי להיות בציבור. [וכך משמע גם מהרמב"ן דברים פרק י"ג פסוק ט"ז]
והנה כתב הרמב"ם [שם] ואין ב"ד אחד עושה שלוש עיירות הנדחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושה.
והשיג הראב"ד א"א כל זה שבוש דלעולם אין עושין שלוש עיירות נדחות לא בב"ד אחר ולא בשלוש לא במקום אחד ולא מרוחקות אלא יהודה וגליל.
ואולם כבר הגמרא במסכת סנהדרין [ט"ז:] נסתפקה זמנין אמר רב בב"ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלושה ב"ד עושין וזמנין אמר רב אפילו בשנים ושלושה בתי דינים.
ויש להבין מה ההבדל מצד הסברא אם זה ב"ד אחד או שנים ושלוש.
ולפי"ד הנ"ל מיושב היטב מכיון שעיקר דין עיר הנדחת הוא מה שלא שמעו לסנהדרין א"כ אפשר שניתן כח לסנהדרין לתבוע רק פעם אחת ציבור של עיר שעבדו ע"ז ולא יותר, ולכן ב"ד אחד אינו יכול לעשות יותר משלושה ערים עיר הנדחת אבל שנים ושלושה סנהדרין כן יכולים לעשות. ודו"ק.
ענף ב' בגדר דין עיר הנדחת והממון שבה
סעיף א'
דברים פרק י"ג פסוק י"ז, ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד.
ויש לעיין מה הטעם וגדר הדין של שריפת השלל של עיר הנדחת של הצדיקים והרשעים.
ונראה שדין שריפה על שלל עיר הנדחת הוא משום שעל עצם הממון חל ונדבק שם ע"ז, ולא משום שהממון היה שייך לעובדי ע"ז גרידא. [ועי' צפנת פענח על הרמב"ם פ"ד ה"ז.]
ויש להביא לזה ג' ראיות.
א. דאמרינן במסכת סנהדרין [דף קי"א:] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, שכל זמן שרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם. ע"כ.
מבואר כאן שבעצם הממון מונח הרשעות וע"כ כל עוד שלא שורפים את הממון נשאר מהרשעות ונשאר עדיין חרון אף מן הרשעים, כאילו הרשעים עצמם קיימים.
דאי נימא שרק משום שהממון היה שייך לרשעים איך אפשר להשוות את הממון לרשעים עצמם.
ב. דאמרינן במסכת סנהדרין [דף קי"א:] מתני' אמר ר"ש אמר הקב"ה אם אתם עושין דין בעיר הנדחת מעלה אני עליכם כאילו אתה מעלים עולה כליל לפני. ע"כ.
מבואר ששריפת עיר הנדחת הוי כמו קרבן עולה, ובקרבן עולה האדם מראה שהכל שייך לה', כך אותו הדבר כאן בעיר הנדחת יש דין להראות שהכל שייך לה' גם הממון וכדו',
ומסתבר שאם יש מצווה להראות שכל העיר שייכת כליל לה' מוכח שבעבירתם שעבדו ע"ז הם הראו שכל העיר שייכת לע"ז ולא לה', וכדי שיתוקן מה שפגמו נצטווינו לשרוף את כל שלל העיר כליל לה'.
ג. דאמרינן [דף קי"א:] ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה וכו', אם אין לה רחוב עושין לה רחוב היתה רחבה חוצה לה כונסין אותה לתוכה. ע"כ.
מבואר שיש דין דווקא לשרוף את השלל ברחוב של העיר היכן שסוחרים.
[נ.ב. כתב הרמב"ם היה רחובה חוצה לה בונין חומה חוץ ממנה כדי שיכנס לתוכה שנאמר אל תוך רחבה. וצ"ע מהיכן לקח רבינו שתהני חומה כדי לצרף את הרחוב,
ונראה לענ"ד ממה שדן יהושע בן נון ליריחו דין עיר הנדחת, והיא הייתה מוקפת חומה, א"כ מוכח שחומה מהני לצרף לעיר ודו"ק ופשוט.]
ונראה הטעם שכוחה של עבודת ע"ז בציבור כ"כ חזק שהוא גם משפיע על הממון של אנשי העיר וכל דבר שיש בעיר מיוחס לכוחה של הע"ז שעובדים אותה, ולכן גם צריך לשרוף את "מקום המסחר" וזה ע"י שיכנסו לשם את כל שלל וישרפו אותו שם.
ולפי"ד התיישב שיטת הרמב"ם דאיתא בגמ' סנהדרין [דף קי"ב.] אמר רב חסדא בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה, עיסה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת מותרת מ"ט בהמה כמאן דלא פליגא דמיא, עיסה כמאן דפלגיא דמיא.
וכך פסק הרמב"ם הלכות ע"ז פ"ד הי"א, והקשו האחרונים הכס"מ הפר"ח השאגת אריה, דהא רבינו ס"ל שאין ברירא בדאורייתא וכמו שבעיסה ביו"ט אם חלקו אין ברירא והרי היא כרגלי שניהם הכא נמי נימא אין ברירא והחצי של עיר הנדחת הגיע לבן העיר אחרת והאסר. [ועי' באור שמח.]
ולפי"ד מיושב שפיר דאי אמרינן שמצד מה שהממון היה שייך ונמצא בעיר הנדחת נאסר הכא נמי שמספק היינו צריכים לאסור את כל העיסה משום שאין ברירא ושמא החצי של עיר הנדחת הגיע לבן עיר אחרת.
אך עפ"ד שהאיסור חל ע"י אנשי עיר שמכיון שכ"כ דבוקים בע"ז ולכן גם חושבים שכל ממונם בא מכח הע"ז, א"כ רק ממון שבבעלותם נאסר ע"י שמשייכים אותו לע"ז שלהם שעובדים אותה, אבל ממון שלא בבעלותם אין לו שום שייכות לע"ז, כלומר "האיסור לא חל על הממון אלא הוא חל הבעלות" והשתא בחלוקה התברר שחלק מהעיסה מגיע לעיר אחרת ואף פעם לא היה ממונם ובודאי לא חשבו שזה מכח הע"ז שלהם מאחר שזה לא היה ממון שלהם, ולכן הוא מותר. ודו"ק.
והנה אמרינן בגמ' [שם] איתמר ר' יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין.
וכתב רש"י עד חציין דמחזקינן להו כיחידים ודנין וסוקלין ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא והוו בסייף וממונם אבד ומחציין ואילך אי אתה רשאי למשכן למיתה החמורה.
וקצת צ"ע איך סקלינן להו הרי אפשר שדינם רק במיתה הקלה שהיא סייף.
והנראה לענ"ד דהנה דין סקילה הוא בא להורות על מה שמוציאים את החוטא ממחנה ישראל ולכן משליכים אותו מגובה הבנין ועוד כמה דינים יוצאים מזה ואכמ"ל, ומה שעיר הנדחת בסייף ולא בסקילה כדין יחידים שעבדו ע"ז, הסיבה היא משום שגם ממונם אבד, וזה סימן שכל העיר נטמאה ויצא ממנה קצת מקדושת מחנה ישראל, ולכן כבר אין דינם בסקילה מכיון שכבר אינם בתוך מחנה ישראל ולכן סגי להו בסייף.
ולכן הראשונים שהורגים בסקילה דינם בהכי שמכיון שהסנהדרין עוד לא החילו שם עיר הנדחת לגבי הממון וכדו' לכן דינם שפיר בסקילה דרק אחר פסק הדין של הסנהדרין שדינם כעיר הנדחת וממונם אסור, אז תו לא בעי לענוש אותם בסקילה וסגי רק בסייף, אבל כל זמן שלא פסקו הסנהדרין על העיר שם עיר הנדחת, אז דינם הוא בסקילה כדין יחידים, ודו"ק.
סעיף ב'
והנה אמרינן בגמ' סנהדרין [דף קי"ב.] אמר מר ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה אמר רב חסדא ובנקבצים לתוכה.
ופי' רש"י נכסי רשעים הקרובים לעיר שיכולים לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שכונסים שלל העיר לרחוב לשורפן הן אבודין עימה אבל רחוקין דאין מגיעים לעיר אינם אבודים ודווקא שהיו לתוכה אלא שמעכשיו היו מופקדים ביד אחרים
אבל לא היו מעולם בתוכה כגון דנפלה להם בירושה לא קרינא ביה שללה ואין הממון אבד. עכ"ד. [וע"ע שם רש"י ד"ה כיון דעיילא ונפקא.]
אך הרמב"ם חולק שכתב הלכות ע"ז [פ"ד ה"י] וז"ל נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדים במדינה אחרת אם נקבצו עימה נשרפין בכללה ואם לאו אין מאבדין אותן אלא ינתנו ליורשיהן. עכ"ד.
מבואר שלפי רש"י אם הם נקבצים באותה היום יש דין לשרוף, משא"כ לפי הרמב"ם רק אם נקבצו כלומר נכנסו אז יש דין לשרוף אבל אם לא נכנסו לעיר אין דין כלל לשרוף.
ויש לעיין מה המחלוקת.
והנראה לענ"ד דיש לחקור בגדר מי מחיל שם ע"ז על הממון האם הבעלים של הממון שהודח עם כל העיר הוא מחיל שם ע"ז על הממון שלו או שכאשר אנשי העיר הודחו לעבוד ע"ז הם גם החלו את שם הע"ז גם על ממונם, ונמצא שהציבור מחיל שם ע"ז על ממונם יחדיו ולא האדם הפרטי.
דהרמב"ם ס"ל ששם ע"ז חל על הממון מחמת ציבור אנשי העיר ולכן מכיון שאין הממון בעיר לא חל עליו שם ע"ז דרק מה שבתוך העיר חל ע"י הציבור שם ע"ז.
ורש"י ס"ל שעיקר שריפת הממון הוא מצד הבעלים של הממון ומכיון שהבעלים יכולים להביא את הממון תוך יום לעיר נמצא שיש לממון שייכות לעיר והבעלים מחילים עליו שם ע"ז שבא מכוחה של העיר.
והנה כתב הרמב"ם הלכות ע"ז פ"ד ה"ד אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת שנאמר באחת עריך, ולא ירושלם נעשית עיר הנדחת לפי שלא נתחלקה לשבטים. עכ"ד.
והשיג הראב"ד, א"א לא ידעתי מאין לו זה ולא נאמרה בגמ' [ב"ק ס"ב:] אלא על ירושלים אבל כל ערי מקלט השבטים נתנו אותם מחלקיהם.
וכתב הכסף משנה וז"ל ודעת רבינו שמאחר שנתנו אותם מחלקם ואינם מיוחדים לנותנים לא קרינן בהו שעריך.
וכן כתב הלחם משנה וז"ל ומהאי טעמא גופיה משמע ליה לרבינו דעיר מקלט אינה נעשית עיר הנדחת מפני שאע"פ שמתחילה נתחלקה, כיון שנתנום אינם נקראים שערייך דשערייך משמע שהם שעריים בכל עת ובכל זמן.
וצ"ב במאי פליגי הרמב"ם והראב"ד,
ועוד צ"ע דלפי"ד כס"מ והלח"מ א"כ ערי הלוים גם לא נעשים עיר הנדחת ומהא דהזכיר הרמב"ם שרק ערי מקלט לא נעשים עיר הנדחת משמע שמ"ב ערי הלוים כן נעשים עיר הנדחת, וצ"ע. [ועי' בספר תורה תמימה דברים פרק י"ג אות ל"ב.]
ונראה דיש לחקור בדין דבעינן שכל האנשים יהיו "בעיר אחת" דווקא, ואם הציבור לא היו בעיר אחת אינם נעשים עיר הנדחת, וגם לא חל דין על העיר "תל עולם לא תבנה עוד".
האם העיר זה היכי תמצי כדי שיהיו קיבוץ אנשים יחדיו, ואם אין גרים כל האנשים שהודחו באותה העיר חסר בשם ציבור והוו כיחידים דרק מושב בעיר אחת נעשים היחידים לציבור. או שדין עיר זה משום שאז חל שם ע"ז לא רק על האנשים אלא גם על כל המקום והבתים שגרים שם, ואם אין עיר חסר בחלות שם ע"ז. מכיון שלא חל גם על עצם העיר שם ע"ז.
דהרמב"ם ס"ל דבעינן שיהיו כל המודחים מעיר אחת כדי שאז נמצא שחל שם ע"ז ביתר שאת לא רק על הגברא אלא גם על עצם מקום העיר וכדו' ומאחר שערי מקלט נתנו לקלוט רוצח בשוגג שיכול לבא לגור שם וגם אינו צריך לעלות שכר, וכן מבואר בארוכה במס' מכות דף י'. כמה דינים על צורת העיר, לכן לא יכול לחול שם ע"ז ע"י הציבור על הערים הללו, מכיון שלא נתנו להם לגמרי להשתמשותם, אבל ערי הלוים שאחר שהופרשו נתנו לגמרי ללוים להשתמשותם לכן נעשים שפיר עיר הנדחת.
אבל הראב"ד ס"ל שמאחר שסוף סוף יכולים להתקבץ אנשים לגור בעיר מקלט להיות כציבור לכן נעשית שפיר עיר הנדחת.
[ולפי"ד עתה אפשר דהרמב"ם לעיל שכתב שמהני תשובה ושעיקר חטא עיר הנדחת הוא כנגד הסנהדרין אזיל לשיטתו דמה שסבר שעיר הנדחת הוא כנגד הסנהדרין מכיון שזה דין על מקום בארץ ישראל שנעשה לעיר הנדחת והסנהדרין גם כוחה ודינה על המקום ועל ארץ ישראל,
אבל הראב"ד ס"ל שאין המקום מעצם דין עיר הנדחת ולכן אין זה קשור כלל לסנהדרין. ואכמ"ל.]
עוד כתב הרמב"ם שם [הלכה י"ג] קדשי בדק הבית יפדו ואח"כ שורפין אותן. עכ"ד.
[ועי' בספר מרגליות הים דף קי"ב: אות ב' שכתב דווקא קדשי בדק הבית אבל קדשי מזבח שהיו תמימים בשעה שעבדו ואח"כ הוממו גם הרמב"ם מודה דאהני בהו פדיון להתירם לגמרי כיון שהיו קדושים קדושת הגוף בשעת עבודה לא חל עליהם איסור כלל.]
והשיג הראב"ד א"א לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היה ולא חל עליו איסור. עכ"ד.
ונראה דאזלי לשיטתם הרמב"ם דס"ל ששם טומאת ע"ז של עיר הנדחת חל ע"י הציבור ומהעיר עצמה כדפירשנו, אלים כח הציבור והעיר עצמה להחיל שם ע"ז גם על קדשי בדק הבית שקדושים רק קדושת דמים אבל לא קדושת הגוף, מכיון שסוף סוף גוף הקדשים נמצא בתוך העיר. וכלשונו של ה"כסף משנה" דבהמת עיר הנדחת מיקרו ואריא דהקדש הוא דרביע עלייהו.
אבל הראב"ד ס"ל שחל שם ע"ז רק מצד הבעלים ומכיון שהחפצים הללו קדושים לבדק הבית ולא היו שייכים כלל לאדם הפרטי ממילא לא אלים כח הבעלים היחידי להחיל עליהם שם ע"ז כלל. ודו"ק.
סעיף ג'
דברים פרק י"ג פסוק י"ז, ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד.
ודרשינן במס' סנהדרין [דף קי"ב.] מדכתיב "ואת כל שללה" לרבות נכסי רשעים שחוצה לה ומדכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה.
ופי' הגאון המלבי"ם [דברים פרק י"ג אות ע"ט] וז"ל ששם שלל נופל בעצם על הנשאר אחרי נפול הבעלים במלחמה אז הכל נקרא שלל, וכו' וא"כ שם שללה מציין נכסי הרשעים הנהרגים ונכסיהם הנשארים הנקראים שלל.
אבל במ"ש החרם אותה ואת כל אשר בה מציין כל נכסי העיר אף נכסי הצדיקים שהם חרם מצד שהם בתוך העיר . [וקרי ליה חרם מכיון שהצדיקים נשארים חיים.]
ובפשטות לכאורה נראה שדין נכסי הצדיקים שבתוך העיר ונכסי הרשעים שבתוך העיר דינם שווה.
אך מצאתי נפק"מ בבגדים שנמצאים בתוך העיר, שבגדי הרשעים נשרפים, ובגדי הצדיקים נצלים ואינם נשרפים.
שכתב רש"י מסכת סנהדרין [דף קי"ב.] ד"ה כיון דעיילא ונפקא, רגילה לקושרה תדיר אע"פ שלא קשרתו עכשיו כל מקום שיהא שם נדון כמלבוש שעליה דכל שעתה דעתה על "וכשאר מלבושין דמי". עכ"ד.
מבואר בדברי רש"י שבגדי הצדיקים אינם נשרפים משום שדעת הצדיקים עליהם ובטלים לגופם.
ולפי"ז יוצא שבגדי הרשעים חמירי טפי משאר השלל שהרי הם בטלים ממש לגופם.
ואולי לפי פירוש המלבי"ם אפשר לחדש לדינא שחוץ ממה שיש דין לשרוף את רכוש העיר וממון הרשעים, יש דין קודם והוא לעשות מהממון "שלל" דהיינו להרוג תחילה את הבעלים של הממון, אבל אם שרף את הממון והבעלים לא נהרג לא קיים את מצוות התורה שצוותה לשרוף "שלל" שהרי עדיין לא חל עליה שם "שלל". ויש בזה עומק ואכמ"ל.
העולה מהסוגיה שחומרת ע"ז של עיר הנדחת כ"כ גדולה שזה מקיף ומחיל על כל נמצא וגם על הממון ואף על המקום עצמו וכמו שפרשנו ולכן בעינן להקריב את כל העיר "כליל לה'" כקרבן עולה, ומזה יש ללמוד שכאשר להיפך הציבור מתאחד ועושים מצווה ומקדשים שם שמים זה חל לא רק על הגברא אלא גם על הממון והרכוש והמקום וזהו "כוחו הגדול של ציבור". ודו"ק.
נכתב בעזרת החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, אשמח על כל הערה והוספה.