רבי ליפא שכטר זצ"ל

[מאיר סובל]

האח הצעיר ביותר לבית שכטר. הרביץ תורה שנים רבות מכמה מקומות תורה נודעים.
לפני למעלה מ50 שנה כבר היה ר"מ בשיעור א' בישיבת אור ישראל אצל הגר"י ניימן זצ"ל (בנערותו למד שם בעצמו).

בכ-25 השנים האחרונות היה מוסר שיעור גדול מדי יום לפנה"צ בביכ"נ דברי שיר לבעלי בתים במתק שפתיים והסברה נעימה.
היו מהם שהקליטו ורשמו את שיעוריו במסכתות רבות בש"ס.

[קו ירוק]

ברוך דיין האמת.
אחי יבדלחט"א רבי אריה שכטר. גיסם של הגר"א רייסנר זצ"ל, ויבל"ח הגר"מ שטנרבוך והגר"י ברטלר לאו"י"ט (אחיו הבכור ר' טוביה ז"ל, נלב"ע ב' אב תשע"ח)

[שמואל דוד]

85p4y0su__w643h597q95.jpeg (79.08 KiB) נצפה 17486 פעמים

[נוטר הכרמים]

ברוך דיין אמת. ניתן להמליץ בכאב על הטרגדיה 'איך נפלו גבורים'. נורא.

פעם אחרונה שראיתיו היה כאשר נכנס לנחם בשבעה בבית מו"ר הגרש"א הכ"מ, התיישב ואמר, היינו קשורים בלב ונפש. הוא אירח את מו"ר כמה וכמה פעמים בהיותו בבני ברק בשנים קדמוניות, בשל היותו אחיין של הרבנית ע"ה.

זכה לבנין וחתנין רבנן, ביניהם הג"ר נפתלי קופשיץ שליט"א.

[הוגה ומעיין]

אתמול אמר בסיום השיעור בדף היומי שכבר אין לו כח יותר למסור את השיעור. היום התקשר לאחיינו וביקשו לקבוע חברותא עמו ועם אחיין נוסף כיון שכבר אינו מוסר את השיעור. ומבהיל למתבונן.

[גלאגוזים]

חבל על דאבדין.
זכיתי להיות תלמידו בשיעור ב' בישיבת אור ישראל,
שם כיהן כר"מ לצד הגר"י הלר זצ"ל שהיה ר"מ בשיעור א',
והגר"י רוזובסקי זצ"ל שהיה הר"מ בשיעור ג',
ולאורו של רבינו ראש הישיבה הגר"י ניימן זצ"ל
שיעוריו של הרב הלר היו מאוד צמודים לפשט, והעיקר בהם היה
הדיוק והדקדוק בדברי רש"י. כמעט ולא נלמדו בשיעור ראשונים.
שיעור ב' אצל ר' ליפא זצ"ל היה בעצם שנת הכנה לשיעוריו של ר' יוסף
רוזובסקי זצ"ל, והכניסה הראשונה של תלמידיו הצעירים לעולם ה'לומדות'
וההבנה.
ר' ליפא היה גם 'מחנך' גדול, בשיעור היה מתייחס לפעמים לבעיות המטרידות
נער צעיר בגיל זה.
רבות הושפענו ממנו, שכן לצד שיעוריו הבהירים, היה בעל לב טוב ופנים מאירות.
תנצב"ה.

[מנדעל]

נפל מסולם ונהרג: הגאון רבי ליפא שכטר זצ"ל
לפני זמן קצר נהרג בבני ברק הגאון רבי יום טוב ליפא שכטר זצ"ל, לאחר שנפל מסולם עליו טיפס בביתו. כונני הרפואה שהוזעקו למקום ניסו לבצע בו מאמצי החייאה, אך אלו לא צלחו...

85p4y0su__w643h597q95.jpeg

בד"ה. לא נפל מסולם ולא נהרג. בצהרים הלך לתפילת מנחה גדולה (בשונה מנוהגו הרגיל להתפלל אחה"צ) עם יוכ"ק, קבלת עומ"ש וכל סדר הוידוי, כשחזר לביתו נפנה להתעסק בהכשרת הסוכה כמצותה, עלה על סולם לקוץ מן האילן שהחל לסוכך מעל סוכתו, באמצע נחלש, ירד מהסולם ונשכב על המיטה כאשר דקות ספורות אח"כ עלתה נשמתו למרומים תוך כדי עיסוקו במצות סוכה המגינה והמסוככת מפני החיצונים, ונפשו ונשמתו נקיים ומזוככים אחר סדר וידוי וכו'. "נתאוה משה לאותו מיתה"...

[עובדיה חן]

בנו הוא זאב מעזר מציון?

[הוה אמינא]

כן. כך פורסם.
(בהנחה שזה יותר מדוייק מהסיפור עם הנפילה מהסולם...)

[.השוחט]

העירוני כבר מזמן שראוי שאכתוב כאן.
היו קשיים מסוגים שונים, טכניים ורגשיים, ומקוה בס"ד כעת לתקן. בחודש שבין הי"ב חודש ליא"צ.
אתמול מלאו י"ב חודש. ולכן כבר אינני רושם הכ"מ.

ראשית דבר אתייחס לדברי הכותבים דלעיל.

לדברי הרב סובל. א. היה ר"מ באור ישראל בש"ב, לא ש"א.
ב. מסר בדברי שיר כ-30 שנה.

לדברי הרב קו ירוק.
ר' טוביה היה האח השני. הבכור היה ר' צבי.

לדברי ר' שמואל דוד.
א. לא יו"ט ליפא. שמו היה ר' סנדר ליפא.
ב. בוודאי לא נהרג. נפטר מהתקף לב.
אף אחד לא היה שם. מצאוהו עומד, והיה נראה שהעמיד עצמו וכלל לא נפל. לא היה בגופו שום שריטה ומכה.
עכ"פ אם נפל, היה זה כתוצאה מהתקף לב. ולא מסולם, אלא משולחן.
(אגב. מהיכן התמונה?}.

ממילא בטלה מליצת הרב הנוטר.

לדברי הרב הוגה ומעיין.
השיעור לא היה בדף היומי. ונסתיים חודש לפני כן.
אכן, יש כאן דבר מבהיל.
[אולי שכדאי להתאמץ, כ"א במלאכתו, להמשיך בעבודת הקדש בכל מחיר].
הוא בעצם הפסיק כבר בסוף אדר.
לאחר בקשות והפצרות שוכנע למסור עוד קיץ.
והפסיק סופית בסוף תמוז, חודש קודם.
לאחר שיקול דעת ממושך ובלית ברירה ממש.

לדברי הרב גל אגוזים. הכל מדוייק. כל מילה זהב.

לדברי הרב מנדעל. כמעט מדוייק.
רק לא נשכב. מצאוהו עומד בין הקיר לספה. נשען על משענת הספה.

ולשאלת ר' עובדיה, אכן בנו ר' זאב הוא מעזר מציון. כמו שכתב הרב הו"א.

עד כאן להעמיד דברים שכבר נאמרו על דיוקם.
מכאן ואילך אתחיל לרשום בס"ד נקודות שונות, בהודעות הבאות.

[.השוחט]

להלן הדברים שאמרתי היום בבוקר בבית החיים בעת העלייה לציונו לאחר כלות הי"ב חודש.
בתוך הדברים באו פרטי פטירתו ברמיזה, היות שזה היה ידוע היטב לנוכחים, והרחבתים אחר כך למי שאיננו מצוי.

מסרים מפטירתו של אבא זצ"ל

הזכירו אתמול [בהספד וסיום הש"ס] נקודות רבות ממידותיו המופלאות של אבא זצ"ל. [מהיום איננו אומרים כבר הכ"מ]. לדעתי יש שתי נקודות שלא הוזכרו כלל, ועוד נקודה שהוזכרה מאד בקצרה. ושלשתן קשורות לאופן הסתלקותו של אבא זצ"ל, בדיוק היום לפני שנה, ומשלשתן אפשר ללמוד ולקחת לעצמינו ולקבל הרבה תועלת.

כדי שלא יהיו דבריי ריקים לגמרי מדברי תורה, אזכיר דבר קטן שקשור ממש לנושא שלי. הגמרא אומרת במסכת שבת (קיח,ב) אמר רבי יוסי יהי חלקי עם המתים בדרך מצוה. כלומר התנא הקדוש רבי יוסי משתוקק למות בזמן שהוא יהא בדרך לעשות מצוה. נשאלת כאן שאלה. וכי לא עדיף להשתוקק למות אחרי שמסיימים מצוה גדולה. והרי לכאורה מעלתו של יהודי לאחר קיום המצוה גדול ממעלתו בעת שהוא רק בדרך אל המצוה.

עונה על זה המהר"ל (בדרך חיים על אבות פ"ד מי"ח, לפי הסדר של המהר"ל), והוא מציין שזה רעיון חדשני שצריך להתבונן מעט כדי לקבלו, כי הוא נוגד את התפיסה הרגילה. הן אמנם כשאדם סיים מצוה הוא קנה קנין רוחני והוא בדרגה גבוהה יותר, מאשר בעת עיסוקו בקיום המצוה. אבל לענין הדביקות והקשר עם הקב"ה, זה להיפך. דוקא בזמן שהוא בדרך אל המצוה הוא קשור אז עם הקב"ה הרבה יותר. מכיון שאז הוא "מתנועע אל" הקב"ה. הוא נע לקראתו. ואז יש השתוקקות ורצון, וזה גורם לקשר רוחני חזק עם הקב"ה. אחרי שסיים את המצוה, רמת הקשר הזו דוקא יורדת.

לקיים דברי המהר"ל שיש להתבונן בדבר, המשלתי לעצמי משל. שני ידידי נפש הופרדו למרחקים על ידי מאורעות החיים. עשרות שנים לא עבר יום שלא התגעגעו זה לזה געגועים עזים. לימים נפגשו ובילו יחד בטוב ובנעימים. מסתבר שהחשמל שזורם ביניהם כעת יותר חלש כשהם קרובים והגיעו זה לזה. דוקא כשהיו רחוקים היה הרבה יותר זיקה ומשיכה בין שתי נפשותיהם. והבן.

אבא זצ"ל הרי זכה כמו שכולנו יודעים להסתלק באמצע הכנה מאומצת למצוה. באמצע הדרך למצוה נסתיימו חייו. [ראה להלן תיאור קצת יותר מפורט]. התנא רבי יוסי הבין שהכי טוב להיכנס לעולם הבא מתוך מצב של דביקות בה' יתברך, זה משביח את כל מצב הנצח שלו אם יזכה למות באמצע מצוה, ואיחל לעצמו להסתלק באמצע הכנה למצוה. ואבא זצ"ל זכה בדיוק להסתלקות המושלמת הזו.

אומרים שאדם נפטר מן העולם באותה הדרך בה הוא היה חי. [בלעם ביקש תמות נפשי מות ישרים, כמו האבות. אבל השיבוהו צריך לחיות כמו האבות כדי למות כמותם. אי אפשר לחיות כבלעם ולמות כאברהם]. אני רוצה כאמור לפרט שלושה ממידותיו של אבא זצ"ל, שבאו לידי ביטוי בהסתלקות המופלאה שלו.

א. אבא זצ"ל היה מיוחד במדת החריצות והזריזות. מעולם לא דחה דבר שניתן להיעשות. קשה לדעת אצל אבא מה היה בטבעו ומה רכש לעצמו, מכיון שהוא עבד הרבה מאד על מידותיו. בכל אופן למעשה הוא התנהג שכל דבר שאפשר לעשותו היום, כבר עשוי מאתמול. אין טעם לדחות. הרי זה צריך להיעשות. זה לא יהא יותר קל בהמשך. מדוע לא לעשות מיד. והדברים אמורים גם במילי דעלמא. אבל כשהגיע בענייני מצוות, לא היה בכלל מה לחשוב על עיכובים. זריזין מקדימין למצוות. זריזותם הכללית ניכרת ביתר שאת בנוגע למצוות. רק זריז שכמותו יכול לכתוב בצוואתו מילים נוראות אלו: "למיטב ידיעתי אין שום חוב בעולם שאני חייב למישהו ולא פרעתי, ואין שום הבטחה שהבטחתי ולא קיימתי".

ב. אבא זצ"ל היה מיוחד בכך שמעולם לא הטריח אחרים. מה שהיה שייך שיעשה אפילו בקושי בעצמו לא ביקש ולא רצה שיעזרו לו. [חז"ל שבחו את שמשון שלמרות שהיה שופט מעולם לא נעזר באף אדם, אפילו לקרב אליו את מקלו וכדומה. וכן מצינו על עוד גדולי עולם]. נקודה זאת הזכירו אמש וסיפרו את הסיפור איך שיצא מגדרו לעזור לחבר למעלה מכוחותיו, בגלל שפעם הטריחו בעבר הרחוק. אבל אולי לא מספיק הדגישו כמה זה היה דבר מרכזי בחייו. ממש הפריע לו מאד שמישהו יטרח עבורו. [אולי מותר להוסיף שבוודאי לא היה רצונו ליפול למעמסה על כתפי אחרים לעת זקנה, וזיכוהו להסתלק מתוך חיים עצמאיים לחלוטין, בלא שום תקופה של זקנה וחולי].

מסתבר שזה קשור לביטול היש הידוע שלו. וכי אני קיסר שיש לו משרתים. יוצר משרתיו. המחשבה הטבעית היא, אני עוזר לכולם ואני חולה וחלוש, שיעזרו לי קצת. ובפרט שהיו לו, כמו שראינו אתמול, בלי עין הרע, בנים ונכדים ונינים שאהבוהו אהבת נפש, כולם נעזרו בו, והיו ממש רוקדים משמחה לעזור לו ככל שיבקש. אבל לא מחשבותינו מחשבותיו. הוא חשב למרות שאולי ב"ה אני עוזר הרבה, ולמרות שבאמת קשה לי וזה לא בריא עבורי, בכל זאת מה אני ומה חיי שאטריח חס ושלום עבור עצמי.

עשרות שנים היה חולה לב, שלפי המקובל אסור לו להתאמץ, והוא התעקש לעשות לבדו את קניותיו וסחב וכו' וכו'. [א' מהאחים הוסיף שהבין מדעתו ששווה לו גם לשלם מחיר כבד עבור זה, עד קרוב למסירות נפש].

ג. אבא זצ"ל הקפיד מאד להיראות בריא וחזק. בקומה זקופה. לא להתבכיין. לא להיאנח. טעם אחד ידוע, שזה היה כדי לא להדאיג את בני משפחתו האוהבים והדואגים לשלומו. הייתי לידו בבית החולים יום אחרי התקף הלב שלו, לפני יותר מעשרים שנה. הרשו לו לרדת מהמיטה מעט. דבר ראשון הוא דידה לטלפון הציבורי, לא היו אז ניידים, והתקשרתי עבורו לכל א' מהילדים, והתעקש לדבר עמם בעצמו ולומר שמרגיש הרבה יותר טוב ויצא מכלל סכנה. כמה שהצעתי לו, שאני אדבר ואומר שהוא כאן לידי וכו', לא הסכים. אם ישמעו אותו עצמו, יירגעו יותר. וזה עלה לו במאמצי על. ובטח הרופאים לא היו מתלהבים מזה. אבל הוא שקל שהערך הזה חשוב יותר.

דוגמה נוספת. לפני כמה שנים הוא קיבל מכה חזקה בראש והחל לו טנטון. רעש פנימי בלתי פוסק באוזן. בהתחלה הוא נבהל, והלך לעשות בדיקות שמיעה, ובירר אם יש טיפול. למעשה מהרגע שהוא הבין שזהו זה, שוב לא נשמעה ממנו אף מילה. מי בכלל זוכר את זה. טנטון זה בדרך כלל לא דבר שעובר. מסתבר שזה חפר לו בראש 24 שעות ביממה במשך שנים רבות. יש אנשים שמאבדים מזה את שפיות דעתם. אבל זה מעולם מעולם לא עלה אפילו במילה.

דומני שטעם נוסף היה לו בדבר. הוא סבר שאם אדם מתחיל להרגיש מסכן וחולה, הוא מתחיל להקל לעצמו על כל צעד ושעל, והוא מפסיק להיות פעיל בתורה ותפילה וגמילות חסדים. ולכן היה חשוב לו גם לשדר לעצמו, שהוא לא נעבעך. הוא בריא והוא יכול הכל לעשות בלי שום וויתורים.

כל ג' עניינים אלו באו לידי ביטוי בהסתלקות המופלאה שלו. כולנו יודעים איך שביומו האחרון עסק כל הבוקר באיזו מצוה חשובה, [רשימות לצורך ביסוס שיעור תורני חדש], ובזריזותו הלך תיכף ומיד במיוחד לדברי שיר כדי למסור את הרשימה לגבאים. זריזותו זו גרמה לו לזכות לומר וידוי וי"ג מידות וקבלת עול מלכות שמים טרם פטירתו, ולומר את כל זה ברוב עם ובמקום הרבצת התורה הקבוע שלו.

אחר כך כמו שכולנו יודעים קיבל את התקף הלב שהכריע אותו באמצע הכנות לסוכה שלו. סוכות חל חודש וחצי אחר כך ! חריצות וזריזות, לא לדחות. במיוחד שכנראה רצה אלול נקי מטירדות. כמה זה מסמל את חריצותו. כמה מתאים לו. אילו לא היה נפטר באמצע, מי בכלל היה יודע מעיסוקו זה.

ההכנה הזו היתה כרוכה בטירחה עצומה. הגג שם נשאר פתוח. למחרת אני ואחינו ר' יהושע באנו לסגור. בקושי הצלחנו. והאופן שהוא חתך את הענף שהפריע מעל הסוכה, היה כרוך בטירחה עצומה ונוראה. כאמור זה לא היה בוער, והיה בהחלט ניתן להיעזר בא' מהמשפחה שיזדמן לביתו. אבל כדרכו בקודש, הטרחת אחרים לא באה בחשבון.

והדבר האחרון הוא אולי רק סמלי, וגם לא בטוח. אבל בוודאי מזכיר את המידה השלישית. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה ברגעיו האחרונים. אבל מסתבר שהיה רגע בו הוא חש מה קורה לו. הוא לא נשכב או הניח לעצמו ליפול. הוא ממש נעמד בין הקיר לספה והשעין עצמו על המשענת. אם יחפשוהו ויבואו לעזור לו, שיראוהו עומד ולא ייבהלו. וכך אכן מצאוהו כשהוא ללא רוח חיים. גם במצב של בהלת מות הכי מחרידה, עדיין שמר בשארית כוחותיו האחרונים ממש על המלכותיות והנכבדות שלו. קשה לקרוא לזה החלטה ושיקול דעת, זו פשוט ליבת מהותו. ניתן לומר שכמו שהקפיד לחיות בקומה זקופה, הוא אף נסתלק במצב זה.

המסר האחרון שלו עבורינו בעצם פטירתו – זריזות, לא להטריח, בקומה זקופה.

ולוואי שיזכנו ה' יתברך לדבוק במעלותיו אלו, ובכל מה שהזכירו אתמול, ובכל מה שלא הזכירו כלל. נקוה שנזכה להעלות את עיקרי מידותיו הטובות עלי גליון למען יעמדו ימים רבים, ולמען נחיה בהן אנחנו וזרעינו.

יהי רצון שיהא מליץ יושר עבור אמא שתחי' לאריכות ימים בבריאות ונחת, עבור כל המשפחה בתוך כל ישראל, לכל הנצרך כמו בריאות הגוף והנפש, זיווגים, זש"ק, שלום, תשובה שלימה, פרנסה בשפע, וכל מילי דמיטב, ונזכה בקרוב לביאת גואל צדק ולתחיית המתים.

(דברים שאמרתי בס"ד ליד ציונו, בעת העלייה במלאות י"ב חודש, כט תמוז תשע"ט).

***

היות שבתוך הדברים הנ"ל נזכר סדר יומו האחרון רק ברמיזה, לפי שהיה ידוע לנוכחים, העתקתי כאן מה שרשמתי במק"א יותר בפירוט.

אבא זצ"ל זכה בפטירתו לשני דברים שלאו כל אדם זוכה לכך. להשתתף באמירת סדר יום כיפור קטן ברוב עם שעה קלה טרם פטירתו, למרות שלא נהג בכך, והסתלקות תוך כדי הכנות למצות סוכה.

הדבר הראשון זיכוהו מן השמים, בבחינת "בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו". אבא חי בשנים האחרונות במודעות חריפה לכך שבכל רגע הוא עלול להיקרא לישיבה של מעלה. הוא חי בכובד ראש, ובניצול של כל רגע. לא הניח לרגע שום ענין לא ברור ובהיר, הן בענייני ממונות, והן בשאר כל ענייניו. הוא קיים בנפשו את מאמר חז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך, וביארו חז"ל שהכוונה שישוב בכל יום, שמא ימות למחר. הרי אבא לכאורה לא זכה להתוודות רגע קודם פטירתו הפתאומית במיתת נשיקה, אבל משמים זיכוהו כרצונו הטהור לוידוי ותשובה בהידור רב.

וכך היה המעשה. אבא זצ"ל עסק ביומו האחרון בבוקר בהכנת רשימה של תלמידי השיעור שלו עם טלפונים, כדי שיוכלו ליצור עמם קשר ולהציע להם לבוא ללמוד במסגרת החדשה שנוצרה במקום השיעור שלו אותו הפסיק למסור. זה היה כרוך בטירחה רבה, למצוא רשימות ישנות ולעבור עליהן, לחשוב מי עדיין חי ומתאים להציע לו וכו', ואחר כך להעתיק הכל בצורה מסודרת בכתב ידו. אבא טרח בזה כל שעות הבוקר, והכין רשימה בשני עותקים עבור שני הגבאים, וכדרכו בקדש שלא להחמיץ את המצוות אלא להזדרז בהן בכל כוחו, החליט מיד ללכת לדברי שיר ולפגוש שם את א' הגבאים כדי למסור לו את הרשימה.

מלבד הזריזות והחריצות בהן הצטיין כל חייו, שמעולם לא דחה שום דבר, אלא כל דבר שניתן לעשותו, עשאו תיכף ומיד, היה נראה שיש לו עוד ענין מיוחד בהכנת הרשימה הזו ומסירתה בזריזות. הוא תכנן לאחר שכבר לא ימסור שיעור, לחזור לספסל הלימודים וללמוד כמו אברך צעיר בשקידה. הוא כבר קבע חברותא עם שניים מאחייניו. ולכן חשקה נפשו שב"אלול" – כמו שקיבל מרבו המובהק המשגיח, לא תהיינה לו שום טירדות והיסח הדעת.

כפי הנראה לא חשב בכלל להתפלל מנחה בדברי שיר, וכדרכו להתפלל במניינו הקבוע ב'היכל ישראל' בשעה 5. [חביב היה בעיניו מנין קבוע בשעה זו הקוצבת את מנוחת הצהרים שלא תתמשך]. שם שימש מעין גבאי ואחראי על המנין. ואף לא היה רגיל באמירת יוכ"ק. אך בבואו לדברי שיר לחפש את הגבאי, ראה שמתפללים מנחה גדולה עם יום כיפור קטן והחליט על המקום להצטרף. כך זיכוהו מן השמים לומר וידוי ארוך, עם י"ג מידות, וקבלת עול מלכות שמים ברוב עם, שעה קלה קודם פטירתו, בבית המדרש בו הרביץ תורה קרוב ל30 שנה.

לאחר ששב לביתו בשעה די מאוחרת, וסעד קמעא. אולי אף נח מעט מזעיר. [היה נראה לנו שבאותה שעה הוסיף עוד דף לצוואתו המסודרת. התיקיה היתה בחוץ, ועם דף למעלה לא גמור, הנקטע באמצע משפט]. הלך לטפל בסוכתו. ליד הסוכה גדל אילן שלפעמים שולח ענף מעל הסוכה, ויוצר שאלות. אבא כבר התעסק בזה בימים שקדמו ליום האחרון, וגזם מעט מה שניתן מהחצר. בשעתו האחרונה עלי אדמות, פנה אל הסוכה, הרחיק שם את הספה מהקיר, הכניס לשם שולחן עבודה ועמד עליו, פתח לבדו את הגג המיושן, שגם לאדם צעיר ובריא זה לא קל, והצליח לנתק את הענף שהפריע. כנראה הוא תפס בו וסיבבו עד שניתק ממקום חיבורו. [עוד ניתן היה לראות אחר כך את הענף היבש הזה תולה מנותק מן העץ].

תוך כדי טירחתו המאומצת בהכנת הסוכה חש ברע, ועמד ברווח שבין הקיר לספה, עליה היה ישן בסוכות, ונשען על משענת הספה, וכך יצאה נשמתו בטהרה במצב של כמעט עמידה. כך מצאוהו.

***

להשלמת היריעה הקשורה לפטירתו, אוסיף כאן עוד מעט. אמא שתחי' היא זו שמצאה את אבא זצ"ל, כנראה כבר ללא רוח חיים, והזעיקה את כוחות ההצלה ואת בני המשפחה. אחר מאמצי החייאה, ואמירת ק"ש ושאר הדברים כנהוג עם רבים מבני המשפחה שנזעקו להגיע במהירות, זכרו שאבא זצ"ל אמר לכמה מבני המשפחה היכן הניח את צוואתו, שהיתה כתובה מזה כמה שנים, ושבראשה יש דף עם הוראות שיש לקרוא מיד אחרי הפטירה.

ראוי לציין שאבא זצ"ל היה חבר בחברא קדישא, ואף מסר בה שיעור שבועי בהלכות אבילות והמסתעף. [בס"ד עוד ידובר על זה בפרק על הרבצת תורה]. ולמרות שהיתה לו ידיעה יסודית בענייני טובת הנשמה, בולט הן רצונו להצטנע ולא להתבלט, והן רצונו שלא להטריח, אף לאחר מותו, והן הקפדה על יושר ועל אמירת אמת, רדיפת השלום, ועוד כמה עניינים.

וכך היה כתוב שם. זו צוואה הכוללת הרבה מאד בין השיטין, ודי לחכימא.

בני חביבי.

א. אע"פ שאיני רוצה להיות יוצא מן הכלל, אבקש למהר הלויה והקבורה, כפי המקובל אצל אלה שממהרים.

ב. אע"פ ש"והחי יתן אל לבו" ומדברי הספד יש שמקבלים חזוק, אמנם דרך העולם - כדת - שהמספידין דורשין לשבח ואין דורשין לגנאי, ויכול לעורר קטרוג ח"ו לאמר: אם כך היית ב"כח" למה לא היית כך ב"פועל"? לכן עדיף לקצר בהספדים, וכנ"ל גם בפרסום בעתונים ובמודעות, וגם בגודל המודעות לקצר.

ג. לבקש מחילה ברבים בשמי מכל בני משפחתי לרבות המשפחות המחותנות, מכל ידידי ומכרי, מכל התלמידים של[י]מדתי ולמדתי אתם, מבאי בתי הכנסיות שהתפללתי בהם, וכן מכל השכנים, ומכל מי שחושב שפגעתי בו.

ד. [הקטע הבא הועבר עליו קולמוס למוחקו]. אם אפשר בבית החיים "סגולה" או בהר המנוחות, ולא לחזר אחרי חלקה יקרה. אם אמא תחי' תבקש אחרת, יש להתחשב בדעתה. - עד כאן נמחק, ונכתב בצידו: נקנה חלקות בפוניבז'.

ה. לא לשכוח לשלם למטפלים בקבורה בהלויה וכל השאר.

ו. בזמן האבלות להשתדל לא להרבות בדברים, אלא א"כ נראה שהדברים יביאו תועלת רוחנית, ולהזהר מאד מגוזמאות ואצ"ל משקר ובשום אופן לא מדברים שיש בהם גנאי לאחרים שכן יש בזה לשה"ר, רכילות, ומתכבד בקלון חברו.

ז. התפילות והקדישים והעליות רק בהסכמת כל הקהל, ולא במחלוקת ח"ו. עדיף להתפלל בזמן ולא לאחר הק"ש והתפילה אף אם לא יתפלל לפני התיבה. בכלל לא לבטל זמן וסדרים בשביל להתפלל לפני העמוד, ואפשר באמירת הקדיש כפי הנהוג.

עד כאן.

בשולי הצוואה הזו, יש לציין שאכן הזדרזו מאד, כאמור בסעיף א', וסמוך להסתלקותו כבר יצאה ההלוייה מביתו, שם הספידוהו בקצרה גיסו הגאב"ד הגרמ"ש, ואחיו הגר"א וחתנו הגרנ"ק. אח"כ עברו דרך ביהמ"ד דברי שיר, שם הכניסוהו להיכל בהוראת המרא דאתרא, והספידוהו שם הרב דינר שליט"א וא' מבניו. כעבור שעות ספורות מפטירתו כבר היו לאחר סתימת הגולל. לאחר הקבורה נפרד ממנו גיסו הרנ"פ. ובכך קיימו, חלקית, את רצונו בסעיף ב' שיקצרו בהספדים. [מסתמא היה רצונו שיקצרו עוד יותר, אבל בנתונים הקיימים זה היה הכי קרוב לרצונו]. גם בעיתונים היה רק למחרת פטירתו פרטים קצרים כנהוג לכל אדם מוכר מישראל. [מקוה שמה שאני עושה כאן איננו חלילה נגד רצונו].

יושם לב לדבריו בסעיף ג', שיש לבקש מחילה גם ממי שחושב שפגעו בו...

בקשר לקניית החלקה. דבר מעניין שבקבלה על קניית החלקה, שטיפל בזה בעצמו, התאריך הוא שנה מיום ליום קודם לפטירתו. היינו כח מנ"א תשע"ז.

ובקשר לסעיף ה לא לשכוח לשלם, למעשה אבא הכין מעטפה עם כמה אלפי שקלים במזומן והדביק אותה לדלת של ארון במטבח מבפנים, והראה זאת לכמה מהמשפחה. שם הוא הכין, לצד הקבלה על החלקה כולל התכריכים ועבודת אנשי הח"ק, כסף המיועד לרמקולים ולמודעות והסעות, כדי שחלילה לא יישארו חייבים. מעניין לציין שהכסף תאם להוצאות עד פרוטה אחרונה.

מלבד צוואה רשמית זו, כתב אבא ממש בימיו האחרונים עוד מכתב לבני המשפחה שלא זכינו לסיומו. בלי נדר אעתיק את רובו להלן.

[.השוחט]

בתוך הדברים נרמז איזה סיפור, שהטריח מישהו והכיר לו טובה בהידור, ואני מספרו כהוייתו.
דומני שענין זה של לא להטריח, נובע מצניעות וענווה, ובלי נדר אשבצנו להלן בפרק על נושא זה.

[הריני מוסר מודעא שבכל מקום שאכתוב זצ"ל או ז"ל וכדומה, הוא קיצור של זללה"ה].

אבא זללה"ה בהיותו בחור בישיבת פוניבז', אירע באיזה יום ששי שהיה טרוד מחוץ לישיבה בעבודה פיזית עד קרוב לשבת. [דומני בבית אחת מאחיותיו, שהיתה שם איזו טירדה מיוחדת, כמו שמחה או מעבר דירה].

אבא הגיע לישיבה די קרוב לשבת, ורצה לרחוץ בחמין וכו', והיה גם רעב מאד ולא היה עמו אוכל, והיה קרוב לאפיסת כוחות. סמוך לישיבה היה קיוסק שעוד היה פתוח. אבא ראה אחד מחבריו יוצא מהפנימיה בדרכו לבית המדרש, שבתי, ושאל אותו אם יהא מוכן ללכת עבורו לקיוסק לרכוש לו אוכל, היות שהוא מאד רעב, ואין לו כח וזמן ללכת בעצמו. הלה הסכים בשמחה.

אבא לאחר שאכל וכו' "תפס את עצמו" שהטריח בחור על דבר שהוא עצמו היה יכול לעשותו בדוחק, או היה יכול לא לאכול עוד כמה שעות. זה כאב לו מאד, והחליט, כתיקון על "כשלונו", שאם יזדמן לו להשיב טובה לאותו פלוני, יעשה זאת בהידור. לא נחה דעתו עד שרשם זאת על פנקסו.

חלפו כמה שנים טובות. אבא נישא וגם ההוא נישא וגר בירושלים. שניהם כבר היו בעלי משפחה. ערב אחד ההוא דופק אצל אבא. מספר שאשתו נזקקת לטיפול שיניים גדול ויקר, ולרש אין כל. על כן הוא החליט להסתובב אצל חבריו בבני ברק שיעזרו לו כמה שיכולים. אבא שאל אותו - אצל מי כבר היית. ענה לו - אתה הראשון. שאל אבא - כמה צריך? הלה נקב בסכום גבוה מאד יחסית.

אבא ביקש ממנו להמתין, הלך והביא את כל הסכום הנדרש ובא ליתן לו. [בשנים ההם עוד לא חולקו ירושות, ובבית אבא לא היה שפע גדול. סביר שזה היה חלק גדול מחסכונותיו].

ההוא נרתע, וניסה לסרב. מה פתאום שאברך אחד, אפילו לא ידיד קרוב במיוחד, יוציא סכום כזה לבדו. אבא הביא עמו את הפנקס מתקופת בחרותו, והראה לו שרשום שם שאם פלוני יצטרך פעם עזרה, על אבא לסייע בידו ככל יכולתו. ההוא כמובן בכלל לא זכר את הסיפור, וטען בנחרצות שאין לו ספק שזה לא השפיל אותו כלל ושהוא עשה זאת ממש ברצון. ובכל זאת אמר לו אבא - לא יתכן שאתה תשפיל עצמך להסתובב בבתים ולחזר על הפתחים, בזמן שאני מחפש שנים רבות הזדמנות להכיר ולהשיב לך טובה. ואכן, ההוא נטל את כל הסכום ונסע לביתו לשלום.

[.השוחט]

אבא זצ"ל מסר נפשו למען השלום. היה משתדל להשכין שלום בכל מקום שנודע לו על מחלוקת והיה לו היכירות. היו מקרים שהוא השקיע בזה ימים ולילות ממש, גם בתקופות שהיה כבר חלוש וחולה.

אבל בעיקר מסר נפשו לחיות בעצמו בשלום עם הכל, ממש בכל מחיר. שמעתי אותו אומר פעם לרבו הגר"ד פוברסקי זצ"ל, קיבלתי על עצמי שאם מרימים ידיים, אני מרים משם רגליים... כח ההבלגה שלו בעת שעלולה להתפתח מריבה היה עצום. בבחינת העולם מתקיים על מי שבולם פיו בשעת מריבה. במידת הוותרנות הוא היה כמעט חד בדרא.

היו מקומות שהוא מסר נפשו לביסוסם, והקדיש להם את מיטב שנותיו וכוחותיו, ובכל זאת ברגע שנוצרה מתיחות, הוא לא היסס לרגע ופרש גם מדברים שהיו אצלו בגדר "מפעל חיים". וגם מעולם לא הסכים לספר פרטים, ולא הניח לדבר על דברים רגישים שיש בהם משום לשה"ר ומחלוקת. היו ענייני ממון שמשום חילוקי דעות, הוא היה מוכן להפסיד, ואף הפסיד בפועל, סכומי כסף עצומים כדי לבקש את השלום ולרודפו. היו מקרים שפגעו בו מאד בפרהסיא באלימות ובעזות, והוא היה בטבעו אדם רגיש והיה ניכר שזה כואב לו מאד, ובכל זאת, לא רק שהוא עצמו לא נקט שום פעולה, הוא התנגד בכל כוחו שיתבעו את כבודו, ומנע בכל כוחו כל פעולה, כדי שהעניינים ישקטו וישתתקו כמה שיותר מהר, ולא דיבר ולא סיפר כלום אף פעם. למען האמת הוא אף ביקש בצוואתו שלא ידברו מעניינים שקשורים לכבודו ולעוולות שחושבים שנעשו לו.

אביא כאן כהתחלה כמה דוגמאות.

א.

לאבא זצ"ל היה בבית גמ"ח גדול. בשנים שזה היה פעיל, הוא עסק בזה הרבה. א' מקרובי משפחתו לווה בגמ"ח סכום גדול תמורת צ'קים, כנהוג. הלה נקלע למצב כלכלי קשה, ואבא הפסיק לגבות את הצ'קים, ושמרם אצלו. עברה תקופה, הלה התאושש ועלה על דרך המלך. יום אחד הוא עלה לביקור משפחתי. בתוך הדברים הוא סיפר איך שב"ה התאושש ורווח לו. אבא אמר לו - אתה יודע שיש אצלי עדיין צ'קים שלך? הלה אמר - מעניין לראות. אבא קם והביא את הצ'קים ומסר לו לראות. הלה תפס אותם בידו וללא אומר ודברים קרעם לגזרים, ואמר לאבא - הרבה עשו גחש"א... כלומר עשית חסד של אמת, שלא על מנת להיפרע.

כל הנוכחים נדהמו מעזות הפנים וגסות הרוח הללו. אבא לא הניד עפעף. הביקור נמשך כרגיל, עם אוכל ושתייה וסיפורים וחיוכים. נפרדו לשלום בלחיצת יד איתנה, ויותר לא הוזכר הענין מעולם.

א' הבנים שראה זאת, שאל את אבא אח"כ מדוע לא הגבת כראוי לו. הוא אמר לו אצלי מוחלט שבשום אופן לא אכנס למחלוקת. ברגע שהבנתי שאם אתייחס לענין בהכרח תיווצר מחלוקת כל שהיא, באותו רגע התנתקתי מהנושא.

ב.

במסגרת אהבת השלום והבריחה ממחלוקת, אבא קיבל על עצמו לעולם לא לתבוע אף יהודי בבית דין. ולו יפסיד הון עתק משום כך.

היה מקרה שהיתה תביעה גדולה באיזה עסק שהוא היה שותף בו. הוא כדרכו לא רצה לתבוע. חברו עליו שאר השותפים, ופסקו לו שהוא מזיק להם בהימנעו מלתבוע והוא מחוייב להצטרף לתביעה.

בלית ברירה הוא הצטרף לתביעה, אבל ביקש לחתום בנפרד. הוא הוסיף לפני חתימתו "אני תובע את פלוני רק על הסכום שהוא מודה שהוא חייב לי". כלומר לדון בבית דין על מה שאינו מודה, זו מריבה. אני לא מוכן להיסחף אליה. על מה שהוא בעצמו מודה, ורק נעזרים בבית דין להורות לו לפרוע ולעמוד על כך, על זה אפשר בשעת הדחק להתפשר.

האב"ד, הגר"נ קרליץ שליט"א התפעל מכך מאד.

ג.

א' מהאחים סיפר שבבחרותו דיבר איתו על העובדה שיש אנשים שמתנהגים באלימות וחוסר הגינות. אבא אמר לו אם אתה בג'ונגל, אתה מתרגז שלנמר יש צפורניים, או לפיל יש חדק? אתה רק זוכר שאתה בן אדם ועושה כל מאמץ לא ליפול לציפורניים של הנמר. גם החיים זה סוג של ג'ונגל, יש בו אנשים-חיות. תזכור שאתה בן אדם ותשמור מהם מרחק. אבל אין טעם לקחת את זה ללב.

ד.

התפרסמה פעם מודעה מטעם רבנים חשובים שמבקשים שבכל בתי הכנסיות יעוררו בשבת על ענין מסויים. בבית הכנסת צ'רנסקי בו היה מתפלל בשנים ההם, לא נמצא מתנדב לכך. [כידוע לדרשה חשובה יש יותר קופצים. דרשה מעין זו לא חביבה בדרך כלל, לא לשומעיה ולא לאומריה]. אבא כדרכו בקודש, במקום שאין איש לקח זאת על עצמו. נעמד לפני קריאת התורה והחל לומר דברים קצרים. א' מהמתפללים הותיקים שלא מצא חן בעיניו "ההפרעה" הזו, תפס חומש בידו והחל ללמוד שנים מקרא בהתלהבות ובקול רם שלא איפשר לשמוע את דברי אבא. אבא סיים דבריו וירד.

באותה תקופה אבא היה הגבאי של העליות. הוא כיבד את פלוני בעלייה מכובדת, ועשה לו כמה "מי שבירך" במאור פנים וברוגע. כבחור צעיר זה קצת הפליא אותי. להוא לא היה חיוב ולא היתה סיבה לתת לו עלייה דוקא באותה שבת סמוך ונראה להתנהגות המבישה שלו. אילו לא היה זה אבא, הייתי סבור שזה נעשה במהלך של "אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי גחלים אתה חותה על ראשו", אבל ידעתי שאצל אבא זה לא עלה כלל על דעתו, אלא זה בא ממקום של כבוד אמיתי, והיה נראה לי שזה קצת מוגזם, וכמין חנופת החלש לבריון השכונתי.

לאחר סיום התפילה, צעדנו הביתה. לאט לאט נפרדו המתפללים כל א' ליד ביתו. כשנותרתי עם אבא לבדו ניצלתי את שעת הכושר לשואלו על העלייה. הוא אמר לי שדוקא בגלל שהוא היה עלול לכעוס ולהקפיד ולהשבית את האהבה והשלום, הוא התגבר על עצמו ונתן לו עלייה כדי לסלק מליבו כל רוגז. בפחזותי אמרתי לאבא שלדעתי זו "סמרטוטיות". הוא צחק ואמר לי כשתתבגר מעט תבין שאין בזה אפילו גרם של חולשה.

באמת אבא היה איש חזק מאד, ולא היתה לו בעיה לעמוד על שלו, והוא עשה זאת בעוצמה רבה כשהחליט שזה הנכון לעשות. אני ראיתי אותו מטפל פעם במחלל שבת בפרהסיא להכעיס באופן שאינני רוצה לפרטו. אבל כשרצון ה' יתברך שלא להיכנס במחלוקת, כמו שזה בדרך כלל, הוא הבליג וויתר עד הקצה האחרון.

על הפסוק ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום, שואלים אם הקב"ה מברך בשלום לשם מה נדרש העוז. עוז צריך למלחמה, לא לשלום. אומרים ששלום שבא מחולשה, אינו שלום בעצם, אין בו ממעלת השלום כלל. זה חולשה שבמקרה התוצאה שלה שלום. דוקא כשאדם יש לו עוז, ויכול מצד טבעו לעשות מלחמה, ובכל זאת הוא נוהג בשלום, זה הוא השלום האמיתי.

ה.

אבא היה דייקן מאד בזמנים. אולי זה ראוי להרחבה בפני עצמה, אבל כאן אביא נקודה שנוגעת לבריחה ממחלוקת. בכל פעם שהיו קובעים זמן, כגון אירועים משפחתיים, אבא היה מכין עצמו בעוד מועד ויוצא מהבית זמן רב קודם לכן כדי להיות בזמן. כמובן שרוב המשתתפים נהגו לאחר כדרך העולם, ואבא כמובן שיער מראש שזה מה שיקרה, ובכל זאת הוא מצידו רצה להיות בזמן שנקבע.

בנוהג שבעולם זה שבא בזמן וממתין, יש בליבו על המאחרים שבאים להם כמו נסיכים בנחת וכו'. אבא מעולם לא רמז על כך שאיחרו ושהוא חיכה.

יתירה מזו, לא פעם הוא היה מדריך את ילדיו, אם אתה מסוגל לבוא בזמן ובכל זאת לא לכעוס על המאחרים, כדאי לך לאמץ לך את ההרגל לדייק בזמנים. אבל אם אתה יודע בנפשך שאם אתה תגיע בזמן בהכרח תקפיד על האחרים, מוטב לך שתאחר בעצמך כמו כולם.

לפני כמה שנים אמרתי זאת ליהודי ת"ח מופלג, וכעבור זמן רב הוא אמר לי שהאימרה הזו השפיעה עליו מאד בהנהגתו.

ו.

לאבא היה להבחל"ח ידיד נאמן בשם הרב סלושץ. הרב ס' היה גר שנים רבות ברעננה וכשיצא לפנסיה עבר לגור בבני ברק, וקבע מקום תפילתו בבית הכנסת דברי שיר סמוך לאבא, והם שבו והתקרבו מאד. הרב סלושץ סיפר לי שתיכף בשיחה הראשונה שלהם אחר בואו לבני ברק, אמר לו אבא, תדע לך אני קיבלתי על עצמי לא להיות מעורב בשום מחלוקת. ואף סיפר לו איזה סיפור שקשור לנזקי שכנים, דבר שמפריע לו והוא יכול לקבל את שלו, והוא שותק מפני סירכא של מחלוקת.

כפי הנראה היה חשוב לו לקבוע כמין "מסגרת" לקשר שלהם, שיהא ברור שבקשר איתו אין מקום להיכנס לסיפורים רגישים ביהדות החרדית, בכלל או בפרט, או לצפות ממנו לנקוט צד בכל מחלוקת שמזדמנת.

ז.

אברך ת"ח [הרב פ'] שהיה תלמיד ותיק של אבא מתקופה מסויימת, סיפר לי שבא להתייעץ עמו אודות איזו מתיחות שנוצרה במקום שהוא מרביץ תורה. אבא הדריך אותו לברוח מהמחלוקת בכל מחיר. ולצורך הענין אמר לתלמיד אולי אתה זוכר שהייתי מעורב בזמנך באיזה סיפור פלוני, תדע לך שאני נסעתי אז לכותל והתפללתי בדמעות שליש במשך כמה שעות להקב"ה שיסייע בידי למחול בלב שלם ולהסיר כל כעס וקפידה מליבי, ושלא ייענש חס ושלום שום אדם בסיבתי.

מקרה נוסף אירע כעבור שנים שאדם מסויים פגע בו ממש באלימות פיזית, ואף הוסיף על כך בעזרת ידידיו בזיונות ברבים, אצ"ל על לא שמץ של עוול בכפו. כעבור כמה זמן אירע איזה מקרה לא טוב אצל משפחת ההוא. [הם באמת באו לבקש מחילה]. הלכתי עם אבא ברחוב ופגשנו חבר טוב של אבא שהכיר את הסיפור ואת הפלוני. ההוא אמר לאבא "ליפא, האסט מקפיד געווען". ההוא אף הוסיף משהו איך שרבם ה"בית ישראל" הדריך לא להקפיד. אבא אמר לו אני יכול להבטיח לך שזה לא קשור אלי חס ושלום. כך גם אמר למשפחה שבאה לבקש ממנו מחילה.

שאלתיו מנין אתה כל כך בטוח. הוא אמר לי כי מיד הלכתי לעזרת נשים של דברי שיר, נעלתי עצמי בפנים עם מפתח שיש ברשותי, והתפללתי זמן רב בכל כוחי שבגללי לא יהא חלילה שום נזק לאף אדם מישראל, ואני בטוח שהתפילה שלי התקבלה. אם זה בכלל קשור למקרה ההוא, זה בגלל קפידא של מרן הגראי"ל זצ"ל. [הגראי"ל כתב לו אז מכתב עידוד, ובתוך הדברים התבטא בחריפות נגד עושי עוולה]. כך גם אמר למשפחה ההיא, ואף ליווה אותם לבית הגראי"ל לבקש ממנו שימחול ויתפלל לרפו"ש.

ח.

היה לו מנהג, אולי אפילו קבלה בלי נדר, שלא להתווכח. במיוחד לא ברבים. אבא היה "זאגער". היתה לו משנה סדורה ומקורית בכל נושא, והיתה לו הסברה מופלאה, והוא אהב את מלאכת החינוך. כשהיה נראה לו שיש אוזן קשבת, הוא היה מדריך ומלמד לשומע את הענין משרשו, בהבנה עמוקה ובהירה בתוספת דוגמאות להשראה.

ובכל זאת, אם אמר משהו בקרב קבוצה, ומישהו החל לטעון להיפך וכדומה, מאותו רגע הוא כבר לא השתתף בשיחה. למרות שהוא היה בקי בנושא, לפעמים לעומת המתווכח שלא ידע בין ימינו לשמאלו. לפעמים היה מדובר בסיפורים שהוא היה להם עד, וסיפרו זאת בפניו בסילופים, דבר שנגע לו בציפור נפשו, והוא שתק.

ויכוחים סופם מחלוקת, וממחלוקת הרי צריך לברוח עד קצה העולם ולהתחבא בחורים ובסדקים עד תעבור סכנת המחלוקת.

ט.

לפני שנים רבות היו בחירות פנימיות באגודת ישראל. כל צד החתים חלק מחכמי הדור. אבא אמר לי אז, שאם לא היו לו מניעות, הוא היה נוסע לחו"ל לכמה ימים, כדי שביום הזה לא יהיה בארץ ולא יצטרך לעשות צעד מעשי, להצביע, ובכך להיות שותף למחלוקת, ובפרט שהמעשה, איך שייעשה, הוא בהכרח נגד דעת חלק מגדולי ישראל.

[שיבר]

תודה מקרב לב. מאלף מאד.
מצפים לעוד ועוד מכתיבותיך, ועתה על פתחו של בין הזמנים זה הזמן.
בטוחני שאני פה לרבים.

[י. אברהם]

א.

לאבא זצ"ל היה בבית גמ"ח גדול. בשנים שזה היה פעיל, הוא עסק בזה הרבה. א' מקרובי משפחתו לווה בגמ"ח סכום גדול תמורת צ'קים, כנהוג. הלה נקלע למצב כלכלי קשה, ואבא הפסיק לגבות את הצ'קים, ושמרם אצלו. עברה תקופה, הלה התאושש ועלה על דרך המלך. יום אחד הוא עלה לביקור משפחתי. בתוך הדברים הוא סיפר איך שב"ה התאושש ורווח לו. אבא אמר לו - אתה יודע שיש אצלי עדיין צ'קים שלך? הלה אמר - מעניין לראות. אבא קם והביא את הצ'קים ומסר לו לראות. הלה תפס אותם בידו וללא אומר ודברים קרעם לגזרים, ואמר לאבא - הרבה עשו גחש"א... כלומר עשית חסד של אמת, שלא על מנת להיפרע.

כל הנוכחים נדהמו מעזות הפנים וגסות הרוח הללו. אבא לא הניד עפעף. הביקור נמשך כרגיל, עם אוכל ושתייה וסיפורים וחיוכים. נפרדו לשלום בלחיצת יד איתנה, ויותר לא הוזכר הענין מעולם.

א' הבנים שראה זאת, שאל את אבא אח"כ מדוע לא הגבת כראוי לו. הוא אמר לו אצלי מוחלט שבשום אופן לא אכנס למחלוקת. ברגע שהבנתי שאם אתייחס לענין בהכרח תיווצר מחלוקת כל שהיא, באותו רגע התנתקתי מהנושא.

לית דין בר נש.

[כרמי שלי]

לית דין בר נש.

שניהם...

[חיים סגל]

לית דין בר נש.

שניהם...

גוט!
איך אומר ר' מיילעך בידרמן, יש כאלו שרוצים להיות מלאכים, דבר ראשון הם נהיים 'אויס מענטש', ונשארים בזה.....

[.השוחט]

אהבת חסד

ידועים דברי רבינו יונה בשערי תשובה שעל האדם להיות "שוקד בעמל נפשו" על טובת חבירו.

אבא זצ"ל קיים בנפשו כל ימיו דבר זה בשלימות. זה החל מהארת פנים לכל אדם. המשיך בהתעניינות אמיתית בכל מי שנפגש עמו, ובדרך כלל היה מוסיף מילים של עידוד ועצה טובה. וכמובן אין ספור חסדים בגופו וממונו, חסדים גדולים וקטנים, לאנשים חשובים ולפשוטי עם, למכירים ולכאלו שהרגע ראם פעם ראשונה, למבוגרים ולילדים מהרחוב.

באופן מיוחד היה נותן נפשו וליבו "להיכנס לראש" של השני, להבין מה חסר לו, מה הוא רוצה לשמוע, ולהעניק לו את מה שההוא באמת זקוק לו. אנשים רבים ציינו שתמיד קלע אל המטרה במה שהעניק להם, ובפרט במה שהיה אומר להם, כאילו סיפרו לו מה הבעיה, בזמן שלא היה לו שמץ של מושג מתוך ידיעה. כפי הנראה היתה לו בזה סייעתא דשמיא מיוחדת מתוך שזה היה חשוב בעיניו לומר לשני את מה שיועיל לו.

א' הבנים תיאר שהיה ניכר עליו בשעה שהיה מכין את עצמו לצאת מהבית למנחה או למעריב, שהיה מתכונן לא רק לתפילה, שהיתה אצלו עבודה יסודית, אלא גם למפגשים עם הבריות בדרך. הוא תמיד היה מקדים מעט, ולא רק כדי להגיע לתפילה כמה דקות לפני הזמן, אלא כדי שיוכל להתעניין בנחת בכל מי שיפגוש. לא מעט אנשים סיפרו לנו שידעו את זמני צאתו ובואו, והיו במיוחד מזמנים עצמם בדרכו כדי לקבל ממנו הארת פנים ומילה טובה.

אפתח בכמה סיפורים ששמעתי הערב מא' מנכדותיו שתחי'. היה לו קשר אישי וקרוב עם כל אחד ואחת מנכדיו ונכדותיו. הסיפורים הללו ודומיהן יסופרו מפי כל א' מהם. זה מדגם משקף בעלמא.

א. מספרת הנכדה: בנערותי ביקרתי אצל סבא והוא שאל אותי בתחילת חופש פסח מה אני מתכוננת לעזור בבית לפסח. אמרתי שאני אשמור על הילדים בחצר, ומצרפת עוד כמה ילדי השכנים, ואעשה להם קייטנה. סבא שאל אותי על מה יישבו הילדים. אמרתי על גדר נמוכה. [אגב. במשך שנים רבות היה לו גמ"ח לשולחנות וספסלים מתקפלים לצורך שמחות, והיה טורח בזה הרבה]. הוא שאל ועל מה ה"מדריכה" תשב. אמרתי שלא חשבתי על זה מספיק. הוא הציע לי לקחת מביתו איזה כסא גבוה שיש לו. שכחתי לקחת. למחרת בהתחלת הבוקר אני רואה את הרכב של סבא מגיע ליד ביתינו וחונה. סבא יוצא ומביא את הכסא המדובר...

ב. ממשיכה הנכדה. בילדותי נסעתי פעם עם סבא ברכבו, ובתוך הדברים אמרתי לו שאני ילדה רעה. סבא הזדעזע כולו. חס ושלום, את ממש ילדה מיוחדת ! כעבור כמה שנים, כשהייתי כבר בת מצוה, סבא אמר לי יש לי קצת מצפון, כי כשהיית קטנה היית מאד נמרצת ושובבה, ואולי הערתי לך לפעמים כשקיפצת על הספות וכדומה, מי יודע אם בגלל ההערות שלי את חושבת על עצמך שאת ילדה רעה. אז תדעי שאפילו השובבות שלך כילדה קטנה היתה מלאת חן. קצת מרץ, זה הכל. ואולי באמת לא הייתי בסדר שהערתי. המתנתי שתהיי בת מצוה כדי לבקש ממך שתמחלי לי, והעיקר חשוב לי שתדעי עכשיו שאת ילדה טובה במיוחד...

ג. ממשיכה עוד הנכדה. בתור זוג צעיר יצא לנו להתאכסן הרבה אצל סבא. היה שם מקום. היינו רגילים לצאת מקרית ספר באוטובוס האחרון ולהגיע סמוך לשבת. לסבא זה לא היה נראה נכון, והיה מעיר לנו שלא כדאי לחכות לרגע האחרון. יום אחד הוא בא אלינו ואמר שהוא מבקש מחילה על ההערות. הוא חשב על זה והבין שהוא טעה לגמרי. כי הוא עצמו אדם מאד מסודר ומרובע, ואם הוא היה מאחר את האוטובוס האחרון, היה חרב עליו עולמו. אבל הוא קולט שהם אנשים מסוג אחר, יותר "זורמים", ואם הם יפסידו אוטובוס אחרון, הם פשוט יקחו חלה מכאן ואיזה טחינה משם, ויהיו מבסוטים כל השבת. אז לפי מהלך החיים שלהם הם בסדר גמור וממש לא נכון מצידו להעיר להם. בעלה הוסיף שזו לא היתה אמירה לצאת ידי חובה, אלא הם באמת הרגישו שהוא הצליח להיכנס לראש שלהם ולהבין אותם.

ד. ממשיכה אותה נכדה. פעם סבא אמר לי ראיתי שאת מדברת עם אחיך פלוני, ואת מצליחה לתקשר איתו מאד טוב. אני רוצה שתלמדי אותי איך לדבר איתו. כי אני לא קולע לטעמו, אני רוצה לומר לו דברים טובים ואני חש שאינני מצליח. אמרתי לו בין השאר שאני לא מעבירה עליו שום ביקורת, רק משבחת אותו ונותנת לו חום וחיבה. סבא אמר לי תודה רבה על השיעור. ושאל אם כתלמיד נאמן אני מרשה לו להתאמן עלי ולומר לי כמה הוא אוהב ומעריך אותי...

ה.

בשנותיו האחרונות באו להתגורר ברחוב שלו משפחה יקרה. האבא אברך שקדן ויר"ש גדול. המשפחה הזו עברה בשעתו קשיים שונים, בפרנסה וגידול בנים וכדומה. אבא יצר קשר אישי והתידד עם א' הילדים. בכל פגישה היה משוחח איתו מעט ונותן לו עצות טובות. מדי פעם הוא היה נותן לו טרמפ לתלמוד תורה. המרחק מבית הילד לתלמוד תורה הוא שתי דקות בערך. ברכב זה לקח יותר זמן, ולאבא לא היה זמן מיותר אף פעם. ובכל זאת כדי לקרבו ולעודדו, היה אבא נוסע עמו במיוחד ומביאו עד שער התלמוד תורה.

ראה להלן סיפור שאירע כיובל לפני כן עם משפחת מרן הגרנ"ק.

היה לו קשר אישי עם הדוור, עם המנקים של החצר ושל הרחוב לדורותיהם. כל אחד זכה להתייחסות אישית והתעניינות מכבדת.

בלי נדר אעתיק כאן אח"כ מכתב שכתב לאמנו תליט"א בימי השבעה ילד בן 9 שהיה שכנו לספסל בבית הכנסת דברי שיר. מכתב מרגש של ילד יהודי טהור ותמים, שהרגיש שאבא זצ"ל היה החבר הכי טוב שלו.

ו.

אבא זצ"ל היה מחלק את כל הכנסותיו לילדיו ונכדיו. לאחר שהיה מפריש לעצמו כדי צרכיו, שמלכתחילה לא היו מרובים במיוחד, היה מחלק למעטפות אישיות וכותב לכל אחד את שמו ושם רעייתו ולפעמים כמה מילים אישיות. [במאמר המוסגר אבא הקפיד מאד על מאמר חז"ל שלא ישנה אדם בין הבנים, ועשה זאת כדרכו בשלימות בחכמה וברגישות, אלא שאי אפשר לפרט כמובן].

ולא עוד, אלא שאם לא הגיעו אליו לקחת ביום הקבוע, הוא היה עושה סיבוב ברכב ומביא את הכסף לבתי ילדיו.

הוא לא נתן בכלל להודות לו. היה נוהג לומר: זה בכלל לא הכסף שלי, זה מיועד לכם, אני רק הפקיד. אבל אם אתם אומרים תודה, חשוב שתאמרו את התודה לאמא שמסכימה להיות שותפה בלהיות רק פקידה...

ז.

אבא זצ"ל היה רגיל כשהיה רואה ברחוב אנשים הולכים ברגל, ובפרט תלמידי חכמים, הוא היה עוצר להם ומציע טרמפ. בדרך כלל זה היה סיבוב מיוחד עבורם. אבל הוא נהג לומר לנוסע שהוא בדיוק עומד לעבור ברחוב שליד הרחוב שלו, ושואל אם זה מספיק. ובאמת היה מוריד את הנוסע מעט רחוק מביתו, כדי שההוא יילך בהרגשה טובה שלא טרחו עבורו כלום.

בשנים הראשונות אחרי נישואיו היה אבא גר ברחוב יהודה הלוי, סמוך לבית מרן הגר"נ קרליץ שהתגורר אז ממש מול ביתו ברחוב בלוי. כשאבא החל למסור שיעור בפתח תקוה הוא רכש רכב ישן. אבא אמר לרבנית קרליץ ע"ה שאם יש בעיה עם ילד שמתקשה ללכת לחיידר, טכנית או רגשית, אפשר לשלוח אליו והוא ייקח את הילד ברכב עד החיידר. א' מבני מרן שליט"א [הגראי"ש קרליץ שליט"א] אמר לנו שהוא זוכר איך לפעמים כשהיה צורך, אמו היתה באמת משתמשת בזה ושולחת בן או שניים לאבא כדי לנסוע עמו לחיידר.

בסעודה שלישית בדרך כלל היו באים לסעוד עמו בני משפחה רבים. במוצ"ש, גם כשאבא לא חש בטוב וזמנו היה לחוץ, הוא היה מסיע כמעט את כל המשפחות לביתם. מסיע משפחה אחת וחוזר הביתה במהירות להסיע עוד משפחה, עד שהביא את כולם לבתיהם לשלום. למרות שכולם יכלו להסתדר לבד ואמרו לו שלא צריך לטרוח, כלום לא עזר. מבחינתו הרכב היה בעיקר מכשיר לעשיית חסד. מסתבר שהיה כלול בזה גם רצון להדריך לזריזות לא למרוח את הזמן.

בבר מצוות של נכדיו, למרות שהוא היה אדם מסודר שמקפיד לישון בזמן, כדי להשכים קום, בכל זאת הוא היה ממתין בסבלנות עד תום האירוע כדי להעביר את הספרים לבית חתן בר המצוה. בדרך כלל היו דרכים נוספות להתארגן, ואף אחד לא חפץ היה להטריחו, בפרט בשנים האחרונות, ועם זאת הוא עסק בכך בשמחה. הוא לא נרתע מלטרוח בגופו, יחד עם הילדים שעזרו לו, להעביר את החבילות של הספרים למכונית, ושוב לטרוח בבית בעל השמחה להעלות לביתו. בדרך כלל בעוד הורי הנער עוד היו באולם השמחות, הוא כבר סיים להעביר את כל הספרים למקומם.

ח.

לאבא זצ"ל היה מין "תענוג" מיוחד במינו. נוהג היה ביום שהזמן מתחיל, לצעוד ברחוב רבי עקיבא פינת חזון איש, ולהביט באהבה והנאה צרופה על גדודי בחורי הישיבות הנוסעים לזמן החדש.

מדי פעם היה ניגש לבחור הכורע מעט תחת משאו, ומציע לו לסייע בידו מעט. בעצם, לא מציע, מבקש ואף מתחנן שהבחור יואיל בטובו ויעשה לו ממש חסד ויתן לו לסחוב עבורו חבילה או שניים. הבחור הצעיר לא ידע את נפשו. יהודי די מבוגר, לא נראה כזה חזק, לא מוכר בכלל, מה פתאום שיעביר לו מזוודה. אבל אבא בדרך כלל הצליח לשכנע את הבחורים שזה פשוט כל כך גורם לו הנאה, שזה ממש לא הגון למנוע זאת ממנו.

ללא ספק בסיפור הזה בא לידי ביטוי הרבה אהבת תורה, ואף מידת הצניעות. אבל עיקרו הוא החשיבה על השני, מה ניתן לעשות כדי לשמח אותו, ובעיקר כדי לייקר את מעמדו בעיני עצמו. שיידע כל בן תורה ההולך להתחיל זמן חדש, שלמרות הקשיים, זה האושר הגדול ביותר שקיים, ושזה פשוט מעורר הערצה.

כמה ממכיריו ציינו שראו בו תופעה מופלאה. כל אדם שהוא פגש ברחוב, הוא היה מתקשר איתו לגמרי. הוא יכול היה ברגע אחד לפגוש אדם גדול בישראל ולנהל עמו שיחה ברומו של עולם, בהשקפה ובהלכה, ואחרי רגע לפגוש ילד תמים ולנהל איתו שיחה שלימה המתאימה לו. אין זאת אלא הוכחה כמה השקיע בענין זה של "להלוך כנגר רוחו של כל אחד ואחד", שראה בזה יסוד גדול במידת החסד.

[א.ה. כמובן זו רק טיפה מן הים. מי שהפרק הזה מעניין אותו כדאי לעקוב כאן בהמשך בס"ד].

[שומע ומשמיע]

[א.ה. כמובן זו רק טיפה מן הים. מי שהפרק הזה מעניין אותו כדאי לעקוב כאן בהמשך בס"ד].

יש מישהו שלא מתעניין?

[.השוחט]

[א.ה. יישר כח למברכים כאן ובפרטי. אני פותח כאן פרקים לפי נושאים, כדי לחייב עצמי לכתוב, ומתנצל שכנראה יהיו הוספות בהמשך לכל אחד מהפרקים].

איש אמת

אבא זצ"ל היה מיוחד מאד במידת האמת. מסורה היתה זו לו מאביו הרה"ח ר' יעקב, שהסטייפלר זצ"ל כתב על מצבתו "דובר אמת בלבבו".

דבר ראשון זה התבטא כפשוטו, לא לשקר, ולהקפיד שכל דבריו יהיו אמת. הוא היה מוכן להפסיד ממון ואף להתבזות ובלבד שלא להוציא מפיו מילה לא אמיתית ומדוייקת. בדרך כלל היתה לו סובלנות להכיל חולשות של אנשים. אבל כשזה הגיע לשקר, הוא ממש סלד מזה, בבחינת "שקר שנאתי ואתעבה". בדרך כלל הוא שתק, אבל זה פשוט כאב לו והחליא אותו לשמוע שקרים.

האמת אצלו היתה ליסוד חייו. הוא זכה להכיר ולקבל מגדולי תורה רבים. אותם הכיר מבית הוריו, ומהמלון שלהם, ומהישיבות הקדושות בהן למד, מגיסיו הגדולים ועוד. אבל שני רבותיו שעיצבו את אישיותו, [ובס"ד עוד יסופר על כך], היו המשגיח ר' יחזקאל בעל האור יחזקאל זצ"ל, והרה"ק הרבי מגור בעל הבית ישראל זצ"ל. למרות שדרכם כמובן היתה שונה זה מזה, שניהם היו "תובעים". ועיקר תביעתם היתה להיות אמיתי. בלי לרמות עצמו.

האמת הזו דחפה אותו, לחשוב על כל דבר באופן מקורי. האמת היתה מקור השראתו להמשיך לעבוד על מידותיו כל ימיו ללא הפסקה, מכיון שזה מה שהאמת דורשת. עד סוף ימיו היה מסוגל לאחר שנזדמן לו ללמוד הלכה מסויימת היטב, להחליט שעליו להקפיד בה יותר, מכיון שזו האמת, גם אם זה היה כרוך בשינוי הרגלים שלו ושל סביבתו. מסתבר שבגלל מידת האמת הזו, לעשות דברים משום שזו האמת, לא היה חסר לו שידברו ממנו. וכמו שעוד יסופר בס"ד על כל אלה.

נפתח בסיפור מאלף מהזמן האחרון.

א.

כחודש או חודשיים לפני פטירתו פנה אליי הרב יעקב א' [לא בדקתי אם שמו חתום על הספר, לכן אני רק מרמז], ואמר לי שהוא כותב ספר על הגרב"צ פלמן זצ"ל. [בינתיים הספר נדפס בשם "בלא שם". דומני שזכה להצלחה גדולה]. הרב יעקב הנ"ל מספר לי שהרבנית פלמן [אז עוד היתה בחיים. זמן קצר לאחר מכן הסתלקה אף היא לבית עולמה], סיפרה לו שאחר נישואיהם אבא, כבחור עדיין, למד תקופה ארוכה עם הגרב"צ בחברותא. ואבא שילם לו על כך סכום גדול יחסית, והיתה תקופה שהם חיו בעיקר מזה. ובעלה קיבל זאת בלב שלם מכיון שידע שאביו הרה"ח ר' יעקב משלם זאת, והוא יכול להרשות לעצמו. אבל אחר כך נודע לו שזה בעצם דמי כיס של אבא, המיועדים לקנות בזה אוכל, ואבא נותן זאת לחברותא במקום לקנות אוכל. [דומני שהיא אמרה שמאז שזה נודע לו הוא הפסיק, או ניסה להפסיק, לקחת את הכסף].

הרב א' שיער שאם אבא למד עמו בכזו קירבה בוודאי יהיה לו הרבה מה לספר על הגרב"צ מהשנים ההם. הוא ביקשני לבקש מאבא לקבוע לו זמן. פניתי לאבא, ולמרות ליבו הרחום, הוא סירב. לשאלתי, הוא אמר שנכון שיתכן שהוא יצליח להיזכר כמה דברים מועילים בצורה מדוייקת, אבל מכיון שמנסיונו כשמדפיסים דברים, הם תמיד סוטים מן האמת המדוייקת, אין הוא רוצה יד בכך. ניסיתי קצת ללחוץ. הוא אומר לי ראה נא בני, אפילו הסיפור הזה שכבר הבאת מהסופר איננו מדוייק. אמנם הוא שמע מהרבנית כמו שהיא יודעת, וזכותו המלאה לכתוב כמו שהוא שמע. אבל זה לא היה כך !

שאלתיו איך זה כן היה. הוא אמר לי שאביו רצה לתת לו דמי כיס לקנות אוכל. אלא שהוא הספיק לו האוכל של הישיבה ולא רצה להיות חריג מפונק. לכן הוא הציע לאביו שבמקום לתת לו כסף לאוכל, שייתן לו כסף לחברותא חשוב שיכול להעלותו. ואביו הסכים. שאלתיו, הרי בשרש הדברים זה אותו הסיפור. בן עשירים מפונק שרגיל למטעמים, מוכן שהכסף המיועד לאוכל יילך לחברותא. הוא הגיב בתוקף, אתה רואה שאפילו אתה "מחליק" על אי דיוקים, ומוכן לשנות מן האמת. הרי יש הבדל עצום בין מי שלקח כסף שכבר היה אצלו לאוכל ונתן לחברותא, [מצד אחד שבח גדול יותר, ומצד שני אולי צריך לקבל רשות על זה, ויכול להשתמע גנאי לאבא שלא היה נותן לחברותא], או מי שבלאו הכי לאוכל לא לקח, ורק הציע לשלם על חברותא, ומלכתחילה הכסף ניתן לחברותא. וסיים ואמר שבדיוק בגלל הסילופים הללו, הוא לא מוכן להיות שותף לספר סיפורים !

ב.

כשלושה שבועות קודם פטירתו, נפטר אחיו הרה"ח רבי טוביה, בב' מנ"א תשע"ח. אבא ישב שם בבית האבל כל השעות. ערב אחד בשובו הביתה אמרה לו אמא שהוא נראה חיוור וחלוש, אולי קשה לו הישיבה שם והוא צריך למעט קצת. הוא אמר לה, עצם הישיבה לא קשה לי בכלל. מה שמאד מפריע לי שהרי כל הזמן מספרים סיפורים, ורובם לא מדוייקים, אירועים שאני זה שהייתי שם בשעת מעשה. אני שותק כי אני לא רוצה להתווכח, ואין לי כח, אבל זה כל כך כואב לי שמזה אני נעשה מותש.

בדרך כלל הוא לא העיר על גליונות ספרים, רק בספרי הלימוד. אבל ראיתי בביתו שתי חוברות ממש מהזמן האחרון, אחת "נפש יקרה" על גיסו הגר"א רייסנר, ואחת על ר' טוביה, בשניהם תיקן בכתב ידו פרטים מסויימים שסטו במשהו מן האמת.

ג.

הוא היה זהיר באופן מיוחד לא להבטיח כלום. לאחרים היה מזהיר הרבה בענין זה מצד עוון נדרים ושבועות ח"ו. אבל לעצמו זה היה ביתר תוקף גם מצד שנאת השקר והמרמה. כל באי ביתו הכירו את המשפט הקבוע שלו, "אני לא מבטיח, אני רק מספר לך שיש לי חשק לתת לך כך וכך".

הוא ביקש בצוואתו שבאמירת קל מלא רחמים לא יאמרו בעבור שיתן. אלא שאם נותנים, אז בשעת הנתינה יאמרו שזה לעילוי נשמתו. הוא כתב שם שהוא חושש מאד שיחלקו עליו משניות וש"ס, שאם יהיו מי שיקחו וייכשלו בנדרי מצוה, יוצא שכרו בהפסדו.

בנעוריי, כשהיה קונה עלייה בשבת בבית הכנסת, תיכף ומיד לאחר הבדלה, עוד קודם שבירך על הגפן, היה מכניס את הסכום למעטפה ושולח שליח למסור בבית הגבאי.

הוא כתב בצוואתו בערך בזה הלשון {כרגע היא איננה תחת ידי], "למיטב ידיעתי, אין לי שום חוב בעולם שלא שילמתיו, ואין כעת שום הבטחה שהבטחתי ולא קיימתי".

ד.

הוא נהג בשעת שידוכי ילדיו, להתחייב רק כמה שהצד השני מתחייב. היה לו בזה ענין עקרוני שאכ"מ. אם הצד השני התחייב מעט, הוא היה אומר לו, אינני מתחייב יותר ממך, אבל אני מספר לך שיש לי חשק לתת ולהשלים לדירה וכדומה.

א' ממחותניו הראשונים התחייב סכום קטן יחסית, ואבא אמר לו כנ"ל. המחותן לא ידע "איך לאכול את זה", והלך להתייעץ עם מרן הגר"נ קרליץ שליט"א. ר' ניסים חייך ואמר לו: האמירה הזו מפי ר' ליפא, היא כאילו הממון כבר בידך, הרבה יותר מהתחייבויות וקניינים של אחרים.

ה.

זכורני בבחרותי, בבין הזמנים, נזדמן לו איזה ענין של מצוה. התקשרו וביקשו ממנו שיבוא לעשות איזה חסד. רק אני והוא היינו בבית, ואף אחד לא היה אמור לדעת מזה. הוא אמר לי אם פלוני יידע מזה, זה יכעיס אותו מאיזו סיבה, ויהיה לי מאד לא נעים, ועל כן אבקשך לא לומר זאת. אבל אם ישאלוך, חלילה אל תשקר, אמור את האמת ויהי מה. אחר כך ראיתי ששאלו אותו בעצמו בקשר לזה, והוא מיד אמר את כל האמת, למרות שהיה אפשר להתחמק ממש בקלות, ואע"פ שנגרם לו מזה עגמת נפש גדולה.

ו.

הסיפור דלהלן יש בו גם חכמת חיים שלא היתה חסרה לאבא זצ"ל. אבל דומני שהוא הגיע לזה בגלל חיפוש האמת שלו בכל מקום, ושלכן הוא מיד זכר את הנתון שיובא בסמוך.

בנעוריי נסעתי עמו במונית משום מה. [כנראה הרכב שלו היה בתיקון או משהו דומה]. בתקופה ההיא היו הפגנות בירושלים מדי שבת לסגירת רחוב בר אילן. הנהג התנפל עלינו איך החרדים זורקים אבנים על עוברי אורח תמימים ומסכנים חיי אדם וכפייה דתית וכו' וכו'.

כשהנהג סיים ונרגע קצת, אבא שאל אותו אם הוא היה שם בעצמו. הנהג אמר שלא היה בעצמו, אבל קרא בעיתונים וראה בטלויזיה וכו'.

אבא שתק רגע, ואחר כך שאל אותו, כאילו בלי קשר, אם פעם יצא לו בחיים להיות נוכח באירוע חשוב כזה שהגיע לעיתונים. הנהג חשב רגע ואמר שכן. אבא שאל אותו אם זה היה כתוב בעיתונים באופן מדוייק. הנהג שוב "התחמם" קצת ואמר שסילפו הכל וזה בכלל לא היה כמו שהם כתבו וסיפרו. אבא אמר לו בקול נעים ורגוע, אתה רואה כמה אפשר להאמין לתקשורת... הנהג היה המום לרגע, ואמר לו אתה צודק !

[.השוחט]

הוספתי את צוואתו הקצרה הרשמית, בסוף פרק א' על פטירתו.

בסוף פרק ג על אהבת חסד, הוספתי אות ח.

[.השוחט]

אבא זצ"ל כנראה נולד עם לב זהב ועוד כמה מידות טובות. אבל לא הסתפק באלו. כל ימיו ממש, מילדותו המוקדמת ועד זקנה ושיבה עמל רבות לשרש מידות רעות ולסגל לעצמו מידות טובות. היו הנהגות שנהג בהם בגבורה גדולה ממש היפך טבעו. אפשר היה לראות לאורך השנים איך הוא מתקדש ומתעלה בכל מיני עניינים שהוא רוכש לעצמו בהם דרך גבוהה יותר.

מובא מהגר"א בספר אבן שלמה, שהאדם לא נברא אלא לשבר את מידותיו, ואם אינו עושה זאת, למה לו חיים. אצל אבא אפשר היה לראות כמה הוא רואה בענין זה "עסק" מרכזי בחיים ובעבודת ה'. אבל היה צריך הרבה התבוננות כדי לראות זאת. מעולם הוא לא סיפר על עצמו עניינים שכאלו. הנהגתו הזכירה את מה שאמרו על אחד מרבי המוסר בדור שלפנינו, שהוא שיבר את כל מידותיו, אבל בסביבתו לא שמעו את ה"קנאק".

כל מה שידוע כמעט הוא רק מהזדמנויות בהן לצורך החינוך, שיתף מנסיונו האישי. גם אז ניסה להסתיר כמה שיכול היה, אך בכל זאת נותרו עמנו כמה סיפורי מופת.

א.

סיפור שסיפר בנו בעת ההלוייה ליד מיטתו, שהרעיש את אמות הסיפין.

בהיותו נער צעיר, תלמיד בישיבת פוניבז', והתקופה היא תקופת הצנע, אין שפע של מזון טרי ובריא לאף אחד, ובוודאי לא בחדר האוכל של הישיבה. הוריו שדאגו לתזונתו, והיו בעלי אמצעים, סיכמו איתו בתקופה מסויימת, שיניחו לו אוכל בריא בדירה שהיתה להם בבני ברק, והוא יבוא מהישיבה בשעת הצהרים לאחר מנחה ויאכל שם את שמכינים לו. אוכל הרבה יותר בריא ומשובח ממה שנותנים בישיבה.

אבא זצ"ל לא רצה לפגוע בהוריו המסורים, ואכל הכל עד הפירור האחרון. אבל חשב לעצמו, הרי כשאדם אוכל כמה מנות, זה מתערב במעיו. אם כן שמע מינה שאין זה מפריע לתזונה. אם כן מדוע לא מערבים את כל האוכל? רק מפני שאין זה טעים. והנה הרי הוא אוכל רק בגלל רצון הוריו שיאכל אוכל מזין, אבל הרי לא תהא פגיעה בכיבוד ההורים אם יאכל את האוכל מעורבב.

וכך עשה כל אותה תקופה. לאחר שבירך וטעם מכל מנה, עירבב הכל וחימם יחד, וכך אכל. והרי הוא מקיים בכך גם כיבוד הורים, גם שמירת הבריאות, ובלא להנות מהעולם הזה הנאה יתירה, בלשון המעטה...

ומהיכן סיפור זה נודע. כי אבא היה צריך לחנך ילד בענין דומה לזה, וסיפר לו את הסיפור על בחור אחד...

ב.

עוד סיפור שאבא סיפר לבנו על אברך אחד. גם את זה סיפרו ליד מיטתו.

אברך אחד מצא עצמו יום אחד חושב לעצמו בסיפוק, הרי ב"ה המצב שלי די מצויין. אני לומד בהתמדה ומתקדם בידיעת התורה, מתפלל די טוב ומשתדל לקיים הלכה בדקדוק, שישו בני מעי, שישו...

ואז הוא נבהל בהבינו שזה בעצם גאווה מסריחה. מה עשה אותו אברך? היות שהיה אז לבד בבית, נשכב הוא על הריצפה ונכנס תחת הארון, ברווח שבין שולי הארון לריצפה, והזכיר לעצמו שהכל משמים ואין במה להתגאות וכו' וכו'.

רק כשאבא תפס שהילדים מספיק חכמים להבין מי הוא אותו הבחור והאברך, פסקו סיפורי הצדיקים הללו...

ג.

בתקופה שאבא החל ללמוד בישיבת אור ישראל, עוד היה לפני בר מצוה, והגיע לשם היישר מבית הוריו האמידים שהיה משופע בכל טוב, הוא מצא עצמו מתקשה לאכול את האוכל שנותנים בישיבה. לפעמים כמעט לא אכל.

ואז התבונן, כילד צעיר, שחייבים לאכול, והפינוק הזה משבש את מהלך החיים התקין, ולכן קיבל על עצמו קבלה שקיימה כל ימיו, שכל מה שמניחים לו בצלחת הוא יאכל, ולעולם לא יאמר את זה אני אוהב ואת זה לא !

עד כדי כך שבני ביתו שחיו עמו עשרות שנים אין להם מושג איזה מאכל היה חביב עליו יותר מאחרים. קרה שנמנע לאכול משהו מחמת חשש היזק, או כמות מרובה מדי, אבל הנושא של הטעם מעולם מעולם לא יצא מפיו.

ד.

בימי האבל, משום מה אמר אחד האחים שאף פעם לא ראה את אבא על הספה בסלון. היה סלון והיו ספות. אבא ישב רוב יומו באותו הסלון, בו היה חדר לימודו. שם היו ספריו ושם הכין אלפי שיעורים. אבא עצמו רכש לכל ילדיו ספות לביתם. הוא סבר שיש בזה תועלת גדולה שיש פינה להירגע.

ניסו גם שאר בני הבית להיזכר. התברר שלפחות בדירתו האחרונה, שם חי כ48 שנים, אף אחד לא ראה אותו אף פעם יושב על הספה.

לאכול, אוכלים ליד השולחן. ללמוד, לומדים ליד שולחן אחר עם ספרים. אם צריך לנוח, יש מיטה. מהיכי תיתי לשכב באמצע יום עבודה על ספה?

אבא היה רגיל לצטט מדברי רבו הרב ניימן זצ"ל. על הפסוק ויישב יעקב וגו', דרשו חז"ל ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף. אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא והם מבקשים שלווה בעולם הזה?

הדבר כמובן מתמיה מאד. וכי הקב"ה עד כדי כך לא "מפרגן" לצדיקים קצת מנוחה גם בעולם הזה? ומה בכך שמתוקן להם מה שמתוקן.

להבין את הענין, ללא צורך בתוספת הסבר, סיפר הרב ניימן שברוסיה בתחילת הקומוניזם, היה נפוץ שהשלטונות שלחו למפעלים מומחה לייעול. הלה היה מגיע, מתבונן, ונותן עצות מועילות להגברת התפוקה וכדומה.

הגיע המומחה בבוקר השכם לאולם תעשייה ענק. הסתובב כל היום, ועד הצהרים כבר נתן עצות שהיו שוות עשרות אלפי רובלים לחודש. בהפסקת הצהרים היה אותו מומחה רגיל במנוחת צהרים ("שלאף שטונדע"). לא היה שום חדר ריק. לקח המומחה את הכסא המתקפל שהיה נושא עמו לצורך המנוחה הזו, פתח אותו ממש באמצע סדנת בית החרושת, ונשכב לנוח. נכנס בעל המפעל, והתפלא עליו, השתגעת, מה אתה נח כאן בין הפועלים באמצע היום? ענה המומחה מי כמוך יודע מה כבר הספקתי להועיל עד עכשיו.

הרים המנהל את קולו וישאג בקול גדול ונורא, הכל נכון "אבל כסא נוח באמצע בית חרושת???"

אין צורך בהסבר. די לקרוא שוב את לשון חז"ל, לא דיין וכו' אלא שמבקשים שלווה בעולם הזה? גם אבא זצ"ל לא טרח להסביר, אולי אף מעולם לא שאלוהו, אבל קיים זאת בנפשו ללא אומר ודברים. אדם לעמל יולד.

ה.

בשנים האחרונות שמו לב שהוא לא נשען על הכסא. תמיד ראוהו יושב זקוף רק בחלק הקדמי של הכסא. זה היה מאד לא בולט. כמעט אי אפשר היה לחוש בזה, ואין צריך לומר שהוא לא אמר את זה לאף אחד. לא ברור ממתי הוא התחיל בזה. יש לשער ששמע שכך נהג רבו המובהק המשגיח האור יחזקאל ואימץ לעצמו הנהגה זו. בשנים האחרונות הוא היה אדם חלוש וחולה, ובכל זאת לא הרשה לעצמו להתרווח. מסתבר שזה לא היה אצלו קשור לסיגופים, אלא יותר לביטול היש. לא להרגיש שמגיע לי.

ו.

אירוע שנחרט בזכרוני. אמנם הוא קשור מאד גם לנושא של רדיפת שלום, אבל היות שבלאו הכי איני יכול לפרט, על כן אני מספרו מהכיוון של ההתגברות העצמית.

בחורף תשמ"ה, דומני י"ז כסלו, נפטר בפתאומיות אחיו איש החסד הרה"ח ר' יצחק ע"ה. זה היה בחצות הלילה. בבוקר מוקדם התקשרו אלי ואמרו לי שאולי הוא עוד לא יודע מזה, שאלך לומר לו. הלכתי והערתיו משנתו וסיפרתי. [אח"כ התברר לי שכבר העירוהו בלילה ואמרו לו, והוא כבר חשב שיש משהו דחוף שיצטרך לעשות מיד בבוקר, אך הוא לא אמר לי על כך מילה]. הוא פרץ בבכי מר וסוער כמה דקות.

אח"כ ראיתיו מתעשת בגבורה נוראה, ואומר לעצמו, זהו, עד כאן בשבילי. עכשיו צריך לחשוב על אחרים. הוא כפה על עצמו להתגבר על צערו, וללכת לפעול מה שהיה צריך.

[היה איזה מתח שהיה יכול לגרום מחלוקת גדולה. הוא חשב שרק אם הרבי הל"ש זצ"ל יאמר לאבלים, שהם חסידי גור, את דעתו, תימנע המחלוקת. לצורך זה הוא הלך בבוקר, כאונן, לבית אדמו"ש ברח' רשב"ם, לבקש ממנו לפעול בזה. בתקופה ההיא כבר היה קשה להגיע לל"ש בצורה מקובלת. אדמו"ש הסכים עמו שזה חשוב וזו הדרך, ואכן בהמשך הבוקר הגיע טלפון מבית הל"ש, והרבי דיבר אישית כמה מילים עם כל אחד מארבעת הבנים, והכל בא על מקומו בשלום].

[מיללער]

דבר אין בפינו להודות לכם הרב השוחט, כל מילה שוה קריאה ללמוד לקח!

-

אוסיף כאן תמונה שהועלתה על הפורום מלפני חמש שנים, שבשעתו נכתב שזה קשור למשפחת שכטר, ואולי כבוד הרב יכול להוסיף פרטים על התמונה ועל הדמיות שנראים שם, בבחינת ראה תמונה ונזכר מעשה.

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?p=174791#p174791

כותב לי בקי וחוקר גדול שנראה לו שהתמונה שהעליתי בעמ' זה היא מחתונת הדיין החיד"ו וייס שנישא למשפחת שכטר, בת ר' יוסף משה שכטר מב"ב.

החתונה הייתה נראית לי במשפחת שכטר המפורסמת בני ר' יעקב שכטר. אולי יש היודע לאשר או להוסיף פרטים. תודה.

הרב האמצעי בתמונה שהעלית הוא ככה"נ רבי אברהם שלמה כ"ץ אב"ד ריסקעווע - קרית יואל בני ברק.

[.השוחט]

גם לי נראה שהחתן הוא הרב החיד"ו שליט"א.

העומד ראשון משמאל, הוא חותנו הרב ר' יוסף משה שכטר זצ"ל. שנפטר לפני כשנתיים.
אחריו עומד הרב ר' צבי זצ"ל. האח הבכור.
ואחריו האח החורג שלהם הרב ר' יוסף משה שכטר זצ"ל שהיה מרבני הכותל. (בס"ד כתבתי עליו מעט בקונטרס על הסבא).

שאר האנשים איני מכיר בלי לברר.

[.השוחט]

בפרק ה' על עבודת המידות, הוספתי כעת אותיות ה' ו'.

[.השוחט]

אבא זצ"ל עסק כל ימיו בהרבצת תורה. זה היה עיקר עסקיו. ובס"ד בזה נעסוק בפרק זה. אך לפני כן אקדים כמה קטעים על הלימוד שלו עצמו.

א.

אבא זצ"ל היה מנצל לעצמו את הזמן בניצול מקסימלי. הוא ממש לא סבל שריפת זמן לריק. אף אחד לא זוכר אותו למשל "יושב על העיתון". מקסימום מעלעל קמעא. או שעסק בתפילה, או בחסד, כולל להקשיב לאנשים ולייעץ להם, לחנך ולהדריך, או שעסק בחשבונותיו, או בדק בית וכדומה. אם לא היה לו משהו שצריך לעשות, הוא ישב ולמד כל הזמן.

הוא לא היה מסוגל להבין מה טעם יש להפוך לילה ליום ויום ללילה. אדם צריך לדעת כמה שעות הוא צריך לישון, ולפי זה ללכת לישון בזמן ולקום בזמן. אם התקשרו אליו בשעה 11 בלילה או אף לפני כן, הוא כבר לא ראה זאת בעין יפה. זה כבר לילה וצריך ללכת לישון.

בשנים שהוא לימד באור ישראל, שני שיעורים כל יום, בוקר ואחה"צ, ובמשך היום כמעט לא היה זמן להכנת השיעורים, הוא היה משכים ללמוד כבר ב4 לפנות בוקר להכין שיעורים. היה קשה לתפוס אותו הולך בטל.

הוא לא סבל שיחות סרק. גם כשילדיו החביבים היו קופצים לבקר, הוא היה מקשיב, מתעניין, אבל ברגע שזה התחיל להימרח, הוא היה מזרז ומציע להיות ענייניים. ממש כמעט משלח מעל פניו ומלווה אל הדלת. ואם בכל זאת התעכבו בביתו, הוא היה פורש ללימודיו.

ב.

היתה לו יכולת מיוחדת לחדור ללב הענין ולהגיע לבהירות בלתי רגילה. כבר מילדותו היה מצטיין גדול בת"ת סיני בתל אביב שם למד. [יש תמונה ידועה ששימשה בשנים ההם פירסומת של החינוך עצמאי, בה רואים ילד משוחח עם המלמד, וזה היה אבא]. בסיום כיתה ז', הוא נכנס בהוראת החזו"א ללמוד בישיבת אור ישראל בלי ללמוד בכיתה ח'. [סיפרו שדיברו אז בבית איזו שיחה בענייני עסקים, עמד על הפרק איזה נושא שלא מצאו עצה איך להתמודד איתו, והוא כילד שמע מהצד והתערב בשיחה ונתן עצה הוגנת שהפליאה את כולם. א' מאחיו סיפר זאת למרן החזו"א, והחזו"א אמר שכדי שיהא עסוק בתורה כראוי, הת"ת כבר לא מספיק לו. יש אומרים שהחזו"א, שהכיר אותו אישית היטב, התבטא עליו אז שעדיו לגדולות].

באלול תשי"ג, בהיותו בסך הכל בן 12 וכמה חדשים, [הוא נולד בה' אייר תש"א], הוא נכנס לישיבת אור ישראל, ולמד חודש אחד בשיעור א'. דומני שהר"מ אז היה הגרב"צ במברגר שהיה אח"כ משגיח בפוניבז'. הג"ר יוסף רוזובסקי, הר"מ של שיעור ג', היה יושב בסדר בין הבחורים. נזדמן שישב ספסל מאחוריו, והיה מקשיב לו מדי פעם איך הוא לומד ואיך הוא מסביר לחברותא. כבר אז היתה לו הסברה מיוחדת כתוצאה מהבהירות שלו. יום אחד ר' יוסף עצר אותו ואמר לו לעיין באיזו גמרא אחרת. אבא עיין שם. ר' יוסף שאל אותו אם זה מתיישב עם הסוגיא כאן. אבא מיד אמר שזו סתירה גדולה לכאורה, והסביר את הקושי בטוב טעם ודעת. ר' יוסף אמר לו, אני הקראתי את הגמרא ההיא בשיעור שלי וביקשתי מהבחורים לומר מה קשה, ואף אחד לא תפס את הקושיא. ר' יוסף הודיע לאבא שחבל שיישב שנה בשיעור א' והוא מעלה אותו לשיעור ב', ומחשון יילך לשיעור של הג"ר שלמה קרובקא זצ"ל.

כך בעצם נכנס בתחילת שנת תשי"ד לשיעור ב' כילד בן 12 וחצי. ובכל זאת הוא היה בקשר לימודי עמוק גם עם הבחורים שלמדו שנה מעליו שהיו מבוגרים ממנו. למשל הג"ר אביעזר פילץ שליט"א שהיה מחזור מעליו, היה מיודד עמו מאז בקירבה גדולה, טורח להשתתף בשמחותיו וכדומה. [אני עצמי כבחור באתי פעם ל"חיזוק" לבלות שבועיים בישיבת תפרח כשעוד היתה בחיתוליה, ור' אביעזר אמר לי שבעיקרון הוא לא היה מאשר זאת, אבל לבן של ידיד נפשו הוא לא יכול לסרב. גם נכדיו שלמדו בתפרח זכו לחיבה מיוחדת מהגרא"פ]. ובתום אותה שנה [בה נפטר מרן החזו"א באותו חשון], בגיל 13 וכמה חדשים נכנס ללמוד אצל ר' יוסף בשיעור ג'.

בשנת תשט"ו למד בשיעור ג'. הוא היה חביב על ר' יוסף כבבת עינו. חברים מאותה תקופה סיפרו לנו שזה היה מושא לקנאה בין החברים בראותם כמה ר' יוסף מעריך אותו על שקידתו והבנתו בלימוד ועל אישיותו הבוגרת. למרות שאבא לא שמר על קשר עם ר' יוסף לאחר סיימו את לימודיו בישיבה, ר' יוסף זכר אותו היטב כל השנים, וכשחיפש ר"מ בשנת תשכ"ז, כ12 שנה מאוחר יותר, הוא פנה לאבא והציע לו את המשרה, בתחילה כממלא מקום ואח"כ בקביעות, וכפי שעוד יסופר בס"ד להלן.

אבא סיים את לימודיו בישיבה קטנה בשלהי תשט"ו, ובאלול אותה שנה, בהיותו בסך הכל בן 14 וכמה חדשים, נכנס ללמוד בישיבת פוניבז'. [אבא סיפר לנו שר' אביעזר ועוד חברים שכבר למדו בחברון לחצו עליו מאד לבוא ללמוד בישיבת חברון, אבל הפור נפל על פוניבז', מסתמא בהשפעת גיסו הגר"א רייסנר].

ג.

אבא היה מהתלמידים הראשונים של הרמי"ם הצעירים, מרן הגרי"ג איידלשטיין ומורינו הגרב"ד פוברסקי ולהבחל"ח הגר"ש ברמן זצ"ל. אח"כ למד אצל ראשי הישיבה, מרנן הגרא"מ והג"ר שמואל והג"ר דוד זכר צדיקים לברכה.

בעיקר הושפע אבא מדמותו של המשגיח האור יחזקאל שהיה אז בשנותיו הראשונות בישיבה. סיפרתי על כך באריכות במק"א ובלי נדר אעתיק אח"כ לכאן.

אבא זצ"ל למד ברצינות כל ששת שנותיו בישיבה. [מאלול תשט"ו עד לנישואיו בתמוז תשכ"א]. אבא לא רצה לקחת מהוריו כסף לקנות לעצמו אוכל כמו שהם הציעו. הוא ביקש מאביו במקום זה לתת לו כסף לרכוש לעצמו חברותות. ואע"פ שהוא היה בעל כשרון ומצטיין לכשעצמו, הוא חש שקשר קבוע עם הלמדנים המבוגרים יוכל להצמיח אותו עוד. הוא למד תקופה עם הגרד"צ קרלנשטיין, ותקופה ארוכה עם הג"ר צבי דרבקין שליט"א, ותקופה ארוכה עם הגרב"צ פלמן.

תקופה ממושכת הוא למד עם הג"ר שאול ברזם זצ"ל חתניה דמרן הסטייפלר זי"ע. אבא הלך מדי ערב לביתו ברחוב רשב"ם ולמד עמו עד השעות הקטנות של הלילה. בין הישיבה לשיכון חזון איש עוד היה אז יער עבות ששועלים ובעיקר תנים הילכו בו. אבא היה מראה לנו עמוד חשמל ששם היה מחביא את המקל ששימש אותו בקביעות בדרך הילוכו לגרש תנים. הלימוד הזה נפסק כשר' שאול חלה את חוליו. אבא סיפר שלמרות שר' שאול רצה להמשיך ללמוד במסי"נ, הוא לא היה מסוגל ללמוד איתו בכזה מצב של חולי וחולשה.

[אגב. אבא סיפר שמרן הסטייפלר היה נכנס כל ערב לבית חתנו ובתו לביקור קצר. לחתנו ולחברותא שכבר היו באמצע הלימוד הוא לא היה בכלל מתייחס. הוא היה נכנס למטבח בשעה שבתו הרבנית יוזפא היתה שוטפת את הכלים מארוחת הערב, שואל לשלומה ושלום בעלה ובני הבית. ואז היא היתה ממשיכה במלאכתה, בדרך כלל תוך כדי אמירת פרקי תהילים בעל פה, והוא היה יושב אל השולחן עם ספר שהיה מביא בידו מהבית. לאחר כמה דקות משותפות שכאלו היה מפטיר לילה טוב ושב לביתו. זה סיפור גדול שמגיע לו הרחבה אבל אין כאן מקומו].

סיפר לי הג"ר יחיאל זילבר זצ"ל שהיה חברותא שלו שנים רבות, שאבא היה כל כך עמוק וישר בדרך לימודו, שהיה מחדש בדרך הילוכו חידושים גדולים, אבל היה אומרם כלאחר יד, בתור הביאור הפשוט והמוכרח. שתדיר הוא היה אומר לאבא, אתה יודע איזה "צימעס" אחרים היו עושים ממה שאתה אומר בדרך הלימוד. כל יסוד שלך היו כבר מנפחים ועושים מזה חבורה שלימה. אבא זצ"ל לא הרבה לצלצל בפעמונים, לא עשה רעש ופירסומת לעצמו. הוא נהג ללמוד בצורה מסודרת את הסוגיא, לעיין בראשונים והרבה מאד בפוסקים, ולחשוב ולסדר לעצמו את הדברים בבהירות.

זה באמת מאפיין מאד את אבא זצ"ל, לברוח מהקישוטים והניפוחים. או שזה קשה או שזה מובן ומוכרח וצריך לומר זאת כהסבר ותו לא. אבא התקשה מאד לכתוב חידושי תורה כל ימיו. מה יש לכתוב. אם זכינו להבין מה הפשט הרי זה הפשט ומה יש מקום לעשות מזה עסק. הוא כתב רק מראי מקומות בגליונות הגמרות שלו. בעיקר תוך כדי הכנת שיעורים. לא פעם נוכחתי שכשמפענחים קטעים שלו מהגליונות, רואים איזה מהלכים מופלאים טמונים שם. כמעט לא נשארו ממנו דברים כתובים.

היתה לו בתקופה ההיא מחברת אחת גדולה ומכורכת שמדי פעם בכל זאת רשם בה דברים. אירע פעם שנתארח בביתם בת"א הג"ר משה יהושע לנדא זצ"ל, וקרא במחברת הזו שהיתה מונחת על מדף בחדרו של אבא וממש יצא מהכלים. כשהציעו לאבא את השידוך, התעניינו אצל הגרמ"י על אבא היות שהיה לו קשר עם סבא ועם ר' אריה. הגרמ"י אמר שאינו מכיר את אבא אישית, אבל אחרי שראה מחברת שלו הוא יכול להעיד בלב רגוע שהוא גברא רבא.

ד. לאחר נישואיו [בתמוז תשכ"א כאמור] למד אבא בכולל פוניבז' במשך כ-6 שנים.

אבא היה מספר שבתקופה ההיא אירע פעם שהרב מפוניבז' נפש במלון העצמאות של הוריו בנתניה. הרב היה בטוח שאבא מן הסתם השתלב בעסקי המשפחה, ולא היה מעודכן שאבא לומד בכולל פוניבז'. בשבת אחה"צ אבא ישב ולמד בבית הכנסת. באותה שעה ישבו ולמדו שם גם הרב מפוניבז' והג"ר בנימין מנדלסון, ואולי עוד ת"ח. לאבא התעורר תוך כדי לימודו איזו קושיא ותירוץ ועלה בדעתו לבאר לפי זה איזה רמב"ם מוקשה. אבא ניגש לר' בנימין מנדלסון ו"מכר" לו את הרעיון המחודש. ר' בנימין נהנה והסכים. אבא שם לב שהרב שישב בשלחן סמוך מטה גם הוא אוזן לחילופי הדברים. כשאבא סיים הרב סימן לו שייגש אליו. אבא ניגש, והרב מראה לו שבדיוק הוא לומד כעת את הרמב"ם הזה, [אולי זה היה מענייני דיומא], וסיפר לו שבדיוק הוא מתקשה גם כן באותה ההערה על הרמב"ם, ולא מצא פיתרון מניח את הדעת, ולכן הופתע לשמוע שבדיוק על זה אבא מדבר עם הגר"ב ושיבח את דבריו הנפלאים של אבא. הוא שאל את אבא במה הוא עוסק ואבא אמר לו, בעלבון מה, שהוא אברך בכולל של הרב.

אבא היה מספר בהתרגשות שעד אז, למרות הקשר ההדוק של הרב עם המשפחה, בכל פעם שיצא לו להיפגש עם הרב, הרב שוחח עמו עניינית בלבד בקצרה. את חיבתו העזה שמר הרב רק לבני תורה. היה קשה לו להראות חיבה לתלמיד מוצלח שעזב את התורה. מאותה שבת, למרות שבשעת מעשה הרב לא הגיב כלום, בכל פעם שהיה פוגש את אבא היו עיניו אורות, והיה מחבקו ומנשקו על מצחו באהבה עזה. "בן תורה" !!!

לאחר שלמד כמה שנים בכולל, בבית נהיה קשה עם פרנסה. הוא חשב להתחיל לעבוד. בהסכמת הרבי הבית ישראל זצ"ל, אליו היה אבא קשור מאד, הוא לקח קורס בביקוע יהלומים וכו'. שני קרובי משפחתו ת"ח גדולים [הגר"א רייסנר והגר"ז איידלמן] נסעו לרבי ואמרו לו שאבא מוכשר מאד בלימוד ושאשתו [אמי שתחי'] מאד בצער שהוא עומד לעזוב את הלימוד וכו'. הרבי קרא לו [על ידי הנ"ל] ואמר לו אמרו לי שאתה מאד מוצלח בלימוד ושאשתך מצטערת. את זה לא סיפרת לי... אבא אמר לו שהחלק השני לא אמת בכלל.

הרבי אמר לו אם שני יהודים כאלו מוכנים לטרוח ולשקר כדי להשאיר אותך בלימוד, סימן שבאמת חבל מאד שתעזוב. הוא אמר לאבא שיחזור לכולל ובס"ד בקרוב יציעו לו פרנסה תורנית. ואכן מיד אחר כך הציעו לו את המשרה בה הוא שימש שנים רבות.

לאחר מכן החל פרק חדש בהרבצת תורה שהמשיך למעלה מיובל שנים. כ15 שנה בישיבה קטנה, ועל כך בס"ד יבוא המשך הפרק הזה. ועוד 37 שנים לבעלי בתים, על כך אייחד להלן פרק נפרד בס"ד.

[נוטר הכרמים]

בקטע האחרון ישנו אי- בהירות.
כנראה תכנון שהועתק בטעות.

---

הדברים מענינים ומרתקים,
כנראה גם למי שלא הכיר.

[חיים שאול]

אם תוכל לפרט כמה שנים בני משפ׳ שכטר גדלו בביתו של החזו"א
(סתם כך מפליא שהם ובני ר"ש גריינימן גדלו אצלו כאילו הי׳ לו זמן פנוי להשגיח ולחנך עדת ילדים כשחלקם שובבים לא קטנים שא׳ מהם אף ׳חטף׳ פעם סטירה מצלצלת ממרן ז"ל)

[אש משמים]

(סתם כך מפליא שהם ובני ר"ש גריינימן גדלו אצלו כאילו הי׳ לו זמן פנוי להשגיח ולחנך עדת ילדים כשחלקם שובבים לא קטנים שא׳ מהם אף ׳חטף׳ פעם סטירה מצלצלת ממרן ז"ל)

אם תוכל לפרט על מה ולמה זכה לכזאת סטירה.

[חיים שאול]

ר׳ ארי׳ שכטר שליט"א בהספדו על הגר"ח גריינימן זללה"ה (ההספד הראשון בקול הלשון אחרי ההקלטות מהלוי׳) מספר שבתקופה ההיא הוא קיבל מהחזו"א סטירה והוא מוסיף "וזה הי׳ כואב", אבל הוא לא מספר מה הוא עשה שזה הגיע לו...
וגם מרן הגרח"ג העסיק את החזו"א כשעשה הפגנה בכיתה והרים את כל הכסאות על השולחנות ונשלח הביתה עד שיביא פתק מאביו (שהחזו"א מילא אז את מקומו), ומסתמא ידוע ההמשך
אגב, גם מרן הגרח"ק שליט"א מספר שבגיל 5 כשהיו עם מרן ז"ל במנוחה בצפת הוא השתולל וזרק אבן ונשבר חלון של רכב והחזו"א נתן לו סטירה (כנראה שאביו לא בא איתם לצפת) ואמר לאחותו שזה פעם ראשונה שהוא עושה כך
חשוב לדעת גם מעשים אלו כדי להפנים שגם ילדים בעלי מרץ ושובבים לא קטנים יש להם סיכוי לצאת הגדולים של הדור הבא...

[אש משמים]

יש"כ.
עניין אותי בגלל שפעם שמעתי איזה מחנך דגול אומר שסטירה הגונה צריך לתת על בעיות רוחניות ואילו על מעשי קונדס או שובבות לתת עונש קל יותר כדי לתת לילד מסר שדברים רוחניים יותר חשובים מסתם מעשי שטות.

[.השוחט]

להרב הנוטר. זו לא טעות. פשוט כאן הטיוטא שלי, ואני באמת באמצע.... זו תזכורת מאיזו נקודה להמשיך.
אגב. יישר כח לך כא' מאלו שדחפוני לכתוב על אבא.


להרב חיים שאול.
כתבתי בקונטרס אחר על זקני הר"ר יעקב אודות הקשרים של ביתו עם מרנא החזו"א. קחנו משם.

ודומני שאי אפשר להזכיר את בני הג"ר שמואל בכפיפה אחת עם בני שכטר.
את הראשונים גידל כבנים. חינוכם נמסר בידו על ידי הוריהם.
וכמו שגידל את שאר אחייניו.

כבר ציינו שלא בכדי יצאו כמה עשרות גדולי תורה שהם ממש גדולי הדור ממשפחה אחת, כלומר בני דודים ראשונים.
דומני שלאורך כל ההיסטוריה לא מצינו כזאת.
בלי להתעמק לרשימה שלימה, רק לשים לב על קצה המזלג שר' שלמה שמשון ור' חיים שאול קרליץ, ור' ניסים, ור' יהושע תנחום, ור' חיים גריינימן ור' מאיר ור' דוד ור' שמערל, ור' חיים קנייבסקי, ואפשר להוסיף גם את חתני המשפחות, כמו ר' שלמה ברמן ור' שאול ברזם וכו' וכו'. ממש לא יאומן כי יסופר.
כולם בני דודים ראשונים !
אין זאת אלא שכולם היו "בניו" של החזון איש.
מסתמא אסור לומר כן על גדולים, אבל דוד שמחנך, יש לו המעלות של הורים בלי החסרונות...

ילדי שכטר היו שכנים ומקורבים. עזרו יותר בעניינים גשמיים, וכמובן שממילא קיבלו קצת הדרכה וחינוך.
בדומה לשאר ילדי המושבה הקטנה. אולי בבית ממש הם הסתובבו קצת יותר.
הגדולים כבר לא היו בני ישיבות כשהכירו את החזו"א.
ידו של החזו"א במשפחתינו ניכרת בחתניה, ר' אברהם רייסנר ור' משה שטרנבוך ור' יחזקאל ברטלר, ובשני בניה הצעירים שבאמת החזו"א דאג לחינוכם בעוד מועד, הלוא הם ר' אריה שליט"א ולהבחל"ח אאמו"ר זצ"ל.

[חיים שאול]

ר׳ יעקב שכטר לא שלח קודם את ילדיו לארץ והפקידם בידי מרן ז"ל ורק אח"כ עלה בעצמו?

[.השוחט]

ר׳ יעקב שכטר לא שלח קודם את ילדיו לארץ והפקידם בידי מרן ז"ל ורק אח"כ עלה בעצמו?

בכלל לא. הם עלו יחד בשנת תרצ"ט והקשר עם החזו"א החל כמה שנים מאוחר יותר. וכאמור כל זה מורחב בקונטרס הנמצא כאן באשכול אחר.

[תם מה הוא אומר]

יש"כ.
עניין אותי בגלל שפעם שמעתי איזה מחנך דגול אומר שסטירה הגונה צריך לתת על בעיות רוחניות ואילו על מעשי קונדס או שובבות לתת עונש קל יותר כדי לתת לילד מסר שדברים רוחניים יותר חשובים מסתם מעשי שטות.

כך מספר מרן הגרמ"ד שליט"א (לרפו"ש) על הנהגת אביו הרב מבריסק איתם.

[.השוחט]

בפרק ו, הוספתי באות ד' שני סיפורים שאירעו לאבא, עם הרב מפוניבז' ועם הרבי הבית ישראל.

בלי נדר אוסיף עוד מעט פרק חדש על הרבצת תורה לבעלי בתים.

[.השוחט]

השיעור בקומרנא

בשנת תש"מ, לאחר שתם הפרק של אור ישראל שנמשך קרוב ל15 שנה, הוצע לאבא ז"ל ללמד אחה"צ בכולל בעלי בתים של הרב גרץ, ברחוב דבורה הנביאה בביהמ"ד קומרנא.

אבא ז"ל שרצה בכל מאודו להרביץ תורה, סבר וקיבל, למרות שבכל השנים שקדמו, עסק בהרבצת תורה מסוג אחר לגמרי, לבני ישיבות צעירים. [היתה תקופה קצרה לאחר נישואיו של אבא, שהוא ארגן לעצמו קבוצה קטנה של בעלי בתים בביהכנ"ס הליגמן ומסר להם שיעור. אבל אח"כ רב ביהכנ"ס מרן הגר"נ קרליץ נעתר למסור את השיעור הזה בעצמו, ואבא העביר לו את השיעור].

סדר הלימוד שם בקומרנא כלל שני שיעורים. שיעור במשניות, ואח"כ שיעור בגמרא. לא דף היומי. אבא כדרכו לקח את התפקיד ברצינות, והיה מתכונן לשיעורים באופן יסודי ומקיף במשך רוב שעות היום שלו.

בתקופה הראשונה מסר גם שיעור שבועי בשעות הבוקר במשניות בביהכנ"ס אגודת רעים, במקום הג"ר שמחה קסלר שעבר לשמש כרבה של קרית ספר.

העזובה ששררה בשיעורי בעלי בתים

תוך כדי העיסוק החדש ולמידת השטח, החל אבא לגבש לעצמו מבט שונה על כל הנושא של שיעורים לבעלי בתים, ועל ההגדרה בעלי בתים בכלל.

המבט שהיה קיים אז, ובמידה מסויימת הוא עדיין קיים לא מעט, הוא, שרק בחורי ישיבות ואברכים מסוגלים ללמוד "כמו שצריך". ואילו בעל הבית שראשו ורובו בעסקיו וכדומה, אין לו את הכלים המתאימים ללמוד בעמקות ויסודיות. אלא שמצות "קביעות עיתים לתורה" מחייבת ללמוד שיעור, ולכן יש שיעורים בכל אתר ואתר לבעלי בתים.

אבל מה עושים באותם שיעורים? לומדים רק מסכתות קלות, ואם נתקלים בסוגיא קשה מדלגים אותה. או קוראים בלי להסביר מדי הרבה. מתבלים את השיעור בכמה שיותר סיפורי צדיקים ואימרות כנף על פרשת השבוע ומחשבות מוסר שונות על כל המזדמן. הציבור ה"שטחי" מרוצה, ובא לציון גואל.

אבא היה מספר שבצעירותו נכנס לשיעור בביהכנ"ס בפתח תקוה, ושמע את מגיד השיעור מקריא את הגמרא על הני בבלאי טיפשאי דאכלי נהמא בנהמא, דהיינו שאכלו פת עם דייסה, והמג"ש לאחר שהסביר היטב, שב ותרגם לאידיש שאכלו "ברויט מיט..." וכאן עשה אתנחתא כדי שהלומדים ישלימו, וכולם הפטירו מיט "פוטער" [חמאה]....

הכורח להעלות את הרמה בשיעורים לבעלי בתים

אבא סבר שזו כנראה מורשת מתקופות שאלו שלא למדו בישיבות, כמעט לא זכו לחינוך תורני יסודי, והיכולת שלהם באמת היתה מאד מוגבלת. לעומת זאת, האוירה הכללית בשנים שלפני השואה היתה שונה לגמרי. רוב הציבור לא היו בוגרי ישיבות, ובכל זאת לא היה קשר עם התרבות של הרחוב הכללי, והיה אפשר להיות בעל הבית רדוד מבחינה תורנית ובכל זאת יהודי יקר יר"ש מופלג.

אבל השתנו הזמנים. בתקופתינו כמעט כולם ללא יוצא מהכלל למדו בישיבות. חלק מבעלי הבתים היו בזמנם מוצלחים מאד בלימוד אלא שיצאו לעבוד. בזמן שהם מקדישים ללימוד הם מוכנים לעשות זאת היטב באופן מושקע. ובפרט לאחר שהם יוצאים לפנסיה, יש להם פוטנציאל לחזור ללימודים באופן רציני. לא "להעביר" שעה כאן ושעה שם סביב איזה ספר תורני פתוח. אלא ללמוד באופן יסודי. ובמיוחד שיש ביניהם אנשים כשרוניים מאד.

מה עוד שרוב בעלי הבתים נמצאים באותה הסביבה של בני התורה. לרובם הגדול יש במשפחה עצמה בנים וחתנים גדולי תורה. הרבה מתפללים בבתי כנסת של אברכים משובחים. הם כל הזמן קרובים מאד לשיח תורני רחב ועמוק. זה יוצר מוטיבציה חזקה להתאמץ ולהשתלב.

וכשנוסיף לכך את השפעת התרבות הרחובית, שדרך המלך פתוחה ממנה ישירות אלינו, נמצא שהאפשרות היחידה לשרוד כראוי גם מבחינת יראת שמים והשקפה, היא להישאר "בן תורה" גם אם אתה עובד. במציאות שנוצרה בדור האחרון, זה אפשרי ואף הכרחי שגם אדם עובד יישאר בן תורה. אמנם בן תורה שעובד חלק מיומו, אבל עדיין בן תורה. לא ליגה ב' וסוג אחר ונחות.

אבל אתה לא יכול להימנות על ציבור בני התורה, אם אתה לא לומד בעצמך ברמה גבוהה. נמצא שנוצרה חשיבות עליונה שהשיעורים לבעלי בתים ינסו להעלות את הרמה ולגרום לציבור להיות שקוע בלימודים. לחיות את הסוגיות. לצפות בקוצר רוח לשיעור שנקטע אתמול באמצע הסוגיא.

שיעוריו של אבא

וכאן מצא לו אבא בקעה להתגדר בה. מיד מתחילת דרכו במסירת שיעורים לבעלי בתים, בה עסק רוב חייו הבוגרים, החל למסור את השיעורים באופן יסודי ועמוק. בלי לחץ של הספק. ללמוד את הסוגיא במתינות, לחיות כל שלב בסוגיא, לסכם אותה היטב, להגיש בפני הלומדים אוסף מתוכנן היטב של ידיעות מהראשונים וגדולי האחרונים, ועד לפסיקת ההלכה למעשה.

למעשה אבא ז"ל כך היה לומד לעצמו. היה שגור על פיו בשם גדולי עולם שאמרו שהמפרש הכי טוב של הגמרא, הוא השולחן ערוך. וכל מה שלמד לעצמו הדק היטב, העביר בחיות עצומה לשומעי לקחו.

אבא לא היה רגיל ללמוד דברים ממלקטים. כל דבר הוא בירר בעצמו ממקורותיו הראשונים. בכל הזדמנות של אירוע או סתם מפגש עם יחיד או קבוצה, היה אבא משתדל למשוך את הדיבור לנושא תורני או מוסרי וכדומה, ובדרך כלל היה מחכים את שומעיו בהבהרת ענין סתום, מתוך בירור יסודי מן השורש.

בתחילת דרכו היו שניסו להניא אותו מדרכו זו, והראו לו באותות ומופתים שכך מנהג העולם ללמוד עם בעלי בתים רק מסכתות קלות. אבל אבא התעקש, והצליח ללמד היטב גם את המסכתות הקשות ביותר. למשל, כשאבא לימד מסכת עירובין, טרם נדפסו השסי"ם החדשים כגון מתיבתא וכדומה, קנה אבא אצל הגרש"ח פרוש כמה עשרות עותקים מקונטרס הציורים שלו, וחילק לכל הלומדים בשיעור.

היו בעלי בתים שבתחילה היה הדבר קשה להם. לא הורגלו בכך. אבא השקיע רבות בשיחות אישיות והדרכה ושכנוע, עד שהאיש ניסה, טעם ו"נתפס". הוא החדיר את הענין עד שכל הלומדים אצלו הפנימו ש"שטייגען" זה לא דבר ששייך רק לבחורי ישיבות, ולא רק בגיל צעיר.

בשיעורים אצל אבא כמעט לא סופרו מעשיות ולא גלשו לאימרות כדומה. השיעור היה כל כולו שיעור אמיתי אך ורק בסוגיא. כמו שיעור בישיבה. אבא גם לא נתן שיחלקו כוסות תה באמצע השיעור וכדומה, למרות שיש בזה כח משיכה ללומדים חדשים וכדומה. כך לא לומדים ברצינות. הוא סבר שיוצא שכרו בהפסדו. היו באמת כאלו שהתקשו ללמוד אצלו בגלל זה. אבל אלו שדבקו בו בנאמנות ראו את עולמם בחייהם.

לאבא היתה הסברה בהירה באופן לא מצוי. לא היתה סוגיא קשה מדי בשבילו. הוא תמיד אמר שסוגיא קשה אמורה להיות קשה רק למגיד השיעור. לחייב אותו לתכנן הרבה איך להסביר ואיך להגיש את הסוגיא. לגבי הלומדים, אם היא מוגשת בקצב הנכון ועם ההקדמות הנכונות, היא לא קשה. אבא חזר תדיר על מה ששמע מרבו ועמיתו הג"ר יוסף רוזובסקי זצ"ל, שכשהוא מכין את השיעור, לעצמו די לו בחצי שעה בערך, ואחר כך הוא מקדיש קרוב לעשר שעות כדי לתכנן את אופן מסירת השיעור לפרטי פרטיו.

אבא ניצל את כח ההסברה העצום שלו למשוך מאות לומדים בכבלי אהבה לתורה. אבא דחף כל הזמן את שומעי לקחו להתכונן לשיעורים. לקבוע זמן לחזור אליהם. אבא צירף בסוף השיעור עוד חצי שעה של לימוד משנה ברורה, במתינות ויסודיות. ניתן לומר שעשרות ואולי מאות בתים הפכו לבתים של תורה והלכה בהשפעתו העזה.

בעל הבית נשאר בן תורה

במשך השנים הציעו לאבא כמה פעמים לחזור למסור בישיבה קטנה. [חודש אחד הוא מסר שיעור בקיאות בישיבת פוניבז' לצעירים. למרות שרבני הישיבה מאד חשקו שימשיך, הוא כבר נמשך יותר להשקיע בבעלי בתים]. אבא כבר ראה את שליחות חייו במסירת שיעורים לבעלי בתים דוקא, ובשינוי המבט על הבעל הבית ועל השיעור הנחוץ לו.

במשך השנים יצא לאבא לשוחח הרבה עם אנשים שיצאו לעבוד, וניסה בכל כוחו לגרום להם לחשוב שבעצם למרות שעזבו את ספסל הלימודים הם נשארו בני תורה, וגם בתקופת עבודתם יש להם להשתדל שהזמן האיכותי של היום יהיה סביב לימוד. ללכת לשיעורים טובים ואף לקבוע חברותות קבועות. וכך כשייצאו לפנסיה, הם בעצם יחזרו לספסל הלימודים, כהמשך לשנות לימודם הצעירות. בבחינת "דעתן עלך".

ברוח זו היה אבא מדריך אברכים שיצאו לעבוד שיקפידו להתפלל בבתי כנסת של אברכים ועי"ז להישאר בן תורה במהות, ובכך להציל את הדורות הבאים. כי מי שלא מתקרב להישאר בקהילה של בני תורה עם מחוייבות לקהילה, מוצא עצמו תוך זמן קצר מחוץ למעגל התורני חלילה. נוצרה מציאות שאברך שנאלץ לצאת לעבוד לפרנסתו, לפעמים תוך זמן קצר משתנה ומאבד את כל אורחות בן הישיבה שרכש בעמל רב. ולכן חשוב לייסד שיעורים לבעלי בתים שיהוו מסגרת שיחושו בה "בעלי בתים בני תורה".

אבא היה משוחח הרבה עם הלומדים שהיום כשיוצאים לפנסיה בגיל צעיר יחסית, ויש סיכוי לחיות שנים רבות ובריאות, ויש מצב כלכלי סביר, ראוי להחליט מראש לנצל את השנים הרבות הללו שלא יילכו לריק. מדי פעם אבא דיבר עם אנשים כאלו על שאיפות ללמוד את כל הש"ס. זה היה נראה לו מציאותי מאד. אבא עצמו האמין מאד ביכולת הגבוהה של הבעלי בתים והצליח להקרין זאת.

מדי פעם היה אבא חוזר כולו קורן מהשיעור. יומא טבא היה לו כשהיה רואה גמול למאמציו, איך שא' הלומדים שעד לא מזמן חשב שאין הוא מסוגל בכלל ללמוד גמרא, וסבר שדי לו בשיעור משניות, ואילו עתה הוא שואל כענין מסוגיא לפני כמה דפים, ומיישב על פי מהלך ממסכת קודמת. אלו היו מעשים שבכל יום כמעט.

דוגמא למבט של אבא בנושא. היתה תקופה שכמה חנויות החלו למכור עיתונים לא כשרים, והיו מאבקים והפגנות וכו'. אבא דיבר אז שלדעתו הגישה צריכה להיות שונה. הרי בני ברק היא עיר ש"מתעוררת" מאוחר. גם החנויות נפתחות מאוחר. הדרך הנכונה היא לפתוח שיעורים בשעה מוקדמת, שבעלי עסקים ישתתפו בהם, ואז בלי מאבקים חזיתיים, הם כבר ממילא יתנהגו בצורה יותר ראויה בהשפעת השיעורים.

השיעור בדברי שיר

לאחר תקופה שאבא לימד אחה"צ בכולל בעלי בתים הנזכר, פתח אבא עוד שיעור גדול בשעות הבוקר בביהכנ"ס דברי שיר. שיעור שנמשך 30 שנה. רוב השנים השתתפו בשיעור קרוב למאה איש. בתחילה מסר אבא בבוקר בדברי שיר ואחה"צ המשיך במקביל בקומרנא. אבל צורת הלימוד היסודית שלו לא אפשרה לו את זה, והוא הקדיש את כל כולו לשיעור בדברי שיר.

במסגרת השיעור הזה, שלא היה צמוד לשום הספק, לימד אבא בעיון את כל הש"ס. יש יהודים שהחלו ללמוד אצלו מיד לאחר יציאתם לפנסיה, כשברשותם ידע דל מאד, ולאחר כמה שנים נעשו כלים מלאים ידיעת התורה. מאליו מובן שאלו שהיתה להם גישה טובה ללימוד מלכתחילה, מצאו את מקומם בשיעורים שלו.

לא תמיד היה לאבא קל. באמצע התקופה הוא עבר התקף לב קשה, אחריו נותר חלוש ומוגבל באופן משמעותי. ובכל זאת הוא התמיד במסירת השיעורים עשרות עשרות שנים תמידין כסדרן, בשום מצב הוא לא הפסיק, והכל נבע אצלו מתוך תחושת שליחות של נתינת אימון בציבור הבעלי בתים שלא תמיד מאמינים בעצמם, והוא דחף אותם לחדש ולהספיק ולהוסיף עוד ועוד זמנים ללימוד.

היו הרבה דברים שאבא היה רוצה להשקיע בהם, אבל ויתר בגלל השיעבוד לשיעורים. כשהבנים היו חוזרים לישיבה בתחילת הזמן, הוא היה ממש מתרגש מזה ש"החיילים חוזרים לחזית", והיה דואג בימים שקודמים לזה שלא יחסר כלום וכדומה, והיה מלווה לתחנת האוטובוס, ותמיד היה מוסיף שהיה שמח לקחת ברכב עד הישיבה בירושלים וכדומה, אבל השיעבוד לשיעורים קודם. [אבא היה מרבה לצטט את הווארט של בעל ההפלאה שהרב נקרא מלאך ה' צבקות, כמו שאמרו אם הרב דומה למלאך יקבלו תורה מפיהו, משום שהוא "עומד", כמו שמצינו במלאכים "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלו", שמניח בצד אפילו את ההתעלות הרוחנית והתורנית שלו למען ההשקעה בתלמידים. והיו לו באמתחתו כמה עובדות הקשורות לזה].

אבא הקפיד מאד על כבודם של הלומדים. כל שואל זכה להארת פנים מיוחדת. גם אם השאלה לא היתה במקום, אבא בחכמתו דאג שהשואל ייצא בהרגשה טובה. הפקחים שבחבורה תמיד היו מספרים לנו על כך. אבא תמיד הכיר אישית כל אחד מהלומדים בשמו, והיה משתתף בשמחות ומתעניין בכל ענייניהם. רבים מהלומדים הקבועים שלו ראו בו את רבם המובהק, והתייעצו עמו בכל הליכות חייהם.

אבא ז"ל ראה את עצמו כמין בעל תפקיד, וככזה דאג גם לכל העניינים שמסביב. הוא עצמו היה דואג להביא גמרות בכמות רבה לפני כל מסכת חדשה. הוא דאג לרמקול, ולארגונו לפני ואחרי כל שיעור, וכן על דרך זו.

הרבה מאד בתים בישראל נבנו מאותם שיעורי בעלי בתים. משתתפים קבועים שלמדו עם הזמן להעריך את הלימוד, ולאור זה שלחו את צאצאיהם לישיבות מובחרות, וסייעו כלכלית ומוראלית לבניהם להמשיך ללמוד בכוללים כמה שיותר שנים.

ההדרכה של מרן הגראי"ל

אבא ז"ל נהג להתייעץ הרבה עם רבו מרן הגראי"ל זצ"ל בענייני השיעור. איזו מסכת לבחור וכדומה. בשנים האחרונות נתמעטו דוברי האידיש. אבא שקל לעבור למסור בעברית כדי להרחיב את מעגל הלומדים. אבל מרן זצ"ל ביקשו להמשיך לומר באידיש, באומרו שאותם יהודים שאידיש היא שפתם, זקוקים לשיעור מתאים עבורם.

מרן הגראי"ל זצוק"ל אליו היה אבא קרוב מאוד באופן בלתי רגיל, היה שותף כל השנים לרעיון הלימוד עם הבעלי בתים, מה ללמד... איך ללמד... באיזו שפה ללמד... מה נכון, ואיזו מסכת כדאי ללמוד בהתאמה לכל תקופה.


השיעור בחברא קדישא (נכתב על ידי אחי ר' זאב)

בעת העלותו בסערה השמיימה של מרן הסטייפלר זצוק"ל אחרי שאבא ז"ל טיפל בו במסירות בשבועותיו האחרונים, ביקש מרן שר התורה שליט"א שאבא ז"ל יתעסק בטהרת מרן זצוק"ל, ואכן זכה ביחד עם הגאון ר' משה בויאר שליט"א להכניס אל המקווה טהרה את גופו הטהור של מרן זצוק"ל.

אנשי החברה קדישא התמרמרו על כי מי שאינו חבר בחברה קדישא לוקח מהם את הזכות לטפל בטהרת הגדולים.

אבא רצה לקיים את דבר קדשו של מרן שר התורה, ומאידך לא רצה בעיצבון חברי החברא קדישא, ומיד באותו לילה מר של מוצאי שבת עוד טרם הטהרה, אץ למשרדי הח"ק ומילא טפסי הצטרפות כאחד מהחברים.

במשך תקופה אבא ז"ל לקח את הדברים ברצינות והלך כסדרן לעשות טהרות לנפטרים.

מרן פוסק הדור הרב וואזנר זצוק"ל ששמע על הצטרפותו לח"ק, קרא לו ואמר כי נוצר חיסרון גדול בלימוד ההלכה המעשית לחברים אחרי המעבר של הג"ר שמחה קסלר זצ"ל לקרית ספר, (ר' שמחה אמר שיעור לחברי ח"ק), וציווה עליו לאמר שיעור שבועי קבוע בשו"ע יו"ד הלכות שמחות.

אבא ז"ל השקיע רבות בהכנת שיעור זה תוך בירור מעמיק עם גדולי ישראל ורבני העיר אודות המנהג והמסורת הראויה לנהוג בעיר. (לבני ברק לא הייתה מסורת מסודרת עד אז).

ספריו בנושאים אלו מליאים בהערות והארות אותם העביר בשיעור בבהירות והעמדת המנהג על תילו.

שיעור זה נמשך הרבה שנים מידי שבוע בשבוע. אבא ז"ל לא וויתר על השיעור גם בערבי חתונות ילדיו.

הסתלקותו עם סיום תפקידו

מעניין ששירת חייו היתה קשורה קשר בל יינתק לשירת התורה שנשמעה בשיעוריו. בתקופה האחרונה נחלש מאד והחליט להפסיק למסור את השיעורים. כבר בסוף אדר הודיע שהשיעור נסגר. לאחר בקשות נמרצות ניסה עוד קיץ אחד, ואכן לימד את כל מסכת מגילה בקיץ האחרון. אבל ראה שכלו כוחותיו. הוא סגר סופית את השיעור בתחילת חודש אב. הוא כבר קבע לעצמו חברותא לאלול. אבל בר"ח אלול כבר היה בישיבה של מעלה.

גם עסקו האחרון בחייו היה בנושא זה. רצונו היה עז שהשיעור ימשיך להתקיים בלעדיו. ואכן הקימו מסגרת חדשה באותו מקום. העוסקים במלאכה רצו להציע לאנשים שונים להשתתף. לאבא היו רשימות ישנות של הלומדים בתקופות השונות. את כל הבוקר האחרון לחייו הקדיש לעריכת רשימה של יהודים שאפשר לפנות אליהם ולהציע להם. הוא ערך זאת במכתב מסודר. ויצא מהבית פעם אחרונה במיוחד כדי למסור את המכתב הזה לגבאים. הוא כתב בראשו שזה ה"מזכרת" ממנו. ואכן זו היתה כבר מזכרת אחרונה ונצחית.

[חלקים מפרק זה פורסמו בא' ממוספי סוכות תש"פ של יתד נאמן].

[נוטר הכרמים]

מיוחד.

מאוד התחברתי לרעיון של לימוד תורה בעיון ע"י בעלי בתים,
תופעה מקבילה, בסגנון אחר, שנצפתה ב'ירחי כלה'.

יש לי תחושה שהקושי לישום נובע בעיקר מן השעה,
כלומר, ישנו הבדל עצום אם השיעור מתקיים בשעות הבוקר לפני העבודה,
או בערב - לאחריה.
האומנם?

[הוגה ומעיין]

יש לי תחושה שהקושי לישום נובע בעיקר מן השעה,
כלומר, ישנו הבדל עצום אם השיעור מתקיים בשעות הבוקר לפני העבודה,
או בערב - לאחריה.
האומנם?

גם אני חשבתי כך, אבל הניסיון לימדני שאין קשר. מי שבטבעו רגיל לנמנם כשאין לו "אקשן", עושה זאת גם בשיעור בשעה שבע בבוקר, ונמנום אחד כזה כבר מוציא אותו ממהלך השיעור. ואם יוצרים מתח ועניין לאורך השיעור, כולם נשארים ערניים גם בשעה עשר בלילה.

[דורשי יחודך]

הרב השוחט
כל כתיבותיך בפורום נפלאים ומלאים תוכן רציני על דמויות ההוד של הדור האחרון.
אך בשבילי, התועלת שאני מפיק מכתיבתך על האבא זצ"ל היא הכי גדולה.
יש כאן דברים שכל אחד יכול וצריך ללמוד מהם, גם אם לא נגיע עד הדרגות הגבוהות שהגיע נשוא האשכול זצ"ל.
ייש"כ עצום ונקווה שנזכה לעוד דברים יפים עליו.
אולי אפשר כמה תמונות? יש תמונה יפה אחת בריש האשכול אך אני משתוקק לראות עוד.