הודעהעל ידי שמשון » ד' אוגוסט 01, 2018 7:22 pm
האשכול הזה התחיל טוב, בנושא עקרוני שהעלה הרב שעת הכושר (שמרגע לרגע אני הופך למעריץ מושבע של כתיבתו), ומשם עשה סיבוב מענין לענין אולי אפילו באותו ענין אבל לא לעצם הענין.
אנסה להחזיר את הדיון לעניינו המקורי.
שנים, שהייתי שייך לצד ב'. שקוע הייתי, לצערי, במחקרים תלמודיים, היו לי הרבה תגליות והייתי מתרגש מכל בדל של מציאת כת"י וכדו'.
עד שפקחתי את עיני, וחוללתי מהפך קיצוני, עד שכיום איני מסוגל מבחינה נפשית אפילו להציץ לכיוון הזה.
איני מתכוין לפגוע באף אחד, רק מגולל את חשבון הנפש שגרם לי לעשות את המהפך.
היתי מגדיר את עצמי בתקופת צד ב' באופן כזה: למרות שהייתי בבית המדרש, הלימוד הקלאסי, כלומר "עמל ויגיעה בתורה" היה קשה עלי.
להתעמק בסברא ולשבור את הראש על כמה מילים ברשב"א או לקחת רמב"ם ולנסות להבין את דבריו העמוקים של הגר"ח, ולא להתבייש להודות שלא הגעתי לעומק הדברים לא היה בדיוק בשבילי, כולם בכולל עשו כך, אבל אני הייתי עצלן.
אך מאידך גיסא הענין של ה"כבוד העצמי" גם הוא קיים, ולא מתאים להיות "עם הארץ". (מה לעשות, מי שלא מתייגע בלימוד הוא "עם הארץ"), אז לענין הזה של הכבוד העצמי יש פתרון מבריק ממש: להיות חוקר תורני! לפשפש בקרבי הגניזה הקהירית, למצוא שם דף עלום ולהציג את ה"תגלית", וכולם מריעים לך כף! בעוד שאותו אברך, בעל כשרונות בינוניים ומטה, מתייגע להבין פירוש המילות בפרי מגדים, נשאר כביכול מאחור.
קשה לי היום, במבט לאחור לתפוס ששנים מחיי ביליתי ב"גאווה גאווה גאווה" (כלשון מרן הגראי"ל), בנסיון להיות "שווה" מבחינה תורנית, בלי להתייגע ולעמול בתורה כפשוטו.
אך לאחר שנים, ראיתי שכל הישגי המחקר התורני, יהיו חשובים ומוצלחים ככל שיהיו, גם אם שמי יתנוסס בכל הקבצים למיניהם מעל תגליות מוצלחות ביותר, אינם מגיעים לקצה רגלו של מי ש"מתייגע" בתורה.
יהודי שמתייגע בתורה ועמל בה, הן בעמל המוח, הן בעמל לימוד מתוך הדחק, הופך להיות חפצא של תורה, ולא משנה לאיזה הישגים חיצוניים הוא הגיע. ואילו החוקר התורני המבריק שאין לו שום שייכות לעמל התורה, הרי הוא כמוץ אשר תדפנו הרוח. ריקן. חלול.
איני מתכוין להטיח באף אחד ח"ו, רק בעצמי בלבד.
עזבתי את המחקר על כל הישגיו, מנסה ללמוד כמו אברך פשוט, אך גם אז גיליתי שבקושי מגיע אני למדרגת "בעל הבית" בהבנת וידיעת התורה. מה לעשות, ממחקר תורני לא צומחים לתלמידי חכמים ולא מתעלים בהבנת התורה.
היו לי הרבה הישגים בהבנת הרמב"ם לפי פירוש רבינו חננאל ולפי פירושי רס"ג ולפי דברי בנו ר"א בן הרמב"ם ורבינו פרחיה, היו לי אפילו תגליות פורצות דרך (אולי כדאי להציגם ביום מן הימים) אך לא נהייתי "למדן" מזה. כיום שאני פותח את חידושי מרן הגר"ח הלוי, ומנסה להבין ולהעמיק ומגלה את גודל ה"ברוך", כואב לי על כל רגע שלא השקעתי בלמדנות. (מבלי להכנס לנושא של מה התכוין הרמב"ם באמת). כל אלו שמסביבי שהשקיעו את חייהם בעמל הבנה הפכו ללמדנים, ואני לנובר בגניזות ומפענח כתי"ק'ים.
הייתה תקופה שניסיתי ללכת בדרך: אחוז בזה ובזה, ואל תנח ידך מזה ומזה. אחוז בחבל בשני קצוותיו, וגיליתי שהמחקר ממש מפריע ללמדנות. לא יודע למה, אבל זו המציאות. כל רגע שמשקיעים במחקר הוא על חשבון הלמדנות, כל טיפת מחקר הנכנסת יוצא כנגדו כוס של למדנות.
איני מתכוין לפגוע ח"ו באף אחד. אלא ששעת הכושר העלה לי בבת אחת את כל הנושא הכאוב מבחינתי.