ההוא דאמר כתב:קז, ב
מדוע לא נימא רובו ככולו בשחוטי חוץ
אמר רב מרי לאיתויי כולה בפנים וצוארה בחוץ [צוארה] בחוץ פשיטא אמאי קפיד רחמנא אשחיטה ושחיטה בחוץ היא.
יש לעיין מדוע לא נימא רובו ככולו, ונחשיב שהבהמה כולה נמצאת בתוך העזרה, ויש לה דין של שחיטה בפנים.
והשאלה הנלווית, מה יהיה הדין אם כל הבהמה נמצאת בעזרה, והאדם השוחט נמצא מחוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוך. [הגמ' בחולין [כמדו'] מביאה דוגמא כזו, ששוחט בסכין ארוך].
ההוא דאמר כתב:קז, ב
מדוע לא נימא רובו ככולו בשחוטי חוץ
אמר רב מרי לאיתויי כולה בפנים וצוארה בחוץ [צוארה] בחוץ פשיטא אמאי קפיד רחמנא אשחיטה ושחיטה בחוץ היא.
יש לעיין מדוע לא נימא רובו ככולו, ונחשיב שהבהמה כולה נמצאת בתוך העזרה, ויש לה דין של שחיטה בפנים.
והשאלה הנלווית, מה יהיה הדין אם כל הבהמה נמצאת בעזרה, והאדם השוחט נמצא מחוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוך. [הגמ' בחולין [כמדו'] מביאה דוגמא כזו, ששוחט בסכין ארוך].
ההוא דאמר כתב:קב, ב
דברי תורה טהורים בכל מקום
והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא לאונסו שאני
ידיעה מעניינת מובאת בדרך שיחה [להגרח"ק שליט"א] ח"א פרשת ואתחנן:
שמואל דוד כתב:קב.
כל חרון אף נאמר בו רושם
ועיין רש״י נאמר בו רושם - סימן מה של חרון היה שם. פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב לב) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל) לשון נזיפה הוא
והנה יש לדקדק מדוע הביא רש״י הפסוק בבראשית לבסוף.
ומדוע רק אצל הפסוק בבראשית פירש לשון נזיפה הוא, ולא פירש כלום אצל הפסוק בשמואל ואיוב.
גם יש להעיר בהסדר שכתב רש"י הכאה נזיפה קללה. (לכאורה קללה חמור מנזיפה)
אגב עיין ערכין טז: הכאה קללה נזיפה. וע"ש בכל הסוגיא ודו"ק.
ואולי יש לומר שנזיפה עושה יותר רושם מקללה אף שקללה חמור טפי. וצ"ע.
ההוא דאמר כתב:קז, ב
מדוע לא נימא רובו ככולו בשחוטי חוץ
אמר רב מרי לאיתויי כולה בפנים וצוארה בחוץ [צוארה] בחוץ פשיטא אמאי קפיד רחמנא אשחיטה ושחיטה בחוץ היא.
יש לעיין מדוע לא נימא רובו ככולו, ונחשיב שהבהמה כולה נמצאת בתוך העזרה, ויש לה דין של שחיטה בפנים.
והשאלה הנלווית, מה יהיה הדין אם כל הבהמה נמצאת בעזרה, והאדם השוחט נמצא מחוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוך. [הגמ' בחולין [כמדו'] מביאה דוגמא כזו, ששוחט בסכין ארוך].
ביקורת תהיה כתב:ההוא דאמר כתב:קז, ב
מדוע לא נימא רובו ככולו בשחוטי חוץ
אמר רב מרי לאיתויי כולה בפנים וצוארה בחוץ [צוארה] בחוץ פשיטא אמאי קפיד רחמנא אשחיטה ושחיטה בחוץ היא.
יש לעיין מדוע לא נימא רובו ככולו, ונחשיב שהבהמה כולה נמצאת בתוך העזרה, ויש לה דין של שחיטה בפנים.
משום שנאמר 'וֶהֱבִיאוּם לַייָ', שֶׁתְּהֵא כּוּלָּהּ לִפְנִים (דף כו ע"א).
וכל שכן קומץ דמיפרת דלא מסקינן".
ביקורת תהיה כתב:ביקורת תהיה כתב:ההוא דאמר כתב:קז, ב
מדוע לא נימא רובו ככולו בשחוטי חוץ
אמר רב מרי לאיתויי כולה בפנים וצוארה בחוץ [צוארה] בחוץ פשיטא אמאי קפיד רחמנא אשחיטה ושחיטה בחוץ היא.
יש לעיין מדוע לא נימא רובו ככולו, ונחשיב שהבהמה כולה נמצאת בתוך העזרה, ויש לה דין של שחיטה בפנים.
משום שנאמר 'וֶהֱבִיאוּם לַייָ', שֶׁתְּהֵא כּוּלָּהּ לִפְנִים (דף כו ע"א).
תשובה שלא כענין!
שם הנושא הוא כשרות עבודת הקרבן, וגילתה תורה שאין העבודה כשרה עד שתהא הבהמה כולה בפנים, דבענין זה לא אמרינן מיעוטא בתר רובא גריר.
כאן הנושא הוא חיובא דשחיטת חוץ, ובענין זה מסתבר דאמרינן רובה ככולה כמו בכל התורה כולה, ואם יהיה מיעוטה בחוץ ורובה וצוארה בפנים – פטור (וכ"מ במנחת חינוך וכ"נ שנוטה דעת חזו"א).
ואם כן קמה השאלה וגם נצבה: אמאי בכולה בפנים וצוארה בחוץ לא נימא צוארה בתר גופה גריר ופתח אוהל מועד היא.
ההוא דאמר כתב:צט, א
איך אברהם אבינו היה כשר לעבודת העקידה
כהן גדול מקריב אונן.
ראה בשו"ת צפנת פענח [ח"א סי' עב, ובשו"ת צפנת פענח נ"י החדש כמה פעמים], דנשאל הרוגוצ'ובר בדברי הפסיקתא, שאמר אברהם אבינו להקב"ה בשעת העקידה, לא כהן גדול אני, ואמר לו הקב"ה חייך אני אעשה אותך לכהן גדול, ותמה אותו רב השואל, דלשם מה נצרך שהקב"ה יעשה את אברהם לכהן גדול, והלא סגי אם היה עושה את אברהם לכהן הדיוט הכשר לעבודת העקידה.
וכתב הרוגוצו'בי: "הפירוש, כיון דבעת שישחטו יהי' אונן ואסור להקריב ובאין כאחת, אך כה"ג מקריב אונן יומא י"ד וכ"מ.
ויש להתבונן בדבריו, דמהיכי תיתי שבאין כאחת יפסול בעבודת השחיטה, והלא בשעת מעשה השחיטה לא היה אונן, ורק לאחר מכן חל עליו האנינות. ולכאורה תיפוק ליה משום עבודת זריקת הדם, שתעשה אחר שיהא אונן ופסול משום כהן הדיוט, וצ"ע. [ומשום הקטרה ליכא לאותובי, דהלא יצחק היה עקוד על גבי המזבח].
[]
אהרן תאומים כתב:אפשר ש"אבן" הוא דבר המטלטל, וסלע הוא מחובר לקרקע וראה בעמוד ב' את הלימודים ויבן נח וכו' זה "אבן" , ויעל על הצור וכו' זה "סלע"
שמר כתב:ההוא דאמר כתב:צט, א
איך אברהם אבינו היה כשר לעבודת העקידה
כהן גדול מקריב אונן.
ראה בשו"ת צפנת פענח [ח"א סי' עב, ובשו"ת צפנת פענח נ"י החדש כמה פעמים], דנשאל הרוגוצ'ובר בדברי הפסיקתא, שאמר אברהם אבינו להקב"ה בשעת העקידה, לא כהן גדול אני, ואמר לו הקב"ה חייך אני אעשה אותך לכהן גדול, ותמה אותו רב השואל, דלשם מה נצרך שהקב"ה יעשה את אברהם לכהן גדול, והלא סגי אם היה עושה את אברהם לכהן הדיוט הכשר לעבודת העקידה.
וכתב הרוגוצו'בי: "הפירוש, כיון דבעת שישחטו יהי' אונן ואסור להקריב ובאין כאחת, אך כה"ג מקריב אונן יומא י"ד וכ"מ.
ויש להתבונן בדבריו, דמהיכי תיתי שבאין כאחת יפסול בעבודת השחיטה, והלא בשעת מעשה השחיטה לא היה אונן, ורק לאחר מכן חל עליו האנינות. ולכאורה תיפוק ליה משום עבודת זריקת הדם, שתעשה אחר שיהא אונן ופסול משום כהן הדיוט, וצ"ע. [ומשום הקטרה ליכא לאותובי, דהלא יצחק היה עקוד על גבי המזבח].
[]
הג"ר יעקב דוד אילן בירחון האוצר ח האריך בזה (עמ' יז)
שמר כתב:
ההוא דאמר כתב:קח, א
במה תלוי פלוגתת התוס' - בקומץ שחסר יש דין עלו לא ירדו
תוס' ריש העמוד, "וקצת תימה, קומץ ולבונה אמאי לא מיחייב עלייהו בחוץ כשחסרו, נהי דמיפסלי לכתחילה, מ"מ מתקבלין הם בפנים, דאם עלו לא ירדו, דהוה ליה פסולו בקדש כשחסר בין קמיצה להקטרה".
מבואר בדברי התוס', כי מנחה שחסרה, יש לה דין של עלו לא ירדו, כדין כל פסולי הקדשים ששנינו לעיל בפ' המזבח מקדש [פג, א ואילך].
מאידך, ציינו בהגהות עוז והדר [הנדמ"ח, במסורת הש"ס] את דברי התוס' לעיל [מב, ב ד"ה הקומץ], דקומץ שחסר, אף דעלה על גבי המזבח, ירד. וז"ל התוס': "וכל שכן קומץ דמיפרת דלא מסקינן".
ויש לדון, במאי פליגי בעלי התוס', ומהו שורש הנידון, האם בקומץ שחסר אמרינן דעלו לא ירדו כדין כל הפסולין. או דשאני קומץ שחסר, דירד מכל מקום, וצ"ע.
ההוא דאמר כתב:קי, א
[b]איך יתכן פסול מום לאחר שחיטה?
ביקורת תהיה כתב:בלתי מובן! הרי הרמב"ם מזכיר בפירוש לבונה ואימורין ועולה ונסכים.
ההוא דאמר כתב:קי ,א
בגדר שיעור נסכים
קבע ששה לפר ומשך מהן ארבעה והקריבן בחוץ חייב שראויין לאיל קבע ארבעה לאיל ומשך מהן שלשה והקריבן בחוץ חייב שראויין לכבש.
יש לחקור, בגדר נסכים, האם כל הנסכים הוי אותו שם של קרבן נסכים, אלא שיש הלכה של שיעורים, לפר ו', לאיל ד' וכו', ולהכי כאשר מושך מהפר ומקריב לאיל אין בזה חיסרון, כיון דשם נסכים חד הוא, אלא שיש הלכה של שיעור.
או דילמא, דלעולם יש שם נסכים של פר שהינם ו', ויש שם נסכים של איל, [ויתכן לבאר בזה, שחיוב נסכים זהו מדיני הקרבן, ולא דין עצמי, ויל"ע בזה], אלא שבהלכות הקרבת חוץ נאמר, שעצם הדבר שהנסכים ראויים להקריב בפנים באיזו צורה, כבר יש עליהם שם חיוב של קרבן חוץ.
ונפק"מ, האם אדם שהקדיש נסכי פר שהינם ו' לוגין, האם מותר לו לכתחילה להעבירם לנסכי איל וכן להיפך, והיינו דאם הוי שם קרבן אחד של נסכים, אלא שהוי מהלכות שיעורין, אם כן יכול לשנות. אולם אם הוו שמות חלוקים, אם כן אינו יכול לשנות בזה, וצ"ת.
ההוא דאמר כתב:שמואל דוד כתב:ק״ב ע״א
יבמה מלך כו׳
יש לעיין מדוע נקט הגמרא לשון ״יבמה״על משה ולא כתב ״אחי בעלה״
יבמה מראה על יותר שייכות.
והזדמנות זו יש להאיר, דלמרות שאלישבע היתה האשה המאושרת בתבל מבחינה ערכית כוללת, מכל מקום באותה שעה 'אבלה על שני בניה', הוי אומר שאין שלימות בעוה"ז.
"כל הקרבנות כולן בין קרבנות בהמה ועוף בין קרבנות מנחות מצות עשה להקריבן בבית הבחירה שנאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך".
ההוא דאמר כתב:קיג, א
השמטת דברי רש"י אכילת בשר פיגול
רד"ה הזמן. שנפסלין במחשבת חוץ לזמנו וחייבין על קדשים משום נותר וטמא שוין בשתיהם.
ויש לדקדק, מדוע השמיט רש"י, שיש חיוב כרת על אכילת בשר הפיגול, אחר שחשב שלא לזמנו, דהלא נפסלין במחשבת פיגול דחוץ לזמנו, וצ"ע.
ההוא דאמר כתב:קיב, ב
מכניס עצמו לאונס
רד"ה הקדישן בשעת איסור הבמות. מההיא שעתא קרינא בהו והביאום לה' וכיון שהמתין עד שלא יבא לקיימו נתבטל העשה על ידו אבל לאו וכרת ליכא דאזהרה ועונש בשעת הקרבה כתיבי והרי הותרו הבמות.
צ"ע, דכיון שאילו בית המקדש היה נותר על תילו, יכל הוא להקריב, והגם ששיהה את הקרבן, מכל מקום אינו עובר על ביטול עשה, כאשר הקריב בבית הבחירה לבסוף. וכעת הלא הינו אנוס מאחר שחרב בית קדשינו ותפארתינו והיה למאכולת אש. ואם כן מדוע מבטל הוא את העשה.
ולכל היותר הינו מכניס את עצמו לאונס, שדנו בזה רבות האחרונים [עי' הפלאה כתובות ד"ג בחידושי הגרש"ש בכתובות, קובץ הערות, שערי חיים כתובות] והדברים עתיקין.
ואם כן יהא מוכח מכאן לכאורה, שאסור להכניס את עצמו לאונס, וצ"ע
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 30 אורחים