מסכת זבחים - הערות והארות פנינים ומרגליות

[ביקורת תהיה]

ובמלים אחרות:
רש"י בד"ה 'אביי אמר' מסביר וז"ל: כְּשֶׁמֵּת אַחַר חֲצוֹת, דְּקָדְמָה חוֹבַת שְׁחִיטַת פֶּסַח לַאֲנִינוּת, וְתוּ לָא דָחֲיָא לֵיהּ אֲנִינוּת מִלְּשַׁלֵּחַ קָרְבָּנוֹ.
וקשה: הלוא חובה זו של שחיטת הפסח בי"ד אחר חצות מוטלת עליו גם ביום י"ג, ואם כן בכל ענין קדמה חובת שחיטת פסח לאנינות.

[ההוא דאמר]

צט, א
איך אברהם אבינו היה כשר לעבודת העקידה
כהן גדול מקריב אונן.
ראה בשו"ת צפנת פענח [ח"א סי' עב, ובשו"ת צפנת פענח נ"י החדש כמה פעמים], דנשאל הרוגוצ'ובר בדברי הפסיקתא, שאמר אברהם אבינו להקב"ה בשעת העקידה, לא כהן גדול אני, ואמר לו הקב"ה חייך אני אעשה אותך לכהן גדול, ותמה אותו רב השואל, דלשם מה נצרך שהקב"ה יעשה את אברהם לכהן גדול, והלא סגי אם היה עושה את אברהם לכהן הדיוט הכשר לעבודת העקידה.
וכתב הרוגוצו'בי: "הפירוש, כיון דבעת שישחטו יהי' אונן ואסור להקריב ובאין כאחת, אך כה"ג מקריב אונן יומא י"ד וכ"מ.
ויש להתבונן בדבריו, דמהיכי תיתי שבאין כאחת יפסול בעבודת השחיטה, והלא בשעת מעשה השחיטה לא היה אונן, ורק לאחר מכן חל עליו האנינות. ולכאורה תיפוק ליה משום עבודת זריקת הדם, שתעשה אחר שיהא אונן ופסול משום כהן הדיוט, וצ"ע. [ומשום הקטרה ליכא לאותובי, דהלא יצחק היה עקוד על גבי המזבח].

צפנת פענח - עקידה.png (33.77 KiB) נצפה 15304 פעמים

[ההוא דאמר]

ק, ב
בענין אכילת זרים בקדשי במה
קתני מיהא שהרי הותרו לזר ולהן לאו משה אמר רב ששת לא בבמה לזר וכדברי האומר יש מנחה בבמה.
וברש"י: לא בבמה קאמר. דהותרו לזר וכדברי האומר בפרק אחרון (דף קיג.) יש מנחה בבמה קטנה ומנחה קדשי קדשים היא ואוכלין שיריה זרים שהיו עובדים בבמה קטנה שהזר עובד שם כדאמר בפרק בתרא אבל קדשים קלים לא יאכל בחזה ושוק של כהנים שהרי לא הותרו לזר דלא אשכחן זר חולק במורם משלמי יחיד דאילו במקדש נאכל לכהנים ובבמה קטנה לא היה חזה ושוק כדתניא בפרק בתרא חזה ושוק בבמה גדולה ואין חזה ושוק בבמה קטנה והאי דבעי למינקט כדברי האומר יש מנחה בבמה דאי אין מנחה בבמה אין לך עוד קדשי קדשים נאכלין בבמה דאילו חטאת ואשם בבמה לא קרבי דתנן מגילה (דף ט:) כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה אין לך נדר ונדבה בקדשי קדשים אלא עולה ומנחה".
יש לעיין: א. האם זר יכול לאכול בקדשי במה. או שזהו חלקו ונחלתו מכח עבודתו.
ב. מניין לנו שזר יכול לאכול, ומשמעות דברי רש"י, שאוכלין שייריה הזרים, מכח מה שהיו עובדים, וצריך תלמוד.
ג. בעור עולה שקרב בבמה, האם צריך ליתנו לכהנים, או לזר העובד.

[ביקורת תהיה]

צט, א
איך אברהם אבינו היה כשר לעבודת העקידה
כהן גדול מקריב אונן.
ראה בשו"ת צפנת פענח [ח"א סי' עב, ובשו"ת צפנת פענח נ"י החדש כמה פעמים], דנשאל הרוגוצ'ובר בדברי הפסיקתא, שאמר אברהם אבינו להקב"ה בשעת העקידה, לא כהן גדול אני, ואמר לו הקב"ה חייך אני אעשה אותך לכהן גדול, ותמה אותו רב השואל, דלשם מה נצרך שהקב"ה יעשה את אברהם לכהן גדול, והלא סגי אם היה עושה את אברהם לכהן הדיוט הכשר לעבודת העקידה.
וכתב הרוגוצו'בי: "הפירוש, כיון דבעת שישחטו יהי' אונן ואסור להקריב ובאין כאחת, אך כה"ג מקריב אונן יומא י"ד וכ"מ.
ויש להתבונן בדבריו, דמהיכי תיתי שבאין כאחת יפסול בעבודת השחיטה, והלא בשעת מעשה השחיטה לא היה אונן, ורק לאחר מכן חל עליו האנינות. ולכאורה תיפוק ליה משום עבודת זריקת הדם, שתעשה אחר שיהא אונן ופסול משום כהן הדיוט, וצ"ע. [ומשום הקטרה ליכא לאותובי, דהלא יצחק היה עקוד על גבי המזבח].

צפנת פענח - עקידה.png

א. בימי קדם שהיו זובחים את הקרבן על המזבח (מהרי"ל דיסקין פרשת ויקרא), דומה שלא היו זורקים את הדם לאחר מכן.
ב. לכאורה, הבערת העצים – כמוה כהקטרה.

[ההוא דאמר]

יישר כח על דבריכם המאירים בכל עת.
ראיתי כעת את דברי המהרי"ל דיסקין [ויקרא עה"פ וערכו בנ"א הכהנים], שבימי קדם היה נהוג לשחוט על המזבח. אולם לענ"ד לומר שלא היתה עבודת הזריקה זהו דבר חידוש, דמהיכי תיתי לומר כן, ואטו עולה שנשחטה בראש המזבח שאינה יורדת [ועיין זבחים פה, א], האם אין בה דין זריקה?
ב. יתכן שאתם צודקים שהבערת עצים כמוה כהקטרה.

[עזריאל ברגר]

ק, א
האם יש חיוב להכין את עצמו לפסח אף קודם חצות?
אביי אמר לא קשיא כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חיילא עליה אנינות אחר חצות דאיחזי לפסח לא חיילא עליה אנינות.
יש לעיין, למה שדנו האחרונים, האם יש חיוב לאדם להכין את מצוות החג, עוד קודם שהגיע החג, וכגון לרכוש אתרוג מהודר קודם סוכות, מצות ויין קודם הפסח וכדומה.
ועיין מנחת חינוך [יב, א הובא בדבר שמואל פסחים סח, ב] שכתב בדעת רש"י דזה ודאי שיש חיוב להכין את עצמו לפסח אף קודם ו' שעות, ושלא יהיה בדרך רחוקה, וכפי שחייב לקנות לולב קודם החג. אולם קודם ו' שעות זהו חיוב כללי, ואחר ו' שעות זהו חיוב מדיני הפסח להכין א"ע.
אמנם באור שמח [פ"א מהלכות קרבן פסח הי"ח ד"ה וכיון] כתב דערל שלא מל ענוש כרת אף הוא בשבת, כיון שהיה לו למול מאתמול. ומוכח שהחיוב להכין את עצמו למצוה חל אף קודם שעות, והוא מדיני הפסח, עד כדי שחייב על כך כרת מהל' קר"פ.
ומעתה תיקשי לדעת האו"ש, שיש חיוב להכין את עצמו כראוי למצות הפסח אף קודם חצות, אם כן מהו שחילק אביי בסכינא חריפא, בין קודם חצות ללאחר חצות, והלא מחויב להכין את עצמו אף קודם לקר"פ ובעינן שתדחה האנינות, וצע"ג.

לא שני לך בין הכנה לגופה דמצווה?!

לכן הקדמתי, שהשאלה היא במיוחד לפי האור שמח, דגם לפי המנחת חינוך יש חיוב של הכנה למצוה, אולם בדעת האו"ש מבואר שהחיוב של המצוה גופא מתחיל, עד כדי שגם אם הוא בשבת ולא מל את עצמו חייב כרת, והכרת הזה הוא מדיני הפסח, הגם שכעת הוא אנוס. ומבאר הדבר שמואל [שם] שהחיובי המצוה גופא מחייבים להכין את עצמו כיאות, וזהו אף קודם חצות. ולא באתי להציב מסמרות.

לא שני לך בין חיוב הכנה לחיוב גוף המצווה?!

[שמואל דוד]

ק:
רש"י ד"ה אחריתה כיום מר - אחריתה של זונה כיום מר שמתאבל ומימר על מתו לפי שסופו למות עליה ויתאבלו עליהן אלמא מרירות יום שלם הוא

ועיין תוספות ובהגרי"ב ז"ל במסורת הש"ס מש"כ בדברי רש"י.

אולם לא הבנתי עיקר כוונת רש"י בזה ואשמח בביאור לדבריו.

[ההוא דאמר]

[quote="עזריאל ברגר"]

לא שני לך בין חיוב הכנה לחיוב גוף המצווה?!

אני מבין שיש הבדל, אולם אני שואל אותך, לפי האו"ש אם אדם נמצא בערב פסח לפני חצות! שחל בשבת, הוא לא מל את עצמו ביום שישי, וכעת בשבת הוא אנוס לכל הדעות, מדוע הוא חייב כרת? הלא כל זמן שלא התחיל המצוה בפועל לא היה עליו חיוב למול את עצמו.
חזינן שגם חיוב להכין את עצמו למצווה, יש לו גדרי מצוה, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה, מדוע קודם חצות יכול הוא להיטמא, והלא מחויב הוא מחיובי המצוה להכין את עצמו, וכפי שאנחנו מבינים בפשטות שאחר חצות שהוא חייב להכין את עצמו למצוה, הוא הדין שאף קודם חצות, לאור שמח יש עליו חיוב מפרטי המצוה עצמה, [ואין זה רק הכנה למצוה גרידא].

[עזריאל ברגר]

א. חיוב מילה יש מצד עצמו.
ב. נלפענ"ד לומר שה"חלות" של חיוב "המצווה" הוא בזמנה. לפני כן יש רק חיוב הכנה, ואוי"ל שהחיוב שלפני כן איננו חיוב פרטי של המצווה אלא חיוב כללי של "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם"?

[שמואל דוד]

קא.
רש"י ד"ה קדשי שעה - כגון מנחה שחובת שעה היתה ואינה נוהגת לדורות
ומלשון כגון משמע שיש עוד.
ועיין רש"י יומא ה: ד"ה כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר - היו סומכין ע"פ הדיבור ואכלו אותו אוננין ולא תעשו כאשר עשיתם בחטאת ומשה טעה בדבר שלא נאמר לו אלא במנחה ובחזה ושוק ושעיר שמיני ובשעיר נחשון שהיו קדשי שעה אבל שעיר ר"ח שהוא קדשי דורות לא הותר לאונן ושלשה שעירים קרבו בו ביום ולא נשרף אלא של ר"ח בלבד שנאמר (ויקרא י) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה זהו של ר"ח הבא על טומאת מקדש וקדשיו כמו ששנינו במסכת שבועות (דף ט:) עכ"ל
ודו"ק בזה.

[שמואל דוד]

קא:
רש"י ד"ה לייחס זרעו אחריו - מימי משה נתכהן כו'
עיין שיטה מקובצת שכתב למחוק כל דברי רש"י כי כל זה כתוב בתוס'
ולא הבנתי דבריו. שהרי מצינו הרבה פעמים בתוספות שהעתיקו לשון רש"י.

[חיים סגל]

לא שני לך בין חיוב הכנה לחיוב גוף המצווה?!

אני מבין שיש הבדל, אולם אני שואל אותך, לפי האו"ש אם אדם נמצא בערב פסח לפני חצות! שחל בשבת, הוא לא מל את עצמו ביום שישי, וכעת בשבת הוא אנוס לכל הדעות, מדוע הוא חייב כרת? הלא כל זמן שלא התחיל המצוה בפועל לא היה עליו חיוב למול את עצמו.
חזינן שגם חיוב להכין את עצמו למצווה, יש לו גדרי מצוה, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה, מדוע קודם חצות יכול הוא להיטמא, והלא מחויב הוא מחיובי המצוה להכין את עצמו, וכפי שאנחנו מבינים בפשטות שאחר חצות שהוא חייב להכין את עצמו למצוה, הוא הדין שאף קודם חצות, לאור שמח יש עליו חיוב מפרטי המצוה עצמה, [ואין זה רק הכנה למצוה גרידא].

נשמת אדם חלק א' כלל ס"ח:

נ"ל דאין צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחר לקיים המצוה אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת כתקיעת שופר ולולב...ועוד מטעם אחר נ"ל דא"צ לילך מביתו דהא קודם י"ט לא חל עליו כלל המצוה עד י"ט ואז א"א לו לילך יותר מתחום... וראיה לזה בזבחים דף ק' דמחלקינן כאן קודם חצות כאן לאחר חצות, הרי להדיא דאפילו בע"פ קודם חצות לא אמרינן שכבר חל עליו חובת פסח ולא יחול עליו אנינות, אע"כ דהמצוה אינו חל על האדם עד שיגיע זמנו הראוי לקיים.

אור שמח (קרבן פסח א יח):

והא דאמרו בזבחים (ק' ע"א) נפ"מ לענין להטמא לקרובים בין מטא זמן שחיטת פסחו ללא מטא זמנו, הוא דוקא במקום דאיכא מצוה אחרינא של טומאת קרובים, לכן צריך לטמא, דלהפסח אינו רק בגדר הכנה, ומצוה אחרינא כבר הגיע זמן חיובה וקיומה.

[חיים סגל]

קה. רש"י ד"ה בקולסי

בקולסי - בלשון הש"ס ירושלמי מקל וראיתי דוגמתו בצילמי תרח נטל בקולסא ותברינון.

מה כוונתו 'הש"ס ירושלמי'? לא מצאתי בחיפוש בירושלמי ביטוי מעין זה, ומעניין שרש"י עצמו לא הביא דוגמא מהירושלמי אלא מבראשית רבה.
ואמנם הב"ח מוסיף שהוא מהירושלמי, אך לא מצאתיו שם [וגם לא משמע כך מלשון רש"י 'וראיתי דוגמתו'], וגם השיטמ"ק הגיה באופן אחר. אא"כ הוא בירושלמי בקדשים.....

[ההוא דאמר]

יישר כח עצום להרב חיים סגל שליט"א, והרב ע"ב שליט"א, שהתברר על ידם העניין כדבעי.
ובאמת דיברתי עם ת"ח א' והוא נקט כדעת הרב עזריאל ברגר, אף בדעת האור שמח, הוא טען שקודם חצות אין חיוב מדיני המצוה, אלא כוונת האור שמח שהיות והיה עליו חיוב להכין את עצמו, אם כן כבר אינו יכול להחשיב את עצמו כאנוס במה שאינו יכול למול בשבת, כיון שהיה חייב להכין את עצמו קודם לכן.
אני מציע זאת לפני הלומדים לבחינת העניין.

[ההוא דאמר]

א. חיוב מילה יש מצד עצמו.

כאן אנחנו דנים מצד כרת של אכילת פסח, דערל לא יאכל בו. ומי שלא מל את עצמו חייב כרת אף מדיני הפסח.
[בעוד דבמילה נחלקו הרמב"ם והראב"ד, האם מי שמל את עצמו באחרית ימיו, דיתכן שאין עליו חיוב כרת דמילה].

[שמואל דוד]

קא:
רש"י ד"ה לייחס זרעו אחריו - מימי משה נתכהן כו'
עיין שיטה מקובצת שכתב למחוק כל דברי רש"י כי כל זה כתוב בתוס'
ולא הבנתי דבריו. שהרי מצינו הרבה פעמים בתוספות שהעתיקו לשון רש"י.

שו״ר במהרש״א שבתלמוד שלפניו לא פירש רש״י כלום. וע״ע בספר צאן קדשים.
וע״ע בשיטה מקובצת (מהדורת רב אילן).
ועיין פריו בעתו שהעיר בהנ״ל.

באמת בכ״מ שמצינו בתוספות שהעתיקו לשון רש״י יש לעיין מה הוסיפו על דבריו, וכמדומני שהשדי חמד כבר העיר בזה.

[שמואל דוד]

קא:
א״ת משה הסגירה משה זר הוא כו׳ אהרן קרוב הוא כו׳
גם משה היה קרוב ועיין מהרש״א.
וראיתי דבר פלא בצאן קדשים שאהרן לא היה יכול להעיד משום שהוא ומרים אוהבים זה לזה משא״כ משה בטלה האהבה משום שדיברה מרים לשון הרע עליו.ע״ש.

[ההוא דאמר]

קב, ב
דברי תורה טהורים בכל מקום
והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא לאונסו שאני
ידיעה מעניינת מובאת בדרך שיחה [להגרח"ק שליט"א] ח"א פרשת ואתחנן:

[ההוא דאמר]

קב, ב
מהו לשון בכל מקום מותר להרהר בד"ת
והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא לאונסו שאני.
ראיתי דקדוק באילת השחר, מהם דברי הגמ' 'בכל מקום' מותר להרהר וכו'.
מה באה הגמ' לומר במטבע לשון זה 'בכל מקום'.
[מן הסתם רבינו שמואל דוד יהנה מהערה זו]

[ההוא דאמר]

קב, ב
מדוע הגמ' לא תירצה שמותר להרהר במבואות המטונפים, בלא כוונת מצות ת"ת
והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא לאונסו שאני.
נתעוררתי להקשות, בדברי הביאור הלכה הנודעים [הל' שופר] שדן האם מותר לקיים מצוות בבית הכסא. ומוכיח מציצית שאפשר, ונוטה שכל מה שאסור לקיים מצוות בביהכ"ס, זהו לפי שמצוות צריכות כוונה, ואם כן אסור לחשוב מחשבה זו [של הכוונה].
מעתה יש להקשות, מדוע הגמ' לא תירצה, דלעולם הרהר בד"ת שלא לאונסו בביהכ"ס, אולם לא התכוון לשם תלמוד תורה, והלא מצוות צריכות כוונה, ומשום כך אין גנאי במעשהו, וצ"ב.

[חיים סגל]

קב, ב
מדוע הגמ' לא תירצה שמותר להרהר במבואות המטונפים, בלא כוונת מצות ת"ת
והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא לאונסו שאני.
נתעוררתי להקשות, בדברי הביאור הלכה הנודעים [הל' שופר] שדן האם מותר לקיים מצוות בבית הכסא. ומוכיח מציצית שאפשר, ונוטה שכל מה שאסור לקיים מצוות בביהכ"ס, זהו לפי שמצוות צריכות כוונה, ואם כן אסור לחשוב מחשבה זו [של הכוונה].
מעתה יש להקשות, מדוע הגמ' לא תירצה, דלעולם הרהר בד"ת שלא לאונסו בביהכ"ס, אולם לא התכוון לשם תלמוד תורה, והלא מצוות צריכות כוונה, ומשום כך אין גנאי במעשהו, וצ"ב.

לא הבנתי הקושיא, בדברי תורה הבעיה היא לא קיום המצוה, אלא עצם קדושתם של דברי התורה! משא"כ ציצית ושופר כל קדושתם נובעת מקיום המצוה על ידיהם

[חיים סגל]

קב, ב
מהו לשון בכל מקום מותר להרהר בד"ת
והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא לאונסו שאני.
ראיתי דקדוק באילת השחר, מהם דברי הגמ' 'בכל מקום' מותר להרהר וכו'.
מה באה הגמ' לומר במטבע לשון זה 'בכל מקום'.
[מן הסתם רבינו שמואל דוד יהנה מהערה זו]

אפשר שבא לרבות בזמן קיום המצוה דסי' ר"מ.

ואגב, לשון הגמ' ורש"י משמע שהוא רק 'הרהר' בד"ת, אך באמת בגמ' מבואר שדיבר בקול עד ששמעוהו לחזור על דבריו, ומה באמת ההיתר לומר בקול?
ולכאורה מתחדש כאן חידוש גדול, שאין שום הבדל בין הרהור בד"ת לדיבור - לגבי בית הכסא, וכיון שהיה אנוס להרהר כבר יכל גם לומר בקול.
מה אתם אומרים על כזה חידוש?

[ההוא דאמר]

אפשר שבא לרבות בזמן קיום המצוה דסי' ר"מ.

ואגב, לשון הגמ' ורש"י משמע שהוא רק 'הרהר' בד"ת, אך באמת בגמ' מבואר שדיבר בקול עד ששמעוהו לחזור על דבריו, ומה באמת ההיתר לומר בקול?
ולכאורה מתחדש כאן חידוש גדול, שאין שום הבדל בין הרהור בד"ת לדיבור - לגבי בית הכסא, וכיון שהיה אנוס להרהר כבר יכל גם לומר בקול.
מה אתם אומרים על כזה חידוש?

עיין באילת השחר בסוגיין, בשם הבית יוסף כמדו'.

[עזריאל ברגר]

קב, ב
מהו לשון בכל מקום מותר להרהר בד"ת
והאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא לאונסו שאני.
ראיתי דקדוק באילת השחר, מהם דברי הגמ' 'בכל מקום' מותר להרהר וכו'.
מה באה הגמ' לומר במטבע לשון זה 'בכל מקום'.
[מן הסתם רבינו שמואל דוד יהנה מהערה זו]

רש"י סו"פ קרח כותב על "ואכלתם אותו בכל מקום - אפילו בבית הקברות", ואמנם שם פלא הדבר, דהא אסור לאכול בבית הקברות, אבל כאן אפשר לומר שבאמת מותר להרהר בד"ת בבית הקברות.

[שמואל דוד]

ק״ב ע״א

יבמה מלך כו׳

יש לעיין מדוע נקט הגמרא לשון ״יבמה״על משה ולא כתב ״אחי בעלה״

[שמואל דוד]

קב.

כל חרון אף נאמר בו רושם

ועיין רש״י נאמר בו רושם - סימן מה של חרון היה שם. פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב לב) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל) לשון נזיפה הוא

והנה יש לדקדק מדוע הביא רש״י הפסוק בבראשית לבסוף.

ומדוע רק אצל הפסוק בבראשית פירש לשון נזיפה הוא, ולא פירש כלום אצל הפסוק בשמואל ואיוב.

גם יש להעיר בהסדר שכתב רש"י הכאה נזיפה קללה. (לכאורה קללה חמור מנזיפה)

אגב עיין ערכין טז: הכאה קללה נזיפה. וע"ש בכל הסוגיא ודו"ק.

ואולי יש לומר שנזיפה עושה יותר רושם מקללה אף שקללה חמור טפי. וצ"ע.

[ההוא דאמר]

ק״ב ע״א

יבמה מלך כו׳

יש לעיין מדוע נקט הגמרא לשון ״יבמה״על משה ולא כתב ״אחי בעלה״

יבמה מראה על יותר שייכות.
והזדמנות זו יש להאיר, דלמרות שאלישבע היתה האשה המאושרת בתבל מבחינה ערכית כוללת, מכל מקום באותה שעה 'אבלה על שני בניה', הוי אומר שאין שלימות בעוה"ז.

[ביקורת תהיה]

יבמה מראה על יותר שייכות.

דבר שפתים אך למותר. לאחי הבעל יש שם בלשון הקודש: יבם.

[שייף נפיק]

ק״ב ע״א

יבמה מלך כו׳

יש לעיין מדוע נקט הגמרא לשון ״יבמה״על משה ולא כתב ״אחי בעלה״

יבמה מראה על יותר שייכות.
והזדמנות זו יש להאיר, דלמרות שאלישבע היתה האשה המאושרת בתבל מבחינה ערכית כוללת, מכל מקום באותה שעה 'אבלה על שני בניה', הוי אומר שאין שלימות בעוה"ז.

עיין מדרש תנחומא שכבר מאיר כן

[שמואל דוד]

ייש"כ!
שו"ר בבן יהוידע שהעיר בזה וע"ש מש"כ בזה.

[שמואל דוד]

קג.
עולה שעלתה לאיש כו'
ועיין פיה"מ להרמב"ם דר"ל עלתה על גבי מזבח.
האם לפי"ד יש לפרש "לאיש" דקתני מתניתין "לאישים" ?

[שמואל דוד]

קא:
א״ת משה הסגירה משה זר הוא כו׳ אהרן קרוב הוא כו׳
גם משה היה קרוב ועיין מהרש״א.
וראיתי דבר פלא בצאן קדשים שאהרן לא היה יכול להעיד משום שהוא ומרים אוהבים זה לזה משא״כ משה בטלה האהבה משום שדיברה מרים לשון הרע עליו.ע״ש.

ועיין הליכות זבחים (רקוב) שתמה ע"ז.

[שמואל דוד]

קג.
רש"י ד"ה עורות קדשי קדשים - חטאות ואשמות לכהנים כדמפרש טעמא ואזיל

ויש להעיר מה כוונת רש"י בזה. ועוד קשה מדוע לא פירש כלום אצל קדשים קלים.

[ביקורת תהיה]

רש"י סו"פ קרח כותב על "ואכלתם אותו בכל מקום - אפילו בבית הקברות", ופלא הדבר, דהא אסור לאכול בבית הקברות.

אכילת מעשר ראשון, אף על פי שאין בו קדושה, יתכן שהיא בגדר אכילת מצוה, ומותרת בבית הקברות.
סימוכין: הזרוע והלחיים והקבה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל משום 'למשחה', אף שאין בהן קדושה כלל.
אכילת מצוה מותרת בבית הכנסת, כדאיתא בהלכות בית הכנסת, והוא הדין בבית הקברות.

[עזריאל ברגר]

נמחק

[ביקורת תהיה]

מסוגיין דריש בכל מערבין לא משמע שיש אוכל המותר באכילה בבית הקברות.

איה מדובר שם על אודות אכילה בבית הקברות?

[עזריאל ברגר]

מסוגיין דריש בכל מערבין לא משמע שיש אוכל המותר באכילה בבית הקברות.

איה מדובר שם על אודות אכילה בבית הקברות?

טעיתי ומחקתי (התכוונתי לתחילת דף לא)

[שמואל דוד]

קג:
לו יהיה פרט לטבול יום (ומחוסר כיפורים) ואונן שיכול לא יזכו בבשר שהוא לאכילה יזכו בעור שאינו לאכילה ת"ל לו יהיה פרט למחוסר כיפורים וטבול יום ואונן כו'
ועיין רש"י פרט לאונן כו' דלא חזי להקרבה.

ויש להעיר, חדא מדוע שינה הגמרא בהסדר ובתחילה כתב טבול יום מחוסר כיפורים (עיין רש"ש) ואונן, ולבסוף כתב מחוסר כיפורים טבול יום ואונן.
ועוד מה כוונת רש"י. ומדוע כתב אונן בד"ה. וצ"ב.

[ההוא דאמר]

קז, ב
מדוע לא נימא רובו ככולו בשחוטי חוץ
אמר רב מרי לאיתויי כולה בפנים וצוארה בחוץ [צוארה] בחוץ פשיטא אמאי קפיד רחמנא אשחיטה ושחיטה בחוץ היא.
יש לעיין מדוע לא נימא רובו ככולו, ונחשיב שהבהמה כולה נמצאת בתוך העזרה, ויש לה דין של שחיטה בפנים.
והשאלה הנלווית, מה יהיה הדין אם כל הבהמה נמצאת בעזרה, והאדם השוחט נמצא מחוץ לעזרה ושוחט בסכין ארוך. [הגמ' בחולין [כמדו'] מביאה דוגמא כזו, ששוחט בסכין ארוך].

[ההוא דאמר]

קו, א
תמיהה בילפותא מפוקעין לשחו"ח חסרים
רד"ה חד למוקטרי פנים כו'. דאי כתב חד הוה אמינא הני מילי מוקטרי חוץ אבל מוקטרי פנים מיחייב דהא מהדרינן פוקעין דחסרו אלמא הקטרה היא
מבואר בגמ' כי לר"ע מחייב הוא על מוקטרי פנים שחסרו, כיון דמהדרינן פוקעין, הגם שאין זה הקרבן השלם.
וצריך תלמוד, דבהבנה הפשוטה 'אהדורי פוקעין' אינו אלא השלמת ההקרבה הראשונה. ואם כן מה מקום יש לדמות זאת לקרבן חסר ועומד מעיקרו, ולהוכיח כי הקטרת חסר יש עליה שם של קרבן, וצ"ע.