מכות ב ע"ב. - עדים זוממין אינם משלמים כופר

[הורודנאי]

בגמ' במכות דף ב ע"ב מבואר שעדים זוממין אינם משלמים כופר כיון דכופרא כפרה, והם אין שורם הרג אדם ואין להם על מה לכפר.
קשה וכן בעדים על כל דיני ניזקן זה שבאו לחייב חיוב ממוני באו לומר שפלוני חיסר לפלוני ממון וחייב להשלים לו וא"כ כשהוזמו נאמר שאין להם חסר להשלים. ועוד דכל חיוב מיתה הוא כפרה על העבירה ועדים זוממין נהרגים.

[ההוא דאמר]

אולי יעזור, עיין בקובץ שיעורים [כתובות אות ק"ד] ביסודו הנודע שעדים זוממין הרי זה בגדר של ירושת המעשה, וכאילו הם עשו את המעשה שהעידו עליו.
ועיין עוד בקובץ ביאורים לגרא"ו ריש מכות. ועיין עוד בשיעורי הגר"ש ב' גדרים בעניין. ומן הסתם גם בשיעורי הגרב"ד.

[הורודנאי]

יש"כ גדול, אבל דברי הקוב"ש שהבאת מתרצים לגבי מיתה בלבד אבל נשאר קשה מה החלוק בן מזיק לכופר. ואדרבה לדבריו יש יותר מקום לומר שישלם כופר שזה כפרה על העבירה מאשר מזיק שזה השלמה של חסר מציאותי.
בנוגע לשאר המ"מ שהבאת אין הספרים תחת ידי כרגע בעז"ה אעיין בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

[אפרים זלמן]

הנני מעתיק מחדושים ובאורים, אולי יעזור

שם והני לאו בני כפרה נינהו, יעוי' ברש"י וברמב"ן, ונראה דהענין דכשם שאם העידו עליו שלא נטל את הלולב ועי"ז עמדו ב"ד לכופו לקנות לולב וליטלו, והוזמו, דאין לחייבם לשלם לו דמי לולב, ה"נ בכופר ובקרבן הרי עדותן שהוא חייב במצוה זו, ולא חשיבא עדות להוציא ממון.

[הורודנאי]

לכאורה תליא במחלוקת ראשונים האם למ"ד כופרא כפרה יש חיוב ממוני לניזק. ולשיטות שאין חיוב ממוני (מאירי ב"ק מ ע"א) אכן מובן התירוץ דלשיטתם אין כפיית ב"ד על עצם החיוב רק על המצווה כמו בקרבן ולולב. אבל לשיטות (רשב"א שם ועוד) שגם בכופרא כפרה יש חיוב ממוני לניזק, (ואכהמ"ל בגדר זה) ולשיטתם ב"ד ממשכנים על עצם החוב לא גרע מחיוב מיתה.

[אפרים זלמן]

איני בענין, רק אוכל להעתיק המשך דברי החו''ב (והוא ממש''כ בחו''ב ב''ק), אולי יעזור (לא עיינתי מה הוא כותב ואולי אינו ענין לדבריך)

בריטב"א כתב דכיון דבעיא דגמ' בב"ק מ' א' בחייבי כופר אי ממשכנין אותן לא איפשיטא קיי"ל דאין ממשכנין, ולפיכך אין לחייב עדים זוממין בכופר, ומבואר דאף בתביעת יורשי הניזק אין ממשכנין, ודלא כהרשב"א בב"ק שם, עוד הביא שם בשם ר"י דאי ממשכנין היינו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ר"ל דאין נוטלין מנכסיו בע"כ, דכיון דכפרה הוא צריך שיהא לרצונו, ומינה נמי דאין כאן שעבוד נכסים כלפי יורשי הניזק, דחיוב המזיק רק כלפי שמיא, וכמ"ש תו' ב"ק מ"ג א' דבמת המזיק פטורין היורשים, דאין כפרה למתים. (ב"ק מ' א' מתוה"ד).

[מיללער]

בעדים שהעידו על פלוני שאכל חלב ונתחייב חטאת (לר"מ אף בכפר ולרבנן לכה"פ בשתק) והוזמו העדים - לפי הסברא דבכופר אין עדים זוממין משלמים למ"ד כופרא כפרה לכאורה גם הכא פטורין

ולמה לא נמנה זה בין אלו שאין בהם דין עדים זוממין במכות דף ב:?

ומה הדין אם העידו שפלוני נדר להביא קרבן והוזמו - משלמין לו את מה שרצו להפסידו או דהוו כמי שרצו לחייבו לעשות מצוה כנטילת לולב וכדו'?

ואם העידו שהקדיש את נכסיו או דבר מנכסיו והוזמו - משלמים?

[עזריאל ברגר]

בעדים שהעידו על פלוני שאכל חלב ונתחייב חטאת (לר"מ אף בכפר ולרבנן לכה"פ בשתק) והוזמו העדים - לפי הסברא דבכופר אין עדים זוממין משלמים למ"ד כופרא כפרה לכאורה גם הכא פטורין

ולמה לא נמנה זה בין אלו שאין בהם דין עדים זוממין במכות דף ב:?

ומה הדין אם העידו שפלוני נדר להביא קרבן והוזמו - משלמין לו את מה שרצו להפסידו או דהוו כמי שרצו לחייבו לעשות מצוה כנטילת לולב וכדו'?

ואם העידו שהקדיש את נכסיו או דבר מנכסיו והוזמו - משלמים?

לגבי הקדש - מה לי מתנה לגבה ומה לי מתנה להדיוט? ברור שמשלמים ל"מקדיש".
ולגבי חטאת וכדו' - שאלה טובה. ואפשר לשאול כיו"ב: העידו על פלוני שנצטרע (בפנינו החליטו הכהן פב"פ ביום פלוני בשעה פלונית, והכהן שבק חיים לכל חי, ועכשיו יוצרך האדם הזה לגלות מביתו ולנהוג בעצמו כל דיני צרעת עד שיבוא כהן ויטהרנו) - מה דינם?
ואם העידו "נטמאו טהרותיו של פלוני"?
ואם העידו "פירותיו של כהן זה אינם חולין אלא תרומה"? (היינו שאינם משנים את הבעלות על הפירות אלא את הערך שלהם)

הרמב"ם כולל כלל (פ"כ מהל' עדות הלכה ח') ואומר "עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואח"כ הוזמו הרי אלו לוקין אע"פ שלא זממו להלקות זה ..."
ומדבריו נראה לומר, שבכל מקום שיש חיוב ממון ישיר מעדותם - משלמין (כגון העידו על פלוני שזינתה אשתו ברצון בלא התראה - משלמים לה כתובתה).
וכן כל מקום שהרשיעו את הרשע לומר שהוא חייב מיתה - יומתו באותה מיתה (או בחנק בזוממי בת כהן ובועלה).
ובכל מקום שהרשיעו אדם בחטא אחר שיש עליו עונש - בין אם יש בו חיוב מלקות או לא - לוקין ארבעים.
אבל ב"היזק שאינו ניכר" כגון טומאות וטהרות - לא ידענא מאי אידון בה.
והדעת נותנת שבעדים זוממין אנו מחשיבים להן מחשבה כמעשה (ולכן המעידים על טריפה שהתחייב מיתה - לא יומתו, דלא חמירי מאילו הרגוהו בידיהם), ולכן גם בהיזק שאינו ניכר יתחייבו לשלם ממון לפי ערך הנזק שביקשו לגרום בעדותם לאדם זה (כגון אם אמרו לו נטמאו טהרותיך - ישלמו את ההפרש בין טהור לטמא, ואם אמרו לו "פירותיך תרומה" - ישלמו את ההפרש בין תרומה לחולין, ואם אמרו לו "בנך בכור שלא נפדה" - ישלמו חמשה סלעים וכל כיו"ב).
ועפ"ז גם אם באו לחייב אותו להקריב חטאת - ישלמו לו דמי חטאת (וצ"ע אם הוא אדם עשיר אם ישלמו לו כפי הראוי לו להביא קרבן "חטאת שמינה", או שיכולים לפטור עצמם ב"חטאת בת דנקא").
ואם העידו שנצטרע וכדו' - נראה שישלמו לו דבי בושתו ושבתו, ויאמדו בית-דין כמה היה ראוי אדם זה לתת להיפטר ממה שייגרם לו בעדותם וישלמו ממון זה, כאילו טימאוהו בידיהם.

כללו של דבר: כל דבר שאפשר לקנוס אותם כאילו עשו זאת בידיהם - כך נעשה להם.


כנלפענ"ד, ואם טעיתי ה' יכפר בעד.

[מיללער]

בעדים שהעידו על פלוני שאכל חלב ונתחייב חטאת (לר"מ אף בכפר ולרבנן לכה"פ בשתק) והוזמו העדים - לפי הסברא דבכופר אין עדים זוממין משלמים למ"ד כופרא כפרה לכאורה גם הכא פטורין

ולמה לא נמנה זה בין אלו שאין בהם דין עדים זוממין במכות דף ב:?

ומה הדין אם העידו שפלוני נדר להביא קרבן והוזמו - משלמין לו את מה שרצו להפסידו או דהוו כמי שרצו לחייבו לעשות מצוה כנטילת לולב וכדו'?

ואם העידו שהקדיש את נכסיו או דבר מנכסיו והוזמו - משלמים?

לגבי הקדש - מה לי מתנה לגבה ומה לי מתנה להדיוט? ברור שמשלמים ל"מקדיש".
ולגבי חטאת וכדו' - שאלה טובה. ואפשר לשאול כיו"ב: העידו על פלוני שנצטרע (בפנינו החליטו הכהן פב"פ ביום פלוני בשעה פלונית, והכהן שבק חיים לכל חי, ועכשיו יוצרך האדם הזה לגלות מביתו ולנהוג בעצמו כל דיני צרעת עד שיבוא כהן ויטהרנו) - מה דינם?
ואם העידו "נטמאו טהרותיו של פלוני"?
ואם העידו "פירותיו של כהן זה אינם חולין אלא תרומה"? (היינו שאינם משנים את הבעלות על הפירות אלא את הערך שלהם)

הרמב"ם כולל כלל (פ"כ מהל' עדות הלכה ח') ואומר "עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואח"כ הוזמו הרי אלו לוקין אע"פ שלא זממו להלקות זה ..."
ומדבריו נראה לומר, שבכל מקום שיש חיוב ממון ישיר מעדותם - משלמין (כגון העידו על פלוני שזינתה אשתו ברצון בלא התראה - משלמים לה כתובתה).
וכן כל מקום שהרשיעו את הרשע לומר שהוא חייב מיתה - יומתו באותה מיתה (או בחנק בזוממי בת כהן ובועלה).
ובכל מקום שהרשיעו אדם בחטא אחר שיש עליו עונש - בין אם יש בו חיוב מלקות או לא - לוקין ארבעים.
אבל ב"היזק שאינו ניכר" כגון טומאות וטהרות - לא ידענא מאי אידון בה.
והדעת נותנת שבעדים זוממין אנו מחשיבים להן מחשבה כמעשה (ולכן המעידים על טריפה שהתחייב מיתה - לא יומתו, דלא חמירי מאילו הרגוהו בידיהם), ולכן גם בהיזק שאינו ניכר יתחייבו לשלם ממון לפי ערך הנזק שביקשו לגרום בעדותם לאדם זה (כגון אם אמרו לו נטמאו טהרותיך - ישלמו את ההפרש בין טהור לטמא, ואם אמרו לו "פירותיך תרומה" - ישלמו את ההפרש בין תרומה לחולין, ואם אמרו לו "בנך בכור שלא נפדה" - ישלמו חמשה סלעים וכל כיו"ב).
ועפ"ז גם אם באו לחייב אותו להקריב חטאת - ישלמו לו דמי חטאת (וצ"ע אם הוא אדם עשיר אם ישלמו לו כפי הראוי לו להביא קרבן "חטאת שמינה", או שיכולים לפטור עצמם ב"חטאת בת דנקא").
ואם העידו שנצטרע וכדו' - נראה שישלמו לו דבי בושתו ושבתו, ויאמדו בית-דין כמה היה ראוי אדם זה לתת להיפטר ממה שייגרם לו בעדותם וישלמו ממון זה, כאילו טימאוהו בידיהם.

כללו של דבר: כל דבר שאפשר לקנוס אותם כאילו עשו זאת בידיהם - כך נעשה להם.


כנלפענ"ד, ואם טעיתי ה' יכפר בעד.

תודה רבה - דברים של טעם על אף שיש לדון בכל אחד מהדברים.

אשמח לקבל מראי-מקומות אם יש

חשבתי שבספר תאיר נרי של הגר"א גניחובסקי זצ"ל עמ"ס מכות אמצא משהו בזה אבל לא מצאתי.