הגה"צ רבי שריה דבליצקי זללה"ה

אליהו בן עמרם

והסיפור הבא ממוצאי ר"ה ה'תשס"ד יכול ללמדנו יחס תלמיד לרב (רבינו החזו"א זצ"ל) בעניין הנוגע לדקדוקי הלכה וחומרותיה:

שאלתי את הרב זצ"ל: מה דעתו ואיך נוהג בענין התקיעות בר"ה, כאשר התוקע מוציא קול שלדעת המקריא אינו טוב מספיק, למשל תקיעה שאינה ישרה ”וחלקה" מספיק, והיא אחרי השברים תרועה, האם מחזיר אותו רק על התקיעה אחרונה או מתחילת השורה?
סיפרתי לו שהמקריא אצלנו, ת"ח גדול חכם ובקי בהלכה, שמע מהגאון הרב זילברשטיין שליט"א שאם התוקע מתעסק בתקיעה מחויבת ויוצא קול אחר, לא צריך לחזור על כל השורה מהתקיעה הראשונה אלא רק על התקיעה אחרונה עצמה ואין הקולות הלא כשרים או הספק כשרים מהווים הפסק בין התקיעה האחרונה לש"ת (כלומר זהו "נתקל").

ענה הרב: הייתי בעצמי אצל ה"חזון איש",וקרה שהתוקע ניסה לתקוע תקיעה אחרונה אחרי ש"ת ולא הצליח, כלומר יצאו לו כל מיני קולות לא כשרים ולא הצליח, ואז החליפו עוד כמה תוקעים וכולם ניסו לתקוע רק את אותה תקיעה אחרונה, ולחלק לא הצליח, עד שמאן דהוא הצליח, והחזון איש זצ"ל לא החזיר על כל השורה אלא רק מאותה תקיעה אחרונה שבה "נתקלו" והוציאו כמה אנשים כל מיני קולות לא כשרים (כפי ששאלתי בדיוק את הרב). הרב זצ"ל הדגיש שהוא היה באותו מעמד בעצמו.

בפועל אמר הרב, שהוא בעצמו נוהג להחזיר על כל השורה, אבל ענה לשאלתי שזה רק מצד "חומרא".

כלומר, ה"תלמיד" בפועל אינו נוהג או מכריע למעשה כ"רבו", אך מקפיד להזכיר שכך רבו עשה, ומה שהוא עושה שלא כמוהו, אינו אלא חומרא...

מחולת המחנים

אליהו בן עמרם כתב:ספירת העומר ה'תשס"ד

בשנים האחרונות שמעתי מאחד הרבנים החשובים שליט"א, שהגדירו כ"גדול המקובלים בדורנו", ולכן לענ"ד מעניין הסיפור הבא:
שאלתי את הרב זצ"ל על אמירת "למנצח בנגינות וגו'" ,שיש שנהגו לאומרו אחר הספירה וראיתי גם בשם המהרש"ל שיש סגולה לאמרו בשבעת שבועות הספירה לאחר ברכת כהנים. ויש שנהגו לאומרו בצורת מנורה, וראיתי שבסידורי הספרדים מציירים בדווקא את המזמור בצורת מנורה משמאל לימין, ומצד שני ראיתי בסידור ווילנא (האשכנזי) שמביא בשם העקידת יצחק לציירו מימין לשמאל וכך גם ציירו בסידור הנ"ל.
וכל זה שאלתי את הרב, מה חוות דעתו בענין?
ואמר לי שאינו מתמצא בזה.
תשובה זו אינה סתמית בעיני...

בענין מזמור למנצח בצורת מנורה אם מימין לשמאל או משאל לימין, דיברתי פעם עם בנו של אחד המקובלים מישיבת שער השמים (השם באישי), והראיתי לו שבסידור ווילנא כתוב המזמור מימין לשמאל, וכן בסוף אחד מספריו של ר' חיים קרויס הביא תצלומים מכמה סידורים ישנים שמופיע מימין לשמאל, הוא אמר לי שהוא ישאל את אביו, אחרי זמן הוא אמר לי ששאל את אביו, והוא ענה לו שציור המנורה הוא משמאל לימין, כיון שהכהן הגדול שעמד ממול המנורה היה מדליק לימין, כך הבנתי כוונתו.

חשבה לטובה · הודעהעל ידי **חשבה לטובה** » א' יולי 22, 2018 6:32 pm

הגרמ''ש שפירא זללה''ה הקפיד מאד לאמרו בז' שבועות של הספירה אחר ברכת כהנים מתוך סידור וילנא וכמדומה ששמעתי ממנו שזה קבלה מזקנו הגר''ח מוואלוזין

מצליח · הודעהעל ידי **מצליח** » א' יולי 22, 2018 8:56 pm

במאמר הספד מבנו שליט"א בהפלס כתוב לאמור:
"חשוב להדגיש כי רבינו זצוק"ל היה מעורה עם הבריות ויודע כל פרט במה שקורה בעניני הכלל והפרט ואם כך כיצד הגיע לשוחח על נושאים אישיים ובעניני הכלל אשר לעתים קרובות ניתן להגיע בהם לאבק לשה"ר וכדומה. אולם תלמידיו ובני משפחתו של הגה"צ זצ"ל ידעו כי בסביבתו ישנה 'שפה' מיוחדת לדבר, בתנועות מיוחדות ובשיטות ייחודיות בשביל לדבר דברים , שיחות רבות ופרטים רבים שעלו בשיחה עמו היו ברמיזות ובתנועות ידיים, וכך היתה דרכו של השומר הגדול לדעת ולרדת לנבכי הפרטים מבלי לקבל או להיכשל חלילה באיסור לשה"ר".
מעניין הדברים כי לפי סוגיין דעלמא אין לשה"ר תלוי בדיבור הפה כלל, אלא איסורו העברת מידע של גנאי באיזה אופן, די להזכיר לשונו של המהר"ל בנתיב הלשון פ"ז "מזה ראיה על אותם בני אדם שמדברים לשון הרע ברמז כמו שדרכן לעשות, שהוא בכלל לשון הרע ויש עליהן דין לשון הרע בכל דבר לעושה אותם".
אם היה לרבי שריה עמדה בעני"ז היה כדאי להעלותו.
כמדומה שבתור איש על העדה היה נצרך לדעת הרבה ואין בזה משום איסור לשה"ר.

אברך · הודעהעל ידי **אברך** » א' יולי 22, 2018 9:22 pm

לא שמתי לב אם כבר הביאו קישור זה
יש כאן כמה שיעורי וידאו מהרב זצ"ל על הלכות תשעה באב
http://beinenu.com/faceted_search/resul ... 9%D7%94%22

סעדיה · הודעהעל ידי **סעדיה** » א' יולי 22, 2018 10:36 pm

מצליח כתב:במאמר הספד מבנו שליט"א בהפלס כתוב לאמור:
"חשוב להדגיש כי רבינו זצוק"ל היה מעורה עם הבריות ויודע כל פרט במה שקורה בעניני הכלל והפרט ואם כך כיצד הגיע לשוחח על נושאים אישיים ובעניני הכלל אשר לעתים קרובות ניתן להגיע בהם לאבק לשה"ר וכדומה. אולם תלמידיו ובני משפחתו של הגה"צ זצ"ל ידעו כי בסביבתו ישנה 'שפה' מיוחדת לדבר, בתנועות מיוחדות ובשיטות ייחודיות בשביל לדבר דברים , שיחות רבות ופרטים רבים שעלו בשיחה עמו היו ברמיזות ובתנועות ידיים, וכך היתה דרכו של השומר הגדול לדעת ולרדת לנבכי הפרטים מבלי לקבל או להיכשל חלילה באיסור לשה"ר".
מעניין הדברים כי לפי סוגיין דעלמא אין לשה"ר תלוי בדיבור הפה כלל, אלא איסורו העברת מידע של גנאי באיזה אופן, די להזכיר לשונו של המהר"ל בנתיב הלשון פ"ז "מזה ראיה על אותם בני אדם שמדברים לשון הרע ברמז כמו שדרכן לעשות, שהוא בכלל לשון הרע ויש עליהן דין לשון הרע בכל דבר לעושה אותם".
אם היה לרבי שריה עמדה בעני"ז היה כדאי להעלותו.
כמדומה שבתור איש על העדה היה נצרך לדעת הרבה ואין בזה משום איסור לשה"ר.

#.PDF: בשם הגר"א; (184.49 KiB) הורד 405 פעמים

אברך · הודעהעל ידי **אברך** » א' יולי 22, 2018 10:46 pm

תוך כדי אמירת הקינות נזכרתי שכל שנה היה מפרסם את מספר השנים לחורבן הבית ובקינה כ"ח כשאומר למעלה מאלף שנה, היה אומר את המספר המדוייק.

לייבעדיג יענקל

אברך כתב:תוך כדי אמירת הקינות נזכרתי שכל שנה היה מפרסם את מספר השנים לחורבן הבית ובקינה כ"ח כשאומר למעלה מאלף שנה, היה אומר את המספר המדוייק.

מכתב הגרש"ד המספר על מנהגו זה (מכאן: http://blog.nli.org.il/goldschmidt/)

אברך · הודעהעל ידי **אברך** » א' יולי 22, 2018 11:07 pm

ייש"כ.

טברייני · הודעהעל ידי **טברייני** » ב' יולי 23, 2018 12:31 am

בהיות ולא זכיתי להכיר את הרב זצוק"ל כלל.
וכן לא עקבתי אחרי כל האשכול הענק הלזה.

שתי שאלות לי:
א. מה הענין עם הזקן? וביתר פירוט מהם הדברים הכתובים כאן: viewtopic.php?t=11939#p112460

ב. מהו מקור השם 'שריה'?

אבק פורח · הודעהעל ידי **אבק פורח** » ב' יולי 23, 2018 12:32 am

טברייני כתב:ב. מהו מקור השם 'שריה'?

בתנ"ך.

טברייני · הודעהעל ידי **טברייני** » ב' יולי 23, 2018 12:33 am

אבק פורח כתב:
טברייני כתב:ב. מהו מקור השם 'שריה'?
בתנ"ך.

ייש"כ
ומאז ועד ימינו?
כלומר, מדוע קראו לו הוריו כן?

צבי וחמיד · הודעהעל ידי **צבי וחמיד** » ב' יולי 23, 2018 1:19 am

מצליח כתב:במאמר הספד מבנו שליט"א בהפלס כתוב לאמור:
"חשוב להדגיש כי רבינו זצוק"ל היה מעורה עם הבריות ויודע כל פרט במה שקורה בעניני הכלל והפרט ואם כך כיצד הגיע לשוחח על נושאים אישיים ובעניני הכלל אשר לעתים קרובות ניתן להגיע בהם לאבק לשה"ר וכדומה. אולם תלמידיו ובני משפחתו של הגה"צ זצ"ל ידעו כי בסביבתו ישנה 'שפה' מיוחדת לדבר, בתנועות מיוחדות ובשיטות ייחודיות בשביל לדבר דברים , שיחות רבות ופרטים רבים שעלו בשיחה עמו היו ברמיזות ובתנועות ידיים, וכך היתה דרכו של השומר הגדול לדעת ולרדת לנבכי הפרטים מבלי לקבל או להיכשל חלילה באיסור לשה"ר".
מעניין הדברים כי לפי סוגיין דעלמא אין לשה"ר תלוי בדיבור הפה כלל, אלא איסורו העברת מידע של גנאי באיזה אופן, די להזכיר לשונו של המהר"ל בנתיב הלשון פ"ז "מזה ראיה על אותם בני אדם שמדברים לשון הרע ברמז כמו שדרכן לעשות, שהוא בכלל לשון הרע ויש עליהן דין לשון הרע בכל דבר לעושה אותם".
אם היה לרבי שריה עמדה בעני"ז היה כדאי להעלותו.
כמדומה שבתור איש על העדה היה נצרך לדעת הרבה ואין בזה משום איסור לשה"ר.

רמיזות, בוודאי אין הכוונה לרמיזות של לשוה''ר. חלילה. אלא שע''י השיחה ברמיזה קצרה לא יימשכו ללשוה''ר.
וכפי הנכתב ש''כך היתה דרכו של השומר הגדול''.
כמדומה שלא תימצא עמדה אחרת בנידו''ז.

לענין איש על העדה, גם אם ראה עצמו ככזה, ודאי לא ראה עצמו כאיש על העדה הנצרך לדעת הרבה..

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ב' יולי 23, 2018 1:30 am

ראשית לא מדובר במאמר הספד אלא ב"ראיון" שנערך עם א"מ שליט"א. שנית כמש"כ הרב צבי חמיד, הכוונה שכל השיחות סביב אנשים היו בזהירות ובקיצור כדי לא לבוא ללשה"ר או לאבק לשה"ר ובמקום הצורך היו רומזים את המצטרך בקיצור הכי אפשרי.

צביב · הודעהעל ידי **צביב** » ב' יולי 23, 2018 2:04 am

האם את חלק ההלכה בעיון, בשנים האחרונות ( לאחר שנת תשכ''ה)
למד הרבים או עם חברותא?
האם ידוע סדר הספרים בלימוד ההלכה בשנים אלו?

חיים שמעון · הודעהעל ידי **חיים שמעון** » ב' יולי 23, 2018 2:20 am

אברך כתב:תוך כדי אמירת הקינות נזכרתי שכל שנה היה מפרסם את מספר השנים לחורבן הבית ובקינה כ"ח כשאומר למעלה מאלף שנה, היה אומר את המספר המדוייק.

המנהג להכריז בבית הכנסת קודם הקינות מספר שנות החורבן הוא מנהג ותיקין
ואחינו הספרדים נוהגים בו.

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ב' יולי 23, 2018 2:37 am

"הולך תמים ופועל צדק"

אחר מיטתו של הס"ק רבינו שריה דבליצקי זצ"ל
למען נלך בדרכיו ונדבוק באורחותיו

כבר מרגליה בפומייהו של דרשנים, דברי חז"ל בילקוט, על הכתוב אצל אלקנה: "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה": "נתעלה בביתו, נתעלה בחצרו, נתעלה בעירו נתעלה בכל ישראל, וכל עילויו לא היה אלא משל עצמו".

עתה כאשר מבקשים אנו לערוך דמותו של הס"ק הכ"מ, מאירים לנו דברים אלו באור יקרות. וכבר עורר ע"כ אמ"ו שליט"א את קהל המלווים בהספדו הכביר, וראוי לשוב ולשנות הדברים:

ערשו של רבנו מוטלת בבית המצופה פנימי וחיצון בחומר, תוכו רצוף רצי כסף וזהב, והוא נער קטון שיבר כל אותם אלילים, עלה מביתו ומחצירו, הכיר את בוראו ודבקה נפשו בתורה ובחכמיה, עד שעלה מעירו ועקר לירושלים עיה"ק ולמדרשיה, שם הסתופף בצילם של חכמי ירושלים, שעיצבו את דמותו והגביהו את קומתו גבוה מעל גבוה, וסופו שנתעלה בכל ישראל, בחיבוריו הרבים בנגלה ובנסתר. וכל עילויו לא היה אלא משל עצמו. וכמו שהזכיר אאמ"ו שליט"א במספדו, כי כשרפו ידיו בחולשתו, גילה מצפוני ליבו ואמר ברגש רב: זכרה לי אל'הי שכל שעשיתי והשגתי, בכוחות עצמי עמלתי, וסללתי את דרכי לבד.

ודבר זה מחייב כל אחד ואחד מאתנו, שהרי עיננו הרואות, שאין המקום גורם, ואין הדבר תלוי אלא בנו. וממנו נראה וכן נעשה.

ויבוא שלם
בדברינו הבאים נבקש לעמוד על תכונת עבודתו השלימה, והרי היא נשקפת לעינינו בשני מובנים. תחילה ע"י עבודתו התמה והשלימה שהקיפה חלקים רבים, שלרוב אין אנו מוצאים את כולם באיש אחד: דקדוק הדין ושקידת התורה מבית מדרשם של ר' דוד בהר"ן ומרן החזו"א, לצד כוונות ותיקונים מהיכלו של הרש"ש, צומות וסיגופים כחסידי אשכנז הקדמונים, עם אזהרות והנהגות ספרי היראים ותורת היראה מיסודם של חכמי המוסר. ואישיותו פנים הרבה לה, חותם תלמידי הגר"א אנשי ירושלים, דמות חכמי הספרדים הנכנסים בפרד"ס, ועל כל אלה דעתו מעורבת בין הבריות, בלבביות, נעימות והארת פנים שאין דומה לה.

וכך מצאנו כתוב באחד מפנקסי קבלותיו: "בדברי עם איש, יהיה מי שיהיה, לבל אוציא שום מילה אשר יהיה בה מעין פגם בכבודו כחוט השערה. לדבר כל הדברים בנחת, בחן, בפיוס, בלשון רכה ולשון יפה וקול נמוך מאד, כשפל שבשפלים וכפחות שבפחותים לפני בני מלכים, כן יהיו הדברים לפני כל אדם".

את בקשת השלימות בכל חלקי העבודה, קיבל ככה"נ מאת איש האלקים הגה"ק ר' הירש מיכל שפירא זיע"א. ואף שרבינו לא היה במחיצה אחת עמו בעוה"ז (ר' הירש מיכל נלב"ע בי"ב אלול תרס"ח), אבל כמי שדבק ודר בין חכמי וצדיקי ירושלים, היה אורו של ר' הירש מיכל זרוע עליו. ומרגלא בפומיה הוראה שבקדושה מר' הירש מיכל: יש ליקח כל הון יקר ונעים מכל עובדי ה' ומבקשי שמו. הנהגה זו היתה נר לרגלו משחר נעוריו ועד אחרית ימיו.
ושלימות עבודתו בחינה נוספת יש לה: הנהגות ומעשים שהיו מנוגדים לכל הרגליו ונטיותיו ודרו אצלו בשלום ובמישור עד שנראה כביכול גוף ונשמה עשו שלום ביניהם.

שלימות ומכלול עבודתו בראש השנה

דבר שללמד על הכלל יצא, על שלימות עבודתו הנהדרה, הרי זו הנהגתו הקדושה בראש השנה, שכל חלקי העבודה התאחדו בה.
תחילה וראש נתן ליבו וכל כוחו לדקדק בשלימות מצוות היום עד מקום שידו מגעת, בתקיעות שיהיו על הצד היותר טוב וכפי כל השיטות העיקריות שהעלה בעיונו והסיק בסוגיא סבוכה זו, ועד אמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, לצאת ידי דעות כל הראשונים. ותפילתו ברוממות ברגש עצום ורב, בבכי יבוא ובתחנונים יובילם. וגם בזה אוזן שומעת שלימות השגתו, שכן בנוהג שבעולם שאותם המבקשים להשיג רוממות הזמן לתקן עולם במלכות שד"י, מביטים על אותם השופכים ליבם בפסקאות הנוגעות לחיי עולם, כמנהג בעלי בתים, אבל הוא שאמונתו זכה וישרה, בוכה ב"ותמלוך ה' לבדך על כל מעשיך" וב"תעביר ממשלת זדון מן הארץ", שופך דמעות בעת אומרו "מי ינוח ומי ינוע, מי ישלו ומי יטרף" ומרים קול בכי באמירת "על המדינות בו יאמר איזו וגו'". ובשעת קרה"ת מרים קולו בבכי בעת קריאת הפסוק "וגם את בן האמה לגוי אשימנו" ומצטער בצערן של ישראל, מיד אויביהם הישמעאלים, אשר בזכות הבטחה זו נמסרו בידם רח"ל. ועוד מוסיף מדקדק ומתאמץ, גם בדברים שיש בהם משום "סימנא מילתא", עד שאינו נותן שינה לעיניו בלילות ר"ה בנקודת חצות, וכל זה אחרי יגיעתו הנוראה בכל ימי הסליחות במיעוט שינה וריבוי תפילה. וכל אותם הימים הקדושים שפתיו מרחשין פסוקי תהילים, לא יתן דומי לו. ואחרי כל זה אינו משתמט מלערוך "מי שברך" לכל עולה ועולה, בנעימות במתינות, בפנים יפות ומאירות.
הנמצא איש אשר כמוהו?

כאמור שלימות עבודתו באה גם בתכונות שנראות כמנוגדות אלו את אלו, ואילו אצלו, דרו זה לצד זה.
כמתואר לעיל, ע"פ מקום גידולו, הרי שהיה "ילד תפנוקים", ובבחינה מסוימת נשארה תכונה זו בו כל ימיו. אכן ככל שהדבר נגע לעבודת השם, היה הוא אמיץ כוח ורב אונים, וכל תנועות הגוף בידיו ניתנו.

מקושר בעול תורה

ראשון לציון, שקידת התורה וקבלת עול תורה. ודברת בם ולא בדברים בטלים ואצ"ל בדברים אסורים. יו"ח יעידו כי בענין זה לא נשא ולא הכיר פנים, באופן שאם האריכו בשיחה עמו יותר על המידה לפי הבנתו, היה פוטרן לשלום בנימוס, וממשיך להתבודד בעיונו, בכתיבה או בשינון. פנקסי הקבלות המצויים בידנו, מלאים מגדרים וחיזוקים לשקידה ובריחה מביטול תורה ח"ו.
כך דרך משל נפתחת רשימת הקבלות בשנה אחת:
"להיות מקושר בעול תורה ולא לבטל כי אם בהכרח רב ולעמול שעון ביטול תורה יהיה שווה אצלי עכ"פ לביטולם של שאר מצוות עשה. וכל רגע ורגע שיכול ללמוד ואינו לומד הוא עוון של ביטול תורה שענשו חמור מאד. ובמקו"א: לומר כל בוקר לאחר ברכת התורה: אני מקבל עלי בלנד"ר להזהר היום מאד מאד מכל חלקי דיבור האסור ומכל שיחה בטלה וחשש של שיחה בטלה ודברים בטלים".
יום ש"ק, היה מוקדש רובו ככולו ללמוד תורת הח"ן וכמש"כ הרב האר"י שכך נכון וראוי. והנה סדר למוד יום השבת משנה אחת: "מלפני אור הבוקר עד התפלה דברי הרב [האר"י] כפי כוחו, אחר התפילה קביעות בגמ', אחר הסעודה, דברי הרב עד סעודה ג, בשעת האוכל ספרי מוסר ועבודה".

(לעת האחרונה בא לידנו חילופי מכתבים בין רבינו לידידו הג"ר שלמה הרשלר זצ"ל, אשר יחדיו המתיקו סוד בתורת הח"ן, וכך כותב לו רבינו: "...מאד היה כדאי אם יכול לקבוע זמן באור ליום ש"ק בשעה שתיים עד הותיקין, בביתי שיש מנורות נפט וטיי, בזמן האחרון אני מחמיר בלנד"ר מלסמוך על פיתקא שבת לגבי הקריאה לאור הנר, וזה גורם מעט בטול ת"ת, ובשניים הלא הוא כפי הדין פשוט להיתר". והגרש"ה אחרי שהתנצל שלא יוכל לבוא לביתו הוסיף וכתב: "...עד שנחמיר בספק איסור מדבריהם נחמיר באיסור ביטול ת"ת שהוא ודאי ומדאורייתא, ולכ"ת אפשר לסדר בקלות קופסה עם מפתח ולמסור המפתח לאחר ואז מותר ללמוד להדיא וחבל על ביטול תורה אפילו רגע אחד, וגדול זכותה של תורה להגן על דבר שהוא ספק ספקא מדבריהם שלא נצטרך להחמיר וכדאי הוא המהרש"ל לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק וכ"ש במקום בטול תורה שאין לך שעת הדחק גדול מזה בידידות ובהוקרה כערכו הרם...").

דוגמא מזהירותו בביטול תורה, עם יראתו וחכמתו בדקדוק הדין, יש לראות בדבריו בספר ת"ב שחל בשבת. אחר שהעלה שם שחיוב לימוד תורה בת"ב בדברים המותרים, אינו חיוב אלא היתר, וא"כ אין חיוב לקבוע לימוד בת"ב (אף שלעצמו לא נתן שנת לעינו בת"ב ועסק בדברים המותרים) הסיק שמ"מ בבהשמ"ש של כניסת היום ויציאתו, יש לקבוע זמן ללימוד בדברים המותרים משום ספיקא דיומא ! כמו"כ אגב שקו"ט בדין בעל ברית בת"ב נדחה שי"ס שלגביו הותרו איסורי היום ולא נדחו בלבד, העלה שכיון שכן יש לו להחמיר ולקבוע עיתים ללימוד אחר חצות היום.

אמיץ כוח ורב אונים

וכבר הזכירו את מסכתא דתעניות שסיימה כולה, עד ששנים הרבה הקיפו תעניותיו את רוב ימות השנה. וכך במיעוט שינה, שהיה מזנק ממיטתו בעוד ליל, כשעתיים קודם נה"ח, בחורף כבקיץ, לטבילה ואח"כ לתפילה במתון ובכוונת הלב. וכך בש"ק היה טובל במקווה חשוך וקר לגמרי, גם בימות החורף הקרים, (וכמובן וכפשוט שלא היה מתנגב אח"כ) וכשתמה תלמיד אחד איך הוא סובל צינה מקפיאה זו, השיב לו, הרי זה עונג שבת עבורי ! לקבל הארת היום בלי לנטות מדברי חז"ל כהוא זה. וסיפר איש נאמן רוחו הגה"ח רח"י הלפרין, כי פעם סיפר לו רבינו, שהוצרך ליקח כדורים משככי כאבים, עד יום הרביעי לכאבים שחש ברגלו בעקבות טבילות אלו, ואעפ"כ מקומו לא הניח.

כיון שהזכרנו את ענין התעניות, וראוי להוסיף ולהשלים. מן מהספרים בהם גלה רבינו מצפוני ליבו הטהור, יותר מכל חיבוריו האחרים, הוא ספרו "אני לדודי". ושם נמצא כתוב דברים נפלאים, אשר יש בהם מנשמתו ופנימיותו, וז"ל רבינו שם אודות סעודת שמיני עצרת, שהמשילוה חז"ל לסעודה קטנה שעושה המלך עם אהובו:
"נראה דצריך לייקר מאד סעודת יו"ט דשמיני עצרת, שהיא היא הסעודה והוי כאוכל אתכא דרחמנא, וקרוב לומר דיש לכוין בתענוג אכילה ושתיה שבה, לבחינת שמחנו כימי עיניתנו, ובפרט במי שזכה להשלים מ' יום בתענית בקרב הימים האדירים עד יוהכ"פ". ודעת לנבון שלא נכתבו הדברים אלא מתוך השגתו שלו.

זכה וזיכה את הרבים – חיבוריו הרבים
חיבוריו הרבים, היקפם העצום והנושאים הרבים אותם הם מכילים, רובם ככולם נכתבו למגמת זיכוי הרבים. בכל מקצוע שמצאו עמום (כהלכות פורים המשולש והלכות שבע ברכות לדוגמא) או כמת מצוה (כהלכות תעניות גשמים או הלכות בית המרחץ למשל), או הלכות שרבו פרטיהן מאד מספרי הראשונים ועד ספרי המנהגים (כת"ב שחל בשבת או ביום א) עמד הוא לבררם ולחקרם ומקום הניחו לו לסלסל בהם ולחדש בהם. שכן מאהבתו את התורה ונותנה, היו שווים וחביבים אצלו הלכות המועדים עם הלכות בית המרחץ, ואם אמרו שואלים הלכות חג בחג, אמרו גם (ירו' שבת פ"ג ה"ג) שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ, וע"ד מש"כ רבינו יונה בשע"ת (ש"א אות ו), כי לא יקרא עבד ה' אלא המקבל עליו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף. אף הלכות שאינם נוהגות אצלו (כפורים המשולש) או מנהגים שאינם נוהגים אצלו, ירד לבררם כשמלה. ודבריו עשו פירות ופירי פירות.
מלבד מפעלו לזכות הרבים בחיבוריו הרבים והעצומים, הרי ששנים הרבה, היתה השפעתו ברוכה ואורו זרוע על תלמידי ישיבת תפארת ציון שדר בשכנותם. ורבים מהם, מעידים כי חמין ושמן שהשפיע עליהם בנערותם, לדקדוק המעשים, ליראת שמים, ולאהבת עיון הלכה, עמדו להם בימי בגרותם וזקנותם, ומהם התולים את כל התפתחותם ומדרגתם הרוחנית, באותם שנים בהם שתו דבריו, שנקבעו בנפשם הרכה וכיוונו את מעשיהם לטוב.

להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים
ידוע לכל שרבינו היה גומל חסד טוב ומטיב, וכאיש המכסה אלפיים, אין ספק שרוב מעשיו גם במקצוע זה לא שלטה בהם עין.
ואכן גם בעבודה זו, עיננו ראו ולא זר איך משעבד וכופה את רצונותיו ונטיותיו: היו זמנים שלא היה בכוחו לקבל קהל, מאפס כוח ורוח, ואעפ"כ היה מקבל בספ"י כל מיני חלכאים ונדכאים. פלוני שנטרפה דעתו היה דופק על הדלת דפיקות רמות, כמי שבא על עסקי נפשות, ושאלותיו היו אלה וכיו"ב: ישנתי הלילה כך וכך האם זה מספיק?! וסבא היה משיב לו בפנים מאירות ושוחקות: בטח בטח! מספיק מספיק! וכך היה חוזר שוב אחרי כמה שעות ושוב מבקש לקבל את אותה הוראה חמורה. והוא זצ"ל משיב לו באותה סבלנות ומתינות. לימים חדל אותו אדם מלהופיע בשעריו, והנה שלא כמנהג רוב אנשים שמוצאים קורת רוח שסר מהם שעבוד זה, הוא החסיד לא נח ולא שקט לברר מפני מה אינו מופיע כבעבר, שמא ח"ו מי מבני הבית לא נהג בו כבוד כראוי!

כיוצא בדבר היה פלוני אומלל שהיה עולה לשפוך את ליבו לפניו על חייו המרים, ובדרך קבע היה מתיישב על מיטתו, והס"ק מדבר על ליבו דברי תנחומים, ומזכה אותו במתת יד. באחד הפעמים עת ישב האיש במרירות נפש, ביקש הס"ק לשמחו בדברים, פנה אליו ואמר לו: הראית פעם את ההגדה של פסח שמצויר צייד שרץ אחרי שפן ביקנה"ז...?! אותו מסכן, הגיב בתגובה שהיה בה משום נזיפה, כאומר, מה לחכם כמותך לעסוק בדברי הבאי...! כ"כ הרגיש אותו אומלל כשווה בין שווים, שלא חלי ולא מרגיש שלכבודו מבקש הס"ק לרדת אליו...!
זקן אחד שהיה דר בשכונתו, היה איש מסכן ובודד אחרי שמשפחתו התנכרה אליו, איש מוזנח על כל המשתמע מכך, היה הוא עולה לס"ק וגם הוא קבע מושבו על מיטתו ומספר על דא ועל הא והסבא מקשיב לו בפנים שוחקות ומתעניין בפרטי הסיפורים. ואם היה מי מבני הבית מבקש לקצר הביקור מדאגתו לטרחתו וזמנו של הס"ק, הרי שהיה הוא מהסהו שלא להפריע את תענוגו של אותו אומלל.

וכל זה גם הם פרי שלטון רוחו על גופו, מטבעו היה איש מסודר מאד, ביתו וכליו מוקפדים ונקיים, ובכל זאת כאשר היה מדובר להחיות רוח שפלים, כבש את נטיותיו והרגליו מפני צרכיהם שלהם.

אכף עליו פיהו – מלחמת הלשון
עוד בחייו התפרסם שמו כנוצר לשון, פה קדוש. וכך כל מי שביקש ממנו עצה ותושיה לעבודת ה', אם כקבלה לשנה חדשה, אם חיזוק לנער הנכנס בעול תו"מ, או לאשה היושבת על המשבר, לכולם הורה להתחזק בשמירת הלשון, מלשה"ר וכל חלקי דיבור האסורים. באחד מקבלותיו הוא רושם: לעמול בנפשי כי איסור לשה"ר הרי הוא כאכילת דב"א ממש. ואם נבוא לספר גודל זהירותו בזה, אין אנו מספיקין ואין אנו מפסיקין. וגם זה הוא דוגמא לאיש שכבש רצונו ונטיתו, שכן מטבעו היה בעל חוש ביקורת מפותח, ואיש רעים להתרועע ואעפ"כ חתם פיו באלף עזקאין וקיבל על עצמו לפרוש מחברת מדברים בכל מקום שהוא.
במעט כוחותיו האחרונים היה דרוך ומכוון לשמירת הדיבור לכל חלקיו, וכך כשבוע קודם מותו, עת הוא יושב חלוש ומיוסר עם צינור של חמצן על פניו ונוסף לזה מסכה של אינהלציה המכסה את מרבית פניו. והנה קלטה אזנו שיחה של פלוני בחדרו שהיה בה איזה לעג המכונה אצלינו "הומור" על פלוני, הס"ק הסיט את המסכה מעל פניו, ובהתרגשות ותקיפות אמר: יפה מאד ! לשון הרע מדאורייתא! לשון הרע מדאורייתא ! ואכן מידה של תקיפות זו היתה שמורה אצלו כמעט אך ורק כאשר שהיה מבחין שהדובר שמולו פיו פתוח ללא רסן וביקורת, שכן דבר זה היה מאוס ונתעב בעיניו יותר מכל דבר גנאי ומיאוס אחר.
ואם באנו לדבר על עבודתו המאומצת בשמירת הלשון וכל חלקי הדיבור, הרי שראוי להודיע שלא כמו שסבורים העולם, שדבר זה נעשה אצלו הרגל וטבע ומכאן ואילך היה פיו חתום מאליו. ולא כן הוא. בכל פנקסי קבלותיו המקיפים עשרות משנות חייו הרי שבכל תחילת שנה ושנה, וכן בתוך השנה חוזרות ונשנות אותם קבלות, אזהרות, גדרות וסייגים. והנה קבלות בעניני הדיבור בשנה אחת, וכאמור כיו"ב בשנים הרבה:
"לא לדבר משום איש לא להזכיר שום אש על דל שפתי כי אם לצורך עצום מאד וגם אז לקצר מאד מאד. באם ישאלוני אודות מי, ללמד לשוני לומר איני יודע ולא יותר. היכא ששמע ח"ו לשה"ר על אחד אזי תיכף לחפש עליו זכות בכל כוחו. שלא לישב או לעמוד בשום חבורת מדברים. להוכיח תמיד על לשה"ר ודבורים אסורים. להתרחק בתכלית משום בדיחה או בדיחותא. שום ליצנות בדבר או במעשה אפי' ברמז. להתרחק מכל אבק דאבק שקר ולא להוציא מפיו דבר אלא אם ברור לו כאחותו. להזהר מאד מאד בכבוד חבירו בדבור ומעשה כפי כל כללי הנימוס ושלא לפגוע ח"ו בדבור בחבירו, וזהירות עצומה באונאת אשתו".

מרי דחושבני – שכר מצוה כנגד מצוה

ועוד זאת סגולה נפלאה היתה בו והוא היותו "מרי דחושבני", היינו שבכל מעשה חישב ושקל את כל הבחינות, שכר מצוה באופן זה, מול שלימותה באופן אחר.
והנה מקודם גידולו בין חכמי וצדיקי ירושלים, ר"ד בהר"ן, רי"מ חרל"פ, רא"ש פפרמן, והם רוחו של הגר"א חופפת עליהם, ואח"כ היתה לו קירבה גם אצל מרן החזו"א, ולצד זה גם השתלם בתורת הקבלה עם חכמי הספרדים, ואחרי כל זה לא השתעבד ולא הצטמצם לשום בית מדרש. בכל מקום היה שוקל בדעתו מתוך כל הבנתו ידיעותיו וחכמתו, באיזה דרך ישכון אור, כדי להגיע למעשה הכי שלם והכי נכון.
והווה מרגלא בפומיה, שהשלימות אך לאלוקים היא ולא לבני אדם, ולכן יש ללמוד מכל אחד את הנהגותיו הטובות, ולא ללמוד משום איש, ויהיה כגובה ארזים גובהו, את שלא עשה. (והיה מתמרמר הרבה על כמה ספרי הנהגות שחלקם הגדול הוא לספר מה שלא נהג אותו צדיק).
דרך משל, למרות שדבק בבית מדרשו של הגר"א, עכ"ז בכל הנוגע לספק ברכות, לא ראה עצמו פטור מלהתחשב גם בשאר שיטות, וכך לא היה מברך על סוכה בלא סעודה, ולא חתם בשם בבורא נפשות ולא במודים דרבנן.
וכן בענין תעניות יחיד, שהיה מרבה ומתאמץ בהם מאד כידוע, מ"מ כאשר הזדמן פעם לביתם של זוג גרים, והללו כיבדו אותו בדבר מאכל ושתיה, היה פשוט לו לטעום ולא להכשל ח"ו באונאת הגר (וכנר' לא רצה להודיע שהוא בתענית, ומ"מ סיפר שאכל פחות פחות משיעור בלא שישימו לב), שמא יסברו שלא אוכל משום שמפקפק בכשרות שולחנם.
וכך אף שהיה מארי דרזין, היה מופרך אצלו לגמרי שהנהגה של קבלה תדחה דבר פשוט מדברי הלכה, והיה מבקר בחריפות אותם הדוחים הלכה פסוקה מחמת דברי קבלה, שמלבד חסרון הנהגה זו מצד עצמה, הרי הם מבאישים את חכמת הח"ן ולומדיה כאחד.
וכבר הזכירו שהעיד ע"ע בשנה מסוימת, שלא ביטל תפילה כותיקין אלא כמנין הפחות מאצבעות שבכף היד, וסיבת אחד מהן הוא שהוצרך לעזור לאשתו. [זכרה לה אלוקינו לטובה איך שמיטב שנות חייה, למודי החולי והסבל, הקדישה למענו ועמדה לימינו ע"מ שיוכל לקיים את סדר יומו המיוחד שבחר לו, ולהוציא לפועל כל קבלותיו. כמה יגיעות יגעה וכמה טרחות טרחה למען עבודתו הקדושה. אין חקר לזכויותיה ואיך ערוך לפירותיה והקרן קיימת לעולם הבא] הרי שאע"פ שתפילה בותיקין היתה אצלו עיקר עבודת היום ויתד שהכל תלוי בו, אעפ"כ, כל שהוצרך לעזור לאשתו ביטל גם קביעות זו של עשרות בשנים. ודעת לנבון שאצלו להתפלל במקו"א, הרי זה גלות של ממש, ואעפ"כ.

דקדוקו בחשבון המעשים היה מפליא כל שומע, דרך משל אע"פ שחיבר כמה חיבורים חשובים על סידור הרש"ש, ועסק הכוונות היה מקודש אצלו ביותר, עכ"ז בפועל, היו לו חשבונות רבים שלא יהיה עסק זה על חשבון דברים אחרים, אף שלא להפסיד בגינם את החזרה ובימי הדין נוסף לו חשבון, שלא לייחד ולהפריש עצמו מן הקהל, כמו שהזהירו בכ"מ בזוה"ק. באיזה שנים היה מתפלל שמו"ע של ערבית בליל השני של ר"ה כמה שעות, באופן שהקהל היה מסיים הסעודה והוא על משמרתו, ואז היה מכוון את כל הכוונות כסדרן. (פעם אחת האריך הרבה במעריב של ליל יוה"כ, שאל אותו פלוני, האם גם זה בעטיין של הכוונות, והס"ק משיבו: לא, זה בגלל העבירות...).

למקורבו והבעל תוקע במניינו ר"י ברונפמן שליט"א אמר שלימוד הכוונות אינו רק על מנת לכוון בפועל, אלא שע"י כך נקבע בלב הלומד, נשגבות הימים וקדושת המעשים, ורגשי קודש אלו הם עיקר גדול בעבודת הימים. וכששאל השומע, ממתי הרב שרוי באוירה זו, השיבו: מט"ו באב...!

לפני שנים הרבה הוציא קונטרס לחזק המנהג הישן של עלייה לכותל בחול המועד ("משוש כל הארץ"), אבל הוא עצמו בסוכות לא נסע, היה פשוט בעיניו שמוטב לישב בסוכה מאשר לקיים המנהג, וכמו"כ היה ברור לו שמוטב לישב בסוכה מאשר להרוויח שיטות של אחרונים בדעת הרמב"ם שנטילת ד' מינים בירושלים כל שבעה מה"ת.

כמובן וכפשוט שחשבון זה התאים לזהירותו המופלגת שלא לצאת מהסוכה כמעט. עד שתפילות מנחה ומעריב היה בסוכת בית הכנסת, ואילו בתפילת שחרית - שלא היה יכול לקיימה בסוכה - הרי ששנים הרבה היה מקפיד לעמוד כל התפילה. וכך סיפר אחר מבאי ביתו, שבשנה האחרונה עלה עם הס"ק מבית הכנסת לסוכה, וגשמים ירדו, הס"ק עמד בבית ולא רצה לשבת לא בסוכה ולא מחוצה לה, למרות עייפותו מהתפילה ומן הטיפוס במדרגות הבית.

וכך למשל למרות שמחתו היתרה במצות ארבעה מינים, עד שהיה מחזר אחרי כמה אתרוגים מכמה זנים ומחפש אחר המינים הנאים ביותר, עכ"ז כאשר ראה אחד ממקורביו מעייין באתרוג בערב יו"כ, אמר לו בנזיפה: תכוון ע"ז בעל חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב!

מסדר את הזמנים

ועיקר זה, לשמור כל מועד במועדו, ולעבוד בכל יום כפי הזמן המסוגל והמיוחד לאותו יום, בכונה בדיבור ובמעשה, ולא להפוך ח"ו היוצרות ולקלקל הסדרים היה אצלו עיקר גדול, ואף הקדיש לכך חיבור מיוחד הנקרא "אוצר נחמד".

ובעיננו ראו, איך היה מסדר את הזמנים כרצון בוראו ית"ש. וכבר הזכרנו איך היה משתנה מראהו בר"ה. עת להתפלל על מלכות שמים, ועת להתחנן על קיום העולם וברואיו, עת לאמץ כל החושים לצאת במצוות תקיעות ועת להאיר פנים לכל אחד בברכת השנים ובמי שבירך לעולים. כיו"ב עבודתו ביוה"כ. אשרי מי ששמע כיסופיו וגעגועיו בעת אמירת סדר העבודה, אשרי מי שראה שמחתו עת עלה בידו לקיים מצות נשי"כ החביבה עליו בשעת נעילה ואשרי מי שטיהר ליבו בבכי של שמחה, עת שיצא הוא הקדוש במחול לצדיקים עם תשב"ר שלא טעמו טעם חטא, באמירת "תתקבל" בקדיש שאחר נעילה. אשרי איש שלא ישכחנו!

וכך כותב בספרו הנזכר: רע עלי המעשה ממה שיש מספרים ועוד בתור שבח על גדול זה או אחר שעבודתו בפורים היתה בבכיות עצומות והתבודדות וכו' ובעיני זה מחליף הזמנים ומשנה עתים וכו' ומי שמערב הזמנים סופו שיבוא גם לרקוד ביוה"כ לפני כל נדרי והכתוב אומר וביום טובה היה בטוב. וד' יזכנו לקיים כל דבר ודבר בזמנו ובעתו כפי המתאים לזמן ועת ההוא, כי ההנהגה הניאותה והראויה לזמן המסוים ההוא היא מציאות בטבע המסויים ההוא, והמשנה ההנהגה הניאותה אז הרי זה כלובש בגדי חורף בחום הקיץ או לובש בגדי קיץ ביום קרה.

במקו"א כתב על העליצות שיש בעשי"ת ומורך רוח שיש בחוה"מ, שכל זה מעצת היצר המבקש להדיחנו מעבודתינו.
וכשאמרו לו על מקום - בלי להזכיר את השם כמובן - שיש שם מעמד תפילה גדול מאד בפורים אמר, צריך לבדוק אם הם בוכים בת"ב. כיו"ב בספרו "ובכן צדיקים" אחר שמביא הנהגת גדול אחד מפורסם, שבליל שני של פסח למד מוסר כהכנה לאלול, הוסיף בשולי הדברים: "אני מסתפק באמיתות דבר זה דהרי בליל תסדר השני לאחר גמרו וכבסדר הראשון קיימת המצוה לספר ביציאת מצרים ובהלכות חמץ ומצה וקרבן הפסח כל הלילה, רבותינו זצ"ל שדקדקו בכל דבר עד קצה האחרון לא עירבבו תחומים ומצוות זה בזה לכן הנהגה זאת כפי שהועתקה צריכה בירור..."

מברכותיו של אדם ניכר מה הוא
וכיון שהזכרנו הקפדתו בברכות להתחשב בשיטות רבות, יש לנו לעלות על ליבנו גודל זהירותו המופלגה בכל ברכה וברכה שיצאה מפיו. ואם אמרו מתוך ברכותיו של אדם ניכר מה הוא, הרי שעליו יש להמליץ, כי מתוך מה שלא בירך, היה אפשר לללמוד ולהשכיל, מה הוא זצ"ל.
שנים רבות ועד אחרית, לא בירך על תפילין מחמת חששו לשיטות שונות. לפני כשלושים שנה, כאשר ביקש להחליף את התפילין שאיתם הלך כל היום, משום חשש שנפגמו מזיעה, הזמין חדשות ואילו את הישנות הניח בצד וסירב לבודקן. והיה רגיל לומר בפליאה: וכי כיצד ניתן לבדוק תפילין, הרי אם ח"ו ימצא פסול והמניחן יווכח שעשרות בשנים לא הניח תפילין, הרי הוא הוא מתעלף מיד !

כל סעודה גדולה או קטנה הייתה מלווה בעסק שלם עם הברכות, איך להזהר מכל מיני מכשולות ותקלות הכי רחוקות, מברכה שאינה צריכה וכיו"ב: קודם שהיה נוטל ידיו היה מטמאם שמא נשמרו בנקיות; היו מיני מזונות שהם פת הב"כ רק לחד שיטה, שלא היה אוכל רק בתוך הסעודה; עם שתה משקה כשאכל פהב"כ היה פוטרו בדבר אחד, שכן אם דינה כפת הרי שנפטר המשקה; כל דבר שהיה ספק אם היתה דעתו עליו היה מבקש להוציא ממשהו אחר או ע"י פלוני, ואם לא מצא פתרון, מיד פירש; כמובן בירך על המשקים לפני סעודה לצאת ידי הסוברים שחייבים לברך; לא בירך שהכל על מים בלי משהו נוסף שמא אינו לצמאו ועוד ועוד וכך בכל רגע ורגע, היה דרוך וער לקיים רצון בוראו בשלימות וביתרון.

בשבוע האחרון, הביאו לו כדור של רפואה לייצב את ליבו, הוא ישב חלוש באפס כח, עד שלא היה בכוחו לקחת הכדור בעצמו והניחו לו אותו בפיו, הוא ביקש כוס עם מעט משקה להקל על הבליעה, והנה על השולחן היה כוס עם מעט משקה ממותק, שכמובן נשתייר מכוס משקה שבירך עליה. בעצימת עיניים לקח את הכוס לפה, טעם מעט והבחין שמדובר במשקה ממותק מיד פלט עם הכדור, ואמר: שהכל! זה לא מים! וכנראה חשש להיסח הדעת, היה מפליא לראות איך מקומו לא הניח אף לרגע.

לפני איזה שבועות הוצרך להתאשפז בבית החולים. בשבת אחה"צ נרדם על מיטתו, אחר איזה זמן התעורר ומיד - כדרכו שהיה דרוך שלא להפסיד הזמנים - הסתכל בשעונו וראה את מחוגי השעה מורים על ארבע. לרגע היה סבור שעתה ארבע לפנות בוקר, ומתוך בהלה על איחור הזמן (שכן דרכו היתה להשכים זמן רב מקודם) שפשפף ידיו בשמיכה והתחיל באמירת ברכות השחר. אותו שעמד לידו העמידו על טעותו. ואין לתאר את יגונו ושברון ליבו על שהוציא מפיו ברכות לבטלה, וכ"כ הצטער על אותה שגגה עד שאמר: "מכאן ואילך אני לא מדבר יותר עד הרגע האחרון ! אם קורים לי כאלה טעויות של ברכות לבטלה!" היה צריך הרבה לדבר על ליבו ולפייסו, שמכשול כזה מצוי גם אצל אנשים בריאים ואין לו לחוש שישנה שוב. כל מי שנכח באותה שעה לא ימוש מליבו אותו לקח טוב מן הזהירות הנוראה מהוצאת ש"ש לבטלה.

שם עצמו כמדבר

רבים הזכירו אחר מיטתו את ענוותנותו המופלגה, אכן כמדומה שיש צורך לתקן איזה רושם מוטעה, כזה שיש בו לקלקל את כל הלקח.

כנים הדברים שלא החזיק טיבותא לנפשיה, וככל שנגע הדבר למה שראה כחובתו בתורה, במצוות ובגמ"ח לא הביא בחשבון שיקולים חיצוניים של מקום ומעמד. וכך כששמע שביד ת"ח עול לימים המתגורר בירושלים, פתרון ומענה לפסקה אחת עמומה ועמוקה בסידור הרש"ש שפירושה התעלם ממנו, עלה לירושלים לקבל ממנו את שיש בידו.
אכן, כפשוט שהכיר את מקומו, כחכם וזקן, וכאיש נימוסין ידע היטב דרך הראויה לבני אדם להתנהג זה עם זה, ואעפ"כ כאשר אנשים במחיצתו התנהגו באופן מתמיה, כפה עצמו ושעבד נטייתו עד שהאיר להם פנים בסבלנות יתירה בבחינת הלל הזקן.

והנה דוגמא לדבר מן השנה האחרונה: הגיע פלוני מבוגר ומנחה בידו, ספר, שלו היה לרב שום ענין בו. הסבא הודה בנימוס לבבי כדרכו. אח"כ ביקש הנותן ספר מספרי הסבא בתמורה. הסבא ביקש ממי שהיה במחיצתו לגשת למקום בו מונחים ספריו ולהביא לו משהו מתאים. כשהובא הספר ביקש הנותן שיכתוב הרב בראשו הקדשה וכמובן שנענה בספר פנים יפות. משגילה הנותן היכן מונחים הספרים, ניגש לשם בעצמו ונטל ספר נוסף, הביאו בעצמו, וביקש גם ספר זה ולא זו בלבד אלא הוסיף וביקש שגם ספר זה יעטר הרב בדברי הקדשה... ובכן מעיד מי שנכח בחדר, כי לרגע השתנו פניו של הסבא בתמהון על התנהגות מוזרה ובלתי ראויה זו, אך כהרף עין ניכר היה כי מתעשת הוא ושב להאיר לו פנים כבתחילה, עד שמילא רצונו בפנים שוחקות !

כיו"ב לפני איזה חדשים, הקיש בדלתו בחור כבן עשרים, הפותח שאל למבוקשו והלה השיב כמסל"ת שהינו מבקש ספר, יהיה איזה שיהיה, בחינם. עוד הפותח עומד במבוכה כיצד להשיב לבקשה משונה שכזו, הגיעו הדברים לאזנו של הס"ק, והלה ציווה בפשטות, למלא מבוקשו. לכשיקבל הבחור את אשר ביקש, הוסיף לבקש להכנס לחדרו של הרב, לכשנכנס הושיט את הספר וביקש "הקדשה". הס"ק השיב מיד: בוודאי ! שאלו לשמו ונתן לו הקדשה וברכה בכתב. אחד הנוכחים לא יכל לכבוש את פליאתו והגיב, הרי זה בחינת סבלנותו של הלל הזקן. והס"ק חייך לעומתו.

הוי אומר, ככל אדם מן השורה היה בליבו תרעומת על התנהגויות כיו"ב, אבל מיד כפה עצמו ושעבד רצונו למלא רצונו של אותו אדם. והרי זה בא ללמד לכאו"א לפי דרגתו שלא נפלאת היא ולא רחוקה היא, לכוף רצונינו מפני רצון זולתינו, בכל מקום שראוי לעשות כן.

לא ישקוט האיש כי אם כילה לעשות

תכונה נוספת שהיא יסוד מוסד בדרכו של הס"ק הרי היא היותו איש מעשי להפליא. לאמור, שלא כדרך הרבה בנ"א שיש חילוק והפרש גדול בין ידיעותיהם והבנתם מה נכון לנהוג ומה ראוי לעשות, לבין מעשיהם בפועל. ואילו אצלו זצ"ל, משעה שגמר בדעתו שכך נכון וראוי, לא ישקוט האיש כי אם כלה לעשות. (וידוע פירושו של מאוה"ג הגר"ח מואלאז'ין זלה"ה על מטבע שאומרים בתפילות הימים הנוראים "כמו שידענו", דהיינו שנעשה כפי ידיעתנו והן הן הדברים) ודוגמאות בדבר זה רבו מספור:

ראשית לכל ניכרת מגמה זו בחיבוריו ההלכתיים: כמעט ניתן לומר שלא הניח מצוה ומצוה מסדר היום, שלא ביררה ממקורה וערך חיבור מיוחד לבררה כשמלה (וכידוע בכל מקום שירד העלה מרגליות ופנינים, חילוקי וחקרי דינים שלא קדמם אדם מעולם). ראש לכל הוא סוגית הזמן, שלא סמך על קודמיו, ובגופו וע"י שלוחיו, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות לרשום זמן הזריחה בפועל (ועכ"ז כשיצאו לוחות מדויקים יותר הודה ולא בוש ששלהם עדיף). ואח"כ במצות קר"ש החביבה שערך חיבור מיוחד לבררה, וכשגמר בדעתו שא"א בשו"א להאריך בדל"ת אלא במבטא דל"ת רפויה המוחזק בידי בני התימן ועוד, לא חס על כבודו והיה מטה אוזן לכל אחד מבני העדה שמצאו ראוי, מזקן ועד צעיר לימים ללמד לשונו בהגיה זו. וכך במצות תפילין היקרה, כמה יגיעות יגע שיהיו בידו תפילין שנעשו בשלימות הכי גדולה, וערך קונטרס מיוחד לברר כל מה שראוי להחמיר ולהדר בכשרותן, וכן ע"ז הדרך כמעט בכל המצות התמידיות (ויעו"ע במאמרו המצוין של אחי הגרח"מ על דרכו ההלכתית של הס"ק ושם התבאר יותר).

וכמו"כ בעניני עבודה וזיכוי הרבים, כאשר נוכח שיש בהתבוננות בהנהגות הצדיקים תועלת רבה להתעוררות מתרדמת הזמן ותיקון המעשים, הו"ל חיבור מיוחד הנקרא "ובכן צדיקים", ובו אסף הנהגות רבות מחכמים וצדיקים לימים נוראים. ולא נעלם ממנו שאין הדבר לפי מעמדו וערכו, לגבי דידו כל שיש בדבר משום זיכוי הרבים, כך נאה ויאה. וכך כשראה כמה קלקולים בענין שמירת הברית אצל בחורי ישראל רח"ל, ע"י שבאו אליו ושפכו ליבם בפניו, ודמעתם על לחיים שלא הרגילו אותם בנערותם לשמרם לבל יפלו בפח יוקשים. נטל קונטרס העוסק בענין זה ממחבר לא נודע מי, שדבריו נראו בעיניו, ובגליונו הוסיף בכתב ידו איזה אזהרות נחוצות לדעתו, הפיצם ביעקב וחילקם בישראל, ולא אכפ"ל כלל וכלל מכל המלגלגים, שקולם הגיע לאזניו, אחרי שהחליט שיש תיקון גדול בדבר. לעיתים כשראה באיזה עיתון שנזכר בו דבר הלכה שלא כהוגן, לא ראה שום פחיתות לשלוח "מכתב למערכת" בשמו ולהעמיד דברים על דיוקם. כשקרא באחד מהקבצים התורניים, המספרים בשבחי גדול אחד ובכלל זה שזרק מרה בתלמידיו בכינויים חריפים ביותר, שיגר להם מכתב לשם פרסומו, ובה כתב, שבלי למעט בערכו הרם של אותו גדול, עכ"ז ראוי להודיע שיש בדבר משום אונאת דברים והלבנת פנים וכו'. אף שידע היטב שבשל מעמדו של אותו גדול, דבריו יתקבלו בביקורת.

כשבא אליו פלוני שלא הכירו כלל, ודיבר על ליבו שהנה העת והשעה לפעול לשחרר אסיר מכלאו בארה"ב, וזאת ע"י שהוא ידבר עם מרן הגריש"א והגרע"י זצ"ל, אע"פ שהיה זה בזקנותו ממש, ואע"פ שהבין שדרך זו תועלתה רחוקה מאד, אבל כיון שנקבע בדעתו שזו חובתו בעת ובעונה הזאת, מיד עלה לירושלים אל אותם גאונים נזכרים. וכשבן ביתו ביקש למונעו, שמא בואו אל אותם חכמים בענין זה יהיה לפליאה בעינהם, ביטל דבריו בתמהון ממש, כמי שאינו מבין מה אותו המבקש להרפות ידיו שח. (וראוי להזכיר כי איזה זמן קודם לכן, היה רבינו בחוה"מ של פסח במחיצה אחת עם מרן הגריש"א בכותל המערבי, וכשביקשו כמה ממלוויו שלו להפגיש ביניהם באותו מקום, השתמט רבינו בכל כוחו, מאהבת הצניעות, אכן כל שנגע הדבר לרווחתו של אדם אף אם אינו מכירו, מיד החלש יאמר גיבור אני). וכהנה עוד רבות מאד.

ואצ"ל בדקדוק המצוות והתרחקות מכל מכשול ח"ו שלא יעף ולא יגע לברר כל דבר עד תומו ולהסיר כל תקלה מכשול, ובמקום שלא הצליח פירש.
כך למשל כשפלוני הביא בפניו שמועה שחוטי הציציות עשויים מצמר כבשים ולא מצר רחלים (ולפיכך אין פוטרים אלא במינם, וכל בגדי הצמר (והכותנה) הרי הם כבגד ד"כ בלא ציצית), לא דחה דבריו בקש, בטענות הידועות: קול המון כקול שד'י, פוק חזו מאי עמא דבר וכו וכו', אלא מיד ויחרד האיש חרדה גדולה ויפשוט מעליו כל טליותיו הקטנות והגדולות. חיש מהר שיגר החוטים לבדיקה במעבדת שעטנז בב"ב שאישרו את החשש והמליצו להעביר לבדיקה במעבדה בירושלים, ואחרי שגם הם אימתו את השמועה, העבירו את החוטים לבדיקה במכון התקנים, שהזימו את הדברים ותלו את הטעות בצורת העיבוד ואכ"מ. כשפלוני סיפר בפניו כי יש מין חסה הנקראת "חסה ערבית" שהיא מרה יותר מזו המצוייה בשווקים, מיד טרח להשיג שתילים של אותו המין, וביקש מאחד ממקורביו שישתלם בחצרו, כשצימחו העלים ביקש לטעום מהם (ומצא שאינם מרים יותר). כשהבחין בשינוי שנעשה בהיתר עיסקה של אחד הבנקים שלדעתו היה בו מכשול, מיד ערך מכתבים לכל חכמי הזמן שסבר שיש להם השפעה והתריע על אותו שינוי עד שזכה ונשמעו דבריו. וכך עד העת האחרונה, כשהחל פולמוס העופות לא ראה עצמו מסוגל להכנס לעובי הקורה, וכשנוכח שאלה אוסרים את של אלה, פירש ומנע עצמו מאכילת כל עוף שהוא. וכל אלה הם דוגמאות מעטות בלבד מדרכו זו.

שלטון ביום המוות
תכתב זאת לדור אחרון, מיתתו של אותו צדיק. ואלמלי ראינו בעיננו לא האמנו. כאשר עשה בכל שנות חייו, לדקדק במעשיו ולהשלימם בכל מיני שלמויות, כן עשה ביום הזה.
צדיק באחרונה אותו יום ערב שבת היה. עם הנטו צלילי ערב, לא קמה בו רוח, והיה באפיסת כוח ממש, וכן הראו כלי הבחינה הרפואיים. ועכ"ז ישב ושקל במתון איך תעלה בידו תפילת ערבית באופן המושלם ביותר. תחילה קראו לפניו מזמור שיר ליום השבת, ובעוד עיניו עצומות תיקן את המקריא על חילוף נקודה. אח"כ ביקש שהש"ץ במנין שהתקיים בחדר סמוך לו הוא שיוציאו בברכות קר"ש (שו"ר שכ"ה ברמ"א סי' נ"ט ס"ד בשם תר"י שאין יוצאים אלא בעשרה). אכן לענין קריאת שמע גמר בדעתו שהוא יקרא כל הג' פרשיות בעצמו. (וכנר' משום דברי הירו' שהובאו בשנו"א ריש ברכות שאין יוצאין בקר"ש בשומע כעונה), ואע"פ שדברו על ליבו שמוטב שייצא כשומע, ועכ"פ בשתי פרשיות, ולא יאמץ עצמו על דבר שלא נפסק לדינא, לא קיבל. וכך קרא ג' פרשיות של קריאת שמע, כאשר היתה באמנה איתו, בכוונה שלימה ובדקדוק גמור, כשנפשו יוצאת בדברו ממש, עד שבפרשה שלישית, על כל תיבה ותיבה הוא נושם שתי נשימות, והעומדים על הפתח שומעים את הקולות ותהי לחרדת אלוקים.
לענין תפילת העמידה (שלדעת רוב הראשונים אף מי שאינו בקי אינו יוצא אלא מש"ץ, עי' מרן ורמ"א סי' תרצ"ד), תחילה סבר לצאת מברכת מגן אבות, ושוב ביקש שיוציאו בתפילת לחש. כשהגיע לאתה קידשת, רימז למתפלל שיתן דעתו להוציאו ידי קידוש (ואע"פ שבכל ליל שבת היה מכוון שלא לצאת ידי קידוש בתפילה כדי לצאת על הכוס, בודאי עשה כן משום שלא ידע אם יעמדו לו כוחותיו לקדש וכאשר היה), והלה רימז כנגדו שהבין בקשתו.
אחר התפילה אמרו הקהל שני פרקי תהילים, וכשקרא ש"ץ את המקרא, "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת", רתת כל גופו הקדוש מבכי, עד שכמעט אפסה נשימתו והוצרכו להניח עליו מסכת חמצן. אחר שנשלמו קריאת פרקי התהילים שלח לש"ץ, שיאמר י"ג מדות של רחמים. והקהל קראו בהתעוררות וברעדה ג' פעמים, ולא נענו.
הגיע זמן קידוש, והוא הקדוש לא מצא כוח לא לקדש בעצמו ולא להתכוון כנגד השומע. סמוך לחצות הליל, הוא יושב על כסאו, משכן תפילתו ולימודו. מקום בו כתב את ספריו הרבים ותשובותיו לאלפים, מקום בו החיה לבבות שבורים ונדכאים במאור פנים, ובו התפלל לעת האחרונה בכל שארית כוחותיו ומעט נשמה שהייתה באפו.
והוא יושב כשעיניו צופיות למרחוק מחוץ למקומו ושפתיו מרחשות קטעי תפילות, שבחות והודאות, בחיתוך דיבורו הידוע. העומד על ידו מתוך שדאג למנוחתו, ביקש להשיאו לדבר אחר, ולא קיבל. וכך כשפיו מתגבר בתפילה, בתוך כך ממש, נפשו יצאה בדברו, כרע שכב כארי, ודעתו נושקת וקשורה בצור חי העולמים והרי זה זכה למיתת נשיקה. ותעל נשמתו להתעדן בגן העדן, ליהנות מכל עמלו שעמל תחת השמש.

"אשריהם משכילים כרקיע זוהרים, במנוחות שלום נחו ישרים,
אוי ואבוי שוד ושבר לנותרים, למדיבת נפש וחבלים וצירים".

לייטנר · הודעהעל ידי **לייטנר** » ב' יולי 23, 2018 3:21 am

אויי!
ברוך דיין האמת!

שומע ומשמיע · הודעהעל ידי **שומע ומשמיע** » ב' יולי 23, 2018 9:36 am

יישר כוח, המקום ינחם אתכם בימי הנחמה.

שומע ומשמיע · הודעהעל ידי **שומע ומשמיע** » ב' יולי 23, 2018 9:42 am

איש_ספר כתב:(וכמובן וכפשוט שלא היה מתנגב אח"כ)

גם במקום שאין שער צפוף?

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ב' יולי 23, 2018 10:16 am

שומע ומשמיע כתב:
איש_ספר כתב:(וכמובן וכפשוט שלא היה מתנגב אח"כ)

גם במקום שאין שער צפוף?

אין לי ידיעה על דעתו בפרטי הדין, בפועל לא טלטל (כמובן) מגבת למקווה, וגם לא הכין לו שם כזו מבע"י.

חיי נר · הודעהעל ידי **חיי נר** » ב' יולי 23, 2018 10:25 am

שמעתי מיהודי ת"ח שהיה אצלו בערב פסח האחרון, ושאלו אודות זמן תפילת הנ"ץ שאינו נוהג כהחזו"א, והשיבו שהוא למד ובירר את הסוגיא ויצא לו דלא כהחזו"א, מה ידוע על כך ?

מבקש דעת · הודעהעל ידי **מבקש דעת** » ב' יולי 23, 2018 10:36 am

כמדומה שהשנה קינת 'ארזי הלבנון' קיבלה משנה תוקף היות ובשנה זו הלכו מעמנו הגראי"ל הגרש"א והגרש"ד.

אברהם · הודעהעל ידי **אברהם** » ב' יולי 23, 2018 10:53 am

איש_ספר כתב:מכון לשבתך

עיקר הדברים נאמרו היום בעצרת מספד בביהמ"ד אשי ישראל בב"ב ונוסף עליהם בשעת כתיבת הדברים.

===========================

"אשריהם משכילים כרקיע זוהרים, במנוחות שלום נחו ישרים, אוי ואבוי שוד ושבר לנותרים, למדיבת נפש וחבלים וצירים".

עיני עיני יורדה!

דברים מרוממים ונשגבים

ולוואי שנזכה ללכת מעט בדרכיו, לפי דרגתנו הנמוכה.

דעת_האברך · הודעהעל ידי **דעת_האברך** » ב' יולי 23, 2018 11:43 am

איש_ספר כתב:
שומע ומשמיע כתב:
איש_ספר כתב:(וכמובן וכפשוט שלא היה מתנגב אח"כ)

גם במקום שאין שער צפוף?

אין לי ידיעה על דעתו בפרטי הדין, בפועל לא טלטל (כמובן) מגבת למקווה, וגם לא הכין לו שם כזו מבע"י.

האם לא חשש לטלטול המים שעל גופו?

הודעהעל ידי **איש_ספר** » ב' יולי 23, 2018 11:54 am

בדברים למעלה כתבתי בתחילה בענין מניעתו מבדיקת תפילין, דברים עמומים ועתה ניסחתי אותם מחדש אחרי שביררתי אותם שנית וכצ"ל

לפני כשלושים שנה, ביקש להחליף את התפילין שאיתם היה הולך כל היום, משום זיעה וכו'. הוא הזמין חדשות ואת הישנות הניח בצד וסירב לבודקן. היה רגיל לומר: אדם מגלה שהתפילין שלו היו פסולות, עשרים שלושים שנה לא הניח תפילין, הרי הוא מתעלף מיד.

נשר · הודעהעל ידי **נשר** » ב' יולי 23, 2018 12:18 pm

איש_ספר כתב:וכבר התפרסמו הסיפורים המופלאים בדבר השתדלותו בעניינו של פולארד

מעניין שבאותו סיפור יש כמה וכמה דברים המלמדים על גדלותו ושלמותו.

אני הקטן, כששמעתי סיפור זה לפני כמה שנים מנכדו שליט"א, התפעלתי בעיקר מזה שכשנכנס לגרי"ש אלישיב זצ"ל, לא ניצל את ההזדמנות לשטוח את ספקותיו בהלכה, היות שלא היתה זו שעת קבלת קהל רגילה, אלא בירך ברוך שחלק, העלה את העניין שלשמו הוא בא, ויצא.

כמה יש ללמוד מזה - בזמן שכל בחורצ'יק שנקלע לד' אמותיו של הגריש"א הרגיש חייב ומוכרח לשאול ולהטריד. הגאון הגדול זצ"ל לא רצה להפריע את לימודו מלבד העניין של פדיון שבויים, על אף שברור ופשוט שהיו לו ספקות שמן הסתם זמן רב המתינו להזדמנות כזו.

טברייני · הודעהעל ידי **טברייני** » ב' יולי 23, 2018 12:29 pm

ראיתי במרוה לצמא שהביאו ציור של הרב זצוק"ל, היש מי שיכול להראותה לציבור?
לדעתי הציור החטיא את המטרה, הרב נראה שם חסר חיות ומין קריקטורה של סבאל'ה טוב.
בתמונות הרבות הנמצאות באשכול זה נראה על פניו חדוות חיים עם רצינות תהומית, ממש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח.

שומע ומשמיע

חיי נר כתב:שמעתי מיהודי ת"ח שהיה אצלו בערב פסח האחרון, ושאלו אודות זמן תפילת הנ"ץ שאינו נוהג כהחזו"א, והשיבו שהוא למד ובירר את הסוגיא ויצא לו דלא כהחזו"א, מה ידוע על כך ?

הכוונה לזה?
viewtopic.php?f=7&t=14379&hilit=%D7%93%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%A7%D7%99#p309721

שמר · הודעהעל ידי **שמר** » ב' יולי 23, 2018 12:41 pm

איש_ספר כתב:בדברים למעלה כתבתי בתחילה בענין מניעתו מבדיקת תפילין, דברים עמומים ועתה ניסחתי אותם מחדש אחרי שביררתי אותם שנית וכצ"ל
לפני כשלושים שנה, ביקש להחליף את התפילין שאיתם היה הולך כל היום, משום זיעה וכו'. הוא הזמין חדשות ואת הישנות הניח בצד וסירב לבודקן. היה רגיל לומר: אדם מגלה שהתפילין שלו היו פסולות, עשרים שלושים שנה לא הניח תפילין, הרי הוא מתעלף מיד.

הוא לא נהג לבודקם פעם בכמה שנים (שנה, ארבע) כנהוג? או שמא גם מזה חשש שמא יתעלף? והאם זו הוראה פרטית שלו או כללית לשאר הציבור (שלא כולם לבטח יתעלפו.... לצערנו - והלואי שנגיע לזה)

ידיד הנאמן · הודעהעל ידי **ידיד הנאמן** » ב' יולי 23, 2018 1:36 pm

אצרף כאן מעט ממה שהייתי עד לדברים:
פעם אחת הגיעו אליו מקהילה מסוימת (שאינה מפורסמת וכדומה. וד"ל) וביקשוהו שביום פלוני רוצים להביא אליו ס"ת על מנת שיכתוב אות בספר שעומד להיכנס לבית מדרשם. מו"ר זי"ע שמע את הבקשה ותמה: הספר תורה יבוא אליי?? וכי זה כבוד התורה? כזאת לא יהיה. ופסק בנחרצות: אני אבוא אל הס"ת! ובאמת קבע זמן עם אחד מבני הקהילה שיבוא לקחתו לבית ששם היה מונח הספר והגיע וכתב אות ובירך את המשתתפים וניכר על פניו החדווה במצוה.
עוד פעם הגיע אליו בחור שהעז פניו ושאל, למה הרב שם תכלת בציצית? (והיינו, שרצה להקשות, הרי לא מצינו כך בשאר הגדולים למעט בודדים). וענה לו הרב בבת שחוק: זה מה ששמו לי...אותם שקשרו לי את הציצית... ואחר כך המשיך הבחור: איזו סוג תכלת? וגם בזה ענהו הרב זי"ע: יש כמה, האחרון שנתגלה כעת.
זכותו תגן בעדנו.

טוב לי · הודעהעל ידי **טוב לי** » ב' יולי 23, 2018 3:06 pm

זכורני, בחתונת אחד מנכדיו שיחי' הקפיד מאד שהבחורים לא ישירו בברכה אחריתא כנהוג, מסתמא מחשש הפסק. [ואולי ההקפדה היתה גם על השירה בין הברכות (אולי רק בבברכות אחרונות הסמוכות אחת לחברתה), אמנם זה לא בטוח אצלי].

בברכה המשולשת

מבקש דעת כתב:כמדומה שהשנה קינת 'ארזי הלבנון' קיבלה משנה תוקף היות ובשנה זו הלכו מעמנו הגראי"ל הגרש"א והגרש"ד.

אכן, גם אני חשבתי על כך בת"ב (אך לא בעת הקינה הנ"ל, שהיא עניין להרוגי מלכות דווקא)
והנה הגראי"ל זצ"ל הסתלק ערב חנוכה
הגרש"א שבוע לפני פורים
ומרן זצ"ל שבוע לפני ת"ב
והם שלושת המועדים מדרבנן (שהרי שאר התעניות הן קלות יותר מת"ב ויש צד שהן סניף שלו).

י. אברהם · הודעהעל ידי **י. אברהם** » ב' יולי 23, 2018 3:35 pm

טוב לי כתב:זכורני, בחתונת אחד מנכדיו שיחי' הקפיד מאד שהבחורים לא ישירו בברכה אחריתא כנהוג, מסתמא מחשש הפסק. [ואולי ההקפדה היתה גם על השירה בין הברכות (אולי רק בבברכות אחרונות הסמוכות אחת לחברתה), אמנם זה לא בטוח אצלי].

מבואר בספרו שובע שמחות

: 1.PNG (13.24 KiB) נצפה 14694 פעמים

: 2.PNG (11.39 KiB) נצפה 14694 פעמים

קרית מלך · הודעהעל ידי **קרית מלך** » ב' יולי 23, 2018 3:59 pm

איש_ספר כתב:מכון לשבתך
עיקר הדברים נאמרו היום בעצרת מספד בביהמ"ד אשי ישראל בב"ב ונוסף עליהם בשעת כתיבת הדברים.

דבר גדול שנו כאן!!! העובדות על כך שהבין היטב היטב בחכמתו ופקחותו את אשר לפניו, ולמרות זאת נהג בהם בספ"י, טעות גדולה נתאזרחה בלב רבים שהגדולים המעבירים על מדותיהם כביכול אין בהם את ה"פקחות" הנדרשת כדי להבין את שגיונותיהם של הבאים בשעריהם, ולא היא!!!
מצוה גדולה לפרסם דברים אלו והדומים להם.

צבי וחמיד · הודעהעל ידי **צבי וחמיד** » ב' יולי 23, 2018 4:01 pm

שמר כתב:
איש_ספר כתב:בדברים למעלה כתבתי בתחילה בענין מניעתו מבדיקת תפילין, דברים עמומים ועתה ניסחתי אותם מחדש אחרי שביררתי אותם שנית וכצ"ל
לפני כשלושים שנה, ביקש להחליף את התפילין שאיתם היה הולך כל היום, משום זיעה וכו'. הוא הזמין חדשות ואת הישנות הניח בצד וסירב לבודקן. היה רגיל לומר: אדם מגלה שהתפילין שלו היו פסולות, עשרים שלושים שנה לא הניח תפילין, הרי הוא מתעלף מיד.

הוא לא נהג לבודקם פעם בכמה שנים (שנה, ארבע) כנהוג? או שמא גם מזה חשש שמא יתעלף? והאם זו הוראה פרטית שלו או כללית לשאר הציבור (שלא כולם לבטח יתעלפו.... לצערנו - והלואי שנגיע לזה)

כמובן, מדובר כשהחליף את תפיליו, ואין כל נפק''מ בבדיקתם..

(נידון בפנ''ע הוא אם ומתי החיוב לבדוק תפילין כו' )

צבי וחמיד · הודעהעל ידי **צבי וחמיד** » ב' יולי 23, 2018 4:05 pm

טברייני כתב:ראיתי במרוה לצמא שהביאו ציור של הרב זצוק"ל, היש מי שיכול להראותה לציבור?
לדעת הציור החטיא את המטרה, הרב נראה שם חסר חיות ומין קריקטורה של סבאל'ה טוב.
בתמונות הרבות הנמצאות באשכול זה נראה על פניו חדוות חיים עם רצינות תהומית, ממש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח.

בעיתון זה שבביתי לא הוזכר כלל רבינו זצ''ל.

בעיתון המודיע הובאה יריעת זכרון ממנו, ובה תמונה שלו בתיקון חצות ליד חלון.

האם יודע אי מי היכן צולמה? האם יש שם פתח סמוך?

צבי וחמיד · הודעהעל ידי **צבי וחמיד** » ב' יולי 23, 2018 4:16 pm

הראי''ס, מילותיך טל תחיה עבורנו. נא עוד, גם 'קטנות' - גדולות לנו.

האם אחר סוכות השלים העליה, או (כפי הנראה) כיון דהפליג כו'?

האם היו עוד הזדמניות שהגיע למקום מקדשנו מלבד הרגלים?

טברייני · הודעהעל ידי **טברייני** » ב' יולי 23, 2018 4:35 pm

צבי וחמיד כתב:
טברייני כתב:ראיתי במרוה לצמא שהביאו ציור של הרב זצוק"ל, היש מי שיכול להראותה לציבור?
לדעת הציור החטיא את המטרה, הרב נראה שם חסר חיות ומין קריקטורה של סבאל'ה טוב.
בתמונות הרבות הנמצאות באשכול זה נראה על פניו חדוות חיים עם רצינות תהומית, ממש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח.

בעיתון זה שבביתי לא הוזכר כלל רבינו זצ''ל.
בעיתון המודיע הובאה יריעת זכרון ממנו, ובה תמונה שלו בתיקון חצות ליד חלון.

אינני יודע, האמת שראיתי פרסומת של מרווה עם התמונה הנ"ל, אשתדל בהמשך להעלותה.

ארזי ביתר · הודעהעל ידי **ארזי ביתר** » ב' יולי 23, 2018 6:53 pm

רבינו איש ספר הנלבב, דברים מאירים ביותר!!

יבורכו הידיים שהונפו לכתוב הני מילי מעלייתא, על האי צדיק קדוש עליון, חסידא ופרישא. זכותו תעמוד לכם בתוך כלל בני הדור היתום הזה, להיוושע בכל טוב סלה.

נא, אל תכלא קולמוסך מהמשך הכתיבה. הדברים הם עילוי גדול לנשמתו, באשר רבים וטובים שואבים מהם חיזוק עצום.

פורום אוצר החכמה

מי מחובר