הפקעת בעלות [כגון מה ששכיח בישיבות למכור הספרים שנשכחו ע''י בעליהם ]

[א.ה]

האם מישהו יודע המקור שנהוג בהרבה מקומות שכתוב בהם שהנכנס ידע שעל דעת זה שאם יעבו כך וכך זמן יעשו בו בעלי אותו מקום ככל העולה על רוחם [ מצוי מאוד בישיבות ובכוללים וכן בבתי כנסיות] שמעתי שפסק זה מובא בשם הגרי''ש זצ''ל ואין מועיל מה שיצרח ווי לי חסרון כיס ועוד שבלבו ולב כל אדם שלא התייאש מדבר זה

[אוצר החכמה]

פעם שאלתי את הגאון הרב חנוך פרידמן ראש הכולל וראש ביה"ד לדיני ממונות בשכונה ורב ביהכ"נ שלנו על הדבר הזה. והשיב לי שראשית הוא מתנה שאינו שומר (עול ולא אנטר לך) ומותר לו להוציא את הספרים החוצה. ואחר שמוצאים אותם החוצה הרי הם הפקר.

מה שאני לא הבנתי הוא התינח במי שבא ללמוד אצלו בכולל ומביא עמו ספר לזמן ומשאירו שם ועושה על דעת כן. אבל אדם שנכנס וספרו בידו ולא התכוון כלל להשאירו אלא שכח אותו הרי זה אבידה גמורה ומתי הסכים לעניין העול ולא אנטר לך הרי התכוון לשמור בעצמו ורק אבד ממנו ומעתה חייבים לשמור מדין התורה ומה מעיל תנאי על זה?

[הגהמ]

אני שמעתי שכיום שכולם מדביקים מודעות אמדינן דעתיה אדעתא דהכי הכניס וסבר וקיבל.

[בינוני]

מתוך "עלון המשפט", מפסקיו של הגר"י פליישמן שליט"א אב"ד נתיבות חיים, גיליון 80.

1.JPG (30.84 KiB) נצפה 6646 פעמים

2.JPG (16.13 KiB) נצפה 6646 פעמים

3.JPG (18.37 KiB) נצפה 6646 פעמים

4.JPG (23.15 KiB) נצפה 6646 פעמים

5.JPG (214.49 KiB) נצפה 6646 פעמים

[בינוני]

ספר השבת אבידה כהלכה פרק ז'.

א.JPG (40.55 KiB) נצפה 6645 פעמים

ב.JPG (71.64 KiB) נצפה 6645 פעמים

ג.JPG (205.25 KiB) נצפה 6645 פעמים

[החושב]

אחרי הכל הדברים טעונים ביאור.
גבאי כתב מודעה שכל הנכנס לכאן הוא על דעת שאם ישכח משהו זה יהיה הפקר.
יפה מאוד. הוא יכול לכתוב זאת בשם עצמו: שאם אני אשכח - זה יהיה הפקר.
אבל מי הסמיך אותו לדבר בשמי? אם הוא כתב שאני נכנס על דעת כך וכך, אז זה מין קוסמות כזו שאני באמת נכנס על דעת כך וכך?
אז אגלה לכם סוד, אני אישית מצפצף על המודעה הזו. אם אני שוכח עט (או ספר או קלסר עם חדושי תורה) על הסטנדר אין לי שום דעת להסכים שזה יופקר.

מה תגידו, שאם לא הסכמתי לדברי המודעה אז אין לי רשות להיכנס? אף אחד לא תופס זאת בכזו רצינות. ולכן, אם אכן בונים על זה, צריך לעשות תנאי כפול.
אם אתה מסכים לתנאי - מותר לך להיכנס, ואם אתה לא מסכים - אסור לך להיכנס לבית הכנסת. ואף אחד לא כותב כך. (וספק גם אם יש זכות לגבאי לאסור עלי להיכנס לבית הכנסת בגלל שאין לאף אחד כוח לקיים מצות השבת אבדה).

[אוצר החכמה]

הקושי שלי הוא יותר מזה שאפילו אם אתה מסכים מי אמר שתמיד זה מועיל.
מגבת במקווה יתכן שאנשים אומרים לעצמם שלא איכפת להם לקחת את הסיכון שיאבדו.
אבל אם יש משהו שיקר לאדם והוא בטוח שלא ישכח אותו אח"כ כששכח הרי הסכמתו היתה כמו אסמכתא.

[א.ה]

פעם שאלתי את הגאון הרב חנוך פרידמן ראש הכולל וראש ביה"ד לדיני ממונות בשכונה ורב ביהכ"נ שלנו על הדבר הזה. והשיב לי שראשית הוא מתנה שאינו שומר (עול ולא אנטר לך) ומותר לו להוציא את הספרים החוצה. ואחר שמוצאים אותם החוצה הרי הם הפקר.

מה שאני לא הבנתי הוא התינח במי שבא ללמוד אצלו בכולל ומביא עמו ספר לזמן ומשאירו שם ועושה על דעת כן. אבל אדם שנכנס וספרו בידו ולא התכוון כלל להשאירו אלא שכח אותו הרי זה אבידה גמורה ומתי הסכים לעניין העול ולא אנטר לך הרי התכוון לשמור בעצמו ורק אבד ממנו ומעתה חייבים לשמור מדין התורה ומה מעיל תנאי על זה?

מה שכתב הרב בעל האוצר מניח דעתינו רק לגבי שלא חלה על הגבאין דין שמירה ואפילו יכולים להוציאם מחוץ לשטחם אבל היאך יכולים למכור חפצים אלו ולהנות ממון זה ולא יועיל מה שיכתבו אלפי פעמים שע''ד כן יכנסו והרי ברור שאינו מתיאש

[בינוני]

אנסה להסביר לפום ריהטא את דברי רוב הפוסקים המובהקים שבדור האחרון, לכה"פ איך פועל ההפקר.

א. נתחיל ממקום פרטי. נניח שראובן רוצה להיכנס לבית שלי כשמטרייה בידו, מן הסתם יש לי זכות להגיד לו לפני הכניסה: יש לך רשות להיכנס לרשותי רק על דעת שאם תשכח את המטרייה, אתה מפקיר את המטרייה שלך כבר עכשיו, באם אתה לא מסכים, אתה פשוט גזלן בהנאה העכשווית שלך מרשותי. למה אין בזה אסמכתא? אולי כי מכיון שאתה מקבל ממני תמורה תמורת ההתחייבות, וההתחייבות היא לא 'גזים' ו'בידו' להימנע מההתחייבות, אין זו אסמכתא, ובדומה קצת ל'אם אוביר' או לקנס בשידוכים וכדו'.
(ולמה לא צריך בזה דיני תנאים? בדרך אפשר, אולי כיון שבכל מקרה שראובן נכנס בלי שהוא מתחייב כפי התנאי הוא גזלן גמור, לכן הוא מקבל ע"ע את התנאי ואת ההתחייבות אע"פ שהתנאי לא נעשה ככל משפטיו). בכל מקרה לא הבנתי מה זו הטענה "אף אחד לא תופס זאת בכזו רצינות", זו שאלה של גזל!

ב. ועכשיו למקום ציבורי. כל גבאי ביכנ"ס מעיד (כששואלים אותו) שלולא הפתרון המדובר בלתי אפשרי להתמודד עם מכת האבידות, ואין ספק בעולם שטובת המקום וטובת הכלל שיהיה סידור לאבידות. ומעתה, כיון שביהכנ"ס הוא חצר השותפים, והגבאי פועל מכוח השותפים, יש לו כוח מובנה להחליט תנאי השתמשות בחצר לטובת כלל השותפים, ולכן יש לו כוח שלא להרשות לאנשים להשתמש בחצר השותפות שלא כפי התנאי הנ"ל. [כל אחד מבין שיש כוח לגבאי למנוע ממישהו 'מפריע' להיכנס לביהכ"נ, ואם הלה ייכנס הוא יהיה גזלן, ובדומה לזה יכול הגבאי להתנות תנאים נוספים]. וכך ממש סובר הגר"נ שהבאתי לעיל, ולכן הוא סובר יותר, שאפילו בלי שום מודעה - הכניסה לביכ"נ היא אך ורק ע"ד הגבאים, ומכוח זה היה מותר להם להוציא את האבידות מביהכנ"ס גם בלי מודעה (לולא הבעיה של אבידה).

[חיימשה]

אני במוסד שאני מנהל אכן התייעצתי עם דיין מומחה, ומאז אני כותב שהנכנס הוא בתנאי כפול המועיל עפ"י ד''ת וכו'
במוסד אין יכול הנכנס לומר שאינו מקבל התנאי, שהרי לא כל הרוצה יכול להכנס.

במקווה של אמשינוב בביתר, האדמו"ר מאמשינוב אכן טען שאין הוכחה שכל אחד שם לבו לתנאי, וע"כ דרש שכל מנוי יחתום על זה, שיעשו הכרזה אוטומטית ברמקול שחוזרת על עצמה כל מס' דקות, כך שאי אפשר לא לשים לב לעניין. ונוסח וסגנון ההכרזה משתנה מפעם אחת לחברתה ולא חוזר על עצמו...

[בן ראובן]

בכל מקרה לא הבנתי מה זו הטענה "אף אחד לא תופס זאת בכזו רצינות", זו שאלה של גזל!

אנן סהדי שאיסור הכניסה ללא רשות קיל להו לאינשי טובא (והקרוסלות במקוואות יוכיחו).

[החושב]

(ולמה לא צריך בזה דיני תנאים? בדרך אפשר, אולי כיון שבכל מקרה שראובן נכנס בלי שהוא מתחייב כפי התנאי הוא גזלן גמור, לכן הוא מקבל ע"ע את התנאי ואת ההתחייבות אע"פ שהתנאי לא נעשה ככל משפטיו). בכל מקרה לא הבנתי מה זו הטענה "אף אחד לא תופס זאת בכזו רצינות", זו שאלה של גזל!

כנראה הייתי צריך לפרש את עצמי יותר.
ארשום יותר בפירוט. ודרך אגב אציין ולא אבוש שלא ביררתי את הנושא והידיעות שלי בזה הן ברמה של ישיבה קטנה. (ואם השיטות שהתכוונתי לא התקבלו להלכה - אשמח שתתקנו אותי).
בגמרא כתוב שתנאי צריך להיות כפול.
הראשונים (ראה תוספות קדושין מט:, וכן בסוכה איפה שהוא) הקשו שמצינו בגמרא מקרים שלא היה תנאי כפול וזה עזר.
ותירצו שבמקומות שיש אומדנא די ברורה שזו היא הכוונה, אין צריך תנאי כפול (ואם יש אומדנא מאוד ברורה, אז בכלל לא צריך תנאי).

ובהקשר הזה כתבתי בהודעתי לעיל שבמקרה שלנו אף אחד לא תופס ברצינות שאם הוא לא מסכים להפקיר את חפציו אז באמת הוא יהיה גזלן. כלומר, אין כאן אומדנא (יתרה מזו, לא רק שאנשים לא מאמינים שבאמת מישהו לא מרשה להם להיכנס, אלא בכלל רוב האנשים לא מבינים שזו הכוונה של המודעה הזו. ורק כשמתחילים להתלמדן איך המודעה הזו עוזרת מגיעים למסקנא שכנראה שגבאי התכוון שמי שלא יסכים יהיה גזלן).
וכיון שאין כאן אומדנא צריך תנאי כפול.

[בן ראובן]

(ולמה לא צריך בזה דיני תנאים? בדרך אפשר, אולי כיון שבכל מקרה שראובן נכנס בלי שהוא מתחייב כפי התנאי הוא גזלן גמור, לכן הוא מקבל ע"ע את התנאי ואת ההתחייבות אע"פ שהתנאי לא נעשה ככל משפטיו). בכל מקרה לא הבנתי מה זו הטענה "אף אחד לא תופס זאת בכזו רצינות", זו שאלה של גזל!

כנראה הייתי צריך לפרש את עצמי יותר.
ארשום יותר בפירוט. ודרך אגב אציין ולא אבוש שלא ביררתי את הנושא והידיעות שלי בזה הן ברמה של ישיבה קטנה. (ואם השיטות שהתכוונתי לא התקבלו להלכה - אשמח שתתקנו אותי).
בגמרא כתוב שתנאי צריך להיות כפול.
הראשונים (ראה תוספות קדושין מט:, וכן בסוכה איפה שהוא) הקשו שמצינו בגמרא מקרים שלא היה תנאי כפול וזה עזר.
ותירצו שבמקומות שיש אומדנא די ברורה שזו היא הכוונה, אין צריך תנאי כפול (ואם יש אומדנא מאוד ברורה, אז בכלל לא צריך תנאי).

ובהקשר הזה כתבתי בהודעתי לעיל שבמקרה שלנו אף אחד לא תופס ברצינות שאם הוא לא מסכים להפקיר את חפציו אז באמת הוא יהיה גזלן. כלומר, אין כאן אומדנא (יתרה מזו, לא רק שאנשים לא מאמינים שבאמת מישהו לא מרשה להם להיכנס, אלא בכלל רוב האנשים לא מבינים שזו הכוונה של המודעה הזו. ורק כשמתחילים להתלמדן איך המודעה הזו עוזרת מגיעים למסקנא שכנראה שגבאי התכוון שמי שלא יסכים יהיה גזלן).
וכיון שאין כאן אומדנא צריך תנאי כפול.

ואם יתנה תנאי כפול, מה בכך? המשמעות היחידה תהיה שאכן יש תוקף לדבריו שהנכנס שלא על-פי התנאי הוא גזלן, אבל זה לא אומר שהנכנס אכן הבין ומסכים להיכנס רק על-פי התנאי.

[בינוני]

זה יסוד מוכר באחרונים (וכגון הגליא מסכת לעניין המשתמש במקח אחר שגילה בו מום, הובא בפת"ש רל"ב), שאם בן אדם עושה מעשה גזילה, על אף שלפום ריהטא הוא לא תופס שזו גזילה, מ"מ כיון שוודאי אם היה יודע שזו גזילה היה עושה את המעשה בדעת אחרת, לכן אנו מפרשים את מעשיו שבאמת כוונתו הייתה לא כפשוטה אלא בפרשנות שלפיה לא יעבור על האיסור, ואף שבפועל לא חשב כן, אבל וודאי כוונתו האמיתית היתה לעשות את המעשה ללא איסור גזילה.

[החושב]

ואם יתנה תנאי כפול, מה בכך? המשמעות היחידה תהיה שאכן יש תוקף לדבריו שהנכנס שלא על-פי התנאי הוא גזלן, אבל זה לא אומר שהנכנס אכן הבין ומסכים להיכנס רק על-פי התנאי.

אם היה תנאי כפול, אז היה על מה לדבר ולהמשיך לדון. אבל אף אחד לא עושה תנאי כפול, ורוב רובם בכלל לא עושים תנאי (אלא רק מודיעים שמי שנכנס זה על דעת כך וכך). ולכן שאלתי, שלא ברור איך בכלל מתחיל החשבון.

[בן ראובן]

זה יסוד מוכר באחרונים (וכגון הגליא מסכת לעניין המשתמש במקח אחר שגילה בו מום, הובא בפת"ש רל"ב), שאם בן אדם עושה מעשה גזילה, על אף שלפום ריהטא הוא לא תופס שזו גזילה, מ"מ כיון שוודאי אם היה יודע שזו גזילה היה עושה את המעשה בדעת אחרת, לכן אנו מפרשים את מעשיו שבאמת כוונתו הייתה לא כפשוטה אלא בפרשנות שלפיה לא יעבור על האיסור, ואף שבפועל לא חשב כן, אבל וודאי כוונתו האמיתית היתה לעשות את המעשה ללא איסור גזילה.

גם אם מפסיד מזה? אנו עושים עבורו את החשבון שבוודאי הוא מעדיף לאבד שעון זהב ולא לעבור על איסור שבעיניו הוא קל?

[חלילית]

פעם שאלתי את הגאון הרב חנוך פרידמן ראש הכולל וראש ביה"ד לדיני ממונות בשכונה ורב ביהכ"נ שלנו על הדבר הזה. והשיב לי שראשית הוא מתנה שאינו שומר (עול ולא אנטר לך) ומותר לו להוציא את הספרים החוצה. ואחר שמוצאים אותם החוצה הרי הם הפקר.

מה שאני לא הבנתי הוא התינח במי שבא ללמוד אצלו בכולל ומביא עמו ספר לזמן ומשאירו שם ועושה על דעת כן. אבל אדם שנכנס וספרו בידו ולא התכוון כלל להשאירו אלא שכח אותו הרי זה אבידה גמורה ומתי הסכים לעניין העול ולא אנטר לך הרי התכוון לשמור בעצמו ורק אבד ממנו ומעתה חייבים לשמור מדין התורה ומה מעיל תנאי על זה?

לענ"ד טעה אותו דיין כמבואר להדיא בפתחי תשובה שי"ט במי שהכניס ללא דבר ללא ידיעת לרשות הבעלים ללא ידיעתו ולא קבל שמירה כלל וזרקו לחוץ ומתוך כך נגנב דחייב כמזיק כשלא הודיע לב"ד ויסוד זה שמניח חפצי חברו ברה"ר חייב מטעם מזיק כבר כתבו הנתי' רצ"א סק"ז

[בינוני]

זה יסוד מוכר באחרונים (וכגון הגליא מסכת לעניין המשתמש במקח אחר שגילה בו מום, הובא בפת"ש רל"ב), שאם בן אדם עושה מעשה גזילה, על אף שלפום ריהטא הוא לא תופס שזו גזילה, מ"מ כיון שוודאי אם היה יודע שזו גזילה היה עושה את המעשה בדעת אחרת, לכן אנו מפרשים את מעשיו שבאמת כוונתו הייתה לא כפשוטה אלא בפרשנות שלפיה לא יעבור על האיסור, ואף שבפועל לא חשב כן, אבל וודאי כוונתו האמיתית היתה לעשות את המעשה ללא איסור גזילה.

גם אם מפסיד מזה? אנו עושים עבורו את החשבון שבוודאי הוא מעדיף לאבד שעון זהב ולא לעבור על איסור שבעיניו הוא קל?

כן.

היסוד עצמו בשורשו מבו' כבר בחז"ל, לגבי בעל שהתנה את הנישואין ע"ד שאין מום באשתו, ואח"כ מתגלה שהאשה יש בה כמה וכמה מומים, אנו אומרים שהבעל מוחל על המומים כיון "שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ואע"פ שאולי הבעל טוען שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן למחול על המומים הרבים שיש בה, והא ראיה שהתנה בפירוש את הנישואין, ובעיניו בעילת זנות (שלהרבה ראשונים הוא מדרבנן) וכ"ש שהיא באונס אינו איסור חמור כ"כ, מ"מ כיון שאנו מניחים שאדם לא רוצה לעבור על זה אנו מניחים בשבילו שמחל!

ההלכה ברורה יותר במקח טעות. ז"ל השו"ע (רל"ב ס"ג): "והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום, ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר".
כלומר, בן אדם קנה שעון זהב, וא"א להזיז את המחוגים, הקונה התקשר מיד למוכר ואמר לו שהוא מבטל את המכירה ואינו מוחל כלל, אבל הקונה לא מיהר, הוא לבש את השעון כל היום (מתוך חוסר מחשבה או בכוונה שמקסימום ישלם כמה שקלים למוכר על השימוש), ובערב הלך להחזיר אותו. אומר לו השו"ע: מחלת!

מה הטעם? כותב הגליא מסכת (והובא להלכה בפת"ש שם) וז"ל: גבי טענת מומין... שטענתו על עיקר קניה שאין רצונו שיתקיים כלל, ואמרינן חזקה שאין אדם מתפייס במומין, ועיקר טענתו קבוע שרצונו שיקבל המוכר במקח בחזרה, שאין כאן קניה כלל מעיקרא הואיל ויש בו מום, א"כ בפשיטות שאין לו רשות להלוקח להשתמש בשום אופן כלל בקניה זו, דמשתמש שלא ברשות נקרא גזלן, אפילו רוצה לשלם שכר שימוש לבעליו אינו רשאי... וא"כ אם אנחנו רואין שהלוקח משתמש בו מוכחא מילתא דע"כ התפייס על מום שיש בו ואינו מקפיד, דאל"כ למה נשתמש בדבר שאינו שלו, ואחזוקי לאינשי בגזלנותא לא מחזקינן, ואתיא האי חזקה ומרעא לה לחזקה דאין אדם מתפייס במומין ואמרינן מסתמא מחל.
ופשוט שאין שום תועלת להלוקח במה שהודיע תביעות המום להמוכר שיהיה רשאי להשתמש בו, דאדרבא, עסק ההודעה הוא שאינו מוחל תביעתו, היינו שאינו רצונו להתקיים הקניה ולהחזירה למוכר, וא"כ איך יהיה לו רשות להשתמש עי"ז. ולפיכך כשחזינן שהשתמש אחרי ההודעה מסתמא חזר ומחל והתפייס בקניה זו במומיה".
עי"ש באריכות, שכתב דכל ש"משתמש שלא ברשות ואחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזקינן, ע"כ התפייס על מומו מדהשתמש ודעתו להחזיק בגוף הקניה לעצמו".

יותר מזה כותב הפת"ש (שם סק"ג): שגם באופן ש"הקונה הוא מההמונים ועמי הארץ שאינם יודעים כלל מדין דאם השתמש בו, ואינו יודע כלל מעיקר דבר זה דאסור להשתמש בו מאחר דרוצה להחזירו, אך מורה היתר לנפשיה דכל זמן שחבירו לא החזיר המעות מותר לו להשתמש בו, אבל מ"מ אינו מוחל בשום אופן, וצווח ככרוכיא שודאי רוצה לחזור... לע"ד לכאורה פשוט בדין הראשון שהשתמש מחסרון ידיעה אינו יכול לחזור".

עכ"פ רואים את היסוד המדובר, שכשבן אדם עושה מעשה גזילה, על אף שהוא מורה היתר לעצמו "והאיסור קל בעיניו" וכו', והוא עומד וצווח ככרוכיא שלא מחל ואינו מוחל בשום פנים ואופן, מ"מ כיון שאנו מניחים שבן אדם לא רוצה להיות גזלן, ע"כ שכוונתו האמיתית היא לוותר על תביעתו אף שמדובר בממון רב. ויתכן שכ"ה בנידוננו, שכיון שבעל המקום אוסר להיכנס למקום לולא קבלת התנאי, אנו מניחים שהוא קיבל את התנאי ומחל על ממונו כדי שלא יהיה גזלן.

[א.ה]

זה יסוד מוכר באחרונים (וכגון הגליא מסכת לעניין המשתמש במקח אחר שגילה בו מום, הובא בפת"ש רל"ב), שאם בן אדם עושה מעשה גזילה, על אף שלפום ריהטא הוא לא תופס שזו גזילה, מ"מ כיון שוודאי אם היה יודע שזו גזילה היה עושה את המעשה בדעת אחרת, לכן אנו מפרשים את מעשיו שבאמת כוונתו הייתה לא כפשוטה אלא בפרשנות שלפיה לא יעבור על האיסור, ואף שבפועל לא חשב כן, אבל וודאי כוונתו האמיתית היתה לעשות את המעשה ללא איסור גזילה.

גם אם מפסיד מזה? אנו עושים עבורו את החשבון שבוודאי הוא מעדיף לאבד שעון זהב ולא לעבור על איסור שבעיניו הוא קל?

כן.

היסוד עצמו בשורשו מבו' כבר בחז"ל, לגבי בעל שהתנה את הנישואין ע"ד שאין מום באשתו, ואח"כ מתגלה שהאשה יש בה כמה וכמה מומים, אנו אומרים שהבעל מוחל על המומים כיון "שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ואע"פ שאולי הבעל טוען שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן למחול על המומים הרבים שיש בה, והא ראיה שהתנה בפירוש את הנישואין, ובעיניו בעילת זנות (שלהרבה ראשונים הוא מדרבנן) וכ"ש שהיא באונס אינו איסור חמור כ"כ, מ"מ כיון שאנו מניחים שאדם לא רוצה לעבור על זה אנו מניחים בשבילו שמחל!

]".

עכ"פ רואים את היסוד המדובר, שכשבן אדם עושה מעשה גזילה, על אף שהוא מורה היתר לעצמו "והאיסור קל בעיניו" וכו', והוא עומד וצווח ככרוכיא שלא מחל ואינו מוחל בשום פנים ואופן, מ"מ כיון שאנו מניחים שבן אדם לא רוצה להיות גזלן, ע"כ שכוונתו האמיתית היא לוותר על תביעתו אף שמדובר בממון רב. ויתכן שכ"ה בנידוננו, שכיון שבעל המקום אוסר להיכנס למקום לולא קבלת התנאי, אנו מניחים שהוא קיבל את התנאי ומחל על ממונו כדי שלא יהיה גזלן.

הדברים נכוחים כלפי אותם המקומות אבל לעניינינו אנו יש לומר דאסמכתא בעלמא הוא שכיון שנכנס ע'' ד שוודאי לא ישכח חפציו וד'' ל

[גלרשטיין]

אם תוכל לעלות את כל העלון של עלון המשפט. [ד״א אהי אמר לי ששמע מהרב אברהם יוסף שאמר על כך שאין לסמוך על מודעות אלו, ויכל להיות שיש בזה משום גזל]

[בינוני]

אם תוכל לעלות את כל העלון של עלון המשפט. [ד״א אהי אמר לי ששמע מהרב אברהם יוסף שאמר על כך שאין לסמוך על מודעות אלו, ויכל להיות שיש בזה משום גזל]

http://din.org.il/wp-content/uploads/alon_hamishpat/80.pdf

[בן ראובן]

היסוד עצמו בשורשו מבו' כבר בחז"ל, לגבי בעל שהתנה את הנישואין ע"ד שאין מום באשתו, ואח"כ מתגלה שהאשה יש בה כמה וכמה מומים, אנו אומרים שהבעל מוחל על המומים כיון "שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", ואע"פ שאולי הבעל טוען שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן למחול על המומים הרבים שיש בה, והא ראיה שהתנה בפירוש את הנישואין, ובעיניו בעילת זנות (שלהרבה ראשונים הוא מדרבנן) וכ"ש שהיא באונס אינו איסור חמור כ"כ, מ"מ כיון שאנו מניחים שאדם לא רוצה לעבור על זה אנו מניחים בשבילו שמחל!

]".

עכ"פ רואים את היסוד המדובר, שכשבן אדם עושה מעשה גזילה, על אף שהוא מורה היתר לעצמו "והאיסור קל בעיניו" וכו', והוא עומד וצווח ככרוכיא שלא מחל ואינו מוחל בשום פנים ואופן, מ"מ כיון שאנו מניחים שבן אדם לא רוצה להיות גזלן, ע"כ שכוונתו האמיתית היא לוותר על תביעתו אף שמדובר בממון רב. ויתכן שכ"ה בנידוננו, שכיון שבעל המקום אוסר להיכנס למקום לולא קבלת התנאי, אנו מניחים שהוא קיבל את התנאי ומחל על ממונו כדי שלא יהיה גזלן.

הדברים נכוחים כלפי אותם המקומות אבל לעניינינו אנו יש לומר דאסמכתא בעלמא הוא שכיון שנכנס ע'' ד שוודאי לא ישכח חפציו וד'' ל

גם יש להעיר שבכל הנ"ל מדובר במחילה גרידא, משא"כ בנדו"ד שלכאורה לא סגי במחילה אלא צריך הפקר גמור.