הודעהעל ידי אליהו בן עמרם » א' יולי 15, 2018 5:51 pm
אסור להתעצל בהספדו של חכם, ובייחוד של מי שזכיתי בס"ד לקרבתו במשך לא מעט שנים.
חושב אני שלא אחטיא אם אומר שהיתה ביננו קירבה קצת יותר מיוחדת, ואף זכיתי לחיבתו.
וזאת למודעי, כי חלק מהדברים שאכתוב בעזהי"ת הינם עובדות ממש, וחלק הינם פרשנות של מה שזכיתי לראות בעיני, ואולי בעניותי, הבנתי כראוי מתוך התבוננות בקצות דרכיו, וממה שהיה מוכן לחשוף בפני. מ"מ (לגבי הפרשנות) אני מקווה שלא ארחיק מן האמת, כי היה צריך התבוננות מרובה, ולא כל אחד זוכה לזה, ואנוכי את נפשי לא ידעתי.
כמובן, שבענייני הלכה, אין לסמוך אלא על הדברים שכתב או עבר עליהם בעצמו.
ונקווה שהדברים יהיו לעילוי נשמתו הטהורה, ולמען דעת הכל כי שם ה' נקרא עליו.
=================
היה שגור על לשונו, שאין לפסול אף חוג של שומרי תורה ומצוות, לא את אלה ולא אלה, ומכולם יש מה ללמוד.
במקום לפסול, צריך לקחת את הדברים הטובים מכל חוג.
הדבר נבע גם מסלידתו והתרחקותו הגדולה מאד מכל שמץ "מחלוקת".
לפי מה שהבנתי, הוא גם ראה בזה (ב"פסילת החוג השני") כחלק מהגורמים ל"מחלוקת" בין החוגים.
זאת היתה גם דרך חייו, להיות בקשר עם כל החוגים של יראי ה', ולכן, ניתן היה לראות אצלו "חסידים", "ליטאים", "ספרדים", ו"כיפות סרוגות", שיש לו קשר עמוק עם כולם וזכו לקרבתו, בין בהלכה, בין בקבלה, ובין בדרכי היראה.
כפי שכתבתי, מן ה"מחלוקת" התרחק כמו מאש.
אמרתי לו פעם ב"עת רצון", כי היה מן הראוי לצאת ב"מחאה" גדולה כנגד המחזיקים במחלוקת, ואמר לי שיש צדק בדברים.
שאלתיו, אם כך למה הרב לא מוחה, וענה לי כי לא נראה שיקבלו את הדברים, ואדרבה כל צד יחשוב שהוא (הרב זצ"ל) מהצד השני, ושהנה נמצא גם הוא בתוך ה"מחלוקת".
היה הרב זצ"ל חכם מחוכם מאד בכל עניני עבודת ה' שלו, וכמי שיודע דרכי היצר, ומתגבר עליהם בחכמתו.
מצד אחד היה מאד מאד יסודי וביקורתי, ולא היה דבר נעלם ממנו עד הפרט האחרון. כך היה בבירור ההלכה וכך היה בדקדוק בלה"ק ועוד ועוד.
וגם להליכותיהם של אנשים היה שם לב בדקדוק.
אך כשהיה הדבר מגיע ל"בן אדם לחברו" או בעניינים שהיה להם אפילו רק "ריח" של מחלוקת או לה"ר או פגיעה בזולת או אפילו מחשבה לא טובה על הזולת, היה עושה עצמו "תמים" ממש, שאינו רואה ואינו שומע ואינו מבין כלום ממה שקורה לידו או מה אומרים לו. פשוט אימץ את דברי חז"ל כפשוטם: מוטב לאדם שיעשה עצמו...כל ימיו, ואל יהיה רשע לפני המקום.
זה היה ממש פלא לראות, איך הוא משתנה ב-180 מעלות מטבעו ותכונותיו הרגילים.
והיה גם חכם ומחוכם בבריחה מן הכבוד.
ולפי מה שתפסתי, לא היה זה כמי שיצרו עומד כנגדו לפתותו ל"כבוד", והוא עומד כנגדו ונלחם בו, אלא כמי שתכונתו האישית איננה יכולה לחיות במחיצה אחת עם כבוד וה"המולה" הנהוגה בדרך כלל מסביב לגדולי הדור.
לדוגמא: בשנותיו האחרונות התקיים מנין למעריב בכל מוצ"ש בביתו. הרבה מן הפעמים התאספו בביתו כמנין וחצי, שרובם קבועים ממיודעיו. אך לעיתים, "קפצו על העגלה" מתפללים נוספים שביקשו את קרבתו או את ברכתו וכיוצא בזה. והנה, על אף שהרגיש בטוב, ואף היה לו כח, כאשר ראה שמתאספים יותר מדי אנשים, ביקש לצאת ל"נטילת ידים" וכיוצא בזה, ולאחר מכן פשוט "חמק" לחדרו.
וביותר, ראיתי פעם לפני כמה שנים, שהתאספו אליו משפחה שלימה לברית במנינו הקבוע בתפארת ציון. בה הוא שימש כ"סנדק". והנה לאחר הברית, כאשר רצה לשוב לביתו, ראה שמתאספים מסביבו קהל רב מדי לטעמו, החפץ ללוותו לביתו. הוא מתחיל ללכת והקהל הולך עימו, וזה כמובן לא "מתאים" לו. מה עושים?
תוך כדי שהוא הולך עם 2 מלווים, הוא פונה ימינה לאיזשהו שביל צדדי, כאילו הוא חייב לעשות או לבדוק משהו באותו מקום. כך עשה עד שהקהל פשוט התפזר, ואז היה יכול לשוב לביתו בצניעות ובלי כל ה"ההמולה" כשאיפת ליבו הטהור.
ובענייני "כבוד" לאחרים היה מומחה ממש.
גם כשלא היה ספק מי גדול ממי, וגם כשהיה ספק שזה שבא אליו אם היה ראוי לכבוד או לא היה ראוי לכבוד, וגם כשהיה זה מי שנחשב ל"תלמידו", לא היה מהסס להדרו בקימה, למרות כל ה"תירוצים" למה לא לקום.
ולדוגמא נוספת: בשיעור ההלכה והחפץ חיים שלו הקבוע לאחר התפילה בבוקר היו משתתפים גם תלמידי חכמים יודעי דת ודין וגם מה שנקרא מ"בעלי הבתים" הפשוטים יותר. לא אחת קרה שנשאלה שאלה במקביל ע"י מי מהתלמידי חכמים וע"י אחד מ"בעלי הבתים", והנה הרב משקיט את כולם ושואל (כי אזניו בזקנותו כבידות היו מעט) "מה אומר רבי פלוני?" פונה אליו ושומע בקשב רב את השאלה, ולפעמים כשלא מבין, שואל אחרים שיסבירו לו את ה"שאלה החשובה" של אותו פלוני שאינו נחשב ל"תלמיד חכם". וכל זאת, לא פעם אחת, אלא פעם אחר פעם, כאילו הם החברים הטובים ביותר, והשאלות שלו הן הטובות ביותר.
ואותו פלוני, שחש בקירבה המיוחדת של הרב זצ"ל אליו, הפך ברבות הימים ל"יועץ" לרב. ומדי פעם ראיתי, שהיה אותו פלוני שואל את הרב האם עשה כפי שייעץ לו, ואולי כדאי שהרב יעשה כך או כך? והרב מתייחס במלוא הרצינות ל"עצות" ועונה ב"התחמקות" אלגנטית כזו או אחרת, מהנהן בראשו ומחייך, וקצת עונה וקצת לא, העיקר שאותו "יועץ" ירגיש הכי טוב והכי קרוב, כאילו הוא ממש ה"גואל והמושיע".
כל "גינוני" חצרות הגדולים היו רחוקים ממנו מאד, והצליח ברוב חכמתו לדחות מעליו כל התארגנות של "חצר" ו"משבקי"ם".
לעניות דעתי, בגלל זה זכה, ששימשו אותו תלמידי חכמים, "צורבים" ובחורי ישיבה צעירים ששימשו אותו בכבוד גדול ומסירות אין קץ, וביקשו את קירבתו ואת הלימוד ממעשיו, מבלי שמישהו יפיק מכך "תועלת" "גשמית" כלשהי לעצמו או "כבוד" או "קשרים" או...ואו ...ואו...
(אגב, אותם "משמשים" ממש לא היו להם "חיים קלים", ולדוגמא קטנה, מי זה שיכול לעזור בקביעות למי שהלילה אצלו מאיר כיום, והולכים יחדיו למקווה הקר והחשוך בשעות הקטנות של ליל ש"ק, כאשר אין נפש חיה ברחוב, וכל צד לוקח כחצי שעה בהליכה איטית....)
מי שזכה להכיר קצת את "בעל התפילה" ו"הקורא בתורה" ו"בעל התוקע" שלו, שקשה (בלשון המעטה) להכריע אם חכמתם מרובה ממעשיהם או מעשיהם מרובין מחכמתם, שמצד אחד הם מומחים גדולים כל אחד בתחומו, בדקדוק הלשון והלכות, וזה בתקיעות שופר והלכותיה, ומצד שני חכמים ונבונים ומעל הכל ענוותנים מיוחדים, השתאה לנוכח הסייעתא דשמיא שיש לרב זצ"ל לבחור את הבחירות הנכונות ביותר ל"תפקידים" אלו, וכנראה גם לזכות של "הבא לטהר - מסייעין בידו".
למרות שתכונת ה"עקביות" היתה מאד יסודית אצלו, אך זה לא מה ש"חייב" אותו להשאר בדעתו ובמנהגו משכבר.
אדרבה, הוא היה בודק מחדש את הכרעותיו בהלכות ובהנהגה, ואם הסתבר לו, אפילו בגלל הערה של צורב צעיר שיש לשנות את דרכו, היה משנה אותה.
כלומר, גם ה"עקביות" היתה תחת ביקורת תמידית של דרישת ה"אמת", והמטרה הינה אחת, לשפר ולהשתפר עוד ועוד בדרך העולה בית ה'.
