קריעה בכותל המערבי

[ש. ספראי]

ישנם שנהגו להקנות את בגדיהם, בכותל ובירושלים העתיקה, לאדם אחר ועי"כ סבורים שנפטרים הם מחובת הקריעה, שהרי אין להם בגדים לקרוע.
ואולם בכמה דוכתין הובא בשם מרן הקה"י זצ"ל דהקנאה זו אינה מועלת, דהנה כתב השו"ע (יו"ד סי' שמ סעיף לד): "האומר לחבירו: השאילני חלוקך שאבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורעו, ומאחהו ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו, ה"ז לא יגע בו", עכ"ל. וכתב הש"ך (סק"נ): "לא יגע בו - ונ"ל דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט", עכ"ל. ועפ"ז טען הקה"י זצ"ל דחזי' מהכא שבמקום דאיכא אומדנא שבעל הבגד מרשה לו לקורעו לצורך אבילותו, יקרענו, וכשהאומדנא שאינו מאפשר לו זאת, לא יקרענו. והרי כשאדם מקנה את בגדיו לאחר, לכאו' האומדנא הברורה היא שמוכן שחבירו יקרע את הבגד, שהרי בגד זה היה של חבירו עד לרגע זה, ומה איכפ"ל שיקרענו, ולכן סבר הקה"י שלא מועיל להקנות בגד לאחר. וכ"כ בהערות למסכת מו"ק (כ,ב) בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
והנה מלבד שיש להעיר ע"ז בפשיטות שהרי כל הקנאת הבגד לחבירו נועדה לפוטרו מקריעה, א"כ בזה י"ל שגם כוונת ואומדנת בעל הבגד החדש, שבעליו הקודמים לא יקרענו, שהרי לשם כך הקנה לו את הבגד, יש להעיר יותר בזה, דהנה כל הלכה זו נוגעת לאומדנא, וע"ז טענו הגרי"י קניבסקי והגרי"ש אלישיב זצ"ל דהכא האומדנא היא שבעל הבגד החדש מסכים שבעל הבגד הקודם יקרענו.
אך לענ"ד פשוט וברור הוא שכאשר ראובן יקנה את הבגד לשמעון ושמעון יאמר לו במפורש שאינו מוכן שיקרענו, בזה גם אם יש אומדנא שבתוככי ליבו אינו מתכוין לכך, אסור לראובן לקרוע את הבגד. כי אין מקום לאומדנא דמוכח נגד גילוי רצונו המפורש, ולא מועיל דברים שבלב, וגם לא דברים שליבו ובלב כל אדם, למול ציווי מפורש של בעל הבגד. וא"כ שפיר יוכל ראובן להקנות את בגדו לשמעון, ושמעון יאמר לו בפיו שאוסר עליו לקרוע את הבגד, וא"כ ייפטר מחובת הקריעה, כיון שאין הבגד שלו, ובעליו החדש אוסר עליו במפורש לקורעו.

[לענין]

לענ"ד אם שמעון יאמר כן, הוא ממש רשע.

לצערי אני לא מצליח להבין את עיקר הנדון. כדאי הוא בית אלקינו לקרוע עליו את חולצותינו (! לא מדובר על חליפה חלילה וחס) ששוות כמו שני מגשי פיצה.
(כשמישהו מבקש ממני לקנות את חולצתו, אני מסכים בכובד ראש, ואז מודיע לו שאני מסכים שהוא יקרע אותה.
אָמַר לוֹ: לֹא נָתַתָּ לִּי אֶת שֶׁלְּךָ, אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים, וּמִתְרַצִּים זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ).

ה' יזכנו לראות בנחמת ציון מהרה אמן

[משולש]

לענ"ד אם שמעון יאמר כן, הוא ממש רשע.

לצערי אני לא מצליח להבין את עיקר הנדון. כדאי הוא בית אלקינו לקרוע עליו את חולצותינו (! לא מדובר על חליפה חלילה וחס) ששוות כמו שני מגשי פיצה.
(כשמישהו מבקש ממני לקנות את חולצתו, אני מסכים בכובד ראש, ואז מודיע לו שאני מסכים שהוא יקרע אותה.
אָמַר לוֹ: לֹא נָתַתָּ לִּי אֶת שֶׁלְּךָ, אֶלָּא שֶׁתְּהֵא אַתָּה וְאָבִיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים, וּמִתְרַצִּים זֶה לָזֶה, וִיהֵא עָוֹן תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ).

ה' יזכנו לראות בנחמת ציון מהרה אמן

אעיר שלמנהג אשכנז מי שלבוש חליפה צריך לקרוע רק את החליפה ולא את החולצה. ולכן אם אינו רוצה לקרוע את החליפה יפשטנה לפני שמגיע למקום המקדש.

עוד רציתי להעיר, הרי כל אחד מידי פעם משליך בגדים מיותרים ובלויים לגמ"ח או לפח. ואם ממילא זורקים את הבגד לפח, מה הבעיה לשמור אותו בשביל הקריעה?
(ועוד יש לציין שבגד אחד יכול להקרע הרבה פעמים, כל קריעה היא טפח בלבד וצריך להרחיק מהקרע הקודם שלוש אצבעות שזה כשש ס"מ, ואחרי שכל החלק הקדמי מלא קרעים אפשר ללבוש את זה הפוך (הכפתורים מאחורה) ולקרוע אותו מספר קרעים בצד האחורי, ואחר כך זורקים לפח, מי שהולך כל חודש ויום לכותל המערבי "יבזבז" בערך חולצה/חליפה אחת לשנה, שזה בלאי נורמלי אפילו לאנשים עניים.)

ועוד יש להציע ללכת לגמ"ח בגדים ולקנות ב2 ש"ח חולצה/חליפה/פראק/קאפוטה/וכו' וכו' עבור הקריעה. וגדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, ומי שיכול ב2 ש"ח להתאבל על החורבן כדינא דגמ' ולא עושה זאת זה בעיה...

אולי יש מי שיכול לפעול לפתוח גמ"ח בגדים לקריעה ברובע היהודי ושכרו הרבה.

[איש פלוני]

שמעתי כוכ"פ ממו"ר הגר"ש פישר דמי שמקנה בגדיו הוי מכניס עצמו לאונס בידים ולא מועיל ויצטרך לקרוע כשמגיע לביתו

[משולש]

אולי יש מי שיכול לפעול לפתוח גמ"ח בגדים לקריעה ברובע היהודי ושכרו הרבה.

דיברתי עם מישהו משם והוא אמר שקשה מאוד לעשות פתרון מלא במקום של החיוב כי אפשר להגיע לכותל מכמה וכמה כיוונים (דרך הרובע, השוק, שער ציון, אוטובוסים, וכו') ואם כן יצטרכו לעשות הרבה גמחים כאלו. מה גם שברוב הדרכים אין מקום שאפשר לשים בו משהו כזה אלא אם כן יציבו שם איזה מיכל ולזה צריך אישורים וכו'.

אז אמרתי לו לפחות נשים גמ"ח כזה ב"חורבה" ומי שרוצה לקיים הדין יגיע רק דרך שם, ויחזיר אחר כך למקום. (מדובר על לא יותר מפעם בחודש פלוס. מי שבא כל יום או כל שבוע או כל חודש לא צריך את זה).

ננסה לברר שם בלי נדר אם יש אפשרות למצוא לזה מקום בבית הכנסת או סביבותיו.

[משולש]

עוד יש לציין שהרבה מקילים בכל מיני זמנים לא לקרוע ולא ידעתי על מה סמכו.
חייבים לקרוע בכל יום חוץ מבשבת ויום טוב. (אבל בכל שאר הימים חייבים לקרוע גם בחול המועד וכ"ש בראשי חודשים בחנוכה ופורים וכו' וכו').

[איש פלוני]

עוד יש לציין שהרבה מקילים בכל מיני זמנים לא לקרוע ולא ידעתי על מה סמכו.
חייבים לקרוע בכל יום חוץ מבשבת ויום טוב. (אבל בכל שאר הימים חייבים לקרוע גם בחול המועד וכ"ש בראשי חודשים בחנוכה ופורים וכו' וכו').

בהליכות אבן ישראל כתב שא"צ לקרוע אפי' באסרו חג.

[איש פלוני]

אולי יש מי שיכול לפעול לפתוח גמ"ח בגדים לקריעה ברובע היהודי ושכרו הרבה.

דיברתי עם מישהו משם והוא אמר שקשה מאוד לעשות פתרון מלא במקום של החיוב כי אפשר להגיע לכותל מכמה וכמה כיוונים (דרך הרובע, השוק, שער ציון, אוטובוסים, וכו') ואם כן יצטרכו לעשות הרבה גמחים כאלו. מה גם שברוב הדרכים אין מקום שאפשר לשים בו משהו כזה אלא אם כן יציבו שם איזה מיכל ולזה צריך אישורים וכו'.

אז אמרתי לו לפחות נשים גמ"ח כזה ב"חורבה" ומי שרוצה לקיים הדין יגיע רק דרך שם, ויחזיר אחר כך למקום. (מדובר על לא יותר מפעם בחודש פלוס. מי שבא כל יום או כל שבוע או כל חודש לא צריך את זה).

ננסה לברר שם בלי נדר אם יש אפשרות למצוא לזה מקום בבית הכנסת או סביבותיו.

שמעתי שכן יש\היה גמ"ח כזה כמדומה בנתיב אריה, אבל אינני בטוח. בל"נ אברר השמועה.

[ש. ספראי]

צר לי, אך לא קיבלתי תגובות לגוף הדברים שהעלתי, האם אני צודק או לא.
לא הנושא האם חולצה היא שני מגשי פיצה והאם טוב או לא טוב לקרוע.
בוודאי מצוה לקרוע. זה דין מפורש בשו"ע.
ואך המציאות שרוב רוב העולם, גם אלו שמחוץ לירושלים (שלירושלמים יש מחלוקת הפוסקים אם קורעים), לא קורעים, כולל תחי"ם גדולים וצדיקים.
אגב: כמעט כל את כל הלכות זכר לחורבן המובאים בשו"ע תק"ס, רוב העולם לא נוהג, והארכתי בזה במאמר במק"א, ויש הסברים לכל היתרי וקולת העולם, ואכמ"ל כנ"ל.
העולם מצא היתר של הקנאה. הסטייפלר והגריש"א לא הסכימו להיתר זה מבחינה הלכתית, בגלל האומדנא הנ"ל, ואני עני תמה על אומדנא זו, וכנ"ל.[b]
לגבי אלו שטענו שאסור לאדם להיפטר בידים מחיוב, זאת שאלה עתיקה ורבים מדברים עליה. ראו בהערות הגרי"ש למו"ק כ' ב' ועוד.
[/b]הרעיון הכללי הוא שאין חיוב כלל לאדם לקרוע אם אין לו בגדים, ואינו דומה ללולב וכו'. מותר לאדם להפקיר את ביתו לכתחילה כדי להיפטר ממזוזה או משיור אמה על אמה בבית, כיון שכל החיוב מתחיל מהבית ואינו חיוב גברא וכו'.
ישנם גם דברי הריטב"א במו"ק שם, שכותב שיש דין "לכם" בקריעת בגד. היינו שאם הבגד אינו שלך, אינך חייב בכלל בקריעה, ושוב אכמ"ל. כבר האריכו בזה הפוסקים בדורינו.

[לענין]

אני חושב לענ"ד שהגמ"ח הזה, גם אם יציל רבים מעון, הוא מסמל מהות של בזיון.
מילא שלובשים חולצה ישנה במיוחד בשביל זה, נאך מילא (גם באבילות על ז' קרובים אנשים דואגים מראש ללבוש אז חליפה ישנה בדוקא), אבל לעשות על זה כזה פרהסיא? למה לא לעשות את הגמ"ח הזה בשיתוף עם חברא קדישא? זה בטוח יוזיל עלויות.
אין פטנטים. מי שלא אכפת לו שנשרף לה' הבית שלו, שהשכינה הקדושה מיללת בעפר, שהשו"ע מלמד אותנו איך מתאבלים, שיעשו לו גמ"ח דחוף ללמד אותו א' ב', זה לא המקום לגמ"ח בגדים.

על החדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים?

[ש. ספראי]

אני חושב לענ"ד שהגמ"ח הזה, גם אם יציל רבים מעון, הוא מסמל מהות של בזיון.
מילא שלובשים חולצה ישנה במיוחד בשביל זה, נאך מילא (גם באבילות על ז' קרובים אנשים דואגים מראש ללבוש אז חליפה ישנה בדוקא), אבל לעשות על זה כזה פרהסיא? למה לא לעשות את הגמ"ח הזה בשיתוף עם חברא קדישא? זה בטוח יוזיל עלויות.
אין פטנטים. מי שלא אכפת לו שנשרף לה' הבית שלו, שהשכינה הקדושה מיללת בעפר, שהשו"ע מלמד אותנו איך מתאבלים, שיעשו לו גמ"ח דחוף ללמד אותו א' ב', זה לא המקום לגמ"ח בגדים.

על החדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלים עלינו את הישנים?

אלו דברי טעם.
אבל השאלה מה הקב"ה יותר רוצה, שלא נבוא לידי בזיון, או שלא נעבור על הלכה פסוקה בשו"ע.
שרבים יעברו על עוון זה גם בזיון. לא?...

[לענין]

למה כבודו מעמיד רק שתי אופציות? הקב"ה רוצה שנעשה את האופציה השלישית - פשוט שנקרע. לא נסיון ולא בזיון...

[משולש]

למה כבודו מעמיד רק שתי אופציות? הקב"ה רוצה שנעשה את האופציה השלישית - פשוט שנקרע. לא נסיון ולא בזיון...

א. מציאות הובאה לעיל שרוב העולם לא קורעים וזה בגלל חסרון כיס, ולכן עדיף שיעשו גמח מאשר שיעברו ולא יקרעו.
ב. חסרון הכיס הוא גדול מאוד. חולצה נורמלית עולה כחמישים ש"ח, ואדם שהולך כל חודשיים לכותל יפסיד מאתיים וחמישים ש"ח לשנה על זה.

[תרגימא]

שמעתי מאאמו"ר שליט"א, שבכל יום שאין אומרים תחנון, אין קורעים...

[משולש]

הכרתי את המנהג הזה ואמרתי שקשה לי למצוא לו מקור והסבר.

[דורשי יחודך]

יש כמה מנהגים כאלה להקל בקריעה בימים מסויימים, והשאילה כמה משקל, והאם בכלל, לתת להם.
לפני שנים הגעתי לכותל בפסח שני, ניגשתי לביתו של הרב נבנצל שליט"א ושאלתי אותו האם לקרוע. הוא השיב לי שהמנהג שבימים שאין אומרים תחנון לא קורעים.

[לענין]

הגרש"ז והגרי"ש כשהיו נשאלים אודות המנהג שלא לקרוע בימים שאין בהם תחתון - שהוא תמוה בפשוטו - דמן הדין אין זה אלא ברגלים,
היו משיבים -
הגרש"ז - למעשה המנהג שלא לקרוע...
הגרי"ש - אבל הדין מחייב קריעה...

[משולש]

מעניין. תודה על המידע. (אני קרעתי שם בפורים לפני שנה וחצי).

[קו ירוק]

אולי יש מי שיכול לפעול לפתוח גמ"ח בגדים לקריעה ברובע היהודי ושכרו הרבה.

הישיש פרופסור ר' מאיר שורץ (ברחוב בוני החומה 3) יש לו גמ"ח.. אבל מי שמגיע לעיר העתיקה כבר חייב בקריעה על ערי יהודה.

[משולש]

על הרי יהודה בוודאי לא נוהגים לקרוע.
ככה כתבו כמה פוסקים. בכל זאת גרים שם יהודים היום ואין שם בתים חרבים.

[קו ירוק]

רובם נכרים!

וכאן (מאות ט ואילך) מספר אמרי יושר להגאון רבי מאיר גריינימן שליט"א:

אמרי יושר ר''מ גריינימן.jpg (742.8 KiB) נצפה 12623 פעמים

[משולש]

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ע

י"א אם יש לקרוע היום על ראיית ירושלים ואלו הנוסעים לארץ ישראל מסתבר שאף שעדיין לא נגאלנו בעוה"ר אין לקרוע בראיית ירושלים מאחר שהיא בחסד השי"ת בנויה לתפארת ואינה עכ"פ ברשות אומות עכו"ם, וצריך לברך רק בראותו מקום המקדש אף כשרואים אותו מרחוק וכ"ש כשבאים לכותל, וכשרואין ערי יהודה שהם ברשות האומות וכן אם איכא חלק מירושלים ברשות האומות אף אם נבנו יפה צריך לקרוע.

[קו ירוק]

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ע

י"א אם יש לקרוע היום על ראיית ירושלים ואלו הנוסעים לארץ ישראל מסתבר שאף שעדיין לא נגאלנו בעוה"ר אין לקרוע בראיית ירושלים מאחר שהיא בחסד השי"ת בנויה לתפארת ואינה עכ"פ ברשות אומות עכו"ם, וצריך לברך רק בראותו מקום המקדש אף כשרואים אותו מרחוק וכ"ש כשבאים לכותל, וכשרואין ערי יהודה שהם ברשות האומות וכן אם איכא חלק מירושלים ברשות האומות אף אם נבנו יפה צריך לקרוע.

[משולש]

הוא מדבר על שלטון מדינת ישראל, הוא כמדומני על כל ירושלים כולה.

[משולש]

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן לז

הנה בעניין חיובים דקריעה על ראיית ירושלים וראיית מקום המקדש, ודאי הוא חיוב, כמפורש בברייתא דמו"ק דף כ"ו ע"א. וגם על ערי יהודה איתא שם דקורע, ואיפסק כן ברמב"ם פ"ט מאבל ה"ב, ויותר מפורט בסוף פ"ה דתעניות. ובטור וש"ע סימן מיוחד באו"ח סימן תקס"א, וגם ביו"ד ס"ס ש"מ. ובחיוב הקריעה בערי יהודה וירושלים איתא בלשון הרמב"ם בתעניות שם הט"ז שהוא בחורבנן, והוא כלשון רבי אלעזר במו"ק שם. אבל בין בגמ' בין ברמב"ם איתא גם ביהמ"ק בחורבנו, שזה מילתא דפשיטא, שהרי לא שייך שיבנה אלא כשיבוא מלך המשיח כדאיתא בכמה מקומות, וברמב"ם פ"א מבית הבחירה (אולי כוונת מרן זצ"ל להלכה ד' שאיתא שם דבניין העתיד להבנות אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, הרי שרק מלך המשיח יוכל לבנותו) ורפי"א ממלכים, שא"כ אפשר לא נאמר גם זה דערי יהודה וירושלים לחידוש דין, וצריך לקרוע אף כשאינן בחורבנן, כל זמן שלא בא מלך המשיח. אבל בש"ע באו"ח, דעל ביהמ"ק לא כתב בחורבנה, ורק על ערי יהודה וירושלים, משמע שהוא לדינא לאשמועינן שאם הם בנויין א"צ לקרוע. ועיין בב"י שם דדייק מזה דאם אינן חרבות, שהם מיושבות, אפילו בזה"ז שהם תחת ממשלת עכו"ם היה נראה דא"צ לקרוע. אך מסיק דעיקר דכל שהם בידי עכו"ם אף על פי שיש בהם יישוב, בחורבנן מיקרי. וכן כתבו הט"ז והמג"א סק"א, ופי' המג"א עניין זה ביותר, שכתב אף על פי שיושבין בהם ישראל כיון שהאומות מושלים עליהם מיקרי חורבן. וכלשון המג"א כתב גם במ"ב סק"ב. שא"כ עתה שבחסדי השי"ת אין מושלים האומות על ערי יהודה ועל ירושלים, והם גם מיושבים, הוא טעם גדול שלא לקרוע. אף שעדיין לא באה הגאולה ע"י מלך המשיח, ואנו מתפחדים מהאומות אין לקרוע. דהא הקרא שלמדים משם שצריך לקרוע על ערי יהודה (בירמיה מ"א, ה', ויבואו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים וגו') הרי באו אחר שנחרבו ממש, שאין ללמוד מזה אפילו ליום אחד קודם החורבן, אף שהיה ידוע ע"י ירמיהו הנביא ועוד, כי יהיה החורבן. וכ"ש עתה שמקווים אנחנו שמלך המשיח יבוא בקרוב כשיהיו כל ערי ישראל על מכונם, שאין צורך לקרוע. אבל כשרואה מקום המקדש שעדיין הוא בחורבנו, ולא שייך שיבנה אלא ע"י מלך המשיח צריך לקרוע בפשיטות. וכשיבוא מלך המשיח במהרה בימינו, אף אם נימא שיהיה קצת זמן עד שיבנה, יורנו מלך המשיח וסנהדרין איך לעשות.

[קו ירוק]

לא ברירא לי שזו כוונתו. רובה המוחלט של ירושלים של ימי הבית ברשות הנכרים. ושלטון ישראל בהם לא מעלה ולא מוריד לענין זה.
שלטון ישראל האג"מ מיירי בערים חרבות, אך שטחן ביד ישראל, דוגמת בית שמש העתיקה נניח.

[משולש]

יש כמה מנהגים כאלה להקל בקריעה בימים מסויימים, והשאילה כמה משקל, והאם בכלל, לתת להם.
לפני שנים הגעתי לכותל בפסח שני, ניגשתי לביתו של הרב נבנצל שליט"א ושאלתי אותו האם לקרוע. הוא השיב לי שהמנהג שבימים שאין אומרים תחנון לא קורעים.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן לז

ב. ראה מקום המקדש בעש"ק אחר חצות, אם חייב לקרוע

ולעניין אם ראה מקום המקדש בעש"ק אחר חצות, איני רואה טעם שלא יקרע, אם לא שנימא שהקריעה יעשה עליו יותר צער שתמשוך בשביל זה גם אחר כניסת השבת. וראיתי בספר עיר הקדש והמקדש להגאון הרי"מ טוקצינסקי זצ"ל ח"ג פרק י"ז סעיף ד' סימן א' סעיף ד', דמסתפק אם הקריעה היא להפעיל עליו צער. ומביא כעין ראיה מהא דמקרעין לקטן מפני עוגמת נפש במו"ק דף י"ד ע"ב, ופרש"י שיבכו הרואין. והביא מעיקרי הד"ט סימן ל"ו אות ג' שכתב כן. שלפ"ז הוא טעם גדול לאסור לקרוע בעש"ק אחר חצות. שלכן אף שלא הוזכר זה בספרו משמע שהיו קורעין גם בעש"ק אחר חצות. אבל מ"מ אם התחילו לנהוג כן בעשרות שנים שלא לקרוע בעש"ק אחר חצות, אף שהמנהג נעשה מצד האינשי שלא ע"י גדולי התורה הוא עכ"פ בדין מנהג. דלא גרע ממנהג כבול שאין רוחצין שני אחין כאחד, ומנהג בירי שאין יוצאין בקורדקיסין בשבת, ומנהג עכו שאין יושבין על ספסלי נכרים בשבת, שמשמע שנהגו בעצמן שלא ע"פ חכם בפסחים דף נ"א ע"א, ואסור לשנות מאחר דאיכא טעם. וה"נ כיוון שאיכא סברא לומר דקריעה עושה להפעיל צער, הוא טעם שיתחשב בדין מנהג.

אבל אני לא נראה לי כלל לומר שהקריעה הוא להשפיע עליו צער. דליכא שום מצווה להצטער על המת, כמפורש ברש"י כתובות דף ו' ע"ב ד"ה ואביי, שכתב ול"ד לאבל דטריד טירדא דרשות שאין צערו מצווה אף על פי שאבלותו מצווה, עיין שם. וכ"ש שליכא מצווה להוסיף צער ולעשות תחבולות להצטער. והא דמקרעין לקטן כדי שיבכו הרואים הוא משום דהבכי הוא מצווה, כדאיתא בשבת דף ק"ה ע"ב בברייתא שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו, שמסיק הטעם בשביל כבוד שעשה, והעונש על זה שלא בכה הוא גדול מאד, עיין שם. וגם אמר שם ר"ש בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו. וזה מחויב האדם, לבכות על אביו וקרוביו. לא מיבעיא כשהוא אדם כשר - דכל אדם מחויב לבכות עליו, אלא אפילו כשהוא סתם אדם, מ"מ כיון שהוא ענין כבוד - לא מיבעיא לאביו ולאמו שחייב בכבודם, אלא אפילו לשאר קרוביו נמי הא חייבתו תורה להתאבל עלייהו בכל דיני אבלות דאיכא מדאורייתא. ומדרבנן חייבוהו להתאבל ז' ימים ובכל הדינים שאמרו מדרבנן, שהכל הוא מדיני כבוד המת. אבל להצטער ליכא חיוב, כמפורש בברכות דף י"א ע"א, דמחלק כונס את הבתולה דפטור מק"ש, מטבעה ספינתו בים ומאבל דחייבין, מטעם דהתם טירדא דרשות הכא טירדא דמצווה. ופי' טירדא הוא צער, כדפרש"י בכתובות. וגם אין טעם לומר שהצער מחייב את הקריעה. אבל לא מובן בקשת טעמים לדבר המפורש בקראי שבכל אלו ערי יהודה, ירושלים ומקום המקדש צריך לקרוע. אבל עכ"פ כיון שכתבו שמביא זה צער אפשר שמציאות זה הוא אמת, שלכן יש טעם אם איכא מנהג בשביל זה, שלא לקרוע כשראו מקום המקדש עש"ק אחר חצות (ועי' גם מש"כ מרן זצ"ל באגרות יו"ד ח"ג סימן נ"ב סעיף ד').

[משולש]

לא ברירא לי שזו כוונתו. רובה המוחלט של ירושלים של ימי הבית ברשות הנכרים.

אני שוב חוזר על מה שאמרתי: הנכרים גרים שם, אבל השלטון ששולט עליהם זה יהודים. האם אתה חולק על זה?

[משולש]

הרב וואזנר מסופק אם לקרוע על ירושלים בזמן הזה:

שו"ת שבט הלוי חלק ז סימן עח

ב"ה, א' במדבר תשמ"ז לפ"ק. כבוד הרב המפואר ומופלג בתו"י ר' יחזקאל וינבך לאי"ט.
אחדשה"ט בכבוד.

יקרתו קבלתי, ואשר שאל בהא דאו"ח סי' תקס"א דהרואה ירושלים בחורבנה אומר ציון מדבר וגו' וקורע, ואח"כ קורע כשיראה המקדש קרע אחר טפח, ונתקשה מ"ט בזה"ז אין קורעין על ירושלים האם יש להם על מה שיסמוכו, וצידד דאולי בחורבנה היינו שעכ"פ יש שלטון ישמעאלים כמש"כ מג"א מב"י - וא"כ לכאורה בזה"ז לא שייך זה כ"כ, אלא דכב' מסופק דאולי לא כתבו זה רק לענין ערי יהודה, אבל ירושלים יש בה בחינה אחרת כתפילתינו ובנה אותה בקרוב בימינו - ורצונו בזה דמעולם לא נקרא בנין ירושלים עד במהרה בימינו.

הנה משמעות הפוסקים דגם על ירושלים קאי סברת הב"י דאף שיש ישוב ישראל מכ"מ נקרא בחורבנה כיון שהישמעאלים שולטים, וא"כ חוזר וניער שאלתו, ואין לי שום ישוב ע"ז וכבר נשאלתי עליו - דבודאי אין לומר דכהיום שהשלטון ביד מנאצי ה' שלא יקרא בחורבנה דסו"ס עיר האלקים מושפלת עד שאול תחתי', ועיין שם בפמ"ג בא"א ס"ק א' בשם הצדיק ר' גרשון קיטבר זי"ע, ועיין בב"י דבאמת מתחילה נסתפק בזה אם צריך לקרוע היום שיש ישוב ישראל, אלא דשוב כ' סברא הנ"ל משלטון הגויים, ואולי עכ"פ שייך זה רק כלפי הגויים דרצו להצר צעדי ישראל שלא יתרחב הישוב שלהם שעי"ז עדיין החורבן ניכר ביותר, משא"כ היום דעכ"פ הפוקרים האלה רוצים שיהי' ישוב ישראל ומבחינה זאת נתמעט החורבן.

אבל כאמור סתימת הענינים דאין הבדל בזה"ז, אלא הנח להם לישראל, ולענין אם ירושלים החדשה נקרא ירושלים, כנראה נקרא ערי יהודה מלבד מה שבודאי שטח של ירושלים הישנה, וכבר ביארתי זה לענין כמה דברים בשו"ת שבט הלוי.

ומה שהמנהג שהעולם משתמטים אפילו מחיוב קריעה על מקום המקדש ועושים תחבולות שונות להפטר מזה - אין זה מנהג ותיקים - ודברי הש"ס מו"ק כ"ו, וטור ושו"ע סי' תקס"א מטפחים על פניהם.
והואיל והדברים פשוטים אין מקום להאריך. הדוש"ת, ומצפה לרחמי ה'.

[משולש]

[שו"ת בצל החכמה חלק ה סימן יב

דין קריעה על ראית מקום המקדש בפורים, בערב שבת ובחול המועד

אשר שאל מעכ"ת נר"ו בקשר לדין המבואר בשו"ע או"ח (סי' תקס"א סעי' ג'), דהרואה בית המקדש בחורבנה אומר בית קדשינו וכו' וקורע וכו', ורצון מעכ"ת לדעת אם גם הרואה את מקום המקדש ביום הפורים חייב לקרוע או לא. ומביא מס' ארץ ישראל (פכ"ב אות י"א) מחלוקת חכמי ירושלים בנוגע לערב שבת אחר חצות אם חייבין לקרוע ומסיק שם שיש להקל. ובס' הר הקודש עמוד י"א מביא מגדולי ירושלים, דברואה מקום המקדש בערב שבת ועיו"ט אחר פלג המנחה ואחר שכבר קיבל עליו שבת אינו קורע. ברם בס' זר התורה בהל' קריעה בסוה"ס מביא שאין להקל כלל בזה. ודעת מע"כ שאם גם בע"ש צריך לקרוע אז בודאי שגם בפורים כן, אלא דמספק"ל להסוברים שבערב שבת אינו קורע, אם גם בפורים הדין כן שלא לקרוע. - עוד מספק"ל, את"ל דבפורים אינו קורע, איך הדין בפרוז שנהג פורים במקומו בי"ד, ולמחרתו בט"ו בא לירושלים ואינו קורא בו ואינו נוהג בו דין פורים, אם גם הוא אינו קורע על ראיית מקום המקדש, כיון שמ"מ יום פורים הוא בירושלים ששם מקום המקדש, ע"כ תוכן שאלתו ורצונו לשמוע חו"ד העני', וה' יעזרנו עדכ"ש להורות כהלכה.

א) הספרים הר הקודש וזר התורה שהזכירם מעכ"ת אינם תח"י לעיין בדבריהם, אבל כידוע כך הוא המנהג שאין קורעין על ראיית מקום המקדש בערב שבת ועיו"ט אחר החצות, ואין אחר המנהג כלום.

ב) ובנוגע ליום הפורים, הנה כתיב בי' (אסתר ט' כ"ב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואמרו חז"ל (מגילה ה' ב') שמחה, מלמד שאסורים בהספד ע"ש. וא"כ לכאורה כמו כן אין לקרוע בה שהוא משום צערא ומבטל את השמחה שהוא מחוייב בה באותו יום. - אבל באמת זה ליתא שהרי קורע הוא בפורים על כל קרוביו שחייב לקרוע עליהם בימי החול. ואפי' חוה"מ שחיוב השמחה בו מה"ת עיי' שו"ע או"ח (סי' תקכ"ט סעי' ב') ובאחרונים שם, ואפי"ה מבואר בשו"ע או"ח (סי' תקמ"ז סעי' ו') שקורעין בו על כל קרובים שחייבים להתאבל עליהם, גם להרמ"א שם קורעין עכ"פ על אביו ואמו בכל מקום, ובמקום שאין מנהג יש לקרוע על כולם וכ"ה גם בשו"ע יו"ד (סי' ש"מ סעי' ל"א) ע"ש. וא"כ י"ל דה"ה שקורעין בפורים גם על ראיית מקום המקדש החרוב.

ג) ובאמת ראיתי בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ת חאו"ח סי' קע"ג) שנשאל ברואה ערי יהודה וירושלים וביהמ"ק בחוה"מ אם צריך לקרוע. וכ' השואל שאם כי דינם לענין הקריעה כאביו ואמו, עכ"ז י"ל דהוי אבילות ישנה ואין לקרוע בחוה"מ. והגאון המחבר השיבו דאבילות לחוד וקריעה לחוד כבגמ' מוע"ק כ"ו ב', ולכן לפימש"כ ברמ"א דבמקום שאין מנהג יש לקרוע בחוה"מ על כל קרובים, ה"נ לענין קריעה על ראיית ערי יהודה וכו' אם אין מנהג ידוע בין תושבי עיה"ק דינא הכי שיש לקרוע. - שוב מוסיף ראי' דכיון דבברייתא (מוע"ק כ"ו א') נשנו שמועות רעות ס"ת שנשרף וכו' כולם בחדא מחתא עם הרואה ערי יהודה וכו' מסתמא חד דינא לכולהו, וכיון דמבואר בפרמ"ג סי' תקמ"ז דהעומד בשעת יצא"נ חייב לקרוע גם בחוה"מ, והרואה ס"ת שנשרף הרי חמור ממנו וא"כ בודאי שצריך לקרוע גם בחוה"מ, וכיון דבחדא מחתא מחתינהו הרואה ס"ת שנשרף עם הרואה ערי יהודה וכו' הלכה בזו כבזו ע"ש. הרי דאפי' חוה"מ דחייב בשמחה מה"ת יש לקרוע בו על ראיית מקום המקדש מעיקר הדין א"כ מכש"כ דכן הוא בפורים דאע"ג דכתיב בי' ג"כ שמחה, הרי אין שמחתו מה"ת - וכן פשוט להנ"ל דגם בע"ש יש לקרוע מעיקר הדין.

ד) אמנם הרי ידוע כי המנהג לא לקרוע על ראיית מקום המקדש בחוה"מ וכמבואר גם בס' ארץ ישראל הנ"ל, ועיי' גם בס' עיר הקודש והמקדש (ח"ג פרק י"ז אות ה') שאחר שקלא וטריא מביא ששמע מחכמי הספרדים היודעים מנהגים קדומים, שהמנהג הוא לא לקרוע בחוה"מ ע"ש וכן המנהג שלא לקרוע בע"ש כלעיל (אות א') - ברם בנוגע לפורים לא מצאתי בשום ספר איך נוהגים בו בנוגע לרואה ערי יהודה ומקום המקדש, אם לקרוע או לא.

ה) ונחזי אנן מהו בזה בנוגע לפורים מעיקר הדין ותחילה אמינא ליישב מנהגנו שלא לקרוע בחוה"מ על ראיית המקדש, והוא דלא כמו שהוכיח מרן בלבושי מרדכי, כי מדינא ראוי לקרוע על ראייתו גם בחוה"מ. - דהנה ז"ל הברייתא (מוע"ק כ"ו רע"א) ת"ר ואלו קרעים שאין מתאחין הקורע על אביו ועל אמו וכו' ע"ש. הנה לא קתני ועל אלו חייבין לקרוע על אביו ועל אמו וכו' אלא, ואלו קרעין וכו', מבואר כי אין בכוונת הברייתא לפרט הדברים שבשבילם צריכין לקרוע, רק ללמדנו דין הבגדים שנקרעו כבר עבור ענינים שנזכרו בברייתא וקאמר שאותם הקרעים אינם מתאחין.

מעתה שפיר י"ל דהעומד בשעת יציא"נ חייב לקרוע גם בחוה"מ, ומכש"כ דהרואה ס"ת שנשרף שחייב לקרוע בחוה"מ כמש"כ הגאון בתשו' לבושי מרדכי הנ"ל, ואעפי"כ שפיר י"ל דהרואה ערי יהודה וירושלים ומקום המקדש אינו קורע בחוה"מ, ואף דהתנא בחדא מחתא מחתינהו לרואה ס"ת שנשרף עם רואה ערי יהודה וירושלים והמקדש, היינו בנוגע לבגדים שנקרעו כבר על ס"ת שנשרף שדינם שוה לדין בגדים שנקרעו על ערי יהודה וירושלים והמקדש דכולהו אינם מתאחים דבי' מיירי ברייתא, אבל לא לענין שיהא חיוב קריעתן שוה, דלא מיירא מיני' ברייתא כלל. - רק בסוף דקתני, וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים, שם מיירא מחובת קריעה אבל לא בתחילת הברייתא וכמש"כ וזה פשוט וברור. ואפשר דהך וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים, אינה מן הברייתא אלא הגמרא הוסיפה על הברייתא, שהרי בברייתא דמס' שמחות פ"ט לא קתני הך, וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים. ואפשר שהיא ברייתא במקום אחר והש"ס הסמיכן זל"ז. - עכ"פ תחילת הברייתא שנזכרו בה, ס"ת שנשרף ורואה ערי יהודה וכו' ע"כ לא מיירא רק בדין הבגדים שנקרעו כבר ולאשמעינן שאין מתאחין וכמש"כ. ורווחא מנהגנו שלא לקרוע על ראיית המקדש בחוה"מ גם לדינא דהש"ס.

ו) וכיון שכן שדין חובת קריעה על ערי יהודה וירושלים והמקדש אינו דומה לחובת הקריעה שעל אביו ואמו ושאר קרוביו, שהרי בחוה"מ אעפ"י שקורעין על קרוביו, אין קורעין על ראיית המקדש, כיון שאין אבילות נוהג בחוה"מ ואבילות המקדש אבילות ישנה היא או מאיזו שהוא טעם אחר, שפיר י"ל כי גם מנהגנו שלא לקרוע ערב שבת (כלעיל אות א') נכון מעיקר הדין, דבשעה שאין אבילות נוהג אין קורעין על ראיית המקדש שהיא אבילות ישנה אעפ"י שקורעין בו על קרוביו.

ז) להאמור דבזמן שאינו נוהג אבילות אין קורעין על ראית המקדש, נלמוד כי להמבואר ברמ"א (או"ח סי' תרצ"ו סעי' ד'), שנוהגין שאין אבילות נוהג בפורים לא בי"ד ולא בט"ו ע"ש, ה"ה שאין קורעין בו על ראית המקדש. ואדרבה הדברים ק"ו אם בערב שבת אחר חצות אין קורעין מכש"כ שאין קורעין בפורים. שהרי בפ"ת (יו"ד סי' ת' סק"א) מביא מתשו' גבעת שאול שיש למחות ולגעור באנשים המקילים בע"ש תוך ז' ימי אבלם לישב על הספסל ולנעול מנעלים מיד אחר חצות היום מפני כבוד שבת, ויש לבטל מנהגם. ומשו"ת שיבת ציון כ', דבשעה שקבלו הקהל את השבת דהיינו באמירת ברכו פסק אבילות, ואם האבל דר במקום שאין מנין עשרה, גם אם הוא נוהג כל פעם להרבות הרבה מחול על הקודש, בע"ש שבתוך אבילותו אינו רשאי להסיר מעליו חיוב דיני אבילות קודם זמן מנחה קטנה שהוא ב' שעות ומחצה קודם הלילה ע"ש. ובאלי' רבה (סי' קל"ב אות ד') כ', אבל תוך ז' בע"ש קצת נוהגין לקולא אחר חצות וליתא אלא נוהג אבילות עד שתחשך ע"כ. ובשו"ת תשורת שי (תניינא סי' קע"א) תמה על פסקו של השיבת ציון הנ"ל, דמה מהני קבלתו אחר גזירת חז"ל דמחוייב באבילות עד תוס' שבת עש"ה עוד מזה. ודעתו שם דגם מי שנוהג לומר כל ע"ש קודם תפלת מנחה פרק ק"ז, (הודו לה' כי טוב וגו') אם הוא אבל בע"ש לא יאמרנו ואפי' כשעומד בצבור דהוי פרהסיא, כיון שעדיין חול הוא ואסור לקרות בתנ"ך וכן מזמורי לכו נרננה נראה לו שאסור לאבל לאומרן כיון שעדיין אינו קבלת שבת עד ברכו להמג"א או עד מזמור שיר ליום השבת להלבו"ש ע"ש. ועיי' דעת תורה להגאון מהרש"ם על הל' אבילות (ליו"ד סי' ת') שאחר שציין לדברי פ"ת הנ"ל הוא מביא מס' זכל"א בשם תשו' פני אהרן ושהעקרי הד"ט מעתיק דבריו ומסיים להתיר מחצי יום ואילך לישב על הספסל. והמעיין בס' עיקרי הד"ט יראה שאינו מיקל רק בישיבה על הספסל לבד. ואפי"ה המנהג שלא לקרוע על ראית המקדש בע"ש מחצי היום ואילך, וא"כ מכש"כ בפורים שאין נוהג בו אבילות כלל כברמ"א הנ"ל, ואם כי מבואר במחבר שם (סי' תרצ"ו סעי' ד') שאבילות נוהג בפורים, המנהג גם אצל הספרדים כהרמ"א שלא לנהוג אבילות בפורים, א"כ בודאי שנכון לא לקרוע בו על ראית המקדש וכמש"כ.

ח) וכיון שמבואר ברמ"א הנ"ל, שאין אבילות נוהג בפורים לא בי"ד ולא בט"ו, והיינו בשני הימים האלו אין אבילות נוהג לא לבני כרכים ולא לבני עיירות כמבואר בב"י, א"כ בן י"ד שעשה פורים בעירו בי"ד ושוב בא לירושלים בו ביום ורואה מקום המקדש אינו קורע. וכן אם עשה פורים במקומו בי"ד ובא לירושלים למחרתו אעפ"י שהוא באופן שאינו צריך לנהוג שם פורים להמבואר בשו"ע (סי' תרפ"ח), מ"מ אינו קורע על ראית המקדש, כיון שאין אבילות נוהג בו אפי' לבני י"ד. - גם בלא"ה כיון שבני ירושלים שט"ו להם יום פורים אין קורעין אז, אסור גם לבני פרזים הבאים לשם לקרוע משום חומרי מקום שהלך לשם.

ט) וכן הנמצאים בירושלים ועושים פורים בט"ו, לא זו בלבד שאין קורעין בו ביום, אלא גם בי"ד אין קורעין כיון שאין נוהגין בו אבילות.

י) אחרי כתבי כל זאת התעניינתי חקרתי ודרשתי אצל גדולי חכמי ירושלים הי"ו וכפי שהגידו כך הוא המנהג שאין קורעין על ראית מקום המקדש ביום הפורים וממילא בלא"ה אין אחר המנהג כלום. אלא כפי שביארתי וביררתי כך הוא בנדון שאלתנו גם משורת ההלכה בס"ד.

העולה להלכה: א) המנהג שלא לקרוע על ראיית המקדש ערב שבת אחר חצות, ואין אחר המנהג כלום (אות א'). והוא נכון גם מעיקר הדין (אות ו'). - ב) המנהג לא לקרוע בחוה"מ על ראיית המקדש תואם את ההלכה (אות ג - ה). - ג) אין לקרוע על ראיית המקדש בפורים לא בי"ד ולא בט"ו בין לפרזים העושים פורים בי"ד ובין לבני כרכים העושים פורים בט"ו (אות ז - י).
פעיה"ק ירושלים תובב"א, ג' בסיון מ"ז למנב"י ה' תשמ"ג.

[קו ירוק]

לא ברירא לי שזו כוונתו. רובה המוחלט של ירושלים של ימי הבית ברשות הנכרים.

אני שוב חוזר על מה שאמרתי: הנכרים גרים שם, אבל השלטון ששולט עליהם זה יהודים. האם אתה חולק על זה?

אלו עובדות. לא נושא לויכוח.
אני חולק שלענ"ד אין כוונת לשון האג"מ שהבאת - שבכה"ג זה נחשב שערי ישראל אינם בחורבנם,
וגם מסברא הם גרים שם שלא ברצון ישראל, ואיננו יכולים לנחול אותם משם, ועל דא מתאבלנא, ועל דא תקינו קריעה - ערי ישראל בחורבנם ושפחה נחלה גבירתה.

[משולש]

האג"מ פוסק למעשה שבימינו אין קורעים על ירושלים. הוא בוודאי ידע מה שאנחנו יודעים.
(ואה"נ יש לעיין מה דעת השבט הלוי שהבאתי לעיל).

[קו ירוק]

האג"מ פוסק למעשה שבימינו אין קורעים על ירושלים. הוא בוודאי ידע מה שאנחנו יודעים.
(ואה"נ יש לעיין מה דעת השבט הלוי שהבאתי לעיל).

כאן הבאת את דבריו: viewtopic.php?f=43&t=40888&p=469547#p469528
ובהחלט אני חושב שההסתייגות של הגא"מ היא כמו שבארתי.

[פרנקל תאומים]

למה כבודו מעמיד רק שתי אופציות? הקב"ה רוצה שנעשה את האופציה השלישית - פשוט שנקרע. לא נסיון ולא בזיון...

א. מציאות הובאה לעיל שרוב העולם לא קורעים וזה בגלל חסרון כיס, ולכן עדיף שיעשו גמח מאשר שיעברו ולא יקרעו.
ב. חסרון הכיס הוא גדול מאוד. חולצה נורמלית עולה כחמישים ש"ח, ואדם שהולך כל חודשיים לכותל יפסיד מאתיים וחמישים ש"ח לשנה על זה.

אני חושב שזה לא רק החסרון כיס (אם כי זה בהחלט נושא, בפרט כשמדברים על חליפות, ואם אבא מגיע עם כמה בנים שלו ביחד אז בכלל...),
אלא שהיות והרוב המוחלט אינם קורעים, ישנו חוסר נעימות לקרוע. וגם אנשים לא רוצים לחזור אח"כ כל הדרך הביתה עם הבגדים הקרועים, ולכן צריך גם להביא בגדים להחלפה עבור הדרך חזור, וגם צריך מקום בו יהיה אפשר להחליף את הבגדים (כשמדובר על חולצה).

[לענין]

התרגלתי ללכת עם זה חופשי ברחוב...
ה' יעזור שלעולם לא נצטרך לקרוע (כי יבנה בית המקדש. וה' יעזור שעד אז לא יעבור עלינו חודש בלי להיות בכותל.
ידוע מהגרש"ז זצ"ל שתמה איך אפשר שיעבור על אדם חודש שלם בלי להיות בכותל? הגרש"ז דימה את זה למי שיש לו סבתא זקנה והוא לא מבקר אותה. חבר שלי מספר, שממתי שהוא שמע את זה בשם הגרש"ז, הוא התחיל לבקר את סבתא שלו...
פעם אחת קרעתי, ואח"כ בדרך חזור הזמינו אותי בפתאומיות לארוע משפחתי... ששון ושמחה

[משולש]

בכותל בוודאי צריך להתגאות בקרע.
אבל כשאדם הולך משם לדרכו זה נראה מאוד מוזר ללכת קרועי בגדים וחושבים שקרה לו משהו ל"ע. (אף אחד לא יכול בכלל לקשר שזה קשור לכותל).
לכן אני נוהג ללכת דווקא עם החולצה/חליפה הקרועה כל עוד אני בכותל, וכשאני יוצא משם אני פושט אותה.

(דרך אגב, אני לובש חולצה על חולצה, קורע את העליונה ואחר כך מסיר אותה בדרכי חזור, ואין שום צורך להכנס לתא הלבשה וכדומה כי יש חולצה נוספת מתחת).

באמת לא זכור לי שראיתי אף פעם קרוע בגדים מסתובב בכותל.
(פעם התקיים סיור לקבוצה כלשהי במנהרות הכותל, ואחד המשתתפים ארגן כמות של חולצות מאן שהוא וחילק לכל הקבוצה לפני כניסתם לעיר).

[דרומי]

לא צריך ללכת בכותל עם הקריעה. אפשר לקרוע ומיד להחליף.

[חוקר חובב]

כי אין מקום לאומדנא דמוכח נגד גילוי רצונו המפורש, ולא מועיל דברים שבלב, וגם לא דברים שליבו ובלב כל אדם, למול ציווי מפורש של בעל הבגד.

מה המקור לכך שלא מועיל דברים שבליבו ובלב כל אדם כנגד ציווי מפורש? לכאורה אם בליבו ובלב כל אדם שלא מתכוין למה שאומר, הרי הוא כאילו לא אמר כלום. רק אם יש איזה צד שהתכוין לדבריו, יש כאן דברים, והדברים שבלב לא יסתרו אותם.

[ש. ספראי]

כי אין מקום לאומדנא דמוכח נגד גילוי רצונו המפורש, ולא מועיל דברים שבלב, וגם לא דברים שליבו ובלב כל אדם, למול ציווי מפורש של בעל הבגד.

מה המקור לכך שלא מועיל דברים שבליבו ובלב כל אדם כנגד ציווי מפורש? לכאורה אם בליבו ובלב כל אדם שלא מתכוין למה שאומר, הרי הוא כאילו לא אמר כלום. רק אם יש איזה צד שהתכוין לדבריו, יש כאן דברים, והדברים שבלב לא יסתרו אותם.

אין לי מקור כתוב על זה. אך בכל הנושא של דברים שבלב ובלב כל אדם נראה כך, שאם יאמר במפורש כנגד הדברים שבליבו ובלב כל אדם, דיבורו קובע.
עברתי על כך ערך דברים שבלב באנצקפ"ת. כך נראה. אבל אין לי מקור כתוב ע"ז. אך זו סברא דאורייתא.

[ש. ספראי]

שמואל ברוך גנוט
הקנאת בגד כדי להיפטר מחובת קריעה
על ראיית מקום המקדש

כתב השולחן ערוך (סימן תקסא, ב): "הרואה ירושלים בחורבנה, אומר: ציון היתה מדבר שממה; וכשרואה בית המקדש, אומר: בית קדשינו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה, וקורע. ומהיכן חייב לקרוע, מן הצופים; ואח"כ כשיראה המקדש קורע קרע אחר, וכל קריעה טפח; ואם בא דרך המדבר, שאז רואה המקדש תחלה, קורע על המקדש, טפח, ואח"כ כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא". זאת הלכה פסוקה ללא חולק. ואולם ישנם שנהגו להקנות את בגדיהם לאדם אחר ועי"כ סבורים שנפטרים הם מחובת הקריעה, שהרי אין להם בגדים לקרוע.
ואולם בכמה דוכתין הובא בשם מרן הקה"י זצ"ל דהקנאה זו אינה מועלת, דהנה כתב השו"ע (יו"ד סי' שמ סעיף לד): "האומר לחבירו: השאילני חלוקך שאבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורעו, ומאחהו ומחזיר לו חלוקו ומשלם לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו, ה"ז לא יגע בו", עכ"ל. וכתב הש"ך (סק"נ): "לא יגע בו - ונ"ל דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט", עכ"ל. ועפ"ז טען הקה"י זצ"ל דחזי' מהכא שבמקום דאיכא אומדנא שבעל הבגד מרשה לו לקורעו לצורך אבילותו, יקרענו, וכשהאומדנא שאינו מאפשר לו זאת, לא יקרענו. והרי כשאדם מקנה את בגדיו לאחר, לכאו' האומדנא הברורה היא שמוכן שחבירו יקרע את הבגד, שהרי בגד זה היה של חבירו עד לרגע זה, ומה איכפ"ל שיקרענו, ולכן סבר הקה"י שלא מועיל להקנות בגד לאחר. וכ"כ בהערות למסכת מו"ק (כ,ב) בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
והנה מלבד שיש להעיר ע"ז בפשיטות שהרי כל הקנאת הבגד לחבירו נועדה לפוטרו מקריעה, א"כ בזה י"ל שגם כוונת ואומדנת בעל הבגד החדש, שבעליו הקודמים לא יקרענו, שהרי לשם כך הקנה לו את הבגד, יש להעיר יותר בזה, דהנה כל הלכה זו נוגעת לאומדנא, וע"ז טענו הגרי"י קניבסקי והגרי"ש אלישיב זצ"ל דהכא האומדנא היא שבעל הבגד החדש מסכים שבעל הבגד הקודם יקרענו. אך לענ"ד פשוט וברור הוא שכאשר ראובן יקנה את הבגד לשמעון ושמעון יאמר לו במפורש שאינו מוכן שיקרענו, בזה גם אם ישנה אומדנא שבתוככי ליבו אינו מתכוין לכך, אסור לראובן לקרוע את הבגד. כי אין מקום לאומדנא דמוכח נגד גילוי רצונו המפורש, ולא מועיל דברים שבלב, וגם לא דברים שליבו ובלב כל אדם, למול ציווי מפורש של בעל הבגד. וא"כ שפיר יוכל ראובן להקנות את בגדו לשמעון, ושמעון יאמר לו בפיו שאוסר עליו לקרוע את הבגד, וא"כ ייפטר מחובת הקריעה, כיון שאין הבגד שלו, ובעליו החדש אוסר עליו במפורש לקורעו.
והנה יש שטענו שהמקנה בגד לחברו כדי להיפטר מחובת הקריעה, נחשב כמכניס עצמו לאונס וכמי שמפקיע עצמו בידים מחיוב, וכאדם המחויב בתפילין אך נוסע למקום שאין בו תפילין, (או כשנוסע לנפוש במקום שאין בו מנין לתפילה בציבור, עי' בכל פרטי הדינים במכניס עצמו לאונס ובחיוב לדאוג לקיום המצוה אף קודם זמן המצוה, בס' שלהי דקייטא מהדו"ב סימן קטו).
ולענ"ד זה אינו, כיון שהחיוב לדאוג לקיום מצוה קודם זמנה והאיסור להכניס עצמו לאונס ולא לקיים המצוה, שייך דוקא בחיובי הגברא, כגון תפילה, תפילין ושופר, משא"כ בנדו"ד דאין חיוב הקריעה חיוב גברא, אלא שחז"ל אמרו שהרואה מקום המקדש בעודו לבוש בבגדיו, עליו להראות צערו ולקורען. אך פשוט שהמגיע ערום למקום זה, לא מוטל עליו לילך ולקנות בגדים כדי שיוכל לקורען, כשם שמי שאין לו בית אינו מחוייב לקנות בית כדי לשייר אמה על אמה, כיון שהדין הוא שמי שיש לו בית ושמח בו, עליו להפחית משמחתו ולגלות צערו ע"י שיור אמה על אמה, ה"נ הבא למקום ראאית המקדש, עליו לגלות צערו בקריעת בגדיו, שלא יתכן שיישאר עם בגדים שלמים בשעת צער שכזה ולכן עליו לקורעם. אך אינו מחוייב לקנות בגדים ולגלות את צערו בקריעתן. ולכן כשהקנה בגדיו לאחר, א"כ חשוב הוא כערום וכה"ג לא חל עליו חיוב לקורעם או להשיג בגדים משלו כדי לקורעם.

ואמנם מצינו בטוש"ע (יו"ד סי' שכד, יד) דאסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי להיפטר מהחלה, וברמ"א (יו"ד שלג, ח) כתב: "קנה גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר קצת גיזה לעצמו, הוא חייב. לא שייר מהם כלום, הלוקח חייב ליתן. ואם פירש לו: אני מוכר לך הכל, שניהם פטורים", וכתב הש"ך (סק"ח): "ומכל מקום לכתחלה אסור לעשות כן למכור הצמר במחובר ולהפקיע ממונו מיד מצוה", עכ"ל. וחזי' דאף דלא התחייב עדיין במצוה, מ"מ אל לו להפקיע עצמו ממנה.
ויש להשיב על כך בתרתי: א-) הרמב"ן (ע"ז מא, ב) כתב דהא דשרי להערים להכניס תבואתו במוץ שלה לפוטרה מן המעשר, איירי שייחדן להאכילן לבהמתו, וביאר החזו"א (מעשרות סי' ג סק"ז) דמשום דהממרח לבהמה אינו חייב בתרו"מ אלא מדרבנן, וחזי' דבמצוות דרבנן ל"ש האי חסרון דמכניס עצמו לאונס ומפקיע עצמו מהחיוב, (ועי' פסקי נתיבות אדם להגר"מ דייטש שליט"א, דרשת שבה"ג התשע"ז, אות יג).
ב-) נראה דיש לחלק בין עשיית תחבולה כדי להיפטר ממצוה לבין עשיית תחבולה להיפטר מחיוב, שבתחבולה שעל ידה נפטר מקיום מצוה, סו"ס הפסיד המצוה,ודומה לאדם שהערים והפסיד לעצמו ממון רב, ומשא"כ בהפסד חיוב, סו"ס לא התחייב. (ואף שבכל קיום חיוב חז"ל מונח המצוה הכללית לשמוע בקול חכמים, ויש שכר ע"ז כמובן, מ"מ יש לחלק בין הפקעה ממצוה להפקעה מחיוב, ודי למבין).

והנה התוס' במו"ק (כ, ב ד"ה קורע) כתבו: " והא דאמר בסמוך מי שאין לו חלוק וכו' מיירי כגון שהיה שאול מחבירו", עכ"ל. והריטב"א (שם) כתב: " ובתוספות פירשו כגון שהיו בגדיו שאולים ופטור מקריעה דמבני אהרן למדנו דכתיב בהו בגדיכם (ויקרא י'), ומיהו אמרינן לקמן (כ"ו ב') שאם הודיעו שהוא הולך לכך כמי שנטל רשות דמי וחייב לקרוע", עכ"ל.
הנה הריטב"א נטה מפשטות הבנת ד' התוס', דבגד שאול א"א לקרוע כיון שאינו שלו ואם יקרענו הוי גזלן, וכפשטות ד' הראשונים והפוסקים וכנ"ל, וביאר באופ"א, דהחסרון הוא דבעי' "בגדיכם" וליכא, והיינו דבעי' דין "לכם" בבגד המחויב קריעה, וכדין "לכם" במצוות ארבעת המינים. ובס' הערות עמ"ס מו"ק (שם) שאל המחבר את הגרי"ש אלישיב זצ"ל האם עכ"פ לדעת הריטב"א יועיל להקנות בגד לאדם אחר כדי להיפטר מחובת הקריעה, והשיב הגרי"ש דאכן להריטב"א מהני, אולם עכ"פ הורה למעשה שאין לנהוג כן.
ואולם רבותינו הגרי"ש אלישיב (שם), הגרש"ז אוירבך (מעדני שלמה עמו' ס) והגר"ש ואזנר זצ"ל, לא ניחא להם בהיתר הקנאת הבגד לאדם אחר, וסברו שעלינו לקיים דין השו"ע כפשוטו ולקרוע בגד על ראיית מקום החורבן, והגר"ש ואזנר זצ"ל (שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' עח) כתב: "ומה שהמנהג שהעולם משתמטים אפילו מחיוב קריעה על מקום המקדש ועושים תחבולות שונות להפטר מזה - אין זה מנהג ותיקים - ודברי הש"ס מו"ק כ"ו, וטור ושו"ע סי' תקס"א מטפחים על פניהם", עכ"ל.

ואולם לענ"ד אם איתרע ולא ניתן לקרוע הבגד, כגון שאין לו בגד להחלפה ולא יוכל לרכוש חולצה חדשה, וצריך ללכת לאחר מכן היישר לשמחת חתונה וכל כיוצ"ב, יש לסמוך על מנהג העולם להקנות הבגד לאדם אחר ושבעל הבגד הנוכחי יאמר לו במפורש שאינו מרשה לו לקרוע את הבגד, וכמובן שצריך להקנות את הבגד כדין או לפני הכניסה לאזור ירושלים העתיקה והכותל.

קובץ קול התורה באלעד, שבת פרשת מטו"מ התשע"ח