ידועה מחלוקת רבי ורשב"ג בכ"מ בש"ס (ראה יבמות סד,ב, ושם נסמן) שלדעת רבי חזקה בתרי ולדעת רשב"ג חזקה בתלת, וקיי"ל בגמ' (שם) דהלכה כרבי לענין מלקות ולענין נישואין (אשה קטלנית), והלכה כרשב"ג לענין שור המועד ולענין וסתות.
והנה, בנדה סג,ב אמר שמואל "לימים שניים; לווסתות אחת; למה שלא מנו חכמים שלושה", כלומר, וסת לימים - נקבעת בשתי פעמים, וסת הגוף מאלו המוזכרות במשנה כגון פיהוק ועיטוש - בפעם אחת, ואילו וסת הגוף מאלו שאינן מוזכרות במשנה - כגון אכילת שום וכסיסת פלפלים - נקבעת בשלוש פעמים. ומבארים שם התוס' (ד"ה לימים) שמימרא זו היא אפי' אליבא דרבי הסובר שחזקה נקבעת בפעמיים ובכל זאת בווסתות שלא נזכרו במשנה, הואיל ואינן ווסתות גמורות, מודה רבי דבעינן תלת.
וכן לקמן שם סו,א איתא "תנו רבנן: הרואה דם מחמת תשמיש – משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר", כי בשלוש פעמים הוחזקה לראות דם מחמת תשמיש, ולכן אסורה לבעלה. והראשונים (רש"י, רשב"א, אור זרוע) פירשו שברייתא זו היא אליבא דרשב"ג דחזקה בתלת, אולם תוס' שם (ד"ה ונאמנת) כ' דלענין רואה מחמת תשמיש אפי' רבי מודה דבעינן תלת, ומציין לדבריו לעיל.
לכאורה, כוונת התוס' היא, שהוסתות שלא הוזכרו במשנה כשום ופלפלין - הם דברים חריגים, שבד"כ אין הגיון לומר שהם שהביאו את הוסת, ולכן אפי' לאחר ב"פ מודה רבי, שכל כי האי גוונא שעדיין אין הגיון לומר שהם אלו שהביאו את הוסת - לא נקבעה חזקה עד שיהיו ג"פ. וכן לענין רמ"ת: כי גם וסת זו היא חריגה, וכפי שנתבאר במפרשי הגמ' דזהו הטעם שאין חוששים אחר פ"א שרמ"ת שמא תראה פעם הבאה (ונצריכה בדיקה בשפופרת וכיו"ב), כי ראייה מחמת תשמיש (מן המקור) הוא דבר חריג, והקילו בזה.
שאלותיי:
א) האם זוהי, לכאורה, כוונת התוס'? האם לגבי רמ"ת הסיבה שאין זו חזקה אלימתא בב"פ היא מטעם אחר (אולי משום שאין כל הכוחות (גם של אותו הבועל) שוות (כמבואר בגמ', וכפי שהובא צד זה בנו"כ השו"ע סי' קפז כשיקול בענינים מסויימים ברמ"ת), אך לכאו' זה נכון גם לאחר ג"פ)?
ב) לכאו' צ"ב בדברי התוס', שהרי אם גם לאחר ב"פ שנקבעה חזקה לדעת רבי - היות ומדובר על דברים שאין הגיון לקשר אותם עם וסת (כשום ופלפלין או שעת תשמיש) - אין דברים אלו קובעים חזקה, א"כ מאי איריא ג"פ, הרי גם עתה אין הגיון לקשר דברים אלו עם וסת.
לכאו' אפ"ל בב' אופנים:
(א) מה שיוצא מדברי התוס' הוא, שבעצם תמיד מודה רבי שג"פ קובעים וודאות של דבר (שכנראה או שיכול שיקרה שוב, עד שיוכח להיפך) יותר מב"פ; רק שבד"כ אין אנו צריכים לוודאות של ג"פ בשביל לקבוע חזקה (עד שיוכח להיפך), אך במקרים שהקשר בין הקובע לנקבע קלוש (כשום ופלפלין לוסת) - אנו נדרשים לוודאות גמורה של ג"פ בשביל לקבוע חזקה ולחשוש.
(ב) לדעת רבי, ב"פ קובעים חזקה גמורה בכל דוכתי - מסברא. והיינו, דפעם אחת הוא 'מקרה נקרה הוא', אך ב"פ כבר קובעים שהדבר יחזור ויישנה (עד שיוכח להיפך), ועלינו לחשוש מכאן ואילך. אלא דגזיה"כ היא גבי שור המועד, דבעינן ג"פ (לדעת כמה מהראשונים ביבמות שם, וכמדומני שהתוס' מכללם - אף רבי מודה בשור המועד דבעינן תלת, דכן מפורש בקראי). ומכאן יליף רבי, דשור המועד הוא בנין אב לכל מקום שבו הקובע הוא חריג (כנזק דקרן בשור שהוא משונה, כמבואר בב"ק; או כשום ופלפלין בוסתות), דגזיה"כ היא שבג"פ תיקבע חזקה, אף שגם בפעם הג' - אין 'הגיון' גדול יותר שהדבר יישנה שוב.
אין אני מונח בסוגיא דיבמות שם (אלא בסוגיא דנדה), או בדיונים והגדרים על הג"פ דשור המועד בב"ק בתחלתה, ודעת הראשונים והאחרונים בכהנ"ל, וכנראה שדבריהם שופכים אור בהנ"ל.
ואשמח לדעת דעתכם שי' בכהנ"ל.