דרומי כתב:הרב תוכן, אתה כתבת דברים אלה או שהעתקת מאיזה מקום?
תוכן כתב:דרומי כתב:הרב תוכן, אתה כתבת דברים אלה או שהעתקת מאיזה מקום?
מה זה משנה? קבל את האמת ממי שאמרו!
תוכן כתב:בנוסף, בין כל המחמאות שהרעיף על ציבור העובדים שיושבים ולומדים, מחמאות שמגיעות להם בהחלט, הוא לא הזכיר כלל שעדיין בראש הפירמידה נמצאים אלו שממיתים עצמם באהלה של תורה. בעוד שר' שלום כהן ור' יצחק אזרחי הדגישו נקודה זו שוב ושוב, ר' דוד בחר להתעלם ממנו. אני בפירוש הרגשתי בדבריו שיש כאן שחיקה במעמדם של הבני תורה לעומת הבעלי בתים.
אנחנו כאן הערב – ספרדים, אשכנזים, חסידים, ליטאים, קנאים, אקדמאים, נטורי קרתא, חיילים, כלל ישראל. כולם מתאגדים היום בנקודה עצמה המכוונת את עם ישראל – התורה! התורה וקיום המצוות. הקדוש ברוך הוא, אורייתא וישראל חד הוא. באף תקופה לא היה רק צבע אחד לכל חלקי עם ישראל. אצל החסידים יש ויז'ניץ, בויאן, סערט ויז'ניץ, גור, בעלזא, נהרא נהרא ופשטיה. אצל הלא חסידים היו מאז ומעולם סוגים מסוגים שונים. יהדות הונגריה, יהדות עדות המזרח, יהדות אשכנז, יהדות ליטא. למרות הוויכוחים, למרות השוני היה תמיד כבוד הדדי. השוני לא הפריע להיפגש עם הרבי מחב"ד, השוני לא הפריע לחזון איש ללכת לבקר את ר' עמרם בלוי בכלא, השוני לא הפריע לר' חיים זוננפלד ללכת עם הרב קוק, ולר' איסר זלמן למסע בין הקיבוצים.
הגמרא במכות (כג ע"ב) מדברת על תרי"ג מצוות כנגד אבריו של אדם. פרוש הדבר שכל קיום מצוה מאפשר לתקן תכונה בנפש האדם. עד שבסוף ייווצר האדם השלם. הבעיה היא שאין אפשרות לקיים את כל המצוות, לא טכנית, לא הלכתית. מיהו אם כן האדם השלם אם צריך לקיים את כל המצוות בשביל להיות האדם השלם? הרי ישראל לא יכול לעבוד בבית המקדש ולהקריב קרבנות, הכהן לא יכול לעשות מצוות מסוימות, הסוחר במכולת לא פוגש את ..., אברך כולל לא פוגש "מרבה צדק...". אם כן איך אפשר להיות אדם השלם?
התירוץ הוא שאם עם ישראל אחד, אזי כל אחד משפיע את התכונה שהוא קיבל בעשיית המצווה הספציפית על השני. איני מדבר על השפעה מיסטית אלא על השפעה פשוטה וממשית. אם בעל המכולת שלי מתנהל בשיא היושר, מקפיד על כל אגורה, לא מרמה ולא משקר, אני בהחלט מושפע ממנו ומנסה לתקן את מידת היושר שלי. אם החסיד או בעל המוסר עומד לידי בבית הכנסת ומצטיין בתפילה בהתלהבות וב'ברען', אני מושפע ורוצה להתפלל יותר טוב. אם השכן שלי – אברך כולל – מתמסר בכל כוחו על "והגית בו..." גם אני – העורך דין השכן שלו – מושפע ומעריך לימוד תורה. ההשפעה מגיעה דרך החיכוך עם כל חלקי עם ישראל.
כל זה כאשר אין מקימים חומות בין הקבוצות, או אז יכולה להיות השפעה הדדית, אך כאשר חוסמים, כאשר אין כבוד הדדי, אזי ממילא אין השפעה הדדית; כל אחד וכל קבוצה נשארת ב... כולם צריכים את כולם, העובד צריך את האברך והאברך צריך את העובד. ואני לא מדבר מבחינה כספית אלא מבחינה ערכית. סאטמר צריכה את חב"ד, פוניבז' צריכה את חב"ד, חב"ד צריכה את פוניבז', פוניבז' צריכה את ברסלב.
לכן קראנו לארגון הזה "אחות תורה". אחוה. כאשר ישנה אחווה מתעלים מעל השוני הלגיטימי, כשיש כבוד הדדי אזי יש השפעה הדדית.
ב"ה זכינו אחרי השואה ע"י החזו"א והרב שך לבנין החדש של שבט לוי. שבט מפואר, ענק, שהוא השבט שצריך להתמסר כולו לעבודת השם, השם הוא נחלתו, וממנו יצאו הרבנים המכבדים את עם ישראל שלא יסטה ימין ושמאל. גם אני הקטן משתתף ומחזיק בשבט לוי במאות אברכים בכולל ר' עקיבא אייגר. אבל, יש שבטים אחרים, והשבטים האחרים קיימים וזאת עובדה. יש מעל 60 אלף עובדים חרדים, יש מעל 11 אלף בוגרי ישיבות באקדמיה וזאת עובדה. אפשר להחליט להתעלם מהם, לא להסתכל עליהם. אבל יש אפשרות להחליט אחרת. גדולי הדור באו כאן היום להתייחס אליהם, איך צריכים להיראות שבטיים בתפארתם, איך צריך להיראות שבט יהודה ושבט בנימין החדש, איך צריך להיראות ראש עיר, איך צריך להיראות מנכ"ל ועובדי שלטון. איך צריך להיראות רופא, איש הייטק ושמאי בן תורה. איך בונים מחדש שבט זבולון, סוחרים המחזיקים בעולם התורה. איך צריך להיראות שבט יששכר המלמדים. כל השבטים, השבטים זה אתם, עם ישראל זה אתם, איך עם ישראל על כל שבטיו צריך להיראות. זו המטרה של 'אחוות תורה', המאפשרת ועוזרת ל-12 השבטים ועם ישראל להיראות כמו בני תורה.
ארגון 'אחוות תורה' הוא המקום המאגד את העובדים הרוצים לקיים את השולחן ערוך בשלמות. שמקיימים את השולחן ערוך אורח חיים (סי' קנו סעיף א) – הכותב: ואחר כך ילך לעסוק בו "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונה...". – זה שולחן ערוך! כך גם לקיים את השולחן ערוך (סי' קנה סעיף א): "אחר שיצא מביהכנ"ס ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד וצריך שאותה עת יהיה עת קבוע". מי שמקיים סימני שולחן ערוך אלה צריך ללכת בראש מורם, כי מי שלא מכבד את עצמו לא יכול להתקדם בחיים שלו ובאידישקייט שלו. צריך להתאמץ לקום כל יום קבוע (כדברי השו"ע – קבוע). מי שבא כל יום הוא נראה אחרת, החיים שלו אחרת, הוא מתנהל אחרת, הוא מחנך את הילדים שלו אחרת, הוא מקפיד על הכשרים טובים ואשתו מתלבשת בצורה נאותה.
הגמרא אומרת שכשאדם נפטר מן העולם שואלים אותו שאלות. מהי השאלה הראשונה – האם העסקים שלך ביושר? האם אתה ישר למעביד שלך? האם אין מלאכתך רמיה? ואם אתה מגיד שיעור ומלמד האם אתה מכין את השיעורים שלך? השאלה השניה היא – "קבעת עתים לתורה?", ואם השאלה הראשונה נשאלת לפני השנייה, הווי אומר שהתכלית היא צורת האדם. האם לבסוף אתה בן תורה, האם לבסוף אתה אדם ישר ואדם טוב? האם לבסוף אתה מכבד את הבריות? אפשר להגיע לזה עוד לפני שקבעת עיתים, ע"י זה שאתה מגיע ושייך לחבורה.
'אחוות תורה' זה המקום שעוזר לך להיות בן תורה, זה המקום שמעריכים אותך, זה המקום שמכבדים אותך, זה המקום שנותן לך שיעור במעמד שלך. זה המקום שמעריכים אותך שאחרי השעות של העבודה שאתה עייף ויגע, אתה עוזב את הכל והולך ללמוד. לא כסף, לא כבוד ולא "שטעלע". בתחילת הדרך הרב שטיינמן תמך במיזם הזה, הוא חשש מאד שזה לא יעבוד בלי כסף, והנה, אתם פה, אלפים הלומדים תורה לשמה, שבטי קה. זה המקום שמכבדים אותך במה שאתה, כמפרנס משפחתך, כמקיים השולחן ערוך ובהתחייבותך בתורה. כגוף המאחד והמאגד את כל העובדים והלומדים תורה, הרוצים לקיים את השולחן ערוך ככתבו וכלשונו. אנחנו עם ישראל , וכיון שכן מגיע לנו וללומדי 'אחוות תורה' המקפידים על שולחן ערוך להיכנס בלי שום אפליה לכל תלמוד תורה, לכל ישיבה, לכל סמינר. הרב שטינמן אמר שצריך להכניס את כולם. לדעתי לא צריך ולא נכון לפתוח מוסדות לילדים של העובדים בנפרד, אלא צריך את האיזון המבורך לכולנו יחד.
לסיום, אני רוצה להגיד – 'אחוות תורה' אינו הארגון שלי, לא התנועה שלי. 'אחוות תורה' זה לא הארגון של אף אחד. זה הארגון שלכם. שמטרתו אחת ויחידה, שכל אחד יחזיק את ידו של השני ויאמר ויקום ויכריז – אני עובד בן תורה. אני יהודי של השולחן ערוך. הערב באו גדולי ישראל מכל הגוונים, מכל הסוגים, מכל המועצות, פוסקים, ראשי ישיבות, משגיחים, רבני קהילות חשובים, כולם באו להגיד לכם – אתם העובדים החרדים הלומדים תורה, אנחנו מעריכים ומכבדים אתכם, חזקו ואמצו שבטי קה, חזקו ואמצו עם ישראל, חזקו ואמצו לומדי 'אחוות תורה'.
פלגינן כתב:תוכן כתב:בנוסף, בין כל המחמאות שהרעיף על ציבור העובדים שיושבים ולומדים, מחמאות שמגיעות להם בהחלט, הוא לא הזכיר כלל שעדיין בראש הפירמידה נמצאים אלו שממיתים עצמם באהלה של תורה. בעוד שר' שלום כהן ור' יצחק אזרחי הדגישו נקודה זו שוב ושוב, ר' דוד בחר להתעלם ממנו. אני בפירוש הרגשתי בדבריו שיש כאן שחיקה במעמדם של הבני תורה לעומת הבעלי בתים.
ר' דוד התעלם מנקודה זו, א. משום שהוא בונה על האחרים שעושים את זה כל היום מבוקר ועד לילה [כולל הרבנים שנאמו]. חרדי עובד מרגיש בתחתית של תחתית הפירמידה, אבל צריך טיפה'לה להעלות אותו, אולי לאמצע, זה מספיק. ב. קשור גם לא', צריך לדעת מה להגיד למי. הכנס מיועד לעובדים, לא ללומדים.
ר' דוד עובד לבד, ואין מי שיוצא לטובתו בפומבי, כי הציבור לא מסוגל להכיל מורכבויות. אנחנו כ"כ רדודים שאם מישהו יעזור לאלו שעובדים או לומדים מקצוע, ילמדו מכך שהוא נותן לזה לגיטימציה. מקווה שנתבגר ומהר.
פלגינן כתב:[די דומה למה שקרה השבוע בנתב"ג עם הפרופ' שצעקה על יהודי יקר שזיכה את הרבים בהנחת תפילין, וכל התקשורת געשה, אבל בעיתון הליטאי כתבו שהיא צעקה על יהודי שהניח תפילין [לעצמו], כדי שחלילה לא יבין בחור צעיר שמדובר בחבדני"ק ואולי יש בזה חשש ספק דספק דלגיטימציה רח"ל. רחמנות.]
[/quote]פלגינן כתב:לר' איסר זלמן למסע בין הקיבוצים.
תוכן כתב:פלגינן כתב:תוכן כתב:בנוסף, בין כל המחמאות שהרעיף על ציבור העובדים שיושבים ולומדים, מחמאות שמגיעות להם בהחלט, הוא לא הזכיר כלל שעדיין בראש הפירמידה נמצאים אלו שממיתים עצמם באהלה של תורה. בעוד שר' שלום כהן ור' יצחק אזרחי הדגישו נקודה זו שוב ושוב, ר' דוד בחר להתעלם ממנו. אני בפירוש הרגשתי בדבריו שיש כאן שחיקה במעמדם של הבני תורה לעומת הבעלי בתים.
ר' דוד התעלם מנקודה זו, א. משום שהוא בונה על האחרים שעושים את זה כל היום מבוקר ועד לילה [כולל הרבנים שנאמו]. חרדי עובד מרגיש בתחתית של תחתית הפירמידה, אבל צריך טיפה'לה להעלות אותו, אולי לאמצע, זה מספיק. ב. קשור גם לא', צריך לדעת מה להגיד למי. הכנס מיועד לעובדים, לא ללומדים.
ר' דוד עובד לבד, ואין מי שיוצא לטובתו בפומבי, כי הציבור לא מסוגל להכיל מורכבויות. אנחנו כ"כ רדודים שאם מישהו יעזור לאלו שעובדים או לומדים מקצוע, ילמדו מכך שהוא נותן לזה לגיטימציה. מקווה שנתבגר ומהר.
יש כאן שיקול הדעת, פירוש, מכיון שמשפילים את העובדים, אז צריך לרומם אותם. יכול להיות שהוא צודק ויכול להיות שלא. עצם זה, שהוא כנראה, דן יחידי, אין זה למעליותא. אם האחדות כל כך חשובה לו כמו שהוא טוען, שהוא עצמו יתן דוגמא, יכופף את עצמו ויתייעץ עם ת"ח אחרים, ויצור קונצנזוס, וכך כולם ירויחו, כולל ר' דוד לייבל וכולל אחוות התורה.פלגינן כתב:[די דומה למה שקרה השבוע בנתב"ג עם הפרופ' שצעקה על יהודי יקר שזיכה את הרבים בהנחת תפילין, וכל התקשורת געשה, אבל בעיתון הליטאי כתבו שהיא צעקה על יהודי שהניח תפילין [לעצמו], כדי שחלילה לא יבין בחור צעיר שמדובר בחבדני"ק ואולי יש בזה חשש ספק דספק דלגיטימציה רח"ל. רחמנות.]
לא מבין את הביקורת שלך. יתד נאמן מתנגד לפעולות מסויימות של חב"ד. חלק ממלחמה זו זה לא לתת להם שום פרסומת. אתה סבור שיש להנהיג את המלחמה בצורה אחרת. אולי אתה צודק. אולי הם צודקים. לא מבין למה הם צריכים לחשוב כמוך.
בס"ד, תמוז תשע"ח
לכבוד הסופר והמחנך הדגול, ברוך הכשרונות ורב הפעלים הרב חיים ולדר הי"ו.
שלום וברכה.
אנכי קורא ותיק ומושבע של כלל ספריך למבוגרים ולנוער, ובפרט סידרת הספרים "אנשים מספרים על עצמם". בכל פעם מחדש אני מתאמץ ונהנה מן החוויה העמוקה להכיר את האנשים שבתוך הסיפור. בכשרון מיוחד, מתנת שמים נדירה, הינך משכיל להכיר לנו בתמציתיות עוד אישיות מרתקת המוצאת את ביטויה בסיפור בלתי שגרתי, התרחשות של פעם בחיים. בכל הזדמנות, עם סיום הקריאה, הייתי שואל, "מתי אבוא לידי ואקיימנו"? האם אשתף את רבבות הקוראים שלך בסיפורי האישי המעניין?
אלא שתמיד השתלטה עלי תחושה, שסיפורי אינו סיפור של איש, אלא סיפור של תפקיד, או אולי תפקיד שהוא סיפור. לפני כחודש אירעה לי במסגרת עבודתי, תקרית יוצאת דופן בכל קנה מידה, סיפור בתוך סיפור, משהו גדול באמת שהביא למכתב הזה.
מפני כמה טעמים, הנני מעדיף שלא לחשוף את זהותי ואת פרטיי. כך נהגתי גם ביחס לפרטי שאר הדמויות שיוזכרו להלן, החלפתי שמות, טשטשתי סימנים ועקבות נוספים, אך לא ויתרתי במאום על נכונות התיאורים, כמות שהן, אוטנטיים ומדוייקים. את התובנות, אני משאיר לך, הרב ולדר וללקוחותיך האינטלגנטיים.
---
פרק ראשון
זה קרוב לעשור נעשיתי שותף ל'יהלום' הפקת אירועים בע"מ. ארגון ענק המופקד על עריכת כנסים ואירועים גדולים במגזר החרדי. לחברה זרועות רבים של יוזמות, ניהול וביצוע. היא חובקת תחומים מגוונים ועניפים, וזכתה עם הזמן למוניטין וליוקרה. אתמקד בתפקיד המרכזי והצנוע שלי.
אני איש התוכן והרוח. גם אירועים מושקעים וגרנדיוזיים, "דינר" מפואר או מסיבת הוקרה, בתוך כל ההדר והתפאורה, כשהכל מסביב נוצץ וטעים, מזמין ומוחצן, זקוקים לקורטוב ויותר של תוכן אמיתי – רוחני, שיעניק את ה'פנים'. על הפינה המרכזית הזאת אני מופקד, מאחורי הקלעים, בהצנע.
ב'בין לבין' של התוכנית, הנאומים, התשבחות, המוזיקה וכל השאר, על האורחים להפנים לשם מה התכנסו, מהי הייחודיות באירוע זה, במוסד או באישיות שעומדת מאחוריו. דרך מילים קולעות ומבטאות, מלוות בניחוחות מוטעמות ומותאמות במיוחד לאירוע, וכל זאת כאילו 'כלאחר יד'. כך הדברים מתיישבים על הלבבות, ופועלים את פעולתם לעומק.
לעבודתי אין כללים ודפוסים קבועים. השיטות, המינונים, והאופי משתנים לפי הזמנה וביקוש, אלא שבאופן כללי אוכל לאפיין את הלקוחות לשני סוגים, וכתוצאה מכך גם את הפעילות שלי.
ישנם מנהלי מוסדות וארגונים שמגיעים אלינו עם תוכנית ברורה ומגובשת. הם נעולים מלכתחילה על הצורה והסגנון בהם הם מעונינים להיות מוצגים לפני קהל המוזמנים. הם דורשים את עזרתי רק באשר לעריכה ולניסוח. המסרים נבחרים ומוכתבים על ידם, כמו גם הסיפורים וכל התוכן. תפקידי הוא לעבד את המשפטים ולקצרם במידת הצורך שיהיו קליטים, ברורים, ונעימים לאוזן. לתת את השילוב הנכון בין התוכן לתוכנית כולה.
במקרים כגון אלו אני שותף פסיבי. עבודתי מתמקדת בעיקר בהאזנה, בשמיעה. אני מצטייד בהמון סבלנות ומקדיש זמן רב לשמוע שוב ושוב את משאלות לבו וחלומותיו של המנכ"ל. אני מגיע לפגישות מכונס ומכווץ במקומי, כביכול מבטל את אישיותי, את דעותיי ואת חושי הריח והטעם שלי, ומתרכז בהפנמה מדוייקת של הנאמר. ראש המוסד פורס את הגיגיו, שוטח את משנתו, ובעצם – את עצמו. אני מקשיב ללא סייג, ממתין לסיום הדברים, מוודא כי אכן הבנתי נכון.
בהמשך, אני מאזין שוב ושוב להקלטה, מתמצת ומהקצע את הדיבורים, מדריך ומייעץ כיצד לשלבם בתוכנית, אם באמצעות המנחה או אחד הדוברים. ובכך תם ונשלם חלקי.
אין לי מעורבות רגשית באירוע, ואף אינני טורח להשתתף בו פיזית. העבודה היא אצל הלקוח, ומולו בלבד.
שונה הוא התפקיד לגמרי, כאשר המנהל אינו בעל אג'נדה יצוקה. ישנם רבים כאלו מבין ראשי המוסדות, אנשי חזון ומעש ולא בעלי הגות ודברים. במקרים כאלו התפקיד הוא מאתגר ומרתק בהרבה, ותובעני פי כמה.
תחילה אני פוגש בו פגישת נימוסין קצרה, ויוצא כמעט כלעומת שבאתי. אני מתרשם קצת מהסוג והסגנון, ואזי מתפנה לשוחח עם בני המשפחה, האנשים הקרובים, ולפעמים גם תלמידים, כשישנם.
כאן אני לא רק מציג, אני 'מייצג'. אני מוכרח להיכנס לתוך הנעליים של האיש או המוסד, ללמוד את כל הנתונים לעומק, לנתח את המיוחדות ואת היתרונות, ולבטא אותם הכי טוב שאפשר. בכגון דא, העבודה היא לא מול המוסד, אלא עמו יחד מול כל הקהל.
עול כזה כשהוא נופל עלי, הוא משתלט על כל כולי. לא רק שזה נוטל מזמני פי כמה וכמה, שיחות וביקורים אין ספור, זה גוזל את אישיותי. אינני יכול להצליח בלי להתחבר לענין ולנשום אותו. כמובן שאינני מוותר על השתתפות באירוע, לעקוב מקרוב כיצד זה מתנהל בשטח, האומנם מצאתי מסילות ללב המשתתפים.
פרק שני
כעת אני מגיע, ברשותך הרב ולדר, לסיפור האמיתי.
לפני חודשים מספר הפגישה אותי החברה עם יהודי תלמיד חכם משכמו ומעלה, אישיות מרתקת ויוצאת דופן. מדובר בר' יונתן אריאל. אדם מוכשר ומלא תוכן, שדומה כאילו ניתן לחלקו לכמה דמויות. מחד, הוא 'למדן' במלוא המובן, מזה כשני עשורים הוא מוסר שיעורים מבריקים בפני מאות שומעי לקחו בכוללי 'קצות החושן' שיסד והקים בעשרת אצבעותיו.
תלמידיו הכרוכים אחריו, אברכים מופלגים ממש, מתענגים בכל שיעור מחדש כאשר הוא מגלה בפניהם כי עליהם להתחיל מא"ב של הסוגיא, ולא נגעו בנקודות קושי בסיסיות בפשט הגמרא. הפתרונות שהוא מציע הינם נועזים ולא ברורים דים, הינם מושתתים על הלך מחשבה מקורי שקיבל מאת רבו ר' שמעיה, מענקי הדור הקודם, שלא ירדו חבריו לסוף דעתו, עד שהמליצו אודותיו 'שביליך במים רבים ועקבותיך לא נודעו'.
ומאידך, מאז ומקדם שולח ר' יונתן הנערץ את ידיו במסחר, ועושה חיל. להחזקת האברכים הרבים שמתווספים בכל עת לרשת הכוללים שבראשותו הוא אינו מגייס כספים, כנהוג, אלא הינם סמוכים על שולחנו. הינו ידוע ומפורסם בטוב לבו ובצדקת פזרונו. אישיות אהודה שאינה כובלת את עצמה לחוג או למגזר מסוים, ואינה נוטלת חלק בשום פילוג או חילוקי דעות. מכובד המכבד את הבריות.
המיזם החדש יחסית, הינו רשת של כוללים 'תורה אחת', המונה כיום למעלה משמונים סניפים בכל רחבי הארץ. ברשת הוגים על תלמודם יוצאי ישיבות חרדיות שעמלים לפרנסתם במשך שעות היום, ובשעות הערב באים לקבוע עיתים ברצינות ובקביעות. אופי הלימוד מותאם לפי המשתתפים, כאשר המגמה היא עליית מדרגה בכל הקשור לעיון והעמקה, תוך שאיפה לשוב לאוירת הלימוד הישיבתית ממנה פרשו החברים זה לא מכבר.
האירוע המכונן המיועד, כנס אדיר ומושקע ברמות בלתי מוכרות, אינו בא לדברר או ליחצ"ן איש או מוסד. הוא בא להציג חזון ובשורה חדשה. מזה שנים ארוכות נושא בתוכו ר' יונתן את הכאב העז לנוכח המצב הקיים ובמקביל, את התקוה הגדולה לשינוי. הוא זועק מקרב לבו, "למה נגרע"? התורה מוטלת היא בקרן זוית, וכל הרוצה יבוא ויטלנה. היא שייכת לכולם ואינה נחלת מגזר או בעלי עיסוק מסוים.
ר' יונתן אינו מרבה דברים. מטבעו הוא איש צנוע המתרחק מן הזרקורים ומן הפרסום. לזרא עליו כל ההיחשפות והעמידה ב'פרונט' שנכפתה עליו בעקבות המיזם הגדול. הוא חש כי 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש', וכפי שכבר נוכח שאין מי שיעשה זאת במקומו. כך נרתם במלוא הכח והעוצמה להגשמת החזון הגדול, ולא נרתע ממפריעים שונים שקמו בדרכו.
בשיחות מעמיקות שנערכו בעיקר עם הקרובים שלו, התאמצתי לנסח עבור ר' יונתן מסמך תמציתי שירכז את הבשורה הגדולה. כפי שהסבירו לי כל הנוגעים בדבר, ר' יונתן אינו מהפכן. הוא לא מעוניין לעודד מאן דהו להפחית במאום את תלמודו, חלילה. כל חפצו הוא להנגיש את התורה לכל שבטי ישראל. לרומם את קרנה בקרב ההמון שלא זכו להימנות בין יושבי האוהל.
לאט לאט הפנמתי את גודל המשימה. דברי ר' יונתן יעמדו במוקד ההתעניינות הציבורית. רבנים אחרים ידברו גבוהה אודות לימוד תורה או אחדות העם, דברים מקובלים ופשוטים. החזון והדרך להגשמה יימצאו רק בדברי ראש הכוללים. כתבתי שורה ומחקתי שנים תחתיה, גרעתי והוספתי, ליטשתי והחלקתי. היה לכולנו חשוב, בהירות המסר וחדות התובנה, ועם זאת, שיהיה קצר וקולע, קליט וברור, עממי ונוגע בלבבות. בתום ההשקעה האינסופית שגזלה את כל עיסוקיי בימים ואת שנתי בלילות, נותר הנוסח הבא, אותו כבר ידעתי על פה.
ברוכים הבאים בשם ד'.
הנני העני ממעש העומד לפניכם היום, צעיר באלפי ישראל, נרעש ונפחד מגודל וקדושת השעה. אין צורך לומר, שאינני בא לחדש או לשנות דבר ממסורת הדורות, לא בי הוא, עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו נרעה את גדיותינו על משכנות הרועים, גדולי וצדיקי הדור, ד' יאריך ימיהם ושנותיהם בנעימים, את אשר זכינו שישנו עמנו פה, ואת שבירכונו ועודדונו במלאכת הקודש, ברכותיהם ותפילותיהם מלוות אותנו, ונקווה שיכבדונו בהשתתפותם ויאצילו עלינו מרוחם במעמדות הבאים אי"ה.
באנו רק לחזק ולהתחזק בידוע ובמוסכם על הכל, אלא שלדאבון לב ברבות העיתים ומצוקת הזמנים לאורך הגלויות, נשתכחו מעט, וכפי פרסומם ופשטותם של הדברים ההעלם מצוי, ובאנו כולנו להחזיר עטרה ליושנה בסיעתא דשמיא.
אנחנו כאן במעמד מרומם זה, אנשים מכל החוגים והעדות, יחד שבטי ישראל. במהלך כל הדורות מאז ומעולם היו חילוקי דעות והשקפות בין גדולי ישראל ומנהיגיו השונים, חילוקים שנבעו מהבדלי שיטות ודרכים בעבודת השם, וכתוצאה מכך נגרמו גם פילוגים והתבדלויות בין שכבות העם, נהרא נהרא ופשטיה. אולם כולם כולל כולם, כל אשר בשם ישראל יכונה, התאחדו סביב אותו דף גמרא, 'דף של ספינה' שפילס נתיב בטוח בים העמוק של התלמוד.
"תורה אחת היא" אותה תורה קדושה - לשבט לוי של דורינו, אברכי הכוללים לרבבותיהם כן ירבו, שזכו להימנות בין נושאי ארון הברית ולהקדיש את כל חייהם לעמלה של תורה, לעיתים מתוך מצבי עוני ודחק, אשריהם ואשרי חלקם, הן כך היא דרכה של תורה.
ואותה תורה קדושה לשאר שבטי ישראל, אלו היושבים על המחיה ועל הכלכלה, העמלים להביא טרף לביתם, ומגדלים צאצאיהם באותה שאיפה קדושה ומרוממת 'כי הם חיינו'.
הבנה בסיסית זו, מחייבת את כל המשתתפים בכינוס המיוחד הזה בהרבה מישורים, אפרט את שני העיקריים שבהם, שעליהם השתתנו את הארגון החשוב הזה שכולנו שותפים בו.
האחד, כיון שהתורה אחת היא, אין שום סיבה שלא נשאף לרומם את ההשגה ואת איכות הלימוד. נלמד כולנו כמו אברכים צעירים, באיכות ובעומק, בהבנה ובחיות. מוגבלויות הזמן אינם אמורות להשליך בהכרח על אופי הלימוד. נלמד 'לכתחילה לכתחילה', ולא לצאת ידי חובה.
כך גם נמחיש לצאצאינו, הבנים והבנות זרע ברך ד', כי התורה הקדושה נשארה מרכז הוייתינו. תורתנו קבע ומלאכתנו עראי. איננו רואים חלילה במשלוח ידינו את עיקר עיסוקנו גם אם בינתיים הוא גוזל את רוב זמנינו. נקדיש ללימוד התורה את המירב ואת המיטב, את המח ואת הכח, את הלב ואת הנשמה.
והשני, 'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. גם את בצוק העיתים נטשנו חלקית את ספסלי בתי המדרש והכוללים, 'אנשי בית המדרש' נותרנו בכל ארחות והליכות חיינו. לא נשתנה לא בחיצוניות ולא בפנימיות. נשמור על התוכן ועל הצורה, על ההופעה ועל השפה המתאימה לבני תורה עליה חונכנו בישיבות הקדושות – נשמת האומה כולה.
חזקו ואמצו גבורי החיל שנענו ובאו לקול הקריאה הגדולה של שבט לוי, מי לד' אלינו! כלל שבטי ישראל יטלו חלק בספר התורה. אנשים אחים אנחנו בני קל חי.
הפעם, מחמת הרגישות וההתרגשות הגדולה, כל אלו שהיו קשורים איכשהו לענין, באו בסוד המסמך. הנוסח המדוקדק הזה עבר את הגהתם ואת ביקורתם וקיבל את אישורם.
פרק שלישי
בלילה שקדם לערב המעמד לא עצמתי עין מרוב דריכות וחרדה. לא בכל יום אני זוכה להיות שותף כה משמעותי לדבר גדול והיסטורי כל כך.
והנה הגיע הרגע המיוחל. תפסתי מקום בירכתי האולם הגדוש להתפקע, רואה וכמעט אינו נראה, ועיני נשואות לר' יונתן שנעמד על רגליו למשא המרכזי לקול תשואות הקהל כולו שחלק כבוד למחולל הגדול.
הבחנתי כי לפני הנואם אין גליון כתוב, וכי ר' יונתן מדבר מלבו. המתח בתוכי גבר, ואימצתי את עיני ואזניי לבלי החמיץ כל הגה או תנועה.
הס הושלך בכל שדרות הקהל. דריכות וציפיה מילאו את החלל. ר' יונתן נרגש מעט, מסמיק, אך קולו בטוח. משמיע את דבריו היישר מלבו.
והנה, דברים שונים בתכלית....
בקושי החזקתי את עצמי על המקום. התמלאתי בתחושות קשות של אכזבה ופיספוס.
מה קורה כאן? אני לא מאמין למשמע אזניי.
הדקות נדמו כנצח. הנאום המהפכני והמתסיס הסתיים. ההמונים מחו את כפיהם בהתלהבות יתירה. ניכר היה כי אלו הם הדברים שתכננו לשמוע. ר' יונתן השכיל לבטא את רחשי לבם, והיטיב להגדיר את תחושות מצוקתם.
מצאתי את עצמי קטנטן ומיותר, פגוע וממורמר, מרומה ולא שייך.
אולם לפתע הכתה בי ההכרה שאינני לבד. אני בחברה טובה.
ידעתי שעם המסמך שלי הם הביאו את התמיכה החלקית ואת השתיקה הכללית, את הגיבוי השקט ואת הדימוי התמים.
הפנמתי כי לפעמים יש לחשוד ולא רק לכבד. לשים לב גם לרחשים ולצלילים הצורמים שמסביב ולא רק לדיבורים היפים.
החכמתי בערב הזה יותר מבכל שנות עבודתי. עשו לי בית ספר. הרב ולדר, איך אתה נוהג לקרות לזה, 'בית ספר של החיים'.
-----
פלגינן כתב:לגבי החלק הראשון, אני ממש מתפלא עליך, תוכן, ובכלל על עצם העלאת הנושא. במחשבה שנייה, כמעט ברור שרצונך לעורר דיון ולכן הנך מקצין בעמדה ההפוכה.
בכל מקרה, לא באתי אלא להציג את העמדה השנייה ואיני רואה שום צורך להמשיך ולדוש בהגנה על דבריי.
פלגינן כתב:לגבי החלק השני, לא כתבתי שיתד צריכים לחשוב כמוני. בסך הכל הצבעתי על הבעיה ועל גרורותיה, חשיבת ה"שחור לבן" שמתאימה לילדים אך מלווה אנשים מסוימים עד זקנה ושיבה. [לא מדובר כאן על פרסומת אלא על עיוות כל הסיפור, ויותר משזה נפ"מ בין שני סוגי אנטישמיות, הנפ"מ הגדולה היא חוסר היכולת להבחין בין הזדהות עם העמדה לבין הזדהות עם המקרה החריג].
נוטר הכרמים כתב:בס"ד, תמוז תשע"ח
לכבוד הסופר והמחנך הדגול, ברוך הכשרונות ורב הפעלים הרב חיים ולדר הי"ו.
שלום וברכה.
...
נוטר הכרמים כתב:בהודעתי האחרונה בחרתי לשון ערומים, בנסיון לבטא את התרשמותי בסגנון חדש של משלים וחידות. כנראה שמחמת שלא מורגלים בכך, והרמזים דקים מדי, הסיפור אינו מחדד את התובנות אלא רק מעמעם ומבלבל.
[/b]
יונת אלם כתב:תקופה מסויימת היתה יזמה של הורים לפתוח סמינר עם ציבור יותר מנופה מרן הרב שך זצ"ל לא הסכים לכך תקופה שונות ובכל ענין נכנסתי לשאול את מרן זצ"ל באחד המקרים כאשר הגעתי לבית המתינו בחוץ שתי אמהות מקבוצה זו נכנסתי למרן זצ"ל וסיפרתי לו שממתינות בחוץ שתי אמהות הוא השיב לי שייכנסו אבל אתה תשאר בפנים הם התחילו להסביר מדוע צריך לפתוח סמינר נפרד עבור בנותיהם הם הביאו ספר ילדותנו שמלמדים בבתי הספר של החינוך העצמאי שם מופיע סיפור על אבא שעובד וכיצד ייתכן שיהיו כתוב דבר כזה אבא צריך ללמוד ולא לעבוד הרב שך זצ"ל אמר להם האם לא יכול להיות יהודי ירא שמים שעובד איזה פסול יש בכך
יונת אלם כתב:הנה ציטוט ממה שסיפר מנהל הסמינר הדגול הרב זאב וולף שליט"א אחרי פטירת מרן הרב שך זצ"ל וממנו ניקח לדית מה היחס הנכון הראוי לעובדים ולמה אין לשלול מכל מחיר את היזמות של הרב לייבל: ...
חבר פורום אוצר החכמה כתב:במקום לכתוב כאן ולעורר מהומות אפשר לכתוב לו מכתב או לדבר אתו כך יש יותר סיכוי למנוע בפועל את ה"תהום פעור".
דרומי כתב:אבקש סליחה אם נכשלתי בביטוי חריף יתר על המידה.
בעלי הבתים, שרובם אמורים להשתכר יפה, אמורים אף הם להתחלק בעוגת התמיכה בלומדי התורה, וליטול שכר על לימודם?!
נכון מאוד. אבל כל מה שאני שואל, מה הרבותא בזה, וכי ישנו צד אחר??אוצר החכמה כתב:בעלי הבתים, שרובם אמורים להשתכר יפה, אמורים אף הם להתחלק בעוגת התמיכה בלומדי התורה, וליטול שכר על לימודם?!
אם הבנתי נכון בכוללים לבעלי בתים של המערכת הזאת אין הבעלי בתים מקבלים מילגה העלות היא של החזקת האברכים הקשורים לזה או ראשי הכוללים. אבל לא ביררתי היטב.
אני מסכים עמך שזה בכלל דקויות, ואין זה עיקר הנקודה, כפי שהדגשתי. לענ"ד, כל הנאום הזה אין בו מתום כמעט, אם לא לכיוון שלילי, לפחות לכיוון של 'לא מה שהיה מקובל', ונקטתי דוגמא זו אגב גררא.אוצר החכמה כתב:את האמת אני לא מבין את הנחיתיות שעולה כאן על ידי האברכים.
אז מצאו איזה צד מעלה להגיד לבעלי בתים שתורתם לשמה מייד אתם קופצים "הנה הוא מתכוון להפחית בערכם של אבכים מפני שמילגה עושה את הלימוד לא לשמה" (נו באמת, מילא כבוד יש כאלה שרודפים אחריו אבל הכמה גרושים שאברכים מקבלים עושה את הלימוד שלהם שלא לשמה?)
הלא תמיד בכל הדורות מהגמרא ועד אחרוני המגידים שבחו כל מיני תכונות ומעלות האם זה מפחית ממעלת הת"ח שבמקום לעסוק בזה עוסקים בתורה?
בלתי נתפס איך ריקים שיושבים על האינטרנט מבוקר ועד אישון ליל ומבלים את חייהם לריק, בניגוד להוראת רבותיהם, ובוודאי רחוקים מאוד מכל ריח של לימוד, מוצאים בעצם העזה להתנגד להתאגדות של בעלי בתים שכל כוונתם להרבות תורה וכבוד שמים, מעין התאגדויות של חברות ש"ס באירופה לפני השואה. האם המבקר גם מחטט בקרביים העצמיים שלו ובודק את מניעיו לפני כל מעשה, או שהוא מגלה מיומנות רבה בנטילת קיסמים מבין עיני אחרים?
עוד בלתי נתפס איך מי שרוקן מכל תוכן את מושג "היחס הנכון לגדולי ישראל ולמרכזיות דעתם" ממניעים פוליטיים מעז עתה לרתום לצרכיו את המושג הזה דווקא.
כמובן אין בכל הדברים האמורים שום התייחסות לפעלים מבורכים שלו, כמו גם ליוזמות שליליות המיוחסות אליו, וכאמור.
מוישה כתב:התבקשתי להעלות:בלתי נתפס איך ריקים שיושבים על האינטרנט מבוקר ועד אישון ליל ומבלים את חייהם לריק, בניגוד להוראת רבותיהם, ובוודאי רחוקים מאוד מכל ריח של לימוד, מוצאים בעצם העזה להתנגד להתאגדות של בעלי בתים שכל כוונתם להרבות תורה וכבוד שמים, מעין התאגדויות של חברות ש"ס באירופה לפני השואה. האם המבקר גם מחטט בקרביים העצמיים שלו ובודק את מניעיו לפני כל מעשה, או שהוא מגלה מיומנות רבה בנטילת קיסמים מבין עיני אחרים?
עוד בלתי נתפס איך מי שרוקן מכל תוכן את מושג "היחס הנכון לגדולי ישראל ולמרכזיות דעתם" ממניעים פוליטיים מעז עתה לרתום לצרכיו את המושג הזה דווקא.
כמובן אין בכל הדברים האמורים שום התייחסות לפעלים מבורכים שלו, כמו גם ליוזמות שליליות המיוחסות אליו, וכאמור.
הכותבים לעיל, איש איש בתורו, ואנכי בכללם, הסכמנו לגמרי עם הבעיה. הדיון כאן הואבעל קורא כתב:סליחה שאני לא מצליח להתחבר לדברי הכותבים שמעלי.
במצב הנתון כיום ישנה בעיה עמוקה, בעיקר בציבור הליטאי, והיא, שאין מצב בכלל המאפשר יציאה לעבודה בלי שיסתכלו עליך בעין עקומה, וממילא זה גורם שמי שכן יוצא לעבוד, בין אם זה מטעמי מצוקה כספית ובין אם זה מטעמי שאיפה לרווחה כלכלית, כמעט תמיד ממילא מוציא עצמו מן הכלל, וממילא יוצא ויוצא עוד ועוד גם בתחומים נוספים, אם זה במראה ובלבוש ובסוג הפלאפון וכו' וכו'.
אך בציבורים אחרים בדרך כלל זה ממש לא כך, אם זה בציבור החסידי, ואם זה בציבור הכללי בחו"ל, וזה משום שמראש אין אווירה שכולם ממשיכים ללמוד, וממילא מי שהולך לעבוד נשאר במסגרת רוחנית נאותה.
וברור שמצב זה מחייב שינוי שהיחס לעובדים יהיה שווה לאחרים, וממילא הם לא ירגישו שצריכים לעזוב ולשנות את כל דרכם כיון שיצאו לעבוד, וברור ללא ספק שחייבים לחולל שינוי בזה, כי אחרת אנחנו גוזרים כליה רוחנית על כל מי שיוצא לעבוד (כמעט).
אמנם אי אפשר גם לתת למי שאכן פורש מן הכלל את אותו היחס כמו לאברך, אך כיון שאחד גורם את השני חייבים לחולל שינוי בדיוק כדי שלא ימשיך מצב זה בו כל מי שיוצא לעבוד לפרנסתו ממילא נהיה ונראה אחרת.
בענין הרכב והמשנת יוסף, לא הבנתי את הטענה, וכי מי שיצא לעבוד לפרנסתו והצליח ב"ה וקנה רכב כפי השגת ידו, וכן אינו קונה במכירות שכונתיות, בשל כך בלבד יש עליו טענה כלשהיא??
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 117 אורחים