יקר כתב:לייטנר כתב:לא מצאתי שנעמי תכננה להסתמך על אשת בועז.
ראה דרשות חת"ס ח"ב, רצט. ד"ה כי (הובא בגליון באר הפרשה במדבר-שבועות עמ' ב).
לייטנר כתב:קטונתי מלהיות בר פלוגתא של החת"ס (וכלימה תכסנני מעצם הצהרה נלוזה זו), ואעפ"כ על משמרתי אעמודה ואכמ"ל.
ועל הכל תשליך יהבך על ה', ואל תקמוץ ואל תדאג כלל, שזהו סגולת הביטחון שהקב״ה עושה רצונו של אדם הבוטח בו בלב שלם, ומספיק לו כל צרכיו בכל מקום ובכל עת, ואפילו אינו צדיק כמ״ש: 'והבוטח בה' חסד יסובבנו' (תהילים לב, י) והרבה שלוחים למקום
חיימשה כתב:לייטנר כתב:קטונתי מלהיות בר פלוגתא של החת"ס (וכלימה תכסנני מעצם הצהרה נלוזה זו), ואעפ"כ על משמרתי אעמודה ואכמ"ל.
זה מזכיר לי את המג''ש בישיבה קטנה, שהיה אומר ''לענ''ד הקלושה והרטושה והרצוצה, אין בדבריו ממש''.
המסקנה האישית שלי, מהויכוח המוזר שהתנהל כאן, וגם מכמה דיונים קודמים, כי אין כל טעם לנהל דיון בין חסידים למתנגדים, גם בעניינים שלכאורה לא אמורים להיות קשורים לנושא חסו''מ.
אנו פשוט לא דוברי אותה שפה, לא חולקים את אותו עולם מושגים,( זה מזכיר את דברי החזון איש הידועים, מה שאצלנו נקרא כרת וכו', בלי לקבוע כמובן מי עדיף, ע''ז הרי הויכוח).
אותו דבר חיזוק שאצל החסיד נראה כדבר פשוט ומובן מאליו, אצל הליטאי הוא יכול להחשב כהמצאה ממוח קודח, עיקום הכתובים, ועוד שלל כינויים שאוותר על ציטוט חוזר שלהם.
אני אמשיך לנסות לכתוב עפ''י דרכי, אנסה לא להגיב ולהגרר לוויכוחים שאין בהם תועלת, מי שמתחבר לדברים, לחיי.
זה שזה קשור לחסו''מ כתבו החולקים עלי [''וזכה החסיד מן ההפקר בסיפור על ביטחון'' וכו'], והשבתי להם שלא כל דבר שייך לחסו''מ.אוצר החכמה כתב:חיימשה כתב:לייטנר כתב:קטונתי מלהיות בר פלוגתא של החת"ס (וכלימה תכסנני מעצם הצהרה נלוזה זו), ואעפ"כ על משמרתי אעמודה ואכמ"ל.
זה מזכיר לי את המג''ש בישיבה קטנה, שהיה אומר ''לענ''ד הקלושה והרטושה והרצוצה, אין בדבריו ממש''.
המסקנה האישית שלי, מהויכוח המוזר שהתנהל כאן, וגם מכמה דיונים קודמים, כי אין כל טעם לנהל דיון בין חסידים למתנגדים, גם בעניינים שלכאורה לא אמורים להיות קשורים לנושא חסו''מ.
אנו פשוט לא דוברי אותה שפה, לא חולקים את אותו עולם מושגים,( זה מזכיר את דברי החזון איש הידועים, מה שאצלנו נקרא כרת וכו', בלי לקבוע כמובן מי עדיף, ע''ז הרי הויכוח).
אותו דבר חיזוק שאצל החסיד נראה כדבר פשוט ומובן מאליו, אצל הליטאי הוא יכול להחשב כהמצאה ממוח קודח, עיקום הכתובים, ועוד שלל כינויים שאוותר על ציטוט חוזר שלהם.
אני אמשיך לנסות לכתוב עפ''י דרכי, אנסה לא להגיב ולהגרר לוויכוחים שאין בהם תועלת, מי שמתחבר לדברים, לחיי.
לא קשור לחסידים ומתנגדים. אני מתנגד וראיתי בזה סוג של דרוש. לא פשט אבל דרוש אפשרי לאמרו. ק"ו כשהתברר שזה בדיוק מה שזה. דרוש של החת"ס.
חיימשה כתב:לייטנר כתב:קטונתי מלהיות בר פלוגתא של החת"ס (וכלימה תכסנני מעצם הצהרה נלוזה זו), ואעפ"כ על משמרתי אעמודה ואכמ"ל.
זה מזכיר לי את המג''ש בישיבה קטנה, שהיה אומר ''לענ''ד הקלושה והרטושה והרצוצה, אין בדבריו ממש''.
המסקנה האישית שלי, מהויכוח המוזר שהתנהל כאן, וגם מכמה דיונים קודמים, כי אין כל טעם לנהל דיון בין חסידים למתנגדים, גם בעניינים שלכאורה לא אמורים להיות קשורים לנושא חסו''מ.
אנו פשוט לא דוברי אותה שפה, לא חולקים את אותו עולם מושגים,( זה מזכיר את דברי החזון איש הידועים, מה שאצלנו נקרא כרת וכו', בלי לקבוע כמובן מי עדיף, ע''ז הרי הויכוח).
אותו דבר חיזוק שאצל החסיד נראה כדבר פשוט ומובן מאליו, אצל הליטאי הוא יכול להחשב כהמצאה ממוח קודח, עיקום הכתובים, ועוד שלל כינויים שאוותר על ציטוט חוזר שלהם.
אני אמשיך לנסות לכתוב עפ''י דרכי, אנסה לא להגיב ולהגרר לוויכוחים שאין בהם תועלת, מי שמתחבר לדברים, לחיי.
כדכד כתב:י
תמהני איך אשכול חיזוק במדת הבטחון הפך לאשכול של התכתשויות
מעשה בשני תינוקות, שהיו משכונה אחת, והיה אחד בן עני והאחד בן עשיר. והיו הולכים לבית הסופר. בכל יום היה הולך בן העשיר ועמו חתיכות בשר וביצים לאכל, וכל מה שהיה מתאוה, ממה שהיה אביו מותיר משולחנו. ובן העני היה הולך לבית הסופר, והיה מוליך עמו שני חירובין. והיה רואה לבן העשיר ממה שהיה אוכל, והיתה נפשו מתעגנת עליו. והיה אביו רואה פניו משונות. הלך ולקח לו ליטרא אחת של בשר ובשלה. וכיון שבה הנער מבית הסופר, אמ' לו אביו, בוא ואכול ממה שאתה מתאוה. עד שהוא הולך לתת לפניו, נכנס הכלב, והושיט ראשו לתוך הקדרה. בקש להוציא ראשו ולא יכול. ויצא הכלב וברח וראשו בתוך הקדרה. אמר לו אביו, בני, עמוד ונצא ונראה להיכן ברח הכלב, הואיל ולא נעשית תאותך, נציל הקדרה. עמד הוא ובנו ורצו אחר הכלב. וכיון שיצאו מתוך הבית, נפל הבית. אמר לבנו, בני, נודה ונשבח להב"ה, ונשמח בחלקנו, שלא יצאנו להציל את הקדרה אלא למלט את נפשותינו.
עקביה כתב:יורשה לי להבהיר שבשעה שכתבתי את דבריי דלעיל ידעתי שמקורם של דברי הרב חיימשה מהחת"ס. קראתי את זה פעם בבאר הפרשה של ר' אלימלך בידרמן. כדרוש ורעיון אין בכך בעיה, אבל גם החת"ס לא סבר מן הסתם שזהו הפשט ב"קְרֶאןָ לִי מָרָא", הפשט הוא שנעמי מסבירה את עצמה בהמשך דבריה "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'". ובאמת דרוש זה מזכיר את הרעיון של "הפשטות המתחדשים בכל יום" (לשון הרשב"ם בהקדמתו לפרשת וישב). הלא אין ספק שהוא לא היה עולה על דעת אנשים אחרים בזמנים ומקומות אחרים (אשת עובדיה, למשל, צעקה אל אלישע ולא אל אשת אלישע. האשה התקועית באה אל דוד המלך, ולא אל אחת מנשותיו).
מה שהפריע לי הוא הצגת הדברים כאמת היסטורית אחת ויחידה.
חיימשה כתב:כדכד כתב:י
תמהני איך אשכול חיזוק במדת הבטחון הפך לאשכול של התכתשויות
על דא ודאי קא בכינא
אוצר החכמה כתב:עקביה כתב:יורשה לי להבהיר שבשעה שכתבתי את דבריי דלעיל ידעתי שמקורם של דברי הרב חיימשה מהחת"ס. קראתי את זה פעם בבאר הפרשה של ר' אלימלך בידרמן. כדרוש ורעיון אין בכך בעיה, אבל גם החת"ס לא סבר מן הסתם שזהו הפשט ב"קְרֶאןָ לִי מָרָא", הפשט הוא שנעמי מסבירה את עצמה בהמשך דבריה "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'". ובאמת דרוש זה מזכיר את הרעיון של "הפשטות המתחדשים בכל יום" (לשון הרשב"ם בהקדמתו לפרשת וישב). הלא אין ספק שהוא לא היה עולה על דעת אנשים אחרים בזמנים ומקומות אחרים (אשת עובדיה, למשל, צעקה אל אלישע ולא אל אשת אלישע. האשה התקועית באה אל דוד המלך, ולא אל אחת מנשותיו).
מה שהפריע לי הוא הצגת הדברים כאמת היסטורית אחת ויחידה.
אבל הוא לא אמר שזה אמת היסטורית וגם לא הזכיר את הפסוק קראן לי מרא. הוא אמר שיש דבר "מפעים". בעיני השימוש בביטוי הזה בהקשר הזה הוא כבר סוג של דרשנות.
אבל זה שהסתרת שאתה יודע שזה החת"ס זה כבר לא כ"כ יפה..
חיימשה כתב:התחבטתי רבות בדברי מרן החזו"א, אשר רבים נופלים ברוחם ממשמעות דבריו כאילו הבטחון אינו כלל קשור לסוף טוב של צערם, אלא אך ורק מעין התחזקות באמונה וקבלת היסורים באהבה.
גם אני הק' הבנתי כן ברוב השנים, עד שאאמו''ר שליט''א האיר עיני כי אין הדבר מתקבל על הדעת כלל שהחזו''א בדעת יחיד יחלוק על המקובל אצל רוב הראשונים שהבינו הדברים כפשוטם, ולא נחלקו אלא במדרגות חובת ההשתדלות, האם אפשר לבטוח בלי השתדלות כלל או שהגזירה נגזרה על כל אדם אפילו בוטח.
פ/b][/size]
עקביה כתב:משמעות הגמ' היא שבאופן כללי מי שנותן אמון בקב"ה על עניין כלשהו, הקב"ה יקיים ויצדיק אמון זה.
(ר' חיים שמואלביץ היה אומר שמגמ' זו יש ללמוד שאם אדם נותן אמון בעצמו שהוא יכול ומסוגל, הוא אכן יוכל).
כדכד כתב:רציתי להגיב לדברי הרב חיימשה דלעיל שהקשה על דברי אולם הדברים ארוכים מכדי להעתיקם.
אם הבנתי נכון טענת החזו"א שם (ולא מצאתי אף ראשון שכותב להדיא לא כך) היא שלא מה שהאדם חושב שטוב לו באמת טוב לו, ואף יתכן שלאדם הפרטי טוב יותר משהו מסויים אבל לכלל טוב יותר אחרת.
ממילא אין לבטוח בה' שיהיה מה שהבוטח רוצה שיהיה כי אם לבטוח בה' שיהיה מה שטוב באמת. זו גם כוונת העיקרים שציטטת שהבוטח לה' יקווה לטוב ולא יירא כי הוא יודע שה' מנהיג את העולם באופן הטוב ביותר
חיימשה כתב:כדכד כתב:רציתי להגיב לדברי הרב חיימשה דלעיל שהקשה על דברי אולם הדברים ארוכים מכדי להעתיקם.
אם הבנתי נכון טענת החזו"א שם (ולא מצאתי אף ראשון שכותב להדיא לא כך) היא שלא מה שהאדם חושב שטוב לו באמת טוב לו, ואף יתכן שלאדם הפרטי טוב יותר משהו מסויים אבל לכלל טוב יותר אחרת.
ממילא אין לבטוח בה' שיהיה מה שהבוטח רוצה שיהיה כי אם לבטוח בה' שיהיה מה שטוב באמת. זו גם כוונת העיקרים שציטטת שהבוטח לה' יקווה לטוב ולא יירא כי הוא יודע שה' מנהיג את העולם באופן הטוב ביותר
זה מסתדר לך עם המשפטים הללו?
התקווה לדבר שהאדם מובטח בו שיבוא, כמו שיקווה לאור הבוקר, לא יטריד הנפש אבל ישמחנה, בהיותה משערת הטוב ההוא המבוקש והיותה בוטחת שיגיע
ועל זה הדרך ראוי שתהיה התקווה להשם כשיהיה בוטח בו ביטחון שלם שישלים תקוותו בלי ספק, אחר שיש יכולת בידו ואין מי שיעכב על ידו, לא כמי שמקווה דבר שמסופק בו אם יגיע ואם לא יגיע.
והתקווה הזאת תחזק הלב ותשמחהו
כי אין מעכב ביד השם מלתת את שאלתו ולעשות את בקשתו
אולי אנסח את דברי אחרת... מה צריך להיות כתוב בראשונים כדי שתסכים עמי שזה בוודאות לא כהבנה הפשוטה בחזו''א?
כדכד כתב:חיימשה כתב:כדכד כתב:רציתי להגיב לדברי הרב חיימשה דלעיל שהקשה על דברי אולם הדברים ארוכים מכדי להעתיקם.
הקב"ה הבטיח לו שיהיה לו טוב ולכן הוא צריך להיות רגוע במנוחת הנפש שה' ייטיב לו כמו שהוא יודע שיזרח אור הבוקר אבל ברור שהוא לא אומר שהבוטח בה' בטוח שיקרה מה שהוא רוצה.
ה' לא הבטיח לו את זה
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 134 אורחים