רבי קלונימוס קלמן גולדשמידט זצ"ל

[אברהם]

באשכול זה אני מבקש לייחד דברים לזכרו של איש פלא צדיק וחסיד, פשוט שבפשוטים, כולו חידוש, עובד ה', אוהב ה', שמח בה', בעל חכמה נפלאה, בעל יסורים גדול, בעל אמונה צלולה, בעל בטחון בוער, בעל שמחה אמיתית

רבי קלונימוס קלמן גולדשמידט זצ"ל



שמעתי מהגאון רבי אריה ז'ולטי שליט"א ששמע מאביו הגאון רבי בצלאל זצ"ל שהיה נוכח בלוויה של הסבא מסלבודקה נ"ע והמשגיח הגרי"ל חסמן הספידו ואמר כך:
'מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה', הפסוק בא ללמדנו שאין העיניים רשאיות להיות כמעיין דמעות – מקור דמעה, לפני שתחילה יהיה 'ראשי מים'. הדמעות אסור להם לבוא מהעיניים המתרגשות, אלא מן הראש המתפעל. ראשית כל יתמלא הראש במי הדמעות ואז ייעשו העיניים מקור דמעה להוציאם חוצה.

מה מאד מתאימים הדברים לימים הללו, ימי הבכי על הסתלקותו של ר' קלמן, אשר היה מקפיד לשלוט על רגשותיו, להשתמש בהם כפי רצון ה' בלבד. כאשר שמע מהרופאים על מחלתו האנושה שבתוך כמה ימים עלול הוא להסתלק מן העולם, מיד חיפש אצל רבו מוהר"ן מהו רצון ה' שירגיש בשעה זו, וכאשר מצא את אשר ביקש בדברי מוהר"ן תנינא תורה כ"ד כי כל המחלות נובעות מקלקול בשמחה, מיד החליט להשתמש בשמחה כדי לתקן המחלה משורשה. ובאמת בדרך פלא זכה לחיות כמה שנים מאז בשורת האיוב מכוח השמחה והאמונה. גם כאשר היה מבקש להעתיר עבורו היה מבקש בעיקר להתחזק במידת השמחה לזכותו.
ומרגלא בפומיה דברי מוהר"ן שם, שכ"ג שעות ביום צריך אדם להיות בשמחה ושעה אחת להיות בשברון לב, היא השעה שהאדם מתבודד עם קונו, שאז הוא בוכה ומתאונן על מצבו הרוחני, ומשתוקק ומתאווה לעלות ולתקן וכו', אבל בשאר השעות אסור לו להיות עצוב ודואג חלילה חלילה.
על כן גם אנו בבואנו לבכות על נפש נקיה כזו, צריכים להתבונן תחילה להבין על מה אנו בוכים, ולתפוס את מעלותיו אשר שבק לנו, להיאחז באמונה תמימה ובשמחה אמיתית, ומתוך כך להוריד דמעות על אדם כשר כמותו.


בהמשך האשכול אביא בעז"ה 'דיבורים' שזכיתי לשמוע ממנו.

[אברהם]

בשביל לזכות לנשיאת חן אצל הקב"ה - צריך לעמול בתורה

"...בשבועות האחרונים רעשה כל הארץ על 'תספורת החובות' שביקשה הממשלה לערוך לאחד הטייקונים, פישמן, שהיה חייב 1.7 מליארד ומחקו חובותיו בעבור תשלום של 140 מליון. מה עלינו ללמוד מעניין זה? את גודל כוח 'מציאת חן' בעיני המלכות, מי שיש לו מציאת חן בעיני המלכות יכול להגיע לידי מחיקת חובות של מליארדים!
כמה עלינו להשתדל לזכות למציאת חן בעיני מלך מלכי המלכים! מי שמוצא חן בעיני המלך, אפילו אם יש לו 'חובות' מחטאיו למעלה ראש, יכול לזכות ל'תספורת'.

לפני כמה ימים, כאשר חזרתי מהילולת רבי נחמן מהורדונקא המתנתי בתוך מסוף אוטובוסים, היה שם מחסום בפתח המסוף שחסם את הכניסה לרכבים פרטיים, לפתע עבר שם טנדר אחד, הנהג ראה אותי ורצה לאסוף אותי 'טרמפ', פרץ לתוך המחסום בשעטה ונכנס עד לתחנה וקרא לי לעלות אל הרכב... השומרים רצו במהירות ובאקדחים שלופים לעברו, היו בטוחים שזה איזה מחבל שבא לעשות פיגוע... פרץ לתוך מחסום סגור!... הם צעקו לו 'תוציא את הרשיונות שלך', אך דא עקא שאותו בר-נש מעולם לא הוציא רשיון... אני חשבתי שבודאי עכשיו יחרימו לו את הרכב, ויקחו אותו למאסר, וישפטו אותו בחומרה רבה... אך הלה היה לו מידה כזו של נשיאת-חן, והחל להתחנן על עצמו בפני השומרים שהוא עושה מילואים ושכח כל המסמכים וכו' וכו'... והנה לפתע אומר השומר – 'אתה משוחרר... קח את הרב איתך 'טרמפ' וצא לדרכך'... כך פתאום! בלא שום קנס או עונש, לא האמנתי למראה עיני, זהו כוחה של נשיאת חן!

על זה מאריך רבנו במאמר הראשון בליקוטי מוהר"ן שהעסק בלימוד התורה בכוח ובעמל מביא את האדם למציאת חן, בחינת 'יעלת חן', ועי"ז מתקבלים כל התפילות והבקשות, "כי עיקר מה שאין מתקבלין הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנסין בלב של זה שמבקשין ממנו, כאלו אין בליבו מקום שיכנסו הדברים בלבו, מחמת שאין להמבקש חן שיכנסו הדברים בליבו של זה שמבקשין ממנו. אבל על ידי התורה, שעל ידי זה נתחברין ונתקשרין ה-נ וה-ח כנ"ל ונעשה חן, ועל כן נקראת התורה "יעלת חן" אזי זוכה שדבריו הם דברי חן, ואזי נתקבלין דבריו ובקשותיו, כמו מי שמדבר דברי חן שנכנסין הדברים בלב המתבקש, דהיינו זה שמבקשין ממנו"

אנו בביהכנ"ס כל כך מסלסלים בתפילות ובקשות, בזמירות וניגונים, אבל התנאי לכל זה הוא מציאת חן, שיכנסו הדברים בלב המלך, ובשביל זה אנו צריכים להוסיף לזה גם את עסק התורה בכוח, אין זה עניין ששייך דוקא לפונביז', זהו האל"ף בי"ת של ברסלב, התורה היא המביאה לקבלת כל הבקשות והתפילות..."

[אברהם]

חשיבותו של כל מעשה 'קטן'


"...הנה אנו יושבים וטועמים מהפיצוחים שהגישו כאן לשומעי השיעור, אנו מפצחים הפיצוחים, מה זה פיצוח גרעינים? זו מלאכת בורר! אם נפצח הקליפות בשבת שלא לאלתר נתחייב חטאת, זהו בורר דאורייתא! יש כאן דבר נפלא – יכול אדם לצאת לשדה, לעמול כל היום לברור התבואה מן הצרורות בשמש הקופחת, כולו נוטף זיעה, ויתחייב משום בורר, ומאידך – חבירו יכול לשבת כאן בשיעור, בבית הכנסת הממוזג, לפצח גרעיני דלעת בניחותא וגם הוא עושה את אותה מלאכת בורר! לנו נראה שאין מקום כלל להשוות בין המלאכה של הבורר בשדה לבין פיצוח הגרעינים שלנו, אך באמת גם למעשה הקטן הזה של פיצוח הגרעינים יש אותה משמעות כמו של ברירת התבואה בשדה!

יש יהודי שמרגיש 'מה אני שווה בכלל? אני אינני לומד שעות רבות בעמל וביזע כמו בני הישיבות, אני 'רק' מגיע לשיעור בערב, בבית כנסת ממוזג, שומע כמה דברים ומשתדל שלא להירדם...' נראה לו שאי אפשר להשוות כלל את 'מלאכתו' ל'מלאכה' שבשדה הגדול, בהיכל הישיבה. אבל באמת הקב"ה מלמד אותנו שלפעמים המעשה הקטן של פיצוח הגרעין יש לו אותה משמעות של הברירה בשדה... הלימוד 'הקל' של שעה אחת שיעור יומי, יכול להיות בעל משמעות בדיוק כמו הלימוד בעמל וביגיעה של בחור הישיבה... מה אנחנו מבינים..."

[אברהם]

בעבודת ה' צריך לקפוץ למים גם בלא חשק - ואז מקבל הטעם והחשק הגדול

"...התורות של רבינו עמוקות מאד, וקשה להבין הכל בפעם הראשונה. צריך ללמוד שוב ושוב גם בלא להבין כל מושג בפני עצמו, רק להתפעל מיופי המילות, ולאט לאט מקבל את הטעם וההבנה בדברים העמוקים.
לפני עשרות שנים, בתחילת דרכי לאחר ששבתי בתשובה, התחלתי ללמוד בכולל המפורסם של הרב בעדני שליט"א בבני ברק, שם לומדים 'אריות' בצורה ישיבתית ולמדנית. כאשר הגיעו ימי 'בין המצרים' פניתי בתמימות בשעת חצות היום לישב ולומר תיקון חצות, כמו שכתבו הפוסקים בסימן תקנ"א, ונפלאתי לראות ששאר האברכים אינם עושים כן, כאשר תמהתי לפני ראש החבורה, הוא טען לי 'שהיום אין לנו הרגש בזה, אנו כל כך יבשים שאיננו מצליחים להרגיש שום אבלות באמירת תיקון חצות, ואין טעם לומר זאת מן השפה ולחוץ'. שאלתי אותו – האם קראת אי פעם את הנוסח של תיקון חצות? אתה יודע מה אומרים שם בכלל?... איך אתה יודע שאין זה 'מדבר' אליך?... אבל הוא דחה אותי ואמר 'אין לנו רגש לזה'.
לאחר כשבועיים, בה' באב באותה שנה, נסעתי לציון האר"י לומר שם תיקון חצות, והנה אני רואה שם את אותו ראש חבורה יושב ואומר תיקון חצות בדמעות שלישי... לפתע הרגיש בי, הרים את עיניו ואמר לי: אתה צדקת, זהו ממש מויראדיג... זה נפלא ממש...
כך גם בהרבה עניינים בעבודת ה', צריכים 'לקפוץ' למים, לטעום מהדברים גם בלי הבנה וחשק, ורק אחר כך מרגישים את המתיקות והגישמאק..."

[אברהם]

כל מחשבה שנופלת במוחו של אדם - היא בהשגחה פרטית נפלאה

"...רבנו לימד אותנו שאפילו מחשבה החולפת בראשו של אדם, יש לה משמעות גדולה. וסיפר רבנו אודות זקנו רבי נחמן מהורדונקא זכרונו לברכה כשהיה על הספינה. פעם אחד לא היה להם לחם ולא אכלו כמה ימים עד שהגיעו לאיזה עיר. ולא היה שם יהודים רק ישמעאלים, ולקח ישמעאל אחד את רבי נחמן הנזכר לעיל ונתן לו לאכול. והוא כבר לא אכל כמה ימים ונטל ידיו וברך ברכת המוציא. וקודם שהתחיל לאכול בא לו על מחשבתו: אל תלחם את לחם רע עין. ומחשבות שלנו אינם דבר ריק כלל (כך אמר רבי נחמן זקני הנזכר לעיל בסיפור מעשה זו), ולא ידעתי מה לעשות כי כבר ברכתי ברכת המוציא. אך אף על פי כן היה בדעתי למנוע מלאכול כלל מחמת המחשבה הזאת. אחר כך בא על מחשבתו: ואת העורבים צויתי לכלכלך, ואז אכל. (ואמר רבנו זכרונו לברכה בעת סיפורו זאת. וזה נראה הוטב בעיני מאוד מה שהעמידו על המחשבה, שמסתמא כשבא על מחשבתו כך בודאי הוא כך באמת). עכ"ל.

ומי שמתבונן בזה, רואה בכל מחשבה שחולפת בו שיש לה תכלית משמיא. אביא דוגמא לזה מהשעה האחרונה ממש, עליתי למונית שתסיע אותי מהר נוף לבית מדרש שלנו כאן בגבעת המבתר למסור השיעור, הנהג שאל אותי האם אני מעדיף מונה או 50 ₪, והנה ידעתי שתמיד כשאני נוסע מהר נוף לגבעת המבתר יוצא המונה יותר מ50 ₪, ואף על פי כן עברה בי מחשבה לבקש ממנו 'מונה', לא ידעתי למה באה מחשבה זו ומה טעם יש בה, אבל אמרתי כיון שכך נפל בדעתי בודאי אינו דבר ריק, וביקשתי שיפעיל מונה, וכאשר הגעתי לבית המדרש יצא החשבון 44 ₪... באמת היה כדאי ליקח מונה ולא לבזבז ממעות הציבור המשלמים על הנסיעה... ראו נא איך הקב"ה שולח את המחשבה הנכונה לאדם..."

[פלגינן]

התחזקתי ממנו כמה פעמים. מספיק היה לראותו צועד ברח' קצנלבוגן בחזור מתפילת השבת, כשעיניו מאירות כ"כ. אי אפשר היה להעתיק את המבט, חיוכו האיר את הנשמה.
הפנו אותי לטור יפה שנכתב עליו.

[אוצר החכמה]

שמעתי מהגאון רבי אריה ז'ולטי שליט"א ששמע מאביו הגאון רבי בצלאל זצ"ל שהיה נוכח בלוויה של הסבא מסלבודקה נ"ע והמשגיח הגרי"ל חסמן הספידו ואמר כך:
'מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה', הפסוק בא ללמדנו שאין העיניים רשאיות להיות כמעיין דמעות – מקור דמעה, לפני שתחילה יהיה 'ראשי מים'. הדמעות אסור להם לבוא מהעיניים המתרגשות, אלא מן הראש המתפעל. ראשית כל יתמלא הראש במי הדמעות ואז ייעשו העיניים מקור דמעה להוציאם חוצה.

התפלאתי איך זה יכול להיות ובדקתי. ואכן לפי ויקיפדיה כשהסבא מסלבודקה נפטר כאן בא"י היה הגר"ב זולטי תינוק בן שנה והיה בפולין.

[אברהם]

כנראה שהחסרתי איזו חוליה נוספת בשלשלת מסירת השמועה הנ"ל...

[מה שנכון נכון]

שמעתי מהגאון רבי אריה ז'ולטי שליט"א ששמע מאביו הגאון רבי בצלאל זצ"ל שהיה נוכח בלוויה של הסבא מסלבודקה נ"ע והמשגיח הגרי"ל חסמן הספידו ואמר כך:
'מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה', הפסוק בא ללמדנו שאין העיניים רשאיות להיות כמעיין דמעות – מקור דמעה, לפני שתחילה יהיה 'ראשי מים'. הדמעות אסור להם לבוא מהעיניים המתרגשות, אלא מן הראש המתפעל. ראשית כל יתמלא הראש במי הדמעות ואז ייעשו העיניים מקור דמעה להוציאם חוצה.

התפלאתי איך זה יכול להיות ובדקתי. ואכן לפי ויקיפדיה כשהסבא מסלבודקה נפטר כאן בא"י היה הגר"ב זולטי תינוק בן שנה והיה בפולין.

לפי ויקיפדיה הוא היה בפטירתו בגיל 7, והיה בא"י. (כנראה טעה מר בפיסוק המשפט שם, ולא שם לב לנקודה).
כמדומני ששמעתי מר' אלתר גילרנטר שהרי"ל חסמן אמר זאת בהלוית רמ"מ אפשטיין (בתרצ"ד).

[אוצר החכמה]

צודק.

[אברהם]

לראות חסדי ה' בתוך היסורים

פעם אחת הגשתי לו כוס קולה, שתה מעט ואמר:
"אה... קולה בתוך אושוויץ!... איזה גילוי של אהבה בתוך האפילה!...
הרי אתה יודע שאני קורא לעצמי מתוך יסורי "אדמו"ר מאושוויץ", אני מרגיש ממש שם. כעת, תאר לעצמך שבתוך מחנה ההשמדה היה מגיע מישהו לאיזה יהודי והיה מוזג לו כוס קולה צוננת... בכוס זכוכית... עם פרוסת לימון... כמה היה שמח על אותה הכוס! הטיפש היה אומר – מה יתן לי ומה יוסיף לי אותה כוס בודדת? וכי בכוחה להצילני מן המיתה ומן הרעב, מן היסורים ועבודת הפרך?! אבל החכם היה מבין שהקב"ה שולח לו נשיקה אל תוך גיא צלמוות 'גם כי אלך בגיא צלמוות – אתה עמדי!'

פעם אחרת הבאתי כוס סודה, ואמר 'סודה' מזכיר לי תמיד 'סוד – ה', סוד ה' אל יראיו...

[איש חסידות והלכה]

זכורני את השבתות בהם היה מדבר בקידוש אחרי התפילה בברסלב בהר-נוף ומחזק אותנו לעבודת ה' כולו בער זכינו שה' ישלח מישהו במקומו

[אברהם]

בכל עת יהיו בגדיך לבנים - להיות ראוי לשבת בגן עדן

"...בהיותי בחור, לאחר שהשתחררתי ממשמר הגבול – קודם שחזרתי בתשובה – יצאתי למסע בארצות אירופה. הייתי לבוש אז, כמנהג הנוער באותם ימים, בסגנון 'היפי', מכנסי ג'ינס קרועים, שער פרוע וכו'.
באחת מערי התרבות באירופה רכשתי כרטיס יקר להופעה של זמר נחשב, שהתעתדה להיות בתיאטרון מכובד. המקום שרכשתי היה במרכז האולם מול הבמה, מקום טוב ויקר.

כמה דקות לפני תחילת ההופעה, ניגש אל מקומי איש-צוות ואומר לי 'סליחה אדוני, אינך יכול לשבת במקום זה' מה? הלא רכשתי כרטיס במיטב כספי! 'אמנם כן, אבל בלבוש כזה איננו יכולים להרשות לשבת במקום מרכזי כל כך, אתה מקלקל את האווירה הסולידית של ההופעה'.
הייתי אז גבר חזק ומחוספס, מגבני"ק כמו מגבני"ק... התרוממתי והודעתי לפקיד 'אדוני, אני קניתי כרטיס במיטב כספי, אתם לא הגבלתם את ההשתתפות בקוד-לבוש, לכן אני לא מתכוון לזוז מהמקום הזה ויהי מה'. הפקיד הסתלק מהמקום.
לאחר כמה דקות הגיעה למקומי גברת מבוגרת ומכובדת, הציגה את עצמה כמנהלת התיאטרון וביקשה ממני לסור עמה למשרדה. במשרד המפואר היא הושיבה אותי ל'משא ומתן' על יד שולחן העץ הכבד, והציעה לי פיצוי כספי גדול אם אוותר על מקומי המרכזי. אני לעומתה התעקשתי שלא מעניין אותי כסף אני רוצה לשבת במקום המרכזי ויהי מה. לפתע עלה לה רעיון: היא אמרה שיש לה כמנהלת המקום יציע פרטי, שם היא יושבת יחד עם בעלה, וצופה בפרטיות בהופעות. כעת היא מציעה שבעלה יעבור לשבת במקום שלי, ואילו אני אשב לצידה ביציע הכבוד... לזה לא יכולתי לסרב והסכמתי.
כך ישבתי כל ההופעה עם ג'ינס קרוע ושיער פרוע בכורסא נוחה ומופארת לצידה של המנהלת הנכבדת...
הכל בשביל שלא אקלקל את האוירה הסולידית עם הלבוש המופרע שלי...

לאחר שחזרתי בתשובה, התבוננתי שוב על מעשה זה והבנתי מה לימד אותי הקב"ה בזה – כל יהודי יש לו 'כרטיס כניסה' לגן עדן, אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, יש לכל יהודי זכויות עצומות ומעשים טובים שמגיע לו לשבת בגן עדן במקום מכובד ומרכזי.
דא עקא, שאם הוא לבוש בבגדים קרועים, בגדים צואים חלילה, עבירות וחטאים, הרי שאף ש'הוא קנה כרטיס' ומגיע לו מצד הדין לשבת שם, מכל מקום 'אי אפשר להושיבו כך', הוא לא מתאים למקום.
לכן דוקא בגלל שאנו יודעים כמה גדולה מעלתו של כל יהודי, וכמה רבים זכויותיו ומעשיו הטובים, כך גדולה הנחיצות ללבוש בגדים מתאימים למקומנו המכובד המיועד לנו. 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר'..."

[אברהם]

היופי הפנימי שבתוך הכיעור החיצוני
בגמרא ב1תענית מסופר "מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! - אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. - אמרו לו: מפני מה? - אמר להם: כך וכך עשה לי. - אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות"

אני רוצה לדקדק, מדוע אמר 'לך אמור 'לאומן' שעשאני', היה יכול לומר 'לך אמור למי שעשאני' או 'לקב"ה שעשאני', ומדוע כינה אותו כאן 'אומן'?

אלא ללמדנו, שזוהי האומנות הגדולה לברוא בריאה שנראית במבט ראשון כמכוערת אך באמת טמון בה יופי עצום, זוהי אומנות.
מי שמצייר יפה ומדוייק אין זה אומנות גדולה, אבל מי ששותל בתוך קשקושים מכוערים יופי ומשמעות, זוהי האומנות הגדולה.

הקב"ה הוא 'אומן' ולכך הוא ברא בריאות נפלאות, שנראות מכוערות לכאורה, אך באמת יש להם יופי עצום.
אני הולך מדי פעם לשמח שבורי-נפש המאושפזים בבתי חולים לחולי הנפש. יש שם אחד ששוכב כל היום על הספסל בחצר, ושואל - בקול צרוד מאלכוהול ועישון - את כל מי שעובר שם 'יש לך סיגריה?' 'יש לך סיגריה?' 'בבקשה... תביא לי סיגריה' 'אני צריך סיגריה'... לכאורה, אין לך בריאה מכוערת מזו, הוא מוזנח לגמרי, מרושל, בעל פנים כבויות, ורק פיו ממלמל 'סיגריה... סיגריה...' אך ברגע שאני מביא לו סיגריה – לפתע פניו מאירות, והוא מעלה חיוך מתוק על פניו ואומר 'תודה רבה לך... תודה באמת...' זהו הבזק קטן של אור שמגלה את היופי הפנימי שלו המסתתר בתוך שכבות חיצוניות של כיעור.
רק הקב"ה יכול לברוא כזאת אומנות, יופי עצום שמסתתר בתוך כיעור.

גם אנחנו הולכים כל היום כאותו חולה מסכן ומבקשים בקול נכאים 'סיגריה'... רק שבמקום 'סיגריה' אנו קוראים לזה 'כסף'... כסף... כסף... כסף... יש לך אולי כסף?... אני צריך כסף... כסף... כסף... למה לו יש כסף?... למה אין לי כסף?.... כסף... כסף...
אנחנו נראים אומללים לגמרי, אבל בפנימיותנו יש יופי עצום שמסתתר בתוך הכיעור הגדול.
עלינו לזכור ולהאמין שיש בנו יופי נפלא שרק האומן הגדול יודע לצייר כזה ציור..."

[נוטר הכרמים]

טיבותא לשקייה, אלופינו הגאון ר' אברהם [מ"ה] שליט"א. הדברים נפלאים ומחזקים.

מעוררת התפעלות מידת 'כל מלמדי השכלתי' הנשפכת ממך.

============

הרהורים בעקבות הסרטון

viewtopic.php?f=48&p=459746#p459746

[משה ישעיהו]

הרהורים בעקבות הסרטון
איזה סרטון? האם ניתן לעלות בבקשה

[נוטר הכרמים]

היתה הפניה לסרטון המדובר בהודעת 'פלגינן'.
לא הצלחתי להוריד.

[שומע ומשמיע]

איזו דמות, כל תנועה שלו הייתה עבודת ה' באמת ובתמימות.
פעם ראיתי אותו בשעת הגבהת התורה אומר בהתרגשות משהו כמו: 'רק אנחנו זכינו מכל העולם, אין צרות בכלל'. וזה היה בכל הרצינות, בלי טיפת ציניות או תמימות שמגיעה ממוזרות.

[פלוריש]

מה זו חזרה בתשובה?
לבעל תשובה זה לא פשוט, זה לא פשוט להיכנס לתשובה שלו.
חושבים שלחזור בתשובה - אדם נוסע מחיפה לתל אביב ברכבת, פתאום הוא קולט: "היי, טעיתי, אני צריך תל אביב-חיפה", בכיוון ההפוך, כן.
מה הוא עושה? בנתניה יורד מהרכבת, הולך לרציף השני והוא נוסע חזרה.

ככה לא חוזרים בתשובה!

חוזר בתשובה זה אדם שקופץ מרכבת דוהרת.
אם הוא לא ריסק איברים, אז הוא מנסה לקפוץ על רכבת דוהרת לכיוון השני.
ואם הוא תפס אותה כבר, הרוח מושכת אותו.
הוא תופס אותה, הוא באוויר, דופק: "תפתחו לי!".
לא רק זה, הוא רואה את כולם בפנים, יושבים, אוכלים - והוא בחוץ עוד דופק.
זה חזרה בתשובה.

[שי אבי דוד]

פורסם במוסף חג יתד נאמן לפני מספר שנים. כל הזכויות שמורות. אין להשתמש בחומר ללא קבלת רשות מפורשת.

[הא לחמא עניא]

פורסם במוסף חג יתד נאמן לפני מספר שנים. כל הזכויות שמורות. אין להשתמש בחומר ללא קבלת רשות מפורשת.

קראתי את הכתבה היפה.
הוא זכה לסיים את הש"ס??

[שי אבי דוד]

אפשר לברר אצל המשפחה

[פלגינן]

ר' קלמן, קרוב אליך.pdf

(131.02 KiB) הורד 526 פעמים

[משולש]

יש תולדות חייו באיזה מקום?

[דרופתקי דאורייתא]

שמעתי מהגאון רבי אריה ז'ולטי שליט"א ששמע מאביו הגאון רבי בצלאל זצ"ל שהיה נוכח בלוויה של הסבא מסלבודקה נ"ע והמשגיח הגרי"ל חסמן הספידו ואמר כך:
'מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה', הפסוק בא ללמדנו שאין העיניים רשאיות להיות כמעיין דמעות – מקור דמעה, לפני שתחילה יהיה 'ראשי מים'. הדמעות אסור להם לבוא מהעיניים המתרגשות, אלא מן הראש המתפעל. ראשית כל יתמלא הראש במי הדמעות ואז ייעשו העיניים מקור דמעה להוציאם חוצה.

השווה:

זהו אשר אמר רבינו ז"ל כי יש מתפלל על דרך האמונה ויש מתפלל על דרך המוסר. כי התפלה על פי דרך המוסר הנה בדרגה אחרת לגמרי. כי יש אדם אומר "אתה חונן לאדם דעת" וגם מרבה לבכות על זה ויתכן שהכל כולו ענין של חיקוי לבד, ולא מעצמו הוא. כי יתכן וגם נחלי בכיות ממקור החיקוי יהלכון! וריק יהיו מכל שום "עצמיות". וזוהי אימרתו של הגרי"ס זצ"ל כי מוסר לא רק שאינו "מכשיר" "ריקודים", אלא שגם "דמעות" הוא "אוסר". כי למוסר חוש חזק לו להבחין כל מעשה ומעשה; להעביר כל מעשה תחת כור המבחן, בלי מוסר אין רואים כלל טעותי המעשה, ושמים חושך לאור יומם, ועוד מבקשים שכר כפנחס. והמתפלל על פי דרך המוסר, עם סוד "מעורר נפשו", ועל כל דבור ומלה לנוכח עצמו יביט, ואת עצמו בלי הרף יבקר ויתבע, וכשיאמר "אתה חונן לאדם דעת" יפשפש בו ובמעשיו, ויבקר את עצמו ויחשוב תיכף: האם באמת אני מאמין כי השם הוא הנותן חכמה מפיו דעת ותבונה? והאם באמת אני מבקש את הדעת? ולמה צריך לי זו הדעת? ומה אעשה אז כשכבר אשיג את הדעת? ומה אני עושה עכשיו עם זאת הדעת שכבר חוננתי בה? וכן בכל ברכה וברכה של התפלה.

(חכמה ומוסר ח"ב עמוד 8)

[נוטר הכרמים]

ראה גם בהספדו של מו"ר הגרש"א על הרבנית ע"ה שמביא רעיון זה, נדפס בספריו דרכי שמואל ואהל רחל.

[מה שנכון נכון]

שמעתי מהגאון רבי אריה ז'ולטי שליט"א ששמע מאביו הגאון רבי בצלאל זצ"ל שהיה נוכח בלוויה של הסבא מסלבודקה נ"ע והמשגיח הגרי"ל חסמן הספידו ואמר כך...

אע"פ שאין נפ"מ -
אני שמעתי מר' אלתר גילרנטר שהרי"ל אמר כן בהספדו על רמ"מ אפשטיין.
[יתכן כמובן שאמר זאת פעמיים. אגב, בפטירת הסבא היה רב"ז בן 7].
גם הסגנון היה פחות מוקצן.

[בתוך הגולה]

ואנכי זוכר בלווייתו של הגה"צ רבי משה אהרן שטרן שספד עליו ההוא ספדנא כהאי לישנא (פחות או יותר. עברו כבר יותר מב' עשורים)

מדוע נכתב 'מי יתן ראשי מים' ולא בטני מים והלא הבטן גדולה מהראש? אלא שאין חפץ בדמעות של הבטן. המעלה היא בדמעות של הראש...

(יש לתרגם כמובן למנגינת הספד ולהבין את הרושם שזה עשה עלי אז, נער צעיר, עד שאני זוכר זאת עד היום)