ב"ח אורח חיים סימן מו
ולענין הלכה נראה דאין לגעור במי שמברך מגביה שפלים אף על פי שרבינו לא הזכירה מכל מקום הני אשלי רברבי העיטור והרוקח והאגודה כדאי הם לסמוך על עדותם ומשמע שכך היו נוהגין לומר ברכה זו ומי הוא שיבא לחלוק על קבלת הראשונים דקטנם עבה ממתנינו וכן בברכת הנותן ליעף כח דהמנהג פשוט מקדמונינו ומאבותינו לאומרה אין רשות לשום גדול בדורו לגעור בשום אדם שלא לאומרה כל שכן שאין לשנות הסדורים שלא להדפיס ברכות אלו מגביה שפלים והנותן ליעף כח בין הברכות ומי שעבר והסירם עתיד ליתן את הדין מיהו הירא את דבר ה' ומוחזק בחסידות ואינו רוצה להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה כיון דאיכא נסחי הכי והכי רשאי ומקבל שכר על כוונתו הטובה אבל לא יורה כן לאחרים כל שכן להסיר ברכות אלו מן הסדורים.
והכונה לרש"ס, (עמ' 17,19) שהשמיט ברכות אלו על פי השו"ע (מו, ז), וכתב שגם הרמ"א שתק לו
(על 'מגביה שפלים'; ולענין 'הנותן ליעף' ציין הרמ"א שהמנהג לאומרה, אבל לא כתב שראוי לאומרה - רש"ס), וגם המהרש"ל הסכים לשו"ע.
אמנם הב"ח עצמו חתום בהסכמה לסידור רש"ס (ח"ב עמ' יג), וגם חתום בהסכמת ועד ג' ארצות (שם עמ' יז).
אך אין כאן סתירה, כי המעיין יראה שעיקר ההסכמה של ועד ג' ארצות היה:
הסידורים הנדפסים, אשר באמת אין גם אחד מהם כתקונו בפרט בענין הנקודות והדגש והרפי, ע"כ בררו את האלוף מהר"ר שבתי י"ץ סופר מפרעמשלא, ובקשו ממנו להגיה וכו'... ע"כ בראותינו שהסדור שהדפיס מהר"ר שבתי הנ"ל הוא מוגה מאד בפרט בנקודות ובדגש וברפי, ע"כ גוזרים אנחנו שבכל קהל וקהל מחוייבים לקנות עכ"פ סדור אחד מאותם הסדורים הנ"ל, שיתפלל הש"ץ מתוכו, וגם שאר כל הקהל יגיהו מתוכו את סידוריהם, ולא יהיו עוד נכשלים בענינים הנ"ל שעונשם גדול מאד
הרי שעיקר הענין היה הגהה דקדוקית של הנוסח הקיים, ולא שינויי נוסחאות על פי מקורות אחרים.
ולחלק השני, התנגד הב"ח, אבל לא לחלק הראשון.