נשר כתב:פשוט וברור שהכוונה שכלפי חוץ לא היו נראים הרגש וההתפעלות. ומה שהיה נראה זה רק הדעת.
אין כאן מילה אחת בגנות הרגש וההתפעלות.
והרבה אדמורי"ם חסידיים לא נראה אצלם הרגש כלפי חוץ, והפרט מהגזע הנ"ל.
אליהו בן עמרם כתב: והוא היה מבתי גואי ולא נראה בו שום רגש והתפעלות, רק מוח שהוא קר, כמ"ש בספר ישמח משה (פ' אחרי) באריכות, אך קרח היה לוי וחכם גדול ומטועני הארון היה,[/b])
במד"ר הלכה אדם מישראל שהי' עומד ומתפלל מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול, כך שנו חכמים וכו' יכול ישמיע קולו כבר פירשה חנה וחנה היא מדברת על לבה. והקושיא מבוארת עד שאתה לומד מדברי חנה צא ולמד מעלי שהי' שופט ישראל ובידו שלשלת הקבלה עד משרע"ה, והוא חשבה לשיכורה מחמת שהתפללה בלחש, ומוכרח שלא היו רגילין להתפלל בלחש, וכן פירש רש"י במקומו, ואם כן למה לא נילף מינה שאסור להתפלל בלחש. וכבר דברנו בזה במקום אחר [מאמרי ר"ח כסלו תרע"ב]:
ונראה לומר עוד דתפילה היא בשני אופנים. יש שהלב מתעורר בתפילה כמ"ש (איכה ב' י"ח) צעק לבם אל ה', כי מחמת צרותיו ומצוקות לבו מתפרצת התפילה מקירות לבו. ויש שהתפילה באה מחמת הדעת וההתבוננות שמתעורר להתפלל. ואף שלא תיתכן תפילה אלא במוח ולב, מ"מ זו באה מחמת מצוקות הלב ומעוררת את המוח לחשוב מחשבות, וזו באה מהתבוננות המוח, והמוח מעורר את הלב שהוא הנפש להשתפך אל חיק אבי':
ויש לומר שמחמת מקור מוצא התפילה, אם מהמוח או מהלב, נולד ההפרש אם בלחש או בקול. כי הלב הוא חם ומתפעל ומוליד תנועה וקול, והמוח הוא קר ובלתי בעל תנועה ובלחש. ועל כן הקדושים והצדיקים היותר גדולים שהם בחינת מוח אין נראות מהם תנועות והתפעלות בתפילתם. ובאזנינו שמענו שהקדוש הרבי ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה הי' מתפלל בלי שום תנועה, אלא הי' עומד כמו עמוד של אבן ורק עיניו זולגות דמעות ושופעות בלי הפוגות. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה סיפר שבהיותו חולה ר"ל נצטוה מאת כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק להתפלל בר"ה ויוה"כ אתו עמו בחדרו המיוחד שעל יד ביהמ"ד הגדול, ולא הי' רואה בזקיני זצללה"ה שום תנועה והתפעלות בכל התפילה, אלא פניו היו בוערות כלפידים וכמלאך ה' נורא מאד. ובספר ישמח משה להקדוש ר"מ טייטעלבוים זצללה"ה מאוהעל (ריש פ' אחרי) שזוהי בחינת הצדיקים שהם מבתי גואי ומהם הי' משרע"ה ואהרן שבכל עבודתם ותפילתם לא היתה ניכרת בהם שום תנועה והתפעלות:
ויש לומר שמעין זה נמי ההפרש בין התפילות הסדורות מאנשי כנה"ג שהן תדירות, ובין תפילה הבאה לפרקים לאיש ואיש מחמת ילדי יום. כי התפילה התדירה בשמ"ע צריכה להיות מחמת התבוננות השכל והמוח, כל ברכה וברכה כמה היא נחוצה ומה גודל החסרון בלעדה, ויתבונן ויעמיק בדבר עד שאין דעתו סובלת ומתפלל כנ"ל, ובזה אמרו ז"ל (ברכות כ"ח ב) העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, מה גם שידוע שהתפילה הסדורה מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, ומובן שזה כל איש ואיש לפי השגת שכלו. אך תפילת כל איש ואיש מחמת מצוקת לבבו מפני ילדי יום צרה ומצוקה ח"ו היא תלוי' בלב, ועל כן תפילה כזו באה בקול. אבל התפילה הסדורה כנ"ל שהיא במוח צריכה להיות בלחש, אלא מחמת שמצד התבוננות המוח נתפעל גם הלב, על כן באה תפילה זו גם בקול בחזרת הש"ץ התפילה, וכל זה הוא בציבור דוקא שנתאחדו מוח ולב דוגמא לחיבור שמים וארץ, והדברים עתיקים. ובזוה"ק (ח"א קל"ב א) שמעה תפילתי ה' דא צלותא דבלחש ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי', ומדקאמר בעקתי' משמע כמו שכתבנו שזה תפילת איש ואיש לפי צרותיו ומצוקות לבו:
ויש לומר עוד דתפילת ציבור אף דתרוייהו בה בלחש ובקול, מ"מ עיקר תפילת ציבור היא בקול שבה אמרינן קדושה, וכן התקיעות מעיקר הדין דאין תוקעין בלחש [ע' אבני נזר או"ח סי' תמ"ה, תמ"ו, תמ"ז], כי במוח ושכל אין דעתן של בני אדם שוות, על כן מצד המוח והשכל אפילו כשהם יחד אינן נעשין כאיש אחד, וציבור שהוא כאיש אחד אינו אלא מצד הלב שכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים:
ולפי האמור יובן הא דחנה. דהנה עלי ידע דחנה לאו תפילה הסדורה התפללה אז, כי היתה אחר אכילה ושתי' כמפורש בכתוב (שמואל - א א') שאין זה זמן תפילה, ועוד כי הרבתה להתפלל משמע יותר מכשיעור תפילה הסדורה כמפורש בכתוב, אלא תפילה פרטית לפי מצוקת לבה, וע"כ הי' בדין להתפלל בקול וכמ"ש הזוה"ק הנ"ל צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי', ע"כ בהיותה מתפללת בלחש חשבה עלי לשיכורה. אך כתיב וחנה היא מדברת על לבה משמע שהמוח דיבר על הלב, ואם כן מקור מוצא תפילתה הי' מהמוח מצד התבוננות השכל. וברש"י (שם פסוק י"א) ה' צבאות למה נתיחד שם זה כאן, אמרה לפניו רבש"ע שני צבאות בראת בעולמך העליונים לא פרים ורבים ולא מתים, והתחתונים פרים ורבים ומתים, אם אני מן התחתונים אהי' פרה ורבה ומתה ואם אני מן העליונים לא אמות. ובש"ס (ברכות ל"א ב) וחנה היא מדברת על לבה אמר ר' אלעזר בשם ר"י בן זמרא על עסקי לבה, אמרה לפניו רבש"ע כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה וכו', עיין שם. הרי שתפילתה היתה מהתבוננות המוח והשכל, וכן כתיב ותתפלל על ה' והבן, על כן היתה תפילתה בלחש:
ובזה יש לפרש מה שענתה לעלי לא אדוני אשה קשת רוח אנכי, היינו שהדיבור בא באדם מצד הרוח כמ"ש (בראשית ב') ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, וקשת רוח הוא שחוש המחשבה והשכל גובר על כח הדיבור עד שהוא מתקשה להוציא הדיבור, נגזר מלשון ותקש בלדתה, ומאחר שתפילתה מצד התגברות כח המוח והשכל על כן היא מתפללת בלחש, ומדאמר לה לכי לשלום משמע דהודה לה שתפילה כזו בלחש, דוגמא לדבר בש"ס (סנהדרין ע"ד ב) מדאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו, עיין שם. על כן שפיר דייקינן מעובדא דחנה דתפילה הסדורה כנ"ל היא בלחש, אלא שבציבור הש"ץ חוזר התפילה בקול דתרוייהו צריכי כנ"ל.
קו ירוק כתב:ראשית יש להבין מה הכריחו לבאר בבואתו של אדון הנביאים, וזה משום שהוקשה לו מעשה דקרח איך יתכן שהעיז פניו במשה.
אמנם תירוצו עדיין יקשה בתרתי, הרי למשה רבינו היה קירון עור פנים עד שיראו מגשת אליו (ומעשה דקרח היה אחר שזכה לקירון עור פנים),
וא"כ ודאי שקדושתו אש לוהטת היה לעיני כולם, וגם היה על פניו מסווה. ואם משום שיחו ושיגו עם האנשים שהיה רק בבחינת 'מח שהוא קר', מה שייך בכלל,
וכי למשה רבינו ע"ה היה שיג ושיח עם אנשים מבלעדי ללמד תורה לעם ישראל.
(ואמנם אעפ"כ חזינן שקרח העיז פניו במשה).
אוצר החכמה כתב:קו ירוק כתב:ראשית יש להבין מה הכריחו לבאר בבואתו של אדון הנביאים, וזה משום שהוקשה לו מעשה דקרח איך יתכן שהעיז פניו במשה.
אמנם תירוצו עדיין יקשה בתרתי, הרי למשה רבינו היה קירון עור פנים עד שיראו מגשת אליו (ומעשה דקרח היה אחר שזכה לקירון עור פנים),
וא"כ ודאי שקדושתו אש לוהטת היה לעיני כולם, וגם היה על פניו מסווה. ואם משום שיחו ושיגו עם האנשים שהיה רק בבחינת 'מח שהוא קר', מה שייך בכלל,
וכי למשה רבינו ע"ה היה שיג ושיח עם אנשים מבלעדי ללמד תורה לעם ישראל.
(ואמנם אעפ"כ חזינן שקרח העיז פניו במשה).
אתה מפרש שקירון עור פני משה הוא ביטוי של גילוי רגשות???
אליהו בן עמרם כתב:במדרש ויקחו לי תרומה הדא הוא דכתיב נבחר שם מעושר רב, נבחר שמו של משה שנאמר לולי משה בחירו... מעשרו של קרח וכו'... והנה משה רע"ה הוא בחינת שבת, כמו שנאמר ישמח משה במתנת חלקו, ומשה הוא בחינת דעת, והוא היה מבתי גואי ולא נראה בו שום רגש והתפעלות, רק מוח שהוא קר, אך קרח היה לוי וחכם גדול ומטועני הארון היה, והשתמש ברוח הקדש, וידוע דעבודת הלוים היא לארמא קלא בשיר והתפעלות הנפש באהבה ויראה נרגשת, וזה הוא כספו וזהבו של קרח, כסף הוא אהבה וזהב יראה, והנה באם היה בטל למשה שהוא בחינת דעת, היינו שההתפעלות שלו היתה באה מפאת ישוב הדעת היה טוב, אך שיטתו היתה שרגש והתפעלות עצמה היא טוב אפילו מבלעדי ישוב הדעת, ומזה בא לחלוק על משה ונהיה בו מה שנהיה... (שם משמואל - תרומה תרע"ב)
אליהו בן עמרם כתב:א. והוא היה מבתי גוואי - לענ'ד פירושו: השגתו של משה רבינו ע'ה וקרבתו להי'ת היתה כשל מי שמצוי ב'חדרים הפנימיים'. השגה פנימית זאת מחויבת שתהיה יוצאת מן הדעת. ואילו התרגשות והתפעלות נחשבת לענ'ד ליותר 'חיצונית', ולכן המקום לטעות בה גדול יותר.
ביליצר כתב:ומאידך, נשמת משה =רבי עקיבא אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת ,
נשר כתב:פשוט וברור שהכוונה שכלפי חוץ לא היו נראים הרגש וההתפעלות. ומה שהיה נראה זה רק הדעת.
אין כאן מילה אחת בגנות הרגש וההתפעלות.
והרבה אדמורי"ם חסידיים לא נראה אצלם הרגש כלפי חוץ, והפרט מהגזע הנ"ל.
אליהו בן עמרם כתב:ביליצר כתב:ומאידך, נשמת משה =רבי עקיבא אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת ,
א. ומאן נימא שזה מנשמתו של מרע'ה?
ב. ומאן נימא שהבאור הבלעדי בזה הוא שנבע מהתרגשות והתפעלות?
אולי הבאור הוא שהיה נראה על פניו (מניחו) כמשיג השגה גלויה יותר בתפילה, ולמעשה 'נמצא' בהשגה גבוהה ונסתרת יותר.
אוצר החכמה כתב:אליהו בן עמרם כתב:ביליצר כתב:ומאידך, נשמת משה =רבי עקיבא אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת ,
א. ומאן נימא שזה מנשמתו של מרע'ה?
ב. ומאן נימא שהבאור הבלעדי בזה הוא שנבע מהתרגשות והתפעלות?
אולי הבאור הוא שהיה נראה על פניו (מניחו) כמשיג השגה גלויה יותר בתפילה, ולמעשה 'נמצא' בהשגה גבוהה ונסתרת יותר.
כתוב שהטעם הוא מרוב כריעות והשתחוויות.
אוצר החכמה כתב:אליהו בן עמרם כתב:ביליצר כתב:ומאידך, נשמת משה =רבי עקיבא אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת ,
א. ומאן נימא שזה מנשמתו של מרע'ה?
ב. ומאן נימא שהבאור הבלעדי בזה הוא שנבע מהתרגשות והתפעלות?
אולי הבאור הוא שהיה נראה על פניו (מניחו) כמשיג השגה גלויה יותר בתפילה, ולמעשה 'נמצא' בהשגה גבוהה ונסתרת יותר.
כתוב שהטעם הוא מרוב כריעות והשתחוויות.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 425 אורחים