דרומי כתב:לא מחייב. וכהווארט הידוע על ההבדל בין שאלה ב'יורה דעה' לשאלה ב'חושן משפט'... ודו"ק.
בימים אלו עדים אנו להתרבות ספסלים בבתי המדרש של "דף היומי" בכל אתר ואתר.
ברצוני ליחד מילים ולספר את סיפורו המרטיט של אב-טיפוס ודמות מופת ל"דף היומי-איד" מהדור הקודם.
איש חסיד היה בעיר רחובות, הרה"ח ר' יהודה הכהן זילברברג ז"ל, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה כהקמת בית הכנסת פא"י בעיר ועוד רבים. הוא מיזג בדמותו שמחה וחריפות קוצקאית מכבשונה של גור עם עבודת מידות מוסרית מבית היוצר דישיבות נובהרדוק.
בעלות הכורת על יהדות אירופה, ניצל בניסים מן התופת בדרך חתחתים בערבות סיביר, וכמה הרפתקי עדו עליו עד הגיעו לארצינו הקדושה.
מיד עם בואו החל שיעור קבוע בדף היומי בצוותא חדא עם גיסו הרה"ח ר' ישעי' נובוגרוצקי ז"ל, קביעות שנמשכה כיובל שנים בכל התנאים ובכל המצבים, קור וחום עיפות וקושי לא יכלו לה לקביעות זו, כאשר גם כשעבדו בזיעת אפם למחייתם היו משכימים קום ומעוררים את השחר בנעימת תלמודם.
לימים סחה הרבנית פישר תליט"א מרחובות, לפני שנות דור בעת שקראו את בעלה הגרי"ד פישר שליט"א לכהן פאר כרב הקהילה החרדית "לומדי תורה" בעיר, מאחר ומסופקים היו באוירה התורנית השוררת במקום אם היא גבוהה דיה, באו לשבות ברחובות כדי לתור את העיר, ונתארחו בבית השו"ב דמתא הרב זאב אליאס ז"ל. מה שהכריע לבסוף את הכף היה, באשמורת הבוקר השכם נתעורר הרב לקול לימוד חרישי של הדף היומי בנעימה ובמתיקות שבקע מדירת ר' יידל' שהתגורר ממעל, או אז גמר בדעתו כי פה אשב כי אויתיה.
ומנהג מיוחד היה להם בקביעות זו, שבש"ק היו פורעים הקפותיהם מכל ששת ימי המעשה באם לא כילו לחם חוקם, ועוד היו מוסיפים והולכים למעלה בקודש.
וכאן מתוודעים אנו לפן יחודי ומרגש בלימודם המשותף, אותו סיפר הגאון רבי שמחה הכהן קוק שליט"א רב ואב"ד רחובות בהספדו, בהשכימם בשבתות החורף לקביעותם בביהכ"נ פא"י ועדיין לא יצאו קוי השחר על הארץ, ובביהכ"נ פנימה חושך אפילה וא"א לקרוא מן הספר, בעידן זה היה משנן הר"ר יהודה מגירסא דינקותא את הדף הראשון ממס' קידושין מילה במילה באזני גיסו, והר"ר ישעי' משיב כנגדו בדף הראשון ממס' בבא קמא המשוננת בפיו מקדמת דנא בלמדו בישיבת ראדזימין. וכך מדי שבת בשבתו במשך שנים רבות לא ייעפו ולא ייגעו, והיו הדברים מאירים ושמחים כחדשים כנתינתם מסיני, מה רבה אהבתם את התורה - כל היום היא שיחתם.
עוד יצויין שמסכת קידושין היתה חביבה עליו ביותר, ואף בשילהי ימיו כאשר כהתה עינו וכמעט סגי-נהור היה, נהג להאזין ברוב קשב את שיעורי הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א המוקלטים על מסכת זו וזכה לחזור עליה פעמים רבות.
עם כלות השנה להסתלקותו בכ"ה שבט האידנא, יהיו הדברים לזכרון ולעילוי נשמתו הטהורה, יד ושם טוב מבנים ומבנות בהיכלי התורה, בתוך שאר מפעלותיו הגדולים לתורת חיים ואהבת חסד, ותנצב"ה עד יעמוד לגורלו לקץ הימין בב"א.
מ.ל. כתב:בכל מקום שאתה מוצא גדולתם של שרידי השואה שם אתה מוצא ענוותנותם. ובכל פעם רוחך מתפעמת מחדש לקול משבריהם ולקול המים האדירים משברי נפש, אותם חצו בגפם.
מידות תרומיות בד"כ מושגות ונקנות בעמל רב, כך לימדונו רבותינו. מאידך בינותינו מסתובבים רבים שבמבט קל נראה כאילו הם אינם צריכים 'לעבוד' על מידותיהם, הם פשוט טובי לב ואצילי נפש, חדורים אמונת תום, ובטוחים על משענתם בה', דומה כאילו זה חלק מהדם הטבעי הזורם בעורקיהם. אין לי הסבר לכך. אפשר והם נשמות גבוהות שנחצבו מעולם האצילות. אולי זה גנים (ג' סגולה) בירושת אבות.
כך או כך, או איך שלא יהיה, הדרגה העליונה של אהבת ה' לא תימצא במי שהוא אוהב את עצמו. ובהכרח שאנשים אלו ביטלו את הישות והעצמיות שלהם עד אין סוף.
אף סבי ע"ה מסטרא דנוקבא לא היה רשכבה"ג. והוא שיכל שבעה מיוצאי חלציו ביום אחד מפגז ירדני. בני ירושלים בקושי האינו להיכנס אליו לנחמו, האיך יושבים אל מול אב שכול שכזה (שלא קיבל זריקות וכדורי הרגעה, כדהיום), אך אלו שאזרו עוז ועלו לביתו, שמעוהו חוזר על דברי אותו חסיד שהוזכר ב'חובת הלבבות', שאמר בלילה: 'אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, הן יקטלני לו אייחל, הן יקטלני לו אייחל'. והיה המעמד לחרדת אלוקים.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יט עמוד א
ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מדת בשר ודם מתחייב אדם הריגה למלכות מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך, מדת הקדוש ברוך הוא אדם מתחייב הריגה למקום - שותק, שנאמר לך דמיה תהלה.
ולא עוד אלא שמשבח, שנאמר תהלה.
ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן שנאמר ולך ישלם נדר.
היינו דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב עברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה;
עברי - אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקדוש ברוך הוא,
עמק - שמעמיקין להם גיהנם,
הבכא - שבוכין ומורידין דמעות כמעיין של שיתין,
גם ברכות יעטה מורה - שמצדיקין עליהם את הדין, ואומרים לפניו: רבונו של עולם יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת, ויפה תקנת גיהנם לרשעים גן עדן לצדיקים.
הולך בטל כתב:מ.ל. כתב:בכל מקום שאתה מוצא גדולתם של שרידי השואה שם אתה מוצא ענוותנותם. ובכל פעם רוחך מתפעמת מחדש לקול משבריהם ולקול המים האדירים משברי נפש, אותם חצו בגפם.
מידות תרומיות בד"כ מושגות ונקנות בעמל רב, כך לימדונו רבותינו. מאידך בינותינו מסתובבים רבים שבמבט קל נראה כאילו הם אינם צריכים 'לעבוד' על מידותיהם, הם פשוט טובי לב ואצילי נפש, חדורים אמונת תום, ובטוחים על משענתם בה', דומה כאילו זה חלק מהדם הטבעי הזורם בעורקיהם. אין לי הסבר לכך. אפשר והם נשמות גבוהות שנחצבו מעולם האצילות. אולי זה גנים (ג' סגולה) בירושת אבות.
כך או כך, או איך שלא יהיה, הדרגה העליונה של אהבת ה' לא תימצא במי שהוא אוהב את עצמו. ובהכרח שאנשים אלו ביטלו את הישות והעצמיות שלהם עד אין סוף.
אף סבי ע"ה מסטרא דנוקבא לא היה רשכבה"ג. והוא שיכל שבעה מיוצאי חלציו ביום אחד מפגז ירדני. בני ירושלים בקושי האינו להיכנס אליו לנחמו, האיך יושבים אל מול אב שכול שכזה (שלא קיבל זריקות וכדורי הרגעה, כדהיום), אך אלו שאזרו עוז ועלו לביתו, שמעוהו חוזר על דברי אותו חסיד שהוזכר ב'חובת הלבבות', שאמר בלילה: 'אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, הן יקטלני לו אייחל, הן יקטלני לו אייחל'. והיה המעמד לחרדת אלוקים.
שמעתי פעם הסיפור על א' מיקירי ירושלים,
מעניין לי מה היה שמו, האם זה א' ממשפ' פרוש?
ונתנו ידידים כתב:הולך בטל כתב:מ.ל. כתב:בכל מקום שאתה מוצא גדולתם של שרידי השואה שם אתה מוצא ענוותנותם. ובכל פעם רוחך מתפעמת מחדש לקול משבריהם ולקול המים האדירים משברי נפש, אותם חצו בגפם.
מידות תרומיות בד"כ מושגות ונקנות בעמל רב, כך לימדונו רבותינו. מאידך בינותינו מסתובבים רבים שבמבט קל נראה כאילו הם אינם צריכים 'לעבוד' על מידותיהם, הם פשוט טובי לב ואצילי נפש, חדורים אמונת תום, ובטוחים על משענתם בה', דומה כאילו זה חלק מהדם הטבעי הזורם בעורקיהם. אין לי הסבר לכך. אפשר והם נשמות גבוהות שנחצבו מעולם האצילות. אולי זה גנים (ג' סגולה) בירושת אבות.
כך או כך, או איך שלא יהיה, הדרגה העליונה של אהבת ה' לא תימצא במי שהוא אוהב את עצמו. ובהכרח שאנשים אלו ביטלו את הישות והעצמיות שלהם עד אין סוף.
אף סבי ע"ה מסטרא דנוקבא לא היה רשכבה"ג. והוא שיכל שבעה מיוצאי חלציו ביום אחד מפגז ירדני. בני ירושלים בקושי האינו להיכנס אליו לנחמו, האיך יושבים אל מול אב שכול שכזה (שלא קיבל זריקות וכדורי הרגעה, כדהיום), אך אלו שאזרו עוז ועלו לביתו, שמעוהו חוזר על דברי אותו חסיד שהוזכר ב'חובת הלבבות', שאמר בלילה: 'אם תשרפני באש - לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, הן יקטלני לו אייחל, הן יקטלני לו אייחל'. והיה המעמד לחרדת אלוקים.
שמעתי פעם הסיפור על א' מיקירי ירושלים,
מעניין לי מה היה שמו, האם זה א' ממשפ' פרוש?
טוב, סבו הוא הרה"ח המפורסם רבי יצחק אייזיק אייזין זצ"ל ואולי לא הי' רשכבה"ג אבל הי' קרוב לזה, הי' חסיד עובד השם עד עמקי לבו, וודאי ודאי שזהו עבודת החסידות ומטרתה להגיע לאהבת השם כדבעי, וא"א לדמותתו כלל לנושא האשכול.
ולעיקר האשכול איני יודע אם אהבת הבורא קשור לעבודת המידו, אמנם אהבת הבורא בדרך כלל מביא לידי שמחת החיים ומי שיש לו שמחת החיים יש לו בדרך כלל הרבה מידות טובות.
אליעזר בלוי כתב:ונתנו ידידים כתב:ולעיקר האשכול איני יודע אם אהבת הבורא קשור לעבודת המידו, אמנם אהבת הבורא בדרך כלל מביא לידי שמחת החיים ומי שיש לו שמחת החיים יש לו בדרך כלל הרבה מידות טובות.
אם אפשר
להסביר הקשר
שבין אהבת הבורא
לשמחת החיים
משתמשים הגולשים בפורום זה: גבול ים ו־ 278 אורחים